משה (צ'יקו) לוי זוכר שלקראת 11 בבוקר, כשהיה עדיין בביתו בקריות, הוא הבחין לפתע בהתרחשות חריגה. "משהו באטמוספירה היה שונה", הוא משחזר. "מי שיצא לרחוב הבין מיד שהתפאורה לא אופיינית. נעשה אפל וחשוך בחוץ, עם ריח שרפה באוויר. התקשרתי לתחנה לשאול מה קורה, ואמרו לי שיש דלקה גדולה בכרמל. מיד נסעתי לתחנת חיפה. בתור מפקד צוות, היה לי חשוב להיות שם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכי ימנים, הכי ותיקים: עלילות החרדים והימין לאורך השנים
– "שיר עשרה אחים" כאילו נכתב בתקופת הקורונה
– קווים לדמותו של הרב נריה, מייסד הישיבות בציונות הדתית
כבר הבנתם אז את חומרת האירוע?
"בהתחלה היינו נינוחים יחסית. הבנו שזו שרפה גדולה, אבל חשבנו על אסון לחי ולצומח, לא על מוות של בני אדם. זה הספיק כדי לתת לנו מוטיבציה לעשות את המרב. משימת־העל שלנו הייתה לצמצם את הנזק לטבע".
המראה שנחשף לנגד עיניהם היה מחריד. שלד אוטובוס שרוף, אפוף ענן של חום אדיר, ומוות בכל אשר יפנו. "זו נקודה שבה החיים שלך מקבלים תפנית חדה", אומר צ'יקו לוי. "אתה שוכח כל מה שהכרת, יש פה משהו חדש ומפחיד. כבר לא היה מה לעשות. התוצאה הייתה מוכתבת, בלי שום אפשרות לשנות אותה"
יובל ברק התגורר אז בקיבוץ יגור. בלילה בין 1 ל־2 בדצמבר עברה עליו משמרת מתישה, ובבוקר הוא הלך לישון. צלצול טלפון העיר אותו מחלום אל סיוט. "הכול בחוץ היה חשוך כמו לילה, השמש הייתה רק נקודה בשמיים. הבנתי שזה אירוע יוצא דופן, ובלי לחשוב יותר מדי נסעתי אל התחנה. חברתי שם לצוות שלי, ועלינו אל הכרמל".
אלדד שטיינברג, שהיה עם ברק במשמרת הלילה שלפני כן, נרדם גם הוא בבוקר והתעורר כשהטלפון הזניק אותו. "מומי, חברי לצוות, אסף אותי", הוא נזכר. "כשנסענו ראינו באוויר פטרייה ענקית בצבעי שחור־צהוב־אדום־כתום. יצאנו לשטח. מה שהמתיק עבורי את האווירה הייתה הידיעה שאני יחד עם הצוות שלי, עם החברים הכי טובים שלי. הבנתי שאני יוצא לאחת המשימות החשובות בחיי".
הכרמל שוב פורח בימים אלה. העצים ירוקים, הנוף משכר, האוויר צלול. רק האנדרטה שאני פוקדת בדרך לתחנת כיבוי האש פארק הכרמל, ו־44 שמות הנספים המתנוססים עליה, מעידים כי לפני עשור התחוללה כאן השרפה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אלדד שטיינברג: "אני זוכר איך ישבנו על גג הכבאית וחיכינו שיגידו לנו היכן צריכים אותנו. פתאום אנחנו שומעים את אבי תמרי, קצין מנוסה, מדווח ממרחק 200 מטרים מאיתנו. זיהינו את המצוקה בקולו. החלטנו להיכנס פנימה, לא מתוך שיקול דעת בריא. הרטבנו את המעילים והבגדים במים, הרטבנו את הכבאית, ופשוט נסענו לשם"
שתי כבאיות מקדמות את פניי בתחנה הקטנה. כמה לוחמי אש מטפסים עליהן, בודקים את כשירותן, מחכים לקריאה ומקווים שלא תגיע. זו התחנה הקרובה ביותר ל"עיקול המוות" מתחת לקיבוץ בית־אורן, המקום שאוטובוס הצוערים של שב"ס נלכד בו בין הלהבות. 44 נהרגו שם: 37 מנוסעי האוטובוס, הנהג, שלושה קציני משטרה ושלושה אנשי כיבוי. על אחד מקירות התחנה תלויה תמונתו של אלעד ריבן ז"ל, נער שעשה כאן שעות "מחויבות אישית" בלימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה, והתנדב בתחנה הרבה מעבר לנדרש. בתור צופה אש הוא יצא עם הכבאים אל העיקול הקטלני, וקיפח את חייו. קיר נוסף בתחנה מוקדש לתמונות של הכרמל הבוער, המקיפות את המילים "אחים לאש 2010".
כאן אני נפגשת עם רשף משה (צ'יקו) לוי – שבזמן האסון פיקד על צוות כיבוי בתחנת חיפה, וכיום הוא סגן מפקד התחנה ההיא; רשף אלדד שטיינברג – אז חבר בצוות של לוי וכיום מפקד משמרת ב"להבה", יחידת העילית של לוחמי האש שמטפלת במצבים מורכבים הכרוכים בסיכון רב; ולהב־משנה יובל ברק, שב־2010 היה לוחם אש מן השורה, וכיום הוא קצין משמרת בתחנת חיפה. שלושתם עמדו מול האש פעמים רבות, אבל את השרפה ההיא הם לא ישכחו לעולם. במשך חמישה ימים שאגו הלהבות, משמידות את כל הנקרה בדרכן, והשלושה מצאו אתעצמם נלחמים לא רק על יערות הכרמל אלא גם על בתיהם.
את החיים הם מחלקים ללפני השרפה ואחריה. "אלו מראות שאי אפשר לשכוח", אומר לוי. "האוויר, הצבעים, הריח הנורא. אבל יחד עם הכאב הגדול על האסון המתחולל סביבנו, המשכנו כל הזמן הלאה, במטרה להציל חיים".
"כשדיברנו מאוחר יותר על האירוע הזה, הבנו שעשינו דברים שהם נגד הטבע האנושי", אומר ברק. "הרי כל אדם שיראה שרפה, יברח ממנה; אנחנו ראינו את האש רצה אלינו, ונכנסנו לתוכה. פעולה כזו היא מנוגדת לטבע, אבל יש בה גם היגיון. ברגע שעוברים את קו האש, מגיעים למקום שהיא כבר לא דולקת בו, ואז הנשימה מתאמצת פחות, האוויר סמיך פחות, זה פחות מסוכן. אבל הקושי הוא לעבור את הקו הזה".
אקדח מים מול אף־16
סתיו 2010 התאפיין ביובש קיצוני. גשמים לא ירדו כמעט, והטמפרטורות היו גבוהות בהרבה מהרגיל לעונה. ב־2 בדצמבר נשבה בכרמל רוח יבשה, וכך נרגילה אחת שלא כובתה בעוספיא הולידה דלקת ענק. רוחות חזקות ליבו את האש, וזו התפשטה במהירות בנחל חיק, בשמורת הר אלון, בשמורת הר שוקף וקיבוץ בית־אורן. בהמשך הגיעו הלהבות גם לכפר הנוער ימין־אורד, למחצבות קדומים, לאזור חוות משמר־הכרמל ולנחל אורן. כשהתברר שהשרפה מתקרבת במהירות לכלא דמון, נשלחו לשם כמה צוותי כיבוי במטרה להגן על המתחם. ביניהם היו גם לוי ושטיינברג, שהגיעו למקום בכבאית "כרמל 39".
"כמה מלוחמי האש שפגשנו שם היו טריים מאוד, עם ניסיון של שבועיים בלבד במערך", מספר שטיינברג. "זו הייתה השרפה הראשונה שלהם – והם נקלעו לשרפה הגדולה בתולדות המדינה. בנוסף להגנה על בית הכלא, היינו צריכים להגן גם עליהם".
סמוך לכלא הם פגשו גם את צוות הכבאית "עמק 9" – לוחמי האש רס"ל דני חייט ורב־כבאי אורי סמנדייב, וצופה האש אלעד ריבן. לוי ושטיינברג לא העלו על דעתם באילו נסיבות מחרידות ייתקלו שוב בכבאית הזו. בינתיים הם היו מוטרדים בעיקר מהבלגן הכללי ששרר סביבם. "בשונה מהיום, כל עניין הפיקוד והשליטה במערכת הכבאות לקה אז בחסר", אומר לוי. "את ההחלטות עבור הצוות שלי אני קיבלתי בעצמי, על בסיס ההבנה שלי את הנעשה במרחב". כשהעריך שיש מספיק כוחות ליד הכלא עצמו, החל לוי לחפש גזרה מאתגרת יותר: "על פי תפיסתי לא הייתה סכנה ממשית שלהבות יגיעו לכלא, ולכן שאבנו אתגרים מתוך רשת הקשר, בדקנו איפה יש התפתחויות מסוכנות שמאיימות על חיי אדם, ולשם רצינו לצאת".
אחד הקצינים בשטח, מפקד תחנת הכיבוי של חדרה, אמר ללוי שיש לו משימה עבורם: להילחם באש המשתוללת ב"חניון האגם" בנחל אורן. "נסענו לשם במהירות ובהתלהבות. התבקשנו להיערך עם צינורות ולבלום את השרפה, אבל כשהגענו למקום גילינו שזה כמו לעצור מטוסי אף־16 בעזרת אקדח מים. כשהאש הלכה והתקרבה הבנתי שאנחנו לא רלוונטיים בנקודה הזאת, ושהמשימה בלתי אפשרית ומסכנת את חיינו. החלטתי לנטוש את המקום ולהשאיר זרנוקי כיבוי".
בדיעבד, ההחלטה הזו הצילה את חייהם. לוי וצוותו נסעו בכביש 762 לכיוון עתלית, דקות אחדות לפני שעבר במקום האוטובוס ובו הצוערים שנשלחו לפנות את הכלא. "ניצלנו בזכות האינטואיציה, יצר ההישרדות שאמר לנו לעזוב הכול ולברוח, כי אין שום סיכוי לצאת מהמקום הזה", מסביר לוי.
השעות נקפו והאש המשיכה להשתולל. צוות כרמל 39 כיבה שרפות נקודתיות וסייע בכיתור הלהבות, בעוד עשרות כבאיות מכל רחבי הארץ זורמות לאזור. כל העת האזין לוי לקשר, בניסיון ללקט מידע ולהבין את התמונה הגדולה. סמוך לשלוש וחצי אחר הצהריים בקע מהמכשיר קולו של אבי תמרי, מפקד משמרת בשירותי הכיבוי של חיפה, שביקש עזרה בדחיפות. הרשת הייתה עמוסה בדיווחים וציוני מיקום, אבל הקריאה נשמעה יוצאת דופן. לראשונה הבינו לוחמי האש כי יש בשרפה הזו גם נפגעים בנפש.
"אני זוכר איך ישבנו על גג הכבאית וחיכינו שיגידו לנו היכן צריכים אותנו", מספר שטיינברג. "פתאום אנחנו שומעים את תמרי, קצין מנוסה, מדווח מנקודה שנמצאת במרחק 200 מטרים מאיתנו. זיהינו את המצוקה בקול שלו".
לוי: "תמרי צעק 'אנחנו נשרפים, אנחנו צריכים עזרה', אבל הלהבות עטפו את האזור ולא ראינו אפשרות להגיע אליו".
שטיינברג: "החלטנו להיכנס פנימה, לא מתוך שיקול דעת בריא. עשינו מה שצ'יקו אמר: הרטבנו את המעילים והבגדים במים, הרטבנו את הכבאית, ופשוט נסענו דרך הלהבות".
"הרגשנו כאילו אנחנו נמצאים בתוך סרט שבו הבמאי מנסה להמחיש איך נראה הגיהנום", מספר לוי. "הכול סביבנו היה צבוע אדום עז מעורב בשחור, בליל של גוונים שכאילו מסמל לך – זה אזור של סכנה, מקום שבני אדם לא אמורים להיות בו. במצב כזה כל החושים מתחדדים. זה לא שהייתי מפקד גדול והירואי שהחליט לצאת ולהילחם; היינו צוות של אנשים שמבינים שברגע הזה אנחנו חייבים לפעול. אולי היה מעורב שם גם מאצ'ואיזם, ובמידה מסוימת היינו תמימים. לא היה לנו ניסיון עבר עם הרוגים בשרפת שדה ויער".
שטיינברג: "עלינו לכיוון השרפה. רונן, חבר הצוות שלנו שנהג בכבאית, אמר כל הזמן שהוא לא רואה את הדרך. הכול היה שחור ואדום, הוא נסע כמו עיוור".
נסיעה בתוך תנור
הדבר הראשון שראו כשחצו את חזית השרפה היה רכב הכיבוי "עמק 9". שלושת אנשי צוותו, כך התברר, הבחינו כיצד אוטובוס צוערי השב"ס, שני כלי רכב של המשטרה ושתי מכוניות פרטיות, נלכדים בכביש 721. לשונות אש אדירות חסמו את אפשרות הנסיעה במעלה הכביש ובמורדו. כשדני חייט הבין את גודל הסכנה הנשקפת לחיי הנוסעים, הוא עצר מיד את "עמק 9" והחל בפעולות לכיבוי האש ולקירור כלי הרכב שבשיירה באמצעות הסלנת מים. לוחמי האש היו יכולים להימלט מהמקום ולצאת בלי פגע, אך בחרו להישאר ולנסות להציל את חיי זולתם בקרב אבוד מראש. אורי סמנדייב ואלעד ריבן נהרגו שם. חייט, מומחה לחילוץ, הצליח להתרחק מרכב הכיבוי כשהוא סובל מכוויות ומצבו אנוש.
"תפסנו את דני וניסינו להעלות אותו לכבאית שלנו", מספר לוי. "לא הצלחנו, הוא פשוט החליק לנו מהידיים".
לוחמי האש של כרמל 39 התנדבו מיד לצאת אל היישוב המנותק גבעת־וולפסון. כדי להגיע לשם היה עליהם לעבור בעיקול המוות. יובל ברק מספר כי נאמר להם לא להסתכל על האוטובוס השרוף: "בדרך הרגשנו שהכבאית נמסה מהחום. אתה רוצה לפתוח את החלון, אבל יודע שכך ייכנס אוויר חם עוד יותר"
הוא היה בהכרה?
"כן. הוא דיבר עם רונן, אמר 'תראה מה קרה לי'. כלוחם אש מנוסה, הוא היה מאוכזב מעצמו. יכולנו לראות את הנזק הקשה החיצוני שנגרם לגוף שלו, אבל הפגיעה הפנימית הייתה כנראה קשה עוד יותר".
הם העלו את חייט הפצוע על טנדר שעבר שם, ושלחו אותו לבית החולים רמב"ם. במשך שבועיים נלחם על חייו, עד שנכנע. מיד לאחר השבעה נולדה בתו אלה, שזכתה להכיר את אביה רק דרך הסיפורים עליו ועל גבורתו.
לאחר שחברי הצוות של כרמל 39 הרחיקו את חייט מהזירה, הם החליטו לנסות לחלץ גם את הכבאית השרופה. הם עדיין לא ידעו אז על האסון ההמוני שהתחולל במרחק כמה עשרות מטרים מהם. שטיינברג עלה לתא הנהג של עמק 9 ובדק אם המנוע יכול לתפקד. "הכול היה רותח, הטמפרטורות היו גבוהות מאוד. בהתחלה לא הצלחתי להניע את הרכב, בסוף זה עבד ויצאנו משם".
במרחק מה הם נעצרו, מנסים לעכל את שעבר עליהם. "מבחינתנו זה היה השיא, ראינו הרגע כבאי שרוף", מספר לוי. "אבל אז הגיחה לעברנו שיירת אמבולנסים של מד"א, ואני רואה אותם שועטים לכיוון שממנו באנו – המקום שבדיעבד קיבל את השם 'עיקול המוות'. עצרתי את הנהג הראשון ושאלתי אותו: לאן אתה נוסע? הוא אמר לי שיש אוטובוס עם יותר מארבעים נוסעים שנשרף. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על האוטובוס. מיד עלינו לכבאית ונסענו עם האמבולנסים. ואז פגשנו את הגרוע מכול".
המראה שנחשף לנגד עיניהם היה מחריד. שלד אוטובוס שרוף, אפוף ענן של חום אדיר, ומוות בכל אשר יפנו. לא היה למי להגיש עזרה, נותר רק לנסות לצנן את הגופות כדי שיוכלו לפנותן ולהעניק להן כבוד אחרון. "זו נקודה שבה החיים שלך מקבלים תפנית חדה", אומר לוי. "אתה שוכח כל מה שהכרת, יש פה משהו חדש ומפחיד. כבר לא היה מה לעשות. התוצאה הייתה מוכתבת, מוחלטת, גמורה, בלי שום אפשרות לשנות אותה".
הם לוחמי אש ותיקים וקשוחים, אסונות קטלניים אינם זרים להם, אבל בשלב הזה בשיחה הרגשות גוברים עליהם. "לא היו שם אנשים אלא גושים, ויותר מזה אני לא רוצה לפרט", אומר לוי. "זה קשה. הריח זכור לי עד היום, ריח נורא של שרפת אדם".
שטיינברג: "כשאתה מוזנק לשרפה במפעל או בבית פרטי, אתה מבין שאתה עלול לפגוש מוות. כל כבאי שנכנס לשרפת דירה יודע שהוא עלול למצוא אנשים שנלכדו שם. אבל זו הייתה הפעם הראשונה כאן שאנשים נהרגו בשרפת יער".
יובל ברק לחם בינתיים באש המתפשטת בנקודות שונות בכרמל. הוא נע ממקום למקום, מציב עוד ועוד זרנוקים ביער, שומע את רחשי העלים המבשרים על התבערה המתקרבת, ודואג לכבות מוקדי אש קטנים, שלא יצטרפו לשרפת ענק. בשלב מסוים הוא הגיע לחפ"ק, לשם כבר התחילו לזרום השמועות על הטרגדיה של אוטובוס הצוערים. לוי ואנשיו תפסו במקום מנוחה קצרצרה, אבל הבינו שהם חייבים להמשיך הלאה. "לא הייתה לנו פריווילגיה לעצור ולעכל את מה שקרה. הרגשנו תחושת שליחות, ושמנו פעמינו ליעד הבא. הנחנו בצד את הטרגדיה של האוטובוס לכמה שעות, כי יש עוד משימות".
תושבי היישובים באזור כבר פונו מבתיהם, אך לגבי יישוב קטן אחד עלה חשש כי נותרו בו לכודים. רשף מרזוק חמוד, סגן מפקד משמרת בשירותי כבאות חיפה, פנה ללוחמי האש וביקש שמי שמסוגל – ייסע לשם. "זו לא הייתה פקודה", אומר שטיינברג. "מרזוק הבין שזו משימה מסוכנת שלא כל אחד ירצה לעשות, וביקש מתנדבים".
שטיינברג, לוי וברק התנדבו מיד לצאת אל היישוב המנותק גבעת־וולפסון, קבוצה של שישה בתים פרטיים בצידו המערבי של הר ערקן, בהמשך הדרך העולה מחניון האגם. כדי להגיע לשם היה עליהם לעבור בעיקול המוות. ברק מספר כי נאמר להם לא להסתכל על האוטובוס השרוף, אלא להתמקד במשימה. לוי: "זה יישוב בקצה דרך עפר ללא מוצא. האפשרות היחידה להיכנס אליו הייתה לעבור דרך האש ממש. נסענו בשיירה של שלוש כבאיות, כשמרזוק מוביל ברכב ארבע־על־ארבע".
ברק: "באמצע הדרך הכבאית האמצעית נטשה וחזרה לאחור. נתנו לה לעבור בלי למתוח ביקורת, בהבנה שזו משימה שעלולה להיות בלתי אפשרית".
משני צידי דרך הגישה ליישוב בערו העצים. "המראות של רכב הכיבוי היו בתוך הלהבות", מספר לוי. "עצים קרסו לתוך הכביש. זו הייתה נסיעה של רבע שעה בלבד, אבל כמו בתוך תנור".
ברק: "הרגשנו שהכבאית נמסה מהחום. אתה רוצה לפתוח את החלון, אבל יודע שכך ייכנס אוויר חם עוד יותר".
לוי: "הבנו שאנחנו בעצמו עלולים להילכד באש. הסברתי לצוות שלי איך אנחנו נערכים לנטישה, במקרה הצורך. מצד שני חששנו שלמעלה ביישוב יש לכודים, ולכן לא מדובר כאן בהצלת עוד דונם של עצים".
לבסוף הם הצליחו להגיע אל שערי היישוב והתחילו לסרוק את הבתים. שטיינברג: "לשמחתנו לא מצאנו שם בני אדם, אבל היו בעלי חיים. בהאנגר אחד נשאר כלב רועה בלגי שהיה קשור, ואנחנו שחררנו אותו והעלינו לכבאית. במקום אחר מצאנו כלוב תוכיים, וגם אותם לא השארנו מאחור".
לוי: "רק כשראינו שהשטח נקי עזבנו את המקום, לפני שהלהבות ישיגו אותנו".
להציל את המציל
בימים שלאחר מכן הם המשיכו להילחם באש, משתלטים על מוקד ועוד מוקד, חוזרים הביתה רק לשעות ספורות לפני שיצאו שוב אל קו החזית. יעברו עוד חודשים רבים עד שצילו של האסון הקשה יתפוגג מעל הכרמל, אבל גם אז הזיכרונות יישארו חקוקים בליבות הכבאים.
שלושתם בעלי ותק רב במערך הכיבוי. לוי (47), נשוי ואב לשלושה, החל לשרת מיד עם שחרורו מצה"ל. "לא לקחתי אפילו יום חופש: מהבקו"ם הגעתי לתחנת הכיבוי", הוא מספר. שטיינברג (40), גם הוא נשוי ואב לשלושה, נמצא במערכת 17 שנים. אחרי השחרור מהצבא יצא לטייל בדרום אמריקה, ושם פגש שני כבאים שאמרו שהמקצוע הזה יתאים לו. יובל ברק חגג השבוע 38 – יום הולדתו חל בדיוק בתאריך שהשרפה פרצה בו – וגם הוא לבש את מדי לוחמי האש מיד כשפשט את מדי צה"ל.
כשאני שואלת אם מישהו מהם חשב לתלות את הקסדה בעקבות אסון הכרמל והמחדלים הרבים שנחשפו, כל השלושה משיבים בשלילה. "הלקח שלי מהאירוע היה שארגון הצלה לאומי כמו מכבי האש לא יכול להמשיך ולהיות מחלקה בעירייה", אומר לוי. "גוף כזה חייב לקבל הכרה כארגון לאומי בניהול המדינה. הוא צריך משאבים, מטה, טייסת כיבוי ואמצעים מבוססי ניסיון. אסון הכרמל גרם למקבלי ההחלטות במדינת ישראל להבין שאי שאפשר להמשיך להתבסס על תחנות כיבוי עם כלי רכב שונים, מדים שונים ותורות לחימה שונות. הם ראו שיש צורך דחוף וממשי בגוף מסודר, שמדבר שפה אחת, לומד, מתפתח, רותם לעצמו משאבים ומחזיק כלים מתאימים להתנהלות מול אסון כזה".
ברק: "אחד הלקחים שלי הוא האמונה ברוח שיש באדם. באמצעים שהיו לרשותנו עשינו מעל ומעבר למה שיכולנו, ומנענו אסון כבד עוד יותר. זה קרה רק בזכות רוח ההתנדבות והשליחות, האדרנלין שמייחד אותנו כישראלים. הלקח שלי היה שאתה צריך להיות הכי טוב במה שאתה עושה. הייתי אז טרי יחסית במערכת, והאירוע הזה הניע לי איזה גלגל ויצר אצלי רצון להיות חלק משינוי. שלא ניתפס שוב חסרי אונים מול אסון כזה, ושנוכל למנוע את המקרה הבא".
יחידת העילית להבה, ששטיינברג משרת בה, הוקמה בהתאם ללקחי השרפה הגדולה בכרמל. "נוצרה הבנה שהכבאים נכנסים למקומות מאתגרים, ושגם המחלצים צריכים גב", הוא אומר. "אנחנו מתאמנים למצב של כבאי לכוד בשרפה אורבנית או בשרפת שדה ויער, ולמצבים מורכבים אחרים שיש בהם חשש לחיי אדם וגם לחיי הכבאים עצמם, כפי שראינו במקרה של עיקול המוות. הצוות של כרמל 39 המשיך איתי ליחידת להבה, ובשבילי זו סגירת מעגל".
"אי אפשר להבטיח ששרפה כזו לא תפרוץ שנית", מסכם לוי. "אבל אם זה יקרה, נגיע אליה מוכנים מבעבר".
