המולת קולות החרידה את שלושת הרועים היוונים שרבצו במערה בנחת והאזינו לסערה המשתוללת בחוץ. עד אז מעמדם כעובדי מדינה נראה להם משתלם להפליא: הם קיבלו עדר כבשים, משכורת חודשית נחמדה ואי בשטח ארבעה קמ"ר לשבת עליו – הכול מהממשלה, הכול חינם. "אם יבואו פולשים טורקים – תסלקו אותם", הסביר להם הפקיד את חלקם בעסקה. "תחתמו כאן, כאן וכאן. אחת לחצי שנה נבוא לבקר. שלום ולהתראות". אבל הקולות שנשמעו כעת מחוץ למערה היו חדשות רעות. נראה ששעת האמת הגיעה. הרועים רטנו בחשש, כיתפו שלושה רובים אנגליים ויצאו אל הגשם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הפנקסים של יצחק שמיר מגלים את דמותו הסוערת
אם יעקב אבינו היה שופט את יונתן היילו
"עובדה": כשעיתונאי ישראל מחלטרים כיועצי נישואים וקמפיינרים גרועים
קבוצת גברים קידמה את פניהם בחוץ, אבל הם לא דיברו טורקית אלא יידיש, ונראו יותר כמו תרנגולים מרוטים מאשר פולשים מאיימים. חלקם לבשו רק תחתונים ורעדו מקור. ובכל זאת, הרועים הסבירו לזרים ביוונית שכדאי להם להסתלק מהאי, ויפה שעה אחת קודם; כדי לתת משנה תוקף להמלצתם הם נפנפו ברובים, ובכך חשפו מיד שאינם יודעים להשתמש בהם. "אני לוקח את המערה שלכם", אמר להם ביוונית אחד מהמרוטים, שאקדח גדול בצבץ מחגורתו. הרועים שינו גישה. "ברוכים תהיו. ביתנו – ביתכם", הם אמרו, ופינו לאקדוחן את הדרך. האיש מיהר להיכנס אל המערה ובעקבותיו ארבעה מחבריו, שנשאו קופסאות עם חוטים ושפופרות. הם פיזרו את מרכולתם סביב האש, לייבוש. הרועים הביטו בחשש.
האקדוחן היה אברהם ליכובסקי, איש ארגון ההגנה. זמן קצר לפני כן התרסקה ספינתו, "רפיח", על שרטון שהזדקר לגובה שלושה מטרים מעל פני הים. שמונה מעפילים הוטחו מהסיפון וטבעו מיד; אחד מהם, משה, היה ילד קטן שנולד במחנה ריכוז ועבר את התופת הנאצית במחבוא. למות עכשיו? זה היה אכזרי במיוחד. הוריו זינקו למים וחיפשו אותו בקריאות קורעות לב. ליכובסקי חש מועקה כבדה, וידע שעל כתפיו מונח גורלם של כ־800 הניצולים שעלו כעת אל חוף האי הקרוב.
כאלחוטן הוא ידע שאיש בארגון ההגנה לא קיבל מידע על מיקומה של הספינה ביממה האחרונה; מכיוון שכך, איש גם לא ידע היכן היא טבעה. הקופסאות שהתייבשו לאיטן סביב המדורה היו חלקיו של משדר מאולתר שבנה בעצמו, הקשר היחיד של קבוצת המעפילים עם העולם החיצון. ליכובסקי הצליח לחלץ את המשדר כולו מהספינה, אבל חלקיו נרטבו בגשם השוטף. הבעיה הגדולה ביותר הייתה הסוללות: אחת נפלה למים ואבדה, והאחרת נסדקה בירידה אל החוף ולא היה בה די כוח לשדר אות מצוקה.
"פנינו לשלום. הספינה שלנו טבעה", הרגיע ליכובסקי את מארחיו היוונים. "אנחנו רוצים לקנות מכם חלב לתינוקות ובשר למבוגרים". לקנות? צליל המילה הזו נעם לאוזני הרועים, וחושיהם המסחריים ניצתו. בתוך שעה קלה, כמה מהכבשים שהצטופפו במערה הסמוכה תרמו את בשרם לטובת חבורת המרוטים: למזלם של נוסעי הספינה היה עמם טבח ולו סיר גדול. וכך בליל 7־8 בדצמבר 1946, במערה באי הקטן סירנה, כ־800 מעפילי רפיח זכו למרק כבש חם ומהביל, שעזר להם לצלוח את הלילה הרטוב בלי לחטוף דלקת ריאות.
כל הלילה עבד ליכובסקי על המשדר, ייבש את חלקיו ובנה אותו מחדש באופן שיוכל להסתפק במעט החשמל שהסוללה הסדוקה הייתה מסוגלת לספק. הוא ידע מתי בדיוק תחנות ההגנה בתל־אביב ובאתונה מאזינות לתדר: בשעה 7:34 בבוקר קלטו אלחוטני הארגון ביוון את השדר, ופעולות ההצלה יצאו לדרך. טייסים בריטים הצניחו לאי עזרה ראשונה, משחתות בריטיות לקחו את המעפילים למחנות המעצר בקפריסין, וב־1947 עלו הניצולים לארץ ישראל. 
