"מה שהציל אותי היה הקול של ד"ר מארק, המלאך הגואל שלי", אומר בהתרגשות רבה משה זבולון (63), מחלים מקורונה שטופל בבית החולים הדסה עין כרם והיה "בסכנת חיים ממשית", כפי שמעיד רופאו ד"ר מארק רומיין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצוותים הרפואיים הם לוחמי הבריאות
– נשיא המדינה לצוותי הרפואה: אתם שומרי ישראל
– "הכתר": גם ילדים של מלכה שגדלו בארמון, רוצים חום ואהבה
הקשר בין מטפל למטופל, שלעיתים חשוב להחלמה לא פחות מהתרופות והזריקות שמוחדרות לגופו של המטופל, הופך למשימה מאתגרת במיוחד במחלקות הקורונה. בשל אופיו המדבק של הנגיף, צוותי הרפואה והסיעוד רשאים להתקרב אל החולים רק כשהם עוטים חליפות מיגון, מסכות וכפפות. המטופלים לא תמיד מזהים מי הוא שמגיש להם עזרה וסיוע; לעיתים הם יודעים זאת רק באמצעות קולו. אגלי הזיעה המצטברים על פניהם של אנשי הצוות במהלך שעות העבודה, הם לפעמים סימן הזיהוי היחיד להחלפתה של משמרת יוצאת במשמרת נכנסת.
משה גליק: "ד"ר עבדול עשה משהו שבכלל לא בתחום האחריות שלו. הוא הרים טלפון לחבר שלו בבני־ברק ואמר לו: 'הבעיה הגדולה של משה זה שהוא לחוץ'. הוא ביקש ממנו שיארגן אנשים שחלו בקורונה והחלימו, שיתקשרו אליי ויעודדו אותי"
ובכל זאת, מחלימי הקורונה שפגשנו לצורך הכנת הכתבה הזו – ושאושפזו בבתי החולים הדסה עין כרם בירושלים ולניאדו בנתניה – מתארים את המסירות והרגישות המיוחדת שבה הצליחו רופאיהם לגבור על המחסומים ולהעביר להם מסרים של תקווה ואופטימיות. שבועות לאחר שיצאו מהמחלקה הפגשנו אותם עם רופאיהם – הפעם ללא מדי המגן האטומים – לשיחת סיכום מרגשת של תודה והוקרה.
מלוּוֶה בבלון חמצן נייד ובאשתו מלי, אני פוגשת את משה זבולון, בעל חנות פרחים בקניון מעלה־אדומים, במגדל האשפוז בהדסה עין כרם. משה, ללא מחלות רקע, אדם בריא, פעיל ועושה ספורט, חטף את הנגיף באופן קשה מאוד. "הוא לא רק חלה, הוא הסתבך עם הקורונה", אומרת אשתו מלי. "אנשים לא מבינים לאן המחלה הזאת יכולה להידרדר".
"חודש וחצי אחרי ועדיין קשה לי לנשום, במיוחד כשאני עומד", מתאר זבולון. "קשה לי ללכת הרבה. הריאות עוד חולות, בלילה אני ישן עם חמצן. אני מניח שייקח לי עוד חודשיים עד שייגמר כל הסיפור הזה. אני נזהרתי מאוד, הייתי מזהיר אנשים שלא שמים מסכה, השתדלתי לא לצאת מהבית, רק לעבודה, בקושי ביקרנו את המשפחה – ובכל זאת נדבקנו".
יחד עם משה זבולון חלו בקורונה כמה מבני המשפחה – אשתו מלי, שלושה מילדיהם, כלה אחת וארבעה נכדים. "סבלתי מחום גבוה, כאבים איומים בשרירים ובגב עליון וחוויתי קושי ממשי לתפקד", מתארת מלי את ימי מחלתה. משה מספר שאצלו בתחילה החום עלה, אך לא הייתה בעיה עם הנשימה. הוא איבד את חוש הטעם והריח למשך כמה ימים, ואז חש ממש ברע: חום גבוה, קשיי נשימה, רעד בכל הגוף, כאבי רגליים איומים. לאחר יומיים כאלה הוא התפנה למיון.
"הגעתי לעין כרם כי זה היה המקום היחיד שהיה בו מקום. היה לי מאוד קשה במחלקה הרגילה של הקורונה, והמצב שם רק הידרדר", הוא מתאר.
שישה ימים הוא אושפז שם, צמוד למכשיר הנשמה וללא הרדמה, עד שהוחלט להעלות אותו לטיפול נמרץ. "שם שכבתי 12 יום, ממש עירום כביום היוולדי, לא יכולתי לסבול עליי שום דבר. כל הגוף היה צינורות וחוטים, והגוף התמלא פריחה ומה לא. החדירו לי ים של תרופות. כל שלוש שעות בדיקת דם, כל יום צילומים. לא יכולתי לישון כי לא הצלחתי לנשום, נרדמתי לפרקים קצרים ושוב התעוררתי בגלל חוסר בחמצן. זה היה סבל נורא.
"האחיות והאחים עשו עבודת קודש, הייתי עטוף, היו צמודים אלי 24/7, אבל ד"ר מארק והקול המיוחד שלו הושיעו אותי ממוות. כשד"ר מארק דיבר איתי, הרגשתי שאני רוצה לחיות. היו כמה רופאים טובים, אבל משום מה דווקא ד"ר מארק היה זה שהחדיר בי מוטיבציה להמשיך לנשום, להילחם. אני זוכר שהוא היה אומר לי באוזן 'תחזיק מעמד, תחזיק מעמד, עוד יום־יומיים ואתה עובר את זה'. הבנתי שיש מישהו שדואג לי ואכפת לו ממני. בכלל לא ראיתי אותו, רק זיהיתי את הקול הנפלא שלו".
ברגע שאנחנו פוגשים את ד"ר מארק, משהו בשפת גופו של משה משתנה. הוא נינוח ורגוע יותר, עד כדי כך שכשאנחנו פונים ללכת ממקום המפגש, משה שוכח לקחת איתו את בלון החמצן שהוא צמוד אליו. הם נותנים כיף קורונה כמיטב המסורת. בני הזוג זבולון נרגשים, מלאי הכרת הטוב.
"כשמשה הגיע לטיפול נמרץ המצב שלו היה קשה", מספר ד"ר מארק רומיין. "הוא היה זקוק להרבה חמצן, והצמדנו לו משקפי חמצן. זה לא הספיק, וחיברנו לזה מסכה. משה נשם משהו כמו 40 נשימות בדקה. לשם השוואה, בנשימה ספונטנית אדם נושם 15 נשימות בדקה. הוא היה על סף הרדמה והנשמה. פחדתי מהרגע הזה. בקרב חולי קורונה שמונשמים יש פחות הצלחות, וגם הריאות שלו לא היו במצב טוב. ניסינו דרכים אחרות שחשבנו שיכולות לעזור לו".
משה: "ד"ר מרק אמר לי שהוא לא רוצה להנשים אותי, שזה מסוכן בשבילי, למרות שכבר ביקשתי ממנו. הוא אמר שאני חייב להחזיק מעמד".
מלי מוסיפה: "כל יום הוא התקשר ודיווח לי בפרוטרוט על מצבו של משה, לא סינן דבר. הכול היה ברור – המדדים, הסכנות – רק לגבי ההנשמה הוא פחד להסביר לי ולכן אמר על קצה המזלג: 'אם נצטרך להנשים אותו, תהיה דרמה גדולה'. אם לא תהיה ברירה הוא אמר שיסביר לי".
"דיברתי איתו, ניסיתי להרגיע אותו ככל יכולתי", מתאר ד"ר מארק. "כל הזמן היינו מוכנים לחבר אותו להנשמה. הציוד היה מוכן בצד, התלבטנו בכל רגע אם זה הזמן הנכון. בסוף, אחרי טיפולי הדיאליזה מצבו השתפר. ביום כיפור הוא ביקש לאכול, וזה היה סימן מעודד מאוד מבחינתנו".
אל החדר שבו אנחנו יושבים נכנסת אחות נוספת שטיפלה במשה. אי אפשר להחמיץ את ההתרגשות הגדולה שלה ושל אנשי צוות נוספים שטיפלו במשה, כשהם רואים אותו במצב מאוזן; בריא, הולך, נושם. "זה נותן כוח להמשיך לעבוד", הם אומרים.
כוחה של כוס תה
כשאנחנו מתקרבים, לצורך הצילום, לדלת מחלקת הקורונה בבית החולים לניאדו, משה גליק נסער ודומע. "אני לא מאמין, אני לא מאמין", הוא ממלמל. "תמיד ראיתי את המקום הזה רק מהצד השני, מבפנים". בקול סדוק הוא מברך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". מעבר לדלת האטומה ניתן לראות את אנשי הצוות הרפואי עטופים בחליפות המגן המוכרות. לצד גליק ניצב עימנו ד"ר עבדול מוסתראחי (33), שבגל השני הפך למנהל מחלקת קורונה – מנהל המחלקה הצעיר ביותר בארץ, אומרים לי בבית החולים.
בעבור משה גליק (46), תושב נתניה ואב לשמונה, תשומת הלב של האחיות הייתה חיונית. "באחד הלילות נודע לי שמעבר לקורונה, יש לי סיבוך נוסף", הוא משחזר. "זה היה לילה ארור, הייתי בטוח שאני הולך למות. בהחלפת משמרות שתי אחיות עמדו ליד המיטה שלי. הן חשבו שאני ישן, אבל שמעתי אחת מהן מעדכנת את השנייה: 'המצב שלו על הפנים. מקווים שישרוד את זה'. באותו לילה גם נפטר פה במחלקה האדמו"ר מפיטסבורג. שמעתי שאומרים ליד מיטתו את הווידוי ואת הפסוקים של יציאת הנשמה. חשבתי לעצמי 'מלאך המוות מסתובב פה במחלקה, בודק תיקים. אם הוא כבר הגיע לפה, בטח ייקח עוד כמה על הדרך'. כל הלילה שכבתי מפוחד ומאובן, חשבתי רק על המוות".
שרה קרסיק: "הם פשוט עבדו וטיפלו בנו סביב השעון. לא ידעתי כמה ימים אני שם, לא היה לי מושג של זמן. רק לאחרונה הבנתי שהייתי מאושפזת שמונה ימים. גם עובדות הניקיון היו מציעות לי תה וכבר ידעו איך אני אוהבת לשתות אותו"
גליק, שהיה מאושפז במשך שבועיים בתקופת חג הסוכות, מספר שגם אווירת הימים הנוראים שזה עתה חלפו השפיעה עליו: "אנחנו יהודים מאמינים, בחגים גזרו עליך את השנה החדשה, אנחנו עוד תחת הרושם של 'מי יחיה ומי ימות'.
"האחיות שמו לב למצוקה שלי דרך המצלמות", ממשיך גליק. "באחת בלילה הגיעה אליי אחות ושאלה אותי: 'מוישה, קרה משהו?'. לא קרה משהו מיוחד חוץ ממה שהתחולל בראש שלי. היא אמרה לי 'אני אגיש לך כוס תה'. ההגשה הזו של הכוס תה באחת בלילה, זה משהו שרובוט לא יכול לעשות. זו החמלה והאהבה שיש לחולה. מבחינתי זה היה הרבה יותר מכוס תה, מישהו ראה אותי".
"ד"ר עבדול לא נתן לי לרדת מהמיטה", מספר גליק, ומנהל המחלקה מאשר: "פחדתי שכל תזוזה מיותרת תשאב ממנו אנרגיה מיותרת שאין לו".
אבל מעבר להשגחה ולטיפול הרפואי, ד"ר עבדול ארגן עבור משה מבצע עידוד מיוחד כדי לשפר את מצב רוחו. "הוא עשה משהו שבכלל לא בתחום האחריות שלו", אומר גליק. "יש לו חבר בבני־ברק שהבן שלו היה מטופל פה במחלקה. הוא הרים אליו טלפון ואמר לו: 'הבעיה הגדולה של משה זה שהוא לחוץ'. הוא ביקש מאותו חבר שיארגן אנשים שחלו בקורונה והחלימו, שיתקשרו אליי ויעודדו אותי".
ד"ר עבדול: "לפעמים אנשים מתוך הפחד שלהם, נותנים לך איתות שהם קורסים. חרדת המוות מחמירה את המצב של הסטורציה (מד החמצן בדם), כי נכנסים לסטרס. חששתי למשה ורציתי להרגיע אותו. אני יודע שלחרדים יש רשת ענפה של קשרים ביניהם, הרבה מהם מכירים אחד את השני. שיגרתי בקשה כזו שיעזרו לאדם חולה, ונענו לה".
אותו מכר משותף שד"ר עבדול פנה אליו, הקים מעין מערך של חולי קורונה שהיו מורדמים ומונשמים והחלימו, שיתקשרו לגליק כדי לעודד את רוחו. גליק: "בסיומו של אותו לילה קשה, בשש בבוקר, אני מקבל טלפון מיהודי בן 80. 'משה, מה אתה לחוץ? תעבור את זה'. מבחינתי הגיע מלאך משמיים שנתן לי תקווה, אתה הולך לחיות. אחר כך מתקשר אליי מכר נוסף ואומר לי גם: 'ממה אתה לחוץ? אני הייתי מורדם ומונשם והחלמתי'".
"יש לי חברים מגיל 36 עד 69, בלי מחלות רקע, שמתו בגל הראשון. כל הזמן ראיתי אותם מול העיניים וחשבתי על הילדים, על האישה. הטלפונים האלו חילצו אותי מהמחשבות הקשות. מטבעי אני אדם מאוד אופטימי, אבל בקורונה הפסימיות השתלטה עלי. אשתי הייתה המומה. בדרך כלל היא הפסימית שבינינו. אבל הטלפונים האלה שינו את המצב.
"אם ד"ר עבדול היה רק רופא ולא גם בן אדם, אז מה אכפת לו? הוא יכול לגמור את העבודה שלו וללכת. אומרים שמספרים מקצת שבחו של אדם בפניו. המילה והחיזוק של ד"ר עבדול כל יום, גם כשלא היה מה לחדש, נתנו לי תקווה, אפילו כשהוא עצמו חשש מאוד לחיי וידע בליבו שאין לי תקווה. לא תמצאי מנהל מחלקה שנכנס כל יום לתוך המחלקה לטפל בחולים. אין לו מה לטפל בי, הטיפול סטטי, אבל המילים שלו היו עניין של חיים ומוות".
רוח המפקד
בית החולים לניאדו בנתניה הוקם בשנת 1975 על ידי האדמו"ר הקודם מצאנז, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם. בתקופת השואה נדר הרבי שאם יינצל מהתופת יעסוק בהצלת אנשים "ללא הבדל דת וגזע וכו'", כפי שכתב בדברי היסוד של בית החולים. הנחיה נוספת שלו הייתה "לשקוד בכל האפשרות להקל כאבם וסבלם של החולים, לשפר את מצב רוחם ונפשם, וזה גם סיוע חשוב להתגברותם על המחלה ורפואתם כמבואר בשולחן ערוך".
"כולם חיים פה יחד יפה ועסוקים בדבר אחד, להגשים את החזון של המייסד ולתת טיפול ברמה הגבוהה ביותר עם המון אמפתיה", אומר עשהאל שחף, דובר בית החולים לניאדו. "בהקשר של הקורונה זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד משמעותית. אם יש מקומות שמתגאים בטכנולוגיה שלהם, אנחנו מתגאים באנושיות שלנו. אם במקומות אחרים יש סיפורים על מטופלים שמרגישים בודדים וששולחים אליהם רובוטים שייתנו תרופות, אנחנו מתגאים בזה שכשמוישה גליק שכב במצב קשה, נגעו בו, טיפלו בו, ראו אותו. לא רובוט שלח תרופות ובדק מדדים. אגב, אלו לא מילים שלי אלא של פרופ' גמזו. הוא אמר עלינו שאנחנו נמצאים פה בתוך המחלקה הרבה יותר מכל מקום אחר. מבחינת היקף הפניות למיון הנשימתי, אנחנו מקבלים יותר פניות ממה שמקבלים במרכזי־על".
שרה קרסיק (51) היא אחות בלניאדו. לאחר שנדבקה בנגיף הקורונה ומצבה החמיר, מצאה עצמה מהצד השני של המתרס, כמאושפזת. בתחילה ניסתה ככל יכולתה להימנע מלהגיע לבית החולים. "מראש השנה עד יום כיפור הייתי חולה בבית, והיה ברור לי שאני לא הולכת להתאשפז. שמעתי סיפורים על מטופלים שזרוקים עזובים לנפשם. אמרתי 'אני אחות, אני יודעת לשמור על עצמי, אני אשאר בבית'.
משה זבולון: "ד"ר מארק והקול המיוחד שלו הושיעו אותי ממוות. כשהוא דיבר איתי, הרגשתי שאני רוצה לחיות. הוא החדיר בי מוטיבציה להמשיך לנשום, להילחם. הבנתי שיש מישהו שדואג לי ואכפת לו ממני. בכלל לא ראיתי אותו, רק זיהיתי את הקול הנפלא שלו"
"בערב יום כיפור הייתה הפסקת חשמל ביישוב בת־חפר שבו אני גרה, שנמשכה שלוש שעות. הבנתי שבמצב כזה מחולל החמצן שהבאנו הביתה לא יעזור לי, ושאהיה תלויה רק בבלון. התחילה לחלחל ההבנה שאולי אין ברירה אלא ללכת לבית החולים. אבל עוד לא היה לי אומץ ללכת. ביום כיפור עצמו לא צמתי, לא היה לי כוח. החשמל חזר בסופו של דבר, אבל הגעתי למצב שאני כבר לא יכולה להרים את הראש בלי חמצן. למחרת הזמנו אמבולנס והתפניתי לבית החולים. הייתי מאושפזת במשך כל חג הסוכות.
"לפני כן לא ידעתי איך נראית מחלקת קורונה בלניאדו, והגעתי בחרדת מוות. כשהגעתי השכיבו אותי בחדר שבעבר, לפני שהמקום הוסב למיון נשימתי, היה שייך למחלקה ההמטולוגית שבה עבדתי. זה היה מקום שבו נפרדתי ממטופלות שלי. הכרתי את המיטה הזו כמקום שבו נפרדים ממתים. לא משהו שהוסיף לי רוגע, בלשון המעטה. לא נתתי לבעלי לזוז ממני. פחדתי שבאותו רגע שהוא ילך, אני אמות. כשהבנתי מי האנשים במחלקה אמרתי לו שהוא יכול ללכת. הרגשתי שאני בידיים טובות.
"הם פשוט עבדו וטיפלו בנו סביב השעון. לא ידעתי כמה ימים אני שם, לא היה לי מושג של זמן, רק לאחרונה הבנתי שהייתי מאושפזת שמונה ימים. הם דאגו לכל צרכיי. אלו פשוט מלאכים שעובדים מסביב לשעון כל היום. לילה, בוקר, ערב. ההבדל היחיד שאת רואה בין צוות ישן לחדש זה אגלי הזיעה על השקף. יצאתי משם עם תחושה שזה לא יאומן שיש מלאכים כאלו. גם עובדות הניקיון היו מציעות לי תה וכבר ידעו איך אני אוהבת לשתות אותו – חלש עם מעט תמצית".
"זה רוח המפקד", אומר גליק, וד"ר עבדול מתקן אותו: "זה לא אני, זה הצוות".
שרה טופלה ברמדיסיביר, התרופה שבה טופל גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "מבחינת היכולת לטפל בה, היא הגיעה לאשפוז מאוד גבולית", אומר ד"ר עבדול, ומתייחס להתמהמהות של שרה מלהגיע לבית החולים. "כדי להתחיל טיפול ניסיוני, זה צריך להיות בתוך זמן מסוים מרגע שהקורונה תוקפת. היא הגיעה כבר במצב של סערה ציטוקינית (תגובת יתר חיסונית לנגיף שהיא בעלת פוטנציאל קטלני)".
"כל מקום בגוף שיש בו בלטות לימפה, כאב לי נורא. הרגשתי שהגוף שלי נלחם", מתארת שרה.
ד"ר עבדול: "הייתה לנו מנה רזרבה של תרופה שדורשת אישור ועדה, והחלטנו לתת לה אותה יחד עם פלזמה (רכיב דם) ממחלים. מדובר גם כן בטיפול ניסיוני, שמטרתו לעורר את מח העצם לייצר נוגדנים לקורונה. בנוסף היא קיבלה סטרואידים, ויטמינים ואינהלציות". ואז, לאחר קבלת הטיפול, אומרת שרה, היא הרגישה ש"המלחמה נעצרה".
ד"ר עבדול, יש פחד להידבק?
"אין לי מה לעשות בחיים חוץ מלהיות רופא. זה מה שאני יודע לעשות, אין לי מקצוע אחר"
שהקדוש ברוך הוא ישמור עליו, מאחלים שרה ומשה.
