הפנקסים של יצחק שמיר מגלים את דמותו הסוערת

"זו הייתה התפרצות נדירה של שנאה חסרת גבולות… דברי השפלה והעלבה זרמו מהבמה ושטפו בשצף־קצף מחנה גדול ורב בישראל. אני מודה: ישבתי המום וכואב. סבור הייתי שבקרב רבים היודעים את ההיסטוריה של עמנו, חבוי אי שם בתודעה מנגנון אזהרה המתריע בפני סכנת התפרצויות כאלה של תוקפנות מילולית שוצפת, העלולה למלא את אווירת הארץ באדים מרעילים…

"יש אנשים שאינם מתעייפים מלהזהיר מסכנות של 'מלחמת אחים', ובאותה עת הם אינם חדלים מלשפוך שמן על המדורה שלצערם טרם נדלקה. חושב אני שאותם ניהיליסטים חפים מכל רגש יהודי ולאומי, משתוקקים בכל נימי נפשם להתפרצות של אלימות שאפשר יהיה לזוקפה לחשבון המחנה הלאומי, ובדרך זאת לנצל את האופוריה הקיימת ולעשות שפטים במאמינים בארץ ישראל, למען ייאלמו וייעלמו. הם מצפים לכך בקוצר רוח, הם חוששים שלא די למחוק מהמפה שטחי מולדת, צריך גם למחוק כל סימן חיים של המוסיפים להאמין בעם המולדת ובערכיו הלאומיים. אפשר בהחלט לומר להם, כי הם מצפים לשווא ואל להם לשגות באשליה שאנשים אשר גורל העם וארצו יקרים להם, ישחקו לידי בעלי בריתם של אנשי אש"פ…

"לקראת הימים הנוראים פועמת תפילה בליבנו שנימנע לפחות מלעבור את סף ההשתוללות של שנאת אחים. ועל המרבים לדבר אל העם ממרומי השלטון מוטלת חובה קדושה להיזהר בלשונם".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לוחמי האש מהכרמל חוזרים אל היום הנורא בחייהם
– צדק בצל הכבשנים: בתי המשפט במחנות העקורים אחרי השואה
– התקשורת עדיין עוינת: מהפכת הימין נעצרת באולפנים

ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר היה ידוע כאדם סגור ומאופק בדרך כלל, אך אין זה אומר שבנפשו פנימה לא התחוללו סערות. את האש שבערה בתוכו הוא אולי לא תמיד שחרר בנאומים חוצבי להבות, אך פעמים רבות ניתב אותה לפנקסים שמילא בכתב יד צפוף. השורות המופיעות לעיל נכתבו לאחר שיצא מדיון בכנסת בעקבות התבטאויות קשות של יריב פוליטי נגד חוגי הימין. כאחד מראשי לח"י, שמיר ידע היטב מה עלול לקרות כשאח פונה נגד אחיו, וכיצד מילות שנאה הופכות לאלימות ממש. כמנהיג הליכוד הוא תמיד ניסה למנוע זאת, ושאף להקמת ממשלות אחדות. כעת כתב בתחושת דחיפות, מתלבט לגבי הכותרת ולבסוף בוחר במילים "על חטא שחטאנו בשנאת חינם". "לדעת התקשורת הוא היה במיטבו", כתב שמיר על הפוליטיקאי שהכעיס אותו – ואז הסביר עד כמה גדולה הסכנה, עד כמה עזה השנאה.

לאחר מותו בשנת 2012 ממחלת האלצהיימר ליקטו בני משפחתו את הפנקסים, שאינם מתוארכים. עו"ד מיכל דיאמנט (38), הצעירה בחמשת נכדיו של יצחק שמיר, לקחה על עצמה בשנים האחרונות את תפקיד שרת ההיסטוריה המשפחתית, והחלה להשמיע שוב את קולו בשיח הציבורי. בטורים בעיתון הארץ ובפוסטים וציוצים ברשתות החברתיות משלבת מיכל את דעותיה בענייני השעה עם מובאות מהרטוריקה של סבה, שמוארות לפתע באור עכשווי ורענן. וכך, ראש הממשלה שנחשב לעיתים לאפרורי והססן זוכה להדגשה של הצדדים האחרים באישיותו ובקורותיו – מפקד לח"י שתכנן מבצעי חיסול, איש המוסד שבנה את התשתית ליחידת "קיסריה", איש ארץ ישראל השלמה שעמד נחוש מול מנהיגי המעצמות, איש הציבור שחלומו הגדול היה להביא ארצה את יהודי ברית המועצות.

נכדתו היא חיה פוליטית ז'בוטינסקאית אמיתית. חריפה, אבל לא מתלהמת. לא רודפת כותרות, אלא מייצרת אותן בחוכמה. כך למשל הצליחה להעלות לסדר היום את העובדה שסבה אינו מונצח דווקא בתל־אביב, עיר מגוריו במשך שנים רבות. בעקבות מאבקה הוחלט לקרוא בית ספר בעיר על שמו, אבל רחוב שמיר בתל־אביב טרם נראה באופק.

"עד שלב מסוים היינו תמימים וחשבנו שהנצחה מגיעה באופן אוטומטי מצד המדינה", אומרת מיכל. "האמנו שהמדינה בוודאי תנציח אדם כמוהו, כי כמה ראשי ממשלה כבר היו? כשהבנו שזה לא כך, אני, בכוחי המוגבל, שלחתי מכתבים בנושא לכל ראשי הערים. מאז הוא הונצח בכמה מקומות, אך יש עוד עבודה רבה".

"הליכוד נמצא היום בשלטון, נכון? אז על אחת כמה וכמה", אומרת בתרעומת גִלְעדה דיאמנט, אמה של מיכל ובתו הצעירה של יצחק שמיר. "יש פה ראש ממשלה מטעם הליכוד, שלא מונצח כמעט בידי הליכוד".

"לפני כמה שנים דיברתי עם מישהי בת גילי, ופתאום היא שואלת: סבא שלך היה שר לענייני משהו, נכון?", מתארת מיכל. "אז הבנתי שלחלק מהצעירים אין מושג מי היה יצחק שמיר. הבנתי גם שהרשתות החברתיות הן דרך טובה להנציח את זכרו ואת הרעיונות שהיו חשובים לו, ורלוונטיים מאוד גם לימינו".

"לא להשתהות בקליעות מדויקות"

"אינני נושא את נפשי לפתור את הבעיה איך לקיים יחסי שלום בין יהודים לערבים או איך להגיע למצב שיאפשר ליהודים ולערבים לחיות ביחד בארץ ישראל. (…) אני מציע לעצמי שאלה שונה. קודם כול אני קובע לעצמי מטרה: לחיות בארצי בביטחון מבלי שמישהו יפריע לי בכך. (…) על כן העדיפויות הן: 1. אני אחיה כאן, 2. אני צריך למנוע משכניי שיפריעו לי. מה עליי לעשות כדי שלא יוכלו להפריע לי לחיות כאן? תשובות אפשריות: 1. הוא לא יהיה כאן (שכני), 2. עליי להיות חזק ממנו. תשובה 1 אינה באה בחשבון ולכן אני צריך לבחור בתשובה מס' 2".

לפני שבועות אחדים, באוקטובר 2020, מלאו 105 שנים להולדתו של יצחק שמיר (במקור יזרניצקי). עוד בארץ הולדתו, פולין, היה פעיל בתנועת בית"ר. בשנת 1935 עלה ארצה, אך לא הצליח להשיג אישורי עלייה להוריו ולאחיו, והם נטבחו בתקופת השואה בידי שכניהם הפולנים. מהאירוע הקשה הזה, לפי צאצאיו, התפתחה בו התודעה שאל ליהודים לסמוך על איש פרט לעצמם.

את דרכו במחתרת החל שמיר כחבר אצ"ל, אך בשנת 1941 היה בין פורשי הארגון שייסדו את לח"י. הוא נעצר בידי הבריטים, הוחזק במחנה מזרעה וברח משם לאחר שנלכד ונרצח מפקד לח"י המיתולוגי אברהם "יאיר" שטרן. שמיר חבר לישראל אלדד (שייב) ולנתן ילין־מור, ושלושתם עמדו בראש הארגון ועמלו לשקמו. מודעות מבוקשים ובהן תמונות מנהיגי "קבוצת שטרן" פורסמו בכל מקום, וכדי לחמוק מרודפיו חסה שמיר הנמלט בזהות של רב חרדי. הוא אימץ אז את שם המשפחה שמיר, שנותר עמו מאז ולתמיד.

בשנות טרום המדינה יוחס לשמיר תכנונם של כמה מעשי התנקשות באישים בריטים. אחד מהם היה תומס וילקין, מפקד בכיר בבולשת הבריטית ומהאחראים ללכידתו ולהריגתו של שטרן. "ההנחיה של יצחק שמיר הייתה: 'לא להשתהות יתר על המידה בקליעות מדויקות. להריק, בלי חוכמות, את כל התוף של ה'נגן' בשטח החזה שלו'", כך סיפר לימים יעקב בנאי, אחד המתנקשים. ככל הידוע, שמיר גם היה ממתכנני ניסיון החיסול של הנציב העליון הרולד מקמייקל, ההתנקשות בשר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין בעת ששהה במצרים, וכן חיסולו של הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך השוודי שנשלח לארץ ישראל מטעם האו"ם במלחמת השחרור.

"אני שומעת לפעמים אנשים שאומרים ש'גם לנו היו טרוריסטים', ומשווים את אנשי לח"י למחבלים", אומרת מיכל. "בפועל הם היו חיילים שנלחמו למען המדינה, בדיוק כמו חיילי צה"ל. חברי לח"י, בניגוד למחבלים, מעולם לא ביקשו לפגוע בחפים מפשע. המטרה שלהם הייתה לסלק את הבריטים כדי שנקבל מדינה".

שמיר ידוע גם כמי שהורה בשנת 1943 לחסל חבר בלח"י, אליהו גלעדי שמו. "גלעדי היה אדם קיצוני מאוד, חסר גבולות", מספרת מיכל. "הוא תכנן לפגוע בראשי היישוב בהשלכת רימונים. סבי הורה לו שלא יעז לעשות זאת, וגלעדי בתגובה שלף אקדח. בשלב זה סבא הבין שאין ברירה, ושני לוחמי לח"י נשלחו לחסל את גלעדי. סבא שלי כותב שאחת הבעיות של מחתרת היא שאין לה בתי משפט, ואין לה אפשרות להכניס לכלא אדם כמו גלעדי. ובכל זאת, הסיפור הזה העיק עליו שנים רבות".

"יש שטוענים שאני נקראת גלעדה על שם אליהו גלעדי, כי לאבא היו נקיפות מצפון", אומרת בתו של שמיר. "זה כמובן הטריד אותי, ושאלתי אותו על כך. הוא הסביר שאני קרויה על שם הרי הגלעד שבעבר הירדן, ושאני נושאת על כתפיי את האידיאולוגיה שלו. גלעדה – כמו שאומרים ירושלימה או תל־אביבה. הם שרו 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן', ורצו גם את עבר הירדן המזרחי".

פרשיית אליהו גלעדי כרוכה גם בסיפור היכרותם של יצחק שמיר ורעייתו – שנקראה במקור שריקה (שרה) לוי, ואימצה לעצמה את כינויה המחתרתי, שולמית. בפנקסים משלה כתבה מיכל דיאמנט, מפי סבתה, פרקים מסיפור חייה. בשנת 1941, היא מספרת, הגיעה שולמית לארץ באונייה מבולגריה, כעולה בלתי חוקית. יחד איתה הפליג בחור ששמו פסח לוי, שהיה בן זוגה. שניהם הצטרפו ללח"י, ופסח היה למקשר של גלעדי – האיש היחיד שיודע איפה הוא נמצא.

שנתיים אחרי העלייה ארצה שם פסח קץ לחייו. את התאבדותו ייחסה שולמית להתנהגות של גלעדי כלפיו. "גלעדי הציק לפסח ללא הפסקה, רב איתו ואיים עליו שיוביל להדחתו משורות  לח"י", סיפרה לנכדתה. "הנשק שהיה אמור לשמש להגנה עצמית הפך להתקפה העצמית של פסח ומהנשק הזה הוא התאבד… פסח השאיר לי מכתב שהגיע אליי לאחר מותו, ובו אמר בין השאר שהוא לא יכול לחיות בלי לח"י".

לאחר שנמצאה גופתו של פסח, זומנה שולמית לחקירה במשטרה, אך לא הסגירה את דבר חברותם במחתרת. שמיר, ששמע על הבחורה שנחקרה ושתקה, ביקש לראותה. "לדבריו, כבר בפגישה הזו הוא התאהב בי… הוא ידע שבמשטרה לא מכירים אותי כחברת לח"י כי הייתי חדשה בארץ, וגם רצה לשמור אותי קרוב אליו, והחליט לקחת אותי בתור הקשרית שלו", סיפרה לנכדתה. "מיכאל" ו"שולמית" נישאו בחשאי, אך הופרדו בידי הבריטים: הוא הוגלה לאריתריאה, היא הוחזקה בכלא כאן בארץ. בנם הבכור יאיר נשלח לאומנה.

יצחק שמיר לא נשאר במחנה המאסר לאורך זמן. יחד עם כמה חברי לח"י אחרים הוא הצליח לברוח במכלית דלק שהפליגה לג'יבוטי, ומשם יצא לצרפת. לארץ ישראל הוא שב ימים אחדים לאחר הקמת המדינה היהודית. בשנים שלאחר מכן היה פעיל ב"מפלגת הלוחמים" והתפרנס מעבודות ומעסקים בשוק הפרטי. בשנת 1955 שוב התמסר לפעילות ביטחונית, כשראש המוסד איסר הראל הציע לו לשרת בארגון הביון. הראל האמין כי יש לגייס למוסד גם יוצאי לח"י ואצ"ל, שעד אז סבלו מיחס חשדני ומנוכר מצד הממסד. וכך עבר שמיר להתגורר במשך כעשור בפריז, בזהות בדויה.

גלעדה, שלימים מילאה בעצמה תפקיד חשאי במשרד ראש הממשלה, לא אהבה את הנסיעה לצרפת. "אמרו לי שאבא עובד בתחנה המקומית של חברת אל על, ושמעתה יקראו לי 'יעל ברזילי'. ככה, בלי שום הסבר. יאיר ואני היינו אומללים ומבודדים חברתית. התמרדנו, ולבסוף הוחלט ששנינו נחזור ארצה ונגור אצל חברים. אמא הייתה מבלה את זמנה על קו ישראל־צרפת. את אבא לא ראינו כמעט, אבל אמא תמיד אמרה שהוא עושה דברים חשובים למען המדינה. היא עודדה את הפעילות שלו, ומן הסתם זה נספג גם אצלנו".

"שחיטה" או "השתוללות"

בשירותו במוסד היה שמיר ממקימי יחידת "מפרץ", ובהמשך עמד בראשה. "מטרת היחידה הייתה לאסוף מודיעין בארצות אויב, ולא רק לבצע חיסולים", אומרת בתו. "הם היו מגייסים אנשים שגדלו במדינות ערב, ושולחים אותם לשם להביא מידע. אני לא יודעת באילו מעשי חיסול אבי היה מעורב, וזה לא עניין אותי במיוחד. אם הוא חיסל אדם זה או אחר, כנראה הגיע לו".

בשנות השישים היה שמיר מעורב במבצעי התנקשות במדענים הגרמנים שסייעו למצרים לייצר טילים ארוכי טווח. אחת הפעולות שמיוחסות ליחידה התרחשה בספטמבר 1962 בעיר מינכן. היעד: היינץ קרוג, מנהל חברת רכש ביטחונית שנסע בין מצרים לגרמניה. אדם ממוצא מזרח־תיכוני, כך דיווחו עדי ראייה, ביקר במשרדו של קרוג ויצא איתו החוצה. למחרת הוכרז קרוג כנעדר, והמשטרה לא הצליחה מעולם לאתרו. על פי החשדות, הוא חוסל בידי סוכני מוסד שהעלימו את גופתו בעזרת חומצה.

ד"ר גיל ליטמן: "אני לא חושב שהוא היה יכול לנצח היום. ההופעה בתקשורת והיכולות הפוליטיות הן אלו שקובעות. בנאום הניצחון שלו שמיר אמר 'אני רואה בבחירה שלי פיקדון זמני'. זו שאפתנות נמוכה, אבל בעבר העריכו את האידיאליסטים"

בשנת 1965 עזב שמיר את המוסד, וכעבור ארבע שנים הצטרף לתנועת "חירות" של מנחם בגין. ב־1974 נבחר לחבר הכנסת השמינית, ובבחירות שלאחר מכן היה שותף למהפך הפוליטי. "סבי היה מי שחיבר את הפריפריה לתנועת הליכוד", אומרת מיכל. "הוא לא עשה את זה ממקום של 'ישראל השנייה' ושל מקופחים ומסכנים, אלא מרצון להעצים ולאחד דרך הייצוג בשלטון. הוא גם לא אהב את המונח ישראל השנייה, וראה בו ביטוי מפלג".

שמיר הוביל את שילוב "שיטת השביעיות" לבחירת הרשימה לכנסת על ידי מרכז המפלגה. אלא שהשיטה לא שיחקה לטובת יו"ר הליכוד מנחם בגין, ושניים ממקורביו נותרו מחוץ לכנסת. ראש הממשלה הנבחר ביקש כנראה להעניש את שמיר, ובמקום למנותו לשר הציע לו להיות יו"ר הכנסת – תפקיד שנחשב שמור לפוליטיקאים בסוף דרכם. המשפחה ייעצה לשמיר לסרב למינוי, אך הוא החליט אחרת, ולימים הוכיח כי אין זה נתיב ללא מוצא.

בתור יו"ר הכנסת אירח שמיר בנובמבר 1977 את נשיא מצרים אנואר סאדאת בביקורו ההיסטורי במשכן. על אף היותו בכיר בליכוד, נמנע שמיר בהצבעה על הסכמי קמפ־דיוויד ועל אשרור הסכם השלום עם מצרים; הוא לא היה מסוגל בשום אופן להרים ידו בעד ויתורים כאלו.

במרץ 1980 מונה שמיר לשר החוץ בממשלת בגין. במקביל לעשייה הדיפלומטית המרובה, שבמרכזה הידוק הקשרים עם ממשל רייגן, היה שמיר בצוות השרים שהוביל את מלחמת לבנון הראשונה. בספטמבר 1982, כשהחלו להגיע שמועות על פעילות חריגה של הפלנגות במחנות הפליטים סברה ושתילה, פנה אליו שר התקשורת מרדכי ציפורי וביקש שיבדוק את המתרחש שם. לאחר מעשה סיפר ציפורי שהזהיר מפני "שחיטה", אך שר החוץ נמנע מלפעול בנושא. בוועדת כהן, שהוקמה כדי לחקור את הטבח במחנות, טען שמיר כי ציפורי רק אמר שאנשי הפלנגות "משתוללים" במקום. "'השתוללות' בשלב זה הייתה תואר יאה כמעט לכל דבר שנעשה בלבנון, ולכן לא ייחסתי משמעות מיוחדת להודעה", כתב שמיר בספרו האוטוביוגרפי "סיכומו של דבר" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1996). במסקנותיה קבעה הוועדה כי היה על שמיר לנקוט פעולה לעצירת הטבח: "קשה למצוא הצדקה לזלזול כזה בידיעה שבאה מפי חבר בממשלה, בייחוד בנסיבות שהידיעה נמסרה בהן", כתבו חברי הוועדה, אך לא דרשו הסקת מסקנות אישיות נגד שר החוץ.

באוגוסט 1983, כשבגין הודיע "איני יכול עוד" ופרש, גבר שמיר על דוד לוי בבחירות לראשות הליכוד, וניסה להקים ממשלת אחדות עם המערך. הוא כשל, הקים ממשלה דומה לקודמתה, ולצד ראשות הממשלה שמר לעצמו את תיק החוץ.

המדינה הייתה שרויה אז במשבר כלכלי עמוק שלווה באינפלציה חדה. גם הקיטוב הפוליטי שבר שיאים בעקבות ההתבוססות בבוץ הלבנוני. בנוסף לאלה העיבה על כהונתו הראשונה של שמיר פרשת קו 300. ראשיתה של הפרשה בפיגוע טרור: ב־12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס שנסע מתל־אביב לאשקלון, לקחו את נוסעיו כבני ערובה ודרשו את שחרורם של 500 מחבלי פת"ח. "זה קרה ביום ההולדת שלי", מספרת גלעדה. "אבא שלי בא לברך אותי, ופתאום הגיע טלפון מהמזכיר הצבאי שלו, עזריאל נבו, שהודיע שנחטף אוטובוס. אבא קם ונסע מיד למשרד ראש הממשלה בקריה. נותרתי המומה".

חיילי סיירת מטכ"ל שפרצו לאוטובוס הצליחו לשחרר את בני הערובה פרט לנוסעת אחת, החיילת אירית פורטוגז, שנהרגה מאש כוחותינו. כעבור זמן קצר הודיע השב"כ כי כל ארבעת החוטפים חוסלו במהלך פעולת החילוץ, אלא שצילומים ועדויות הראו כי שניים מהמחבלים נתפסו חיים בהשתלטות על האוטובוס. התברר כי הם הוצאו להורג מיד לאחר מכן, בהוראתו של אברהם שלום, ראש השב"כ. שלום טען שהדבר נעשה בהסכמת ראש הממשלה, אך שמיר הכחיש. ועדת זורע חקרה את המקרה ומסקנותיה נטו לתמוך בגרסת שמיר.

גלעדה: "אבא שלי עמד על כך שההאשמות כלפיו אינן נכונות. זה היה נורא, לפתוח בכל בוקר עיתון ולראות את ההשמצות נגדו: 'איש קטן', 'מהוסס', 'מילה שלו היא לא מילה'. אדם הוא לא גוש אבן, ואין ספק שזה עלה לאבא בבריאות".

מותר לשקר

לאחרונה ראה אור הספר "העצים והשבבים" (הוצאת כנרת זמורה־דביר), מאת ח"כ לשעבר אריה אלדד: רומאן היסטורי המבוסס על סיפורם של ראשי לח"י – שמיר, ילין־מור וישראל אלדד, אביו של המחבר. בפיו של מיכאל, הוא שמיר הצעיר, שם אריה אלדד את המילים: "איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה… איננו בנויים לתככים שזה דורש".

את התפיסה הזו של שמיר אפשר למצוא גם בעבודת הדוקטור של העיתונאי גיל ליטמן, העוסקת בראש הממשלה המנוח. "בעוד הדחף העיקרי שמניע את 'הפוליטיקאי המצוי' נובע מהשאיפה לשררה, ליֶתֶר עוצמה, לשדרוג בתפקידים ולהרחבת הסמכויות, הרי ששמיר הקרין בעקביות מידה מועטה של שאפתנות אישית", כותב ליטמן. "כמעט בכל שלבי דרכו לצמרת הוא לא חתר לקידומו האישי, לא יצא למסעות שכנוע או שתדלנות למען בחירתו, לא הפעיל לחצים ולא פעל באופן יזום כדי לממש את מינויו או בחירתו למשרות בכירות. במקרים רבים לאורך ההיסטוריה האישית שלו נבחר שמיר לתפקידים בכירים שלא ביוזמתו, אלא בעידודו של ראש התנועה מנחם בגין שקרא אותו לדגל, או בדחיפתם של מקורביו וידידיו".

"מאיימים עלינו שאם לא נוותר על הישגי ששת הימים, צפויה לנו מלחמת דמים", כתב ב־1993. "נתונים אנו בחרדה שמא ממשלת השמאל תעמידנו יום אחד בפני נסיגה לקווי השבר והאסון"

"אחד המשפטים הראשונים בנאום הניצחון של שמיר היה 'אני רואה בבחירה שלי פיקדון זמני'", אומר לנו ליטמן. "אילו רצה בגין לחזור, שמיר היה מוסר לו את ראשות הממשלה. אם זו לא דוגמה לשאפתנות נמוכה, אני לא יודע מה כן".

ליטמן ניתח את דמותו של שמיר וניסה להבין כיצד הצליח להגיע למשרה הבכירה ביותר. "שלושה מאפיינים בולטים ביותר, שהלכו איתו עוד מימי לח"י והמוסד, הביאו אותו ללשכת ראש הממשלה. הראשון הוא יכולת ארגון יוצאת דופן, שאפשרה לו למשל לשקם את לח"י או להטמיע בליכוד את שיטת השביעיות. המאפיין השני הוא היותו אידיאולוג. מאפיין שלישי הוא העובדה ששמיר גילם את מודל המנהיגות של בגין: שניהם היו בני אותו גיל כמעט, שניהם ראשי מחתרות ואנשי ארץ ישראל השלמה. נוסף לאלה, לשמיר היה מזל. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון".

ליטמן, שמגיע מבית בית"רי, מודה כי לא העריך במיוחד את יורשו של בגין. "הדימוי שלו בעיניי היה כמו אצל רוב הציבור: אדם אפור, שמרן, שלא חולל מהפכה. הוא מיעט לכתוב מאמרים ולא היה נואם גדול, בניגוד לבגין. כוחו לא היה במילים, גם בגלל צניעותו וגם בגלל אופיו החשאי. כשהתחלתי לחקור את דמותו, נוכחתי לדעת שאמנם יש מאמרים העוסקים בו, אך לא נכתב עליו בארץ ולו דוקטורט אחד. במהלך המחקר עברתי מעין מהפך: התחלתי להעריך את שמיר ולהבין את תרומתו הגדולה למדינה, וגם התוודעתי לסיפור חייו המרתק. שנות שירותו בלח"י ובמוסד יכולות לשמש בסיס לסרט הוליוודי".

האם הוא היה מצליח להיבחר בימינו?
"אני לא חושב. החיצוניות, ההופעה בתקשורת ויכולות פוליטיות לתככים, כיפופי ידיים ובריתות הן אלו שקובעות היום. בעבר העריכו את האידיאליסטים".

בבחירות 1984 התמודד הליכוד לראשונה בראשות שמיר. המפלגה ירדה מ־48 מנדטים ל־41, בעוד המערך בראשות שמעון פרס קיבל 44 מנדטים. הרכבת הממשלה הוטלה תחילה על פרס, אך הוא לא הצליח לגבש קואליציה. לבסוף הוקמה ממשלת אחדות: פרס כיהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות, ושמיר בשנתיים שנותרו.

בנובמבר 1985, בעת ששמיר היה שר החוץ בממשלת פרס, התפוצצה פרשת ג'ונתן פולארד. גזר הדין ששלח את פולארד למאסר עולם באשמת ריגול למען ישראל ניתן ב־1987, כששמיר כבר היה ראש ממשלה במסגרת הרוטציה. פולארד כזכור ישב בכלא שלושים שנה, וגם לאחר שחרורו נאלץ לשאת במשך חמש שנים – עד לשבוע שעבר – אזיק אלקטרוני שחישק אותו לאדמת ארצות הברית. פרשת הפעלתו של המרגל גרמה בשעתה נזק ליחסי ישראל־ארה"ב, ולאורך השנים ניטש ויכוח בשאלה עד כמה היו בכירי הממשלה מודעים לשימוש באיש מודיעין הצי האמריקני כסוכן. לפי אחת הגרסאות, רפי איתן, שהיה ראש הלק"מ (הלשכה לקשרי מדע), הפעיל את פולארד באופן עצמאי למדי. "חשבתי ועודני חושב כי האמריקנים נהגו בפולארד באכזריות רבה כשגזרו עליו מאסר עולם, ויכלו לגלות נדיבות רבה יותר לנוכח היחסים בין שתי המדינות", כתב שמיר באוטוביוגרפיה שלו. "בשדר האחרון ששיגרתי אל הנשיא בוש… ביקשתי ממנו אפוא להקל בעונשו של פולארד. הוא השיב לי על כך בהסבר קצר, שעניינו של פולארד הועלה לדיון מחדש בבית המשפט העליון ולכן נבצר ממנו לדון בבקשתי…"

אחד המשפטים הזכורים ביותר של שמיר הוא "למען ארץ ישראל מותר לשקר". בתודעה הציבורית נקשרה האמירה הזו עם ההתנחלויות והתהליך המדיני, אך לפי העיתונאי שמעון שיפר הדברים נאמרו בנסיבות אחרות לחלוטין. בגיליון ידיעות אחרונות לרגל 100 שנה להולדתו של שמיר סיפר שיפר כי ב־1986 קיבלה ישראל מסר חשאי מבכיר סובייטי, ולפיו ברית המועצות מוכנה לשקול את פתיחת שעריה ולאפשר ליהודים לצאת מתחומה. "שעות אחדות לאחר שהמברק הגיע, קיבלתי העתק ממנו ועמדתי לשדר על ההצעה ברדיו", כתב שיפר. "דוברו של שמיר, אבי פזנר, ביקש משר החוץ את תגובתו. 'תכחיש', השיב שמיר בזעף. 'איך אני יכול להכחיש?', תהה פזנר, 'העיתונאי מחזיק בעותק מהמברק'. 'אמרתי לך להכחיש', חתם שמיר והוסיף: 'למען ארץ ישראל מותר לשקר'".

"סבא שלך הפסיד"

"ארץ ישראל היא ארץ אחת מקצה אל קצה, שלובה ודבוקה יחד. היא קטנה, הארץ, אבל היא כולה שלנו. תל־אביב היא פנינה בכתר, היא יקרה לנו, אהובה עלינו, אבל כמוה יקרים לנו קצרין ובית־אל, יישובי קטיף ואריאל ובית־אריה. אם לא תימלא הארץ יישובים רבים ולא יפכו בעוז וברינה חיים יהודיים בצפונה, בדרומה ובמזרחה – אז גם תל־אביב לא תדע מנוחה וביטחון…

"מהים ועד הירדן, מחוף הים עד פסגות ההרים בגולן, ביהודה ובשומרון, נשמור על הארץ הקטנה הזאת, על שלמותה. אין לנו זולתה. שלום בלעדיהם – הוא מקסם שווא, צרור אשליות".

בכהונתו כראש הממשלה נחשב שמיר למי שחושש ממהלכים דרמטיים. הוא עודד הקמת התנחלויות, אך נמנע מהחלת ריבונות ביהודה ושומרון. "סבי לא עשה פעולה דרמטית כזו כי האחדות הייתה חשובה לו ביותר, וכשמקימים ממשלה עם המערך אי אפשר גם להחיל ריבונות", אומרת מיכל דיאמנט. "אולי זו אחת הסיבות לכך שכיום לא מדברים עליו הרבה".

מאמר שפרסמה בהארץ בספטמבר 2019 נשא את הכותרת: "למה דווקא עכשיו ריבונות". "אחרי שטראמפ הכריז על תוכניתו, חשתי התעלות", היא אומרת לנו. "התאכזבתי מהוויתור על הריבונות בעקבות הסכם השלום עם איחוד האמירויות. אני לא בטוחה עד היום שזה באמת היה תנאי בל יעבור, כי על שלום עם האמירויות דיברו זמן רב קודם לכן".

אחד האירועים המרכזיים בקדנציית הרוטציה של שמיר היה התפרצות האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987. בשנה שלאחר מכן נערכו הבחירות לכנסת ה־12, והפעם גבר הליכוד על המערך. אף שהיה יכול להקים ממשלת ימין, בחר שמיר לעמוד בראש ממשלת אחדות נוספת, הפעם ללא רוטציה. גם הממשל בארה"ב התחלף אז, ועל כיסאו של רייגן התיישב סגנו, ג'ורג' בוש (האב). הנשיא החדש, יחד עם מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, הקשיחו את העמדה האמריקנית כלפי ישראל בנושא ההתנחלויות והצורך בהסדר מדיני. גם בין שמיר לפרס התגלעו עימותים, ואפילו בתוך הליכוד פנימה. "החישוקאים" – דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון – חברו נגד מנהיג מפלגתם ונגד "יוזמת שמיר־רבין", תוכנית מדינית שכללה קיום בחירות ביהודה ושומרון לקראת כינון אוטונומיה פלסטינית. כך בא לעולם האירוע המביש הזכור כ"ליל המיקרופונים": בכינוס מרכז הליכוד בפברואר 1990 דאג שרון לנתק את המיקרופון של שמיר, כדי למנוע ממנו לקיים הצבעה על התוכנית. בעוד שפתיו של שמיר נעות אך קולו אינו נשמע, הכריז מולו שרון במערכת ההגברה המתפקדת: "מי בעד חיסול הטרור?". שמיר ניסה לצעוק "מי בעדי?", אך הכינוס כבר התפוצץ.

גלעדה זוכרת היטב את ליל המיקרופונים. "אמא צלצלה אליי מירושלים: 'סעי מיד לגני התערוכה לראות מה שלום אבא'. נסעתי, השקפתי מהצד וראיתי שהוא בסדר. הוא לא ראה אותי. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא: הסירי דאגה".

זמן לא רב לאחר מכן אירע "התרגיל המסריח", כששמעון פרס הצליח להפיל את ממשלת האחדות ולקבל מהנשיא מנדט להרכבת ממשלה. ברגע האחרון התברר שאין לו קואליציה של 61 ח"כים; המנדט עבר לשמיר, והוא הקים ממשלת ימין צרה. שדה הקרב הפוליטי שסער סביבו קיבל ביטוי בברכה הרומנטית שכתב שמיר לרעייתו לרגל יום הולדתה, כפי שהקפיד לעשות מדי שנה: "יקירתי אהובתי, יום הולדת בימים אלה הוא יום של עידוד, שהרי למרות הכול וככלות הכול אנחנו עומדים יחד איתנים וחזקים. אהבה וקשר חזק ואומץ יקלו את המשא וימתיקו את הימים והלילות על כל אשר בהם… דעי כי בלעדייך לא הייתי מצליח להחזיק מעמד. אהבה ונשיקות בלי סוף, שלך בכל ליבי וגופי, יצחק".

בעת כהונת הממשלה הצרה פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, ועשרות טילי סקאד עיראקיים נורו לעבר ישראל. שמיר החליט לא להגיב לפרובוקציה של סדאם חוסיין, ולהניח לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית להפציץ את עמדות השיגור העיראקיות. בנושא הזה היה ראש הממשלה במיעוט מול גורמים צבאיים ופוליטיים. הוא הוצג כהססן וספג ביקורת הן בתקשורת והן מצד שר הביטחון שלו, משה ארנס.

"מי שמכיר את סבא שלי יודע עד כמה ההבלגה הזו לא אפיינה אותו", אומרת מיכל. "מספיק להסתכל על תקופת לח"י כדי להבין שהוא אדם אקטיביסט, שרץ קדימה ויוזם מבצעים מטורפים. במלחמת המפרץ ביקשו ממנו האמריקנים לא לפגוע בשלמות הקואליציה עם מדינות ערב, ולכן החליט להימנע מתקיפה. ממרחק ההיסטוריה נראה שהוא צדק, כי היינו עלולים להסתבך שם במלחמה ארוכה".

לאחר שוך הקרבות החליט הממשל האמריקני ליזום ועידה בינלאומית בהשתתפות ישראל ומדינות ערב. שמיר חשש שבפורום כזה עלולים לכפות על ישראל ויתורים, אך בוש ובייקר הפעילו לחץ עז, ואיימו לא לתת לישראל את הערבויות הכספיות הדרושות לה לשם קליטת העלייה מברית המועצות. באוקטובר 1991 התכנסה ועידת מדריד, ואף שהתקיימה בדרג של שרי חוץ, בחר שמיר להתייצב שם בעצמו. "אחד התנאים שלו היה שלא תופיע שם 'משלחת פלסטינית', והפלסטינים אכן הגיעו רק כחלק מהמשלחת הירדנית", אומרת נכדתו. "תנאי נוסף היה שארה"ב תתחייב שלא תכיר במדינה פלסטינית. הוא הגיע לוועידה רק כשהתנאים שלו מולאו, והיה מוכן לדבר, לא מעבר לכך".

העוגנים ששמיר התעקש עליהם לא הרגיעו את מפלגות הימין. בעקבות הוועידה פרשו "התחייה" ו"מולדת" מהממשלה, מה שהביא להקדמת הבחירות. הפיצול בימין הוביל לאובדן קולות יקרים, וייתכן כי אלה יצרו את ההבדל הדק בין ניצחון לתבוסה. את הפסדו של הליכוד מייחסים גם להצבעתם של עולי ברית המועצות. בתקופת כהונתו האחרונה של שמיר כראש ממשלה קלטה ישראל מאות אלפי יהודים מהמעצמה הקורסת, ועוד 14 אלף עולים מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה. שמיר התעקש שהיהודים היוצאים מרוסיה לא יקבלו מהאמריקנים מעמד של פליטים, שיאפשר להם להגר לארה"ב או לקנדה. רבים מהעולים כעסו על כך, או שסבלו מחבלי הקליטה בארץ, והצביעו למפלגת העבודה.

"יום למחרת בחירות 1992 נערך טיול של בית הספר", מספרת מיכל. "הייתי אז בת עשר. אני זוכרת את הילדים באוטובוס אומרים לי: סבא שלך הפסיד, סבא שלך הפסיד".

ואיך הוא עצמו חש בעקבות הבחירות?
"הוא לקח את זה קשה, כי הוא באמת סבר שמדינת ישראל הייתה במצב מצוין בכל מדד. אחרי ההפסד הוא נאלץ לראות איך כל מה שבנה קורס בתוך שנה".

ניחוחות בלפור

"שנה אחת בלבד עברה מאז הוחלף שלטון הליכוד בשלטון השמאל בישראל, שנה אחת – הרף עין בהיסטוריה של עם עתיק יומין, ומדהים ומחריד לראות את גודל הפורענות שפרק זמן קצר כזה הביא על ישראל. שהרי צא וראה: יכולנו להיות היום שרויים במצב הטוב ביותר שידענו אי פעם בתולדותינו. לפני שנה לא נשקפה לעם ישראל שום סכנה ביטחונית רצינית… ואילו היום, בהשפעת המשא ומתן המתנהל בוושינגטון, מאיימים עלינו שאם לא נוותר על כל הישגי מלחמת ששת הימים, צפויה לנו מלחמת דמים ואימים. בשטחי המולדת, בהם ישבנו ופעלנו לפני שנה באין מחריד, נתונים אנו בחרדה עצומה, שמא ממשלת השמאל תעמידנו יום אחד בפני עובדה של נסיגה טוטאלית לקווי השבר והאסון וגבולות ארצנו יהיו שוב הפקר, אשר יזמנו חלילה תוקפנות והסתערות אויבים…

"אל לנו לשכוח שהמו"מ על האוטונומיה שהתחיל בימיו של מנחם בגין ע"ה התנהל על רקע הוודאות שבאזורים האלה תימשך בתנופה ובהתמדה וללא הפסקה ההתיישבות היהודית, ואילו היום מלווים את המו"מ אקורדים של מנגינה המתקרבת לקצה. ההבדל בין אז להיום הוא עצום. וכל זאת התהפך במשך שנה אחת, תוצאה של טעות אנשים בעלי כוונות טובות אשר הרסו את תקוותם בעצמם" (מתוך קטע בפנקסי שמיר הנושא את הכותרת "שנת פורענות").

שמיר נותר חבר כנסת, אך כבר לא היה פעיל מבחינה פרלמנטרית. כשבאחד העיתונים התפרסם מאמר התוהה מה הוא עוד מחפש בכנסת, השיב על כך שמיר בפנקסו האישי. "אמרתי לעצמי: האם הכותב הזה אכן מעוניין שאהיה פעיל יותר בכנסת? שאנאם, שאגיש שאילתות, שאצעק קריאות ביניים – ודאי שלא… הוא רוצה שישכחו אותי, נוכחותי מזכירה לו משהו, מרגיזה אותו, מפחידה אותו – אולי אחזור!… אני לא אחזור, זה ידוע לכול, ופחדו של המקטר הנרגן הוא פחד שווא. אבל נוכחותי או אי נוכחותי בכנסת אינן חשובות. חשובים הרעיונות שאנשים כמונו מייצגים, והם המפחידים", כתב שמיר בקטע שפורסם בידיעות אחרונות לאחר מותו.

מיד לאחר בחירות 1992 הודיע שמיר על פרישתו מראשות הליכוד. בפריימריס הוא תמך בבנימין נתניהו, אך לאחר שנתניהו חתם על הסכם חברון עזב שמיר את המפלגה. "סבא כעס מאוד", אומרת מיכל. "לא היה אצלו שיקול אישי בהקשר הפוליטי, היה שיקול לאומי. לכן ברגע שנתניהו לא ביטל את הסכמי אוסלו, סבא כינה אותו 'מלאך חבלה'".

בבחירות 1999 הצטרף שמיר ל"חירות" של בני בגין, ושמו הופיע במקום הסוגר את רשימת "האיחוד הלאומי" לכנסת. בשנת 2003, כששרון עמד בראש הליכוד, חזר שמיר למפלגה וקיבל בה את המקום האחרון המכובד. בין לבין, בשנת 2001, הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים.

על דעיכתו ההדרגתית ממחלת האלצהיימר, עד מותו ביוני 2012, כואב להן להכביר מילים. "זה היה תהליך עצוב וקשה", אומרת הנכדה. "יכול להיות שזה קורה דווקא לאנשים חדים במיוחד, כשהם מפסיקים לעבוד".

גלעדה: "כשהוא חזר לתל־אביב, לא היה פשוט מבחינתו לרדת פתאום בקצב העשייה. הוא קיבל את זה, לא התלונן, אבל היה אפשר להרגיש. מן הסתם הטלפונים פתאום דעכו, מי שנחשבו לחברים הלכו ונמוגו. רק אנשי לח"י נשארו נאמנים באמת לכל אורך הדרך. חבורה של אנשים מדהימים".

שולמית שמיר הלכה לעולמה ב־2011. בנם הבכור, יאיר, הצטרף בשנת 2013 לפוליטיקה: הוא כיהן בכנסת קדנציה אחת מטעם מפלגת "ישראל ביתנו", ומונה לשר החקלאות ופיתוח הכפר. האם גם מיכל דיאמנט תהפוך יום אחד לח"כית? היא בהחלט לא פוסלת את האפשרות, ואין לה ספק באשר למפלגה שאליה היא רוצה להשתייך. "אני מחזיקה בעמדות של סבא שלי. גדלתי בתל־אביב, למדתי באוניברסיטת תל־אביב, כך שתמיד הייתי העוף הכי מוזר", היא אומרת בחיוך. "חברים שלי מכירים את דעותיי, אבל מאחרים אני שומעת לא פעם את התגובה: 'מה, את מצביעה ליכוד? איך זה יכול להיות? את חכמה'. אגב, לא כולם אצלנו במשפחה אוחזים בדעות האלה. בבית שלנו תמיד דגלו בחירות המחשבה, ומעולם לא אמרו לי: 'תהיי ימנית, תהיי ז'בוטינסקי'".

מיכל דיאמנט היא תושבת תל־אביב, ונשואה לאריאל אוסטרייכר, שעובד בשוק ההון. יש להם שני ילדים: תמר (3) וליאור־מיכאל (5), ששמו השני מנציח את כינוי המחתרת של שמיר. בשנה האחרונה מונתה לחברת הוועד המנהל של עמותת לח"י. היא נולדה בשנת 1982, שנה לפני שסבא שלה הפך לראש הממשלה. "כילדה זה היה מבחינתי דבר רגיל", היא נזכרת. "יש סבא וסבתא בירושלים, ואנחנו נוסעים אליהם מדי סוף שבוע. היה לנו סבא חם ואוהב. אני זוכרת אותו מחבק, מנשק, מביע אהבה. כל היום היה עסוק בטרדות המדינה, ופתאום היינו מגיעים אליו, ילדים קטנים וחמודים, והוא היה ממש מאושר לראות אותנו ולשחק איתנו. מטבע הדברים לא היה לו זמן לשבת איתנו לשיחות נפש, אבל הוא הקפיד להיות נוכח כשהגענו לבקר.

"בית ראש הממשלה הוא בית ענק בשביל ילדה, ואחי ואני היינו משחקים שם במחבואים. פעם התחבאתי מתחת למיטה בעליית הגג, עד שאנשי שב"כ איתרו אותי שם. כשגדלתי סבי כבר לא היה ראש ממשלה, אבל עדיין היו לו מאבטחים, וסבתא תמיד ניסתה לשדך לי אותם".

הכרת מקרוב גם את הפוליטיקאים סביבו?
"הכרתי אותם דרך הוריי, אבל החברים הקרובים ביותר של סבא היו ונשארו אלו מימי לח"י".

באוגוסט 2017 הגיבה מיכל בפייסבוק לסרטון שהראה את מצבו המוזנח של בית ראש הממשלה. "אני זוכרת את הריחות הטובים של הבישולים ואת הארוחות המשפחתיות שנערכו שם בכל שישי", כתבה. "הבישולים נעשו במקום, ולא הזמנו טייק אווי ממסעדת שגב. הברזים לא היו עשויים מזהב, אבל האווירה והטעמים שהיו שם היו שווים הרבה יותר מזהב… ואני בעיקר זוכרת שמעולם איש לא התעסק באיך שהבית נראה ובשאלה אם הוא משופץ, מפואר או לא. הזדעזעתי מההתעסקות בשטויות, בטפל ובחומרנות".

בתגובות לפוסט היו מי שהעלו קטעי עיתונות ישנים שמתארים שיפוצים נרחבים בבית בבלפור דווקא כששמיר התגורר שם. מיכל רואה בכך ניסיון להסיט את הדיון: "העליתי על הכתב מחשבות שהיו לי בראש, ופתאום זה התפוצץ. אז הבנתי את כוחן של הרשתות. אנשים אוהבים לקחת את הסיפור הזה כ'נכדה של שמיר נגד נתניהו', אבל לא זו הייתה הכוונה. אני בעצמי חושבת שיש קצת צביעות בתדירות הביקורת על משפחת נתניהו. המדינה לא צריכה לממן כל דבר, אבל לעיתים קרובות לא מבדילים בין דברים שאולי באמת מגיעים להם לדברים קצת יותר בעייתיים".

בתור פעילה ברשתות, מה דעתך על ההתבטאויות של יאיר נתניהו בטוויטר?
"אני לא אוהבת את הדרך שבה הוא עושה את זה. גם אני מנסה לעורר הדים, אבל ממקום נעים, כדי לא לייצר אווירה של פילוג. לפעמים אני נתקלת בתגובות רשמיות עילגות מטעם הליכוד. אני חושבת שצריך לשמור על שיח מכבד, בייחוד כשזה מגיע מטעם המפלגה עצמה".

בתור עורכת דין העוסקת בעבירות צווארון לבן, היא קראה בעיון את האישומים שהוגשו נגד ראש הממשלה. לדבריה, היא לא נפלה מהכיסא. "הצבעתי לליכוד גם כשהיו כבר כתבי אישום", היא מבקשת להדגיש. "כשאני כסנגורית מקבלת כתב אישום, פעמים רבות הרושם הראשוני הוא שאי אפשר לצאת מהדבר הזה. אך בשלב השני, כשאני מקבלת את חומר החקירה, לא פעם אני מבינה שזה לא בדיוק מה שמתואר בכתב האישום. כתב אישום הוא לא חזות הכול. מהבחינה המוסרית יכול להיות שעולות שאלות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. קשה להגיד שאני ביביסטית, אבל אני מעריכה את נתניהו וחושבת שהוא מבריק. נכון שמבחינה מעשית קשה לנהל משפט ובמקביל להיות ראש ממשלה".

סבא שלך נהג לספר לכם על העבודה שלו?
"הוא דווקא לא אהב לדבר עליה. כשגדלנו, בכל פעם שניסינו לשאול שאלות הוא היה עונה 'אני לא זוכר, אני לא יודע'. הוא היה איש לח"י כל החיים: מה שצריך להיות במסתור, נשאר במסתור".

הוא התחרט על משהו, היו זיכרונות שייסרו אותו?
"ביקרתי אצלו פעם, ופתאום הוא אמר: 'אני רוצה להראות לך משהו'. הוא הלך וחזר עם מעטפה ובה תמונות: 'זה אבא שלי, זו אמא שלי, אלה האחיות שלי'. הוא לא רצה להתוודות על דברים, אלא לספר לי על משפחתו שנרצחה בשואה. זה מה שהיה חשוב לו להעביר הלאה".