את ראשית התמוטטות ברית המועצות אפשר לסמן בחנוכה תשל"א, 1970, גם אם המשטר הקומוניסטי עדיין נראה אז יציב ואימתני. ביומו השני של החג נגזרו עונשים כבדים על משתתפי "מבצע חתונה", שתכננו לחטוף מטוס ולברוח מתחומי המדינה הסובייטית: מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב נידונו למוות בירייה; יוסף מנדלביץ' נידון ל־15 שנות מאסר על בגידה במולדת, 15 שנות מאסר נוספות בגין ניסיון להשתלט על כלי טיס, ועוד שבע שנות מאסר בעוון מאבק ציוני מחתרתי. אולם בתוך שבוע בלבד התקפלה מעצמת־העל מול לחץ בינלאומי, וגזרי הדין הומתקו. עונשי המוות הומרו במאסרים הכוללים עבודת פרך, והמאסר של מנדלביץ' הופחת ל־12 שנים. ב־1981 הוא שוחרר, והגיע ארצה בדיוק בחג הפורים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אלפים יגיעו בחנוכה לארמונות החשמונאים ביריחו
– תביעה נגד כרמל מעודה: העבירה אותנו שבעה מדורי גיהינום
– התשובה לאלימות הגואה: חינוך נכון בגיל מוקדם
באופן משונה, דווקא מנדלביץ' ישב מאחורי סורג ובריח יותר מכל שאר שותפיו לניסיון החטיפה. יובל שנים בדיוק מאז שילוחו לכלא, ברור לו מדוע הסובייטים התעקשו להמשיך ולהחזיק בו גם כשכל חבריו שוחררו: "מבחינתם אני הייתי המסוכן מכולם. הם הבינו שגם כשאשתחרר, לא אשב בחיבוק ידיים. גם בכלא קיימתי שביתות רעב, מחאות וסתם שביתות. שני חברים ביקשו ממני פעם לחדול מהפעילות הזו. הם אמרו לי 'אנחנו רוצים לסיים את תקופת המאסר בשקט', והסבירו שהמאבק שלי מאתגר אותם בעל כורחם. עניתי שאני מכבד אותם, אבל זו בעיה שלהם. העברת הזמן עד לשחרור לא הייתה מעולם המטרה שלי. חשתי כמו טרומפלדור בשבי היפני, שלא נח לרגע. אמרתי לעצמי שאני שבוי מלחמה, והמלחמה הזו נמשכת גם בכלא. היו רבים כמותי שנאבקו בסובייטים בין חומות הכלא, ואף נענשו על כך".
"חברינו מהמחתרת טסו בקו הזה כמה פעמים כדי לתכנן את הפעולה, ודיווחו שהאתר שוכן בעומק היער, ושאין שם שדה תעופה מסודר. זה היה יתרון. החלטנו לא לחטוף את המטוס באוויר, אלא לטוס בו עד לנחיתה. רק לאחר ירידת התיירים נשלוף את הטייסים ונעביר את ההגה לידי דימשיץ, שייקח אותנו לשוודיה"
ואכן, לאחר שחרורו מנדלביץ' חידש מיד את המאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות, ולמען אמונותיו בכלל. הוא סבב בעולם, נעצר בכמה מדינות, ובמידה מסוימת הוא מוסיף להיאבק עד היום. "זה הלקח שלי גם להבא. נכון שתמיד אנחנו מעדיפים אבולוציה, התפתחות איטית, אבל כשדברים לא מתקדמים – מגיע הזמן למעשה קיצוני. ההיסטוריה מוכיחה שצריך את המהפכנים, את בר כוכבא ורבי עקיבא. הדברים הגדולים באמת לא נעשים בדרך השגרה.
"ישבתי בכלא הרוסי יחד עם ראשי תנועות לאומיות אחרות, והם הודו שהיינו להם מקור השראה. מנהיג אוקראיני אמר לי שכאשר הם היו נתונים תחת הדיכוי הסובייטי, לא קמה מקרב 40 מיליון האוקראינים שום יוזמה למרידה בשלטון – עד שהם צפו, יחד עם כל העולם, בהצלחתה של המחתרת הציונית. מהבחינה הזו, פעילות המחתרת שלנו הייתה המשך למלחמת ששת הימים. כולם ידעו שיוזמת המלחמה שתכננו הערבים הייתה בעידוד רוסי והתבססה על נשק רוסי. לכן כשישראל ניצחה, העולם פירש זאת כניצחון שלה על רוסיה. בפולין, בהונגריה, בצ'כיה ובשאר מדינות הגוש המזרחי, הבינו אז שאפשר לנצח את רוסיה הגדולה".
מטורפים אבל שמחים
הרב יוסף מנדלביץ' – אב לשבעה וסב לנכדים רבים – מתגורר היום בשכונת קריית־משה בירושלים. כשהיה בן 23 בלבד השתתף בפעולה שהסעירה את העולם כולו. בי"א בסיון תש"ל, 15 ביוני 1970, יצאו עשרה צעירים יהודים חמושים לשדה התעופה בלנינגרד. המטרה: לגאול את יהדות רוסיה ולפתוח את שערי העלייה.
"בשנים ההן לא הייתה אפשרות חוקית לקבל היתר עלייה", מספר מנדלביץ'. "השלטונות הסובייטיים ניהלו מדיניות של התבוללות מכוונת, ושללו כל אפשרות של קשר למורשת היהודית. אני עצמי גדלתי כאזרח סובייטי מהשורה, הייתי חבר בתנועת הנוער הקומוניסטית, ולא קיבלתי מעולם חינוך יהודי. אבל באמצע שנות השישים נוסדה בברית המועצות מחתרת ציונית, שהעזה להציב מטרות הפוכות לקו של השלטונות, ושאפה למנוע התבוללות ולאפשר עלייה ארצה. גם בי עצמי חלו תהפוכות, ובשנת 1966 הקמתי בעיר ריגה ארגון סטודנטים מחתרתי. ואז באה מלחמת ששת הימים והותירה רושם עמוק ביותר בליבנו".
בשנת 1969 הצטרף למחתרת הציונית קצין בשם מארק דימשיץ – רב־סרן בצבא האדום, סגן מפקד טייסת לשעבר. "הלל בוטמן, ממייסדי תנועת הנוער הציונית בלנינגרד, הציע לו ולנו רעיון מסעיר – להשתלט על טיסה פנימית בברית המועצות ולהוביל את המטוס לשוודיה", מספר מנדלביץ'. "הוא אמר שדימשיץ יהיה זה שיטיס את המטוס אחרי ההשתלטות, ועם הנחיתה נקיים מסיבת עיתונאים ונדרוש, בעיקר מיהודי העולם, להיאבק למען פתיחת השערים. קיבלתי את הרעיון הזה בהתלהבות רבה. הרגשתי שזה מעמיד אותנו בשורה אחת עם הגיבורים הגדולים של עם ישראל – טרומפלדור, מרדכי אנילביץ', חיילי צה"ל. כולם ניצבו בשורה אחת.
"אחד התפקידים שלי היה לרתום שותפים נוספים לפעולה, וכאן קרה דבר מוזר, נס ממש. השתתפות במבצע כזה הייתה כרוכה בסכנת מוות מוחשית. ידענו ששלטונות רוסיה שומרים היטב על המרחב האווירי שלהם, ושבמקרה הצורך הם יְיַרטו את המטוס ללא עכבות מוסריות. לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית, מי שבורח נחשב לבוגד. למרות כל זאת, גייסתי בקלות רבה שותפים למבצע מקרב חברי המחתרת הציונית. הם אפילו חיבקו אותי בהתרגשות והודו לי על שצירפתי אותם. מתבונן מהצד היה ודאי אומר שהאנשים הללו מטורפים – על מה השמחה? הם הרי הולכים למות. אבל זו הייתה התגובה שלהם".
המטוס שנבחר היה אמור להוביל נוסעים לאתר תיירות שנמצא ביער. "חברינו במחתרת טסו בקו הזה כמה פעמים כדי לתכנן את הפעולה, ודיווחו שהאתר שוכן בעומק היער, ושאין שם שדה תעופה מסודר. זה היה יתרון מבחינתנו. החלטנו לא לחטוף את המטוס באוויר – צעד מסוכן למדי – אלא לטוס בו עד לנחיתה ביעד. רק לאחר ירידת התיירים נשלוף את הטייסים ונעביר את ההגה לידי דימשיץ, שייקח אותנו מעל לים הבלטי, אל שוודיה החופשית".
הגרסה המוקדמת של התוכנית הייתה שאפתנית במיוחד: יוזמי הפעולה רצו שלא פחות ממאה חברים בתנועת הנוער הציונית ישתתפו בטיסה, באמתלה של נסיעה לחתונה. בהנהגת התנועה הציונית בלנינגרד הוחלט בשלב מסוים לשאול את נציג "נתיב", הגוף החשאי שקישר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות, האם להוציא לפועל מבצע כזה. השאלה הובאה ככל הנראה לראש הממשלה גולדה מאיר, ששללה את הפעולה מכול וכול. אז עברה היוזמה לשלוחה של התנועה בריגה, והפכה למקומית וצנועה יותר בהיקפה.
יצאתם למבצע בידיעה שישראל מתנגדת לכך?
"התשובה השלילית שהגיעה מישראל לאנשים בלנינגרד, הועברה אלינו בצורה מעורפלת מאוד. מכיוון שההוראה לא נמסרה ישירות אלינו, לא התייחסנו אליה. אמרנו לעצמנו שבלנינגרד לא רוצים בפעולה הזו, אבל אנחנו עדיין רוצים בה. שנים אחר כך, בריאיון לטלוויזיה הישראלית, דימשיץ נשאל אם היה סיכוי שמבצע חתונה יצליח. הוא ענה: 'אם לא הייתי מסתבך עם הציונים האלה בלנינגרד אלא מגיע ישר לריגה, היינו מצליחים'. בלנינגרד החלו דיונים בעד ונגד, וממילא העניין דלף והגיע לקג"ב. בריגה פשוט החליטו – ועשו".
חשוב לו לציין שההתנגדות בלנינגרד "לא הייתה בגלל איזה פחד, אלא מכיוון שסברו שאין לפעולה כזו סיכוי, ושברגע שמערבים בתוכנית שותפים רבים כל כך – בהכרח תתרחש הדלפה. היו שם אנשים חכמים שאמרו שייתכן שאנחנו כבר במעקב, וזה היה נכון. שנית, הם טענו שמבצע כזה יפגע בפעילות החינוכית של התנועה, ושכל האולפנים שלה בברית המועצות יסומנו כתאים להכשרת טרוריסטים".
מנדלביץ' החליט להתייעץ עם בן דודו המבוגר ממנו, ד"ר מנחם גורדין – ממנהיגי יהדות לטביה, לימים אביו של הרב עמיחי גורדין מישיבת הר עציון. "אמרתי לו שבלנינגרד חוששים מפגיעה בפעילות החינוכית. התשובה שלו הייתה: 'כמה צעירים התנועה תצליח לחנך? אלף? אלפיים? בברית המועצות חיים 3 מיליוני יהודים, ובדרך הזאת הם אף פעם לא יצליחו להגיע לכולם או אפילו לרובם'. בנוסף הוא טען שאם תסתמן תנופה בפעילות החינוכית, השלטונות ממילא יבלמו אותה באמצעות התנכלות למורים. המסקנה שלו הייתה שהדרך היחידה היא לפרוץ את גבולות ברית המועצות, ושצריך לשאוף לעלייה ארצה, כי חינוך בגלות לא יביא אותנו לשום מקום".
הסובייטים נפלו בפח
בשעות הבוקר במועד שנקבע הגיעו מנדלביץ' וחבריו לשדה התעופה בלנינגרד, כשבידיהם כרטיסים שנקנו מראש. הם לא ידעו ששירותי הביטחון הרוסיים טמנו להם מלכודת. "השלטונות רצו לתפוס אותנו על חם ולערוך לנו משפטי ראווה שיסתיימו בגזרי דין מוות או במאסרי עולם. כך, הם קיוו, ייקל עליהם לדכא את השאיפה הלאומית הכוללת שהתעוררה באותה עת בברית המועצות, ובפרט ללמד לקח את היהודים שהחלו להביע שאיפות ציוניות.
"הרמקול הכריז על הטיסה, ואנחנו כבר עמדנו לעלות למטוס. לפתע קפצו מתוכו צנחנים רוסים, וגדודים נוספים שארבו לנו בשדה התנפלו עלינו. נעצרנו והובלנו לחקירה, שם הודיעו לנו שכל התוכניות שלנו כבר ידועות, ושאנחנו צפויים לעונש מוות. הם היו בטוחים שבשל ההלם נישבר, נביע חרטה ונבקש מחילה. במקביל נערכו מעצרים נרחבים בכל מרכזי הפעילות הציוניים – במוסקבה, בפטרבורג, בריגה, בקישינב ובערים נוספות. בכל מקום ערכו חיפושים וחקירות, וכל המדינה רעשה. זה היה אמצעי ההרתעה שלהם, כי כל מי שנערך חיפוש בביתו איבד אוטומטית את משרתו גם אם לא נעצר.
"ובכל זאת – וזה בפירוש היה נס – אנשי התנועה הציונית לא נשברו. להפך: הם החלו במאבק שכלל הפגנות, שביתות שבת ורעב ומחאה גלויה, דברים שעד אז איש לא העז לעשות. כשהמשטרה עצרה אותם הם צעדו לכלא בגאווה וניהלו כמונו משפטים פומביים, מה שהחריף עוד יותר את המחאה בעולם. בכל מקום דיברו נגד ברית המועצות, ואיימו עליה בסנקציות כלכליות אם לא תאפשר עלייה חופשית. פתאום הרוסים הבינו שהם נפלו בעצמם בפח שטמנו לנו".
"פלשנו למשרדים של אירופלוט בשווייץ. הפקידות שם התקשרו למשטרה, אבל השוטרים לא רצו לבוא. מה שעשינו שם – תקיעה בשופר והדבקת עלונים – לא נחשב בעייתי במיוחד בעיניהם. רק אחרי שטלפנו למשטרה והזהרנו ש'הדברים מתלהטים', הם הגיעו וגררו אותנו למעצר"
גם עצורי המטוס לא נשברו. "כשהובילו אותנו למשפט, בחג החנוכה תשל"א, הצהרנו בגאון את ה'אני מאמין' שלנו ודרשנו מהשלטונות להעניק חופש עלייה לכל היהודים. דימשיץ, בנאום מפתח במשפט, האשים את רוסיה באנטישמיות. קודם לכן, במהלך החקירה, היו אנשים מבינינו שנחלשו ושיתפו פעולה, וכבר חשבתי שהמשפט יהיה ביזיון גדול עבורנו – אך בפועל קרה ההפך הגמור. כולנו, גם מי ששיתפו פעולה בחקירה, לא פחדנו במשפט עצמו והצהרנו שם במפורש על אמונתנו. גם זה היה נס בעיניי. הסתכלתי על החברים והרגשתי שכל אחד מדליק בגופו ובעצמו את נר החנוכה – שבפועל לא אפשרו לנו כמובן להדליק.
"לפתע התברר שמסיבת העיתונאים שתכננו בעצם לא בוטלה; אבל מיקומה הועתק משוודיה אל אולם בית המשפט הרוסי. המעצר שלנו, שלכאורה היה אמור להסיר את המסך מעל שאיפותינו הלאומיות, חשף לעולם את המסר שביקשנו להעביר. בכל מיני התחכמויות, ובעיקר במסירות נפש, בני משפחותינו הצליחו להעביר לעיתונאים זרים במוסקבה מידע על ההתרחשויות במשפט. הפרסומים הביאו להתעוררות רבתי בעולם היהודי ובקרב לוחמי זכויות אדם, שהפגינו בעדנו בכל בירות העולם. פתאום כולם הבינו את מה שהשלטונות הסובייטיים הצליחו להסתיר במשך שנים רבות: מדכאים כאן עם שלם.
"כך נולד המאבק ההיסטורי תחת הכותרת 'שלח את עמי'. למרות שזו הייתה תקופה של חטיפת מטוסים בידי מחבלים ערבים, העולם ידע ליצור הפרדה בין מאבק החופש שלנו לבין דרך הטרור שלהם. לנו הרי הייתה כוונה ברורה לא לפגוע בשום אופן בטייסים ובחפים מפשע, והיה לנו חשוב שלא יהיה דם נקיים על ידינו. בשל כך תכננו לבצע את החטיפה רק לאחר רדת התיירים מהמטוס".
למאבק של יהודי רוסיה, אומר מנדלביץ', הייתה השפעה עמוקה גם על העלייה ממדינות אחרות. "עד היום אני פוגש עולים, בעיקר מארצות הברית, שאומרים לי שבזכותי עלו ארצה. כששמעו על המעשים שלנו, הם חשו בושה על כך שיש יהודים שמוכנים למות למען העלייה לישראל, בעוד הם יושבים על סיר הבשר ולא נוקפים אצבע. היו גם רבים שהתקרבו לתורה ולמצוות בעקבות פרסומים על ההקפדה שלי בכלא לשמור שבת ומצוות אחרות.
"חובה להזכיר את האומץ של הרב מאיר כהנא הי"ד, שהפגין בארצות הברית למעננו. הוא זעק כלפי הממסד היהודי, והאשים אותו שהוא מעדיף להנמיך פרופיל וכך בוגד ביהודי ברית המועצות. הרב כהנא ואנשיו אף החלו לתקוף את הנציגויות של ברית המועצות בארה"ב, ופעלו גם נגד 'ארגוני ידידות' אמריקניים ששיתפו פעולה עם הסובייטים.
"בעקבות זאת הרוסים הבינו שאין דרך לדכא אותנו, והחליטו לשנות טקטיקה. המשפט שלנו הסתיים ביום האחרון של 1970, וכבר בשנת 1971 נפתחו שערי העלייה. בכל שנות השישים הורשו לצאת מברית המועצות רק כמה אלפי יהודים, וב־1971 היגרו משם 12,500 יהודים, ב־1972 30 אלף, וב־1973 35 אלף. בסך הכול הורשו להגר בשנות השבעים כ־300 אלף איש, עשרה אחוזים מיהדות ברית המועצות, מי שלפי שירותי הביטחון הסובייטיים היו נגועים בחיידק הציוני. בקרמלין חשבו שאם יניחו להם להגר, השקט והיציבות יחזרו לברית המועצות, אבל גם זה התברר במהרה כטעות קשה. למעשה זה היה הצעד שבישר את התמוטטות המשטר הסובייטי כעבור עשרים שנה. כי ברגע שמאות אלפי אזרחים לשעבר של המדינה המדכאת הזאת יצאו לעולם החופשי וכתבו לקרוביהם ברוסיה על יתרונות החופש, כל אזרחי ברית המועצות נחשפו למידע, והתסיסה הפנימית הלכה וגברה. הניצחון היהודי על הסובייטים העניק תנופה גם למאבק של עמים אחרים בברית המועצות נגד המשטר הרודני".
בפועל, כמחצית מהיהודים שיצאו מברית המועצות בשנים ההן לא עלו ארצה, אלא היגרו למדינות אחרות ובעיקר לארצות הברית. "אותנו זה הביך", מודה מנדלביץ'. "זו הייתה תופעה מכוערת שפגעה בכבוד הלאומי שלנו, אבל עבור השלטונות השבר היה קשה יותר. בשלב מסוים הם הבינו את הטעות וחסמו את השערים שוב".
המאסר הוא החיים עצמם
המאבק של מנדלביץ' לא פסק לרגע, ונמשך אפילו במחנה העבודה בהרי אורל שאליו נשלח. "קיימות שתי צורות של התנהגות אסיר בזמן שביתת רעב", סיפר לאחר שחרורו. "הראשונה היא של אסיר המתמלא רחמים עצמיים, נשכב על המיטה וחושב 'כמה אני מסכן. אף אחד לא בא לעזור לי, אף אחד לא יודע עליי' וכדומה. לאדם כזה קשה מאוד. גם אני הייתי כזה בשביתות הרעב הראשונות שלי, עד שהגעתי למסקנה שמעכשיו לא ארחם עוד על עצמי אלא אחיה את חיי הרגילים ואמשיך בפעילות: התעמלות, קריאה וכיוצא בזה. המחשבות שלי לא התמקדו בשביתת הרעב, אלא בעניינים אחרים.
"בבית הסוהר היו מי שהתייחסו לתקופת המאסר כאל תקופה שאינה חלק מהחיים, והאמינו שהחיים האמיתיים, מלאי היצירה, יחלו רק לאחר השחרור. עד אז צריך פשוט לחכות ולהרוג את הזמן. אצלנו הייתה תפיסה הפוכה: גם בכלא אנחנו ממשיכים לחיות. החיים שלנו הם פה, אין חיים אחרים ואולי זה לא ישתנה לעולם. כלומר, מצב המאסר הוא הנורמלי, וחובה לנצל כהלכה את הזמן החולף. אסור לצפות כל הזמן לנס. לא להיות מאלה שאורזים כל בוקר את חפציהם מחדש, בתקווה לשחרור פתאומי המסתמכת על כל מיני שמועות ורמזים.
"כשמתחילים לרצות תקופת מאסר ארוכה, אנחנו שואלים את עצמנו: כיצד אני מסוגל בכלל לעמוד בזה? איך אחזיק מעמד לאורך תקופת הייסורים הצפויה לי? השאלות הללו הן של היצר הרע הגדול ביותר. התשובה צריכה להיות חד־משמעית: 'ודאי שאני יכול!'. זאת התשובה שהשבתי לעצמי במשך כל השנים. התשובה הזאת היא לא בבחינת ניסיון של שכנוע עצמי, אלא האמת לאמיתה, משום שאין דבר שאדם לא יכול לעמוד בפניו. (…) הכול תלוי בציפיות שלנו. אם מצפים לכך שלא נעמוד בקשיים, אז באמת לא נעמוד בהם, ולהפך. כך עברתי את 11 השנים שישבתי במאסר. חיכיתי תמיד לאפשרות הקשה ביותר, וגם קבעתי לעצמי שאעמוד בה. כתבתי לאבא שלי שלא יכתוב לי הכל פעם מחדש על שמועות שאשתחרר בקרוב, כי שמועות כאלה היו גורמות בסופו של דבר לנפילה חדה במצב הרוח. בהתחלה אבא לא הבין זאת, אך בסוף הוא כן הבין".
"במהלך החקירה, היו בנו אנשים שנחלשו ושיתפו פעולה, וכבר חשבתי שהמשפט יהיה ביזיון גדול עבורנו – אך בפועל קרה ההפך. במשפט כולנו הצהרנו במפורש על אמונתנו. זה היה נס בעיניי. הסתכלתי על החברים והרגשתי שכל אחד מדליק בגופו ובעצמו את נר החנוכה"
ב־1979 שוחררו קוזניצוב ודימשיץ בעסקת חילופי אסירים בין ברית המועצות לארצות הברית. איתם שוחררו גם נתן (אנטולי) אלטמן, ממתכנני המבצע, ומנהיג הקבוצה הלל בוטמן. סילווה זלמנסון, שותפה לתכנון הפעולה ואשתו של קוזניצוב באותה עת, יצאה לחופשי עוד ב־1974 ועלתה ארצה. תמורתה שוחרר מרגל רוסי שנתפס בישראל.
מנדלביץ' הכלוא, כך נדמה, נשכח מלב. המהלך לשחרורו החל לאחר שהרבי מלובביץ' שיגר ללנינגרד שליח מיוחד לתהות על קנקנו של יצחק קוגן, מדען שהתמחה בצוללות גרעין. קוגן, יהודי מתבולל, שב בימים ההם ליהדותו ואף טס במיוחד לגרוזיה ללמוד שחיטה כשרה. השליח שנפגש עמו התפעל מאישיותו, ובסיום המפגש הודיע שיבקש עבורו ברכה מהרבי מלובביץ'. קוגן מצידו אמר שחשוב יותר לברך את מנדלביץ', שהיה אז בעיצומה של שביתת רעב נוספת, הפעם בשל החרמת ספרים יהודיים שאותרו בתאו.
זמן קצר אחר כך פנה מנהיג חסידות חב"ד לאדגר ברונפמן, אז ראש הקונגרס היהודי העולמי, וביקש שיפעל למען מנדלביץ'. ברונפמן שוחח עם שגריר ברית המועצות בוושינגטון אנטולי דוברינין, והצליח להשיג את הסכמת מוסקבה לשחרורו של הפעיל הציוני. בעיצומו של חג הפורים הורץ יוסף מנדלביץ' מכלאו, בלי שידע דבר על ההתרחשות המסעירה מאחורי הקלעים. בבוקר היה אסיר מהמניין, בלילה נחת בנתב"ג.
"הודיעו לי שאני אישיות בלתי רצויה ושמגרשים אותי מברית המועצות. איזה עונש", הוא צוחק. "אז לא היו אז טיסות ישירות לישראל, ולכן ערכנו נחיתת ביניים באוסטריה. הביאו אותי לשגרירות הישראלית שם, ושוחחתי בטלפון עם ראש הממשלה מנחם בגין. אחר כך השגריר שאל אותי מה בקשתי הראשונה עם יציאתי לחופשי. ביקשתי לעשות מה שלא התאפשר לי בכל שנות המאסר: להניח תפילין. השגריר היה נבוך ולא ידע איך ימלא את בקשתי, אבל לפתע צעד קדימה הרב ישראל זינגר, בכיר בקונגרס היהודי העולמי שנשלח על ידי ברונפמן כדי לוודא שהרוסים יעמדו בהבטחתם וישחררו אותי. הוא סיפר שלפני שיצא לקבל את פניי, נפגש עם הרבי מלובביץ' ושאל אותו מה להביא לי. הרבי ענה: תפילין. עד היום התפילין האלו שמורות אצלי".
נאום ללא הזמנה
הוריו של מנדלביץ' לא היו בין החיים כשגורש לישראל. "אמא שלי נפטרה כשהייתי בן 10, אחרי שאבא שלי נעצר באשמת שווא. שתי האחיות שלי יצאו מברית המועצות בתחילת גל העלייה, ב־1971, אבל אבא סירב לעזוב את ברית המועצות עד שחרורי. הוא הפך לפעיל ציוני מרכזי בלטביה, הותקף על ידי סוכני קג"ב, וב־1978 הוא נפטר".
למחרת הנחיתה בארץ כבר התייצב מנדלביץ' בישיבת הר עציון כתלמיד מן המניין. הוא היה אז רווק – "אם בקג"ב ידעו שלמישהו מהנחקרים יש בת זוג, זה הפך לאמצעי סחיטה" – אבל בארץ השתנה במהרה מצבו המשפחתי. "בהשראת הרב צבי יהודה קוק הוקם אז ארגון בשם 'שומר אחי אנוכי', שנאבק למען אסירי ציון. כשהגעתי ארצה, שמעו שם שיצא לי לפגוש בכלא את נתן שרנסקי כמה פעמים, נציגה מטעם הארגון הגיעה לראיין אותי בעניין". כך פגש את קטי סרוסי, עולה מצרפת, "שלא רק ראיינה אותי, אלא גם התחתנה איתי".
מהר עציון עבר מנדלביץ' לישיבת מרכז הרב, והוסמך לרבנות. במקביל, כפי שחששו הרשויות ברוסיה, הוא נרתם בכל מאודו למאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות. "שערי רוסיה שוב ננעלו, מה שדרש תנופת מאבק נוספת. הפעם זה נמשך עד לקריסת המשטר הרוסי ולעלייה ההמונית בעקבותיה".
הוא לא נרתע מלהיעצר שוב ושוב במסגרת פעולות המחאה שלו. "עמדתי בקשר עם פעילים בארה"ב, שם התנהל עיקר המאבק. החלטנו שבזמן קיומה של ועידת הפסגה בז'נבה בין נשיא ארה"ב רונלד רייגן לשליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, נשתלט על משרדי חברת התעופה הרוסית אירופלוט בשווייץ. האמירה שלנו הייתה שהעולם החופשי מאפשר לרוסים לטוס אליו, אבל לא תובע לאפשר גם להמוני יהודים לטוס במטוסים הללו ולצאת מברית המועצות.
"פלשנו למשרדים של אירופלוט, הפקידות שם התקשרו למשטרה, אבל השוטרים לא רצו להגיע. מה שעשינו שם – תקיעה בשופר והדבקת עלונים על חלונות הראווה – לא נחשב בעייתי במיוחד בעיניהם. הרב מרווין האייר, שהיה ממונה על הצד התקשורתי בפעולה, טלפן למשטרה והזהיר ש'הדברים מתלהטים': 'אם לא תבואו, אני לא ערב לכך שלא יקרה אירוע חמור'. זה שכנע את המשטרה. היא שלחה כוחות למשרדים, ויחד עמם הגיעו גם כלי התקשורת. נגררנו למעצר מול המצלמות, כשאנחנו משמיעים צעקות בסגנון 'שחררו את היהודים מיד!'. בת דודה של קטי ראתה את זה בטלוויזיה, ומיד התקשרה מלוס־אנג'לס וסיפרה לאשתי שנעצרתי. קטי הופתעה מאוד, כי סיפרתי לה רק שאני טס לפגישה בשווייץ".
ישראל הרשמית, טוען מנדלביץ', לא יצאה מגדרה למען מסורבי עלייה ואסירי ציון ברוסיה. בהקשר הזה הוא מזכיר תקנה שהועברה בסנאט האמריקני בשנות השבעים, ולפיה התקדמות בקשרים הכלכליים בין ארה"ב לברית המועצות תותנה במתן אפשרות הגירה לעשרות אלפי יהודים. החקיקה הזו סִנדלה את הממשל האמריקני בשנות השמונים, כשביקש לקדם את הקשרים עם הסובייטים.
"האמריקנים פנו לממשלת ישראל וביקשו ממנה ללחוץ על הסנאטור הנרי ג'קסון – שהעביר את התקנה – כדי שיבטל אותה. מדינת ישראל מצידה פנתה לממסד היהודי בארה"ב, ומשם הוציאו משלחת למוסקבה כדי להיפגש עם מסורבי העלייה ולדבר על ליבם שישכנעו את הסנאטור. אנחנו, הפעילים בחוץ, העברנו מסר לאנשינו במוסקבה לא להסכים בשום אופן. זו הייתה טקטיקה ידועה של הסובייטים – להבטיח שיאפשרו הגירה, כשבפועל לא היה בכוונתם להעניק הקלות".
ג'קסון הלך לעולמו ב־1983. מנדלביץ' עוד הספיק להיפגש עמו ולהודות לו על מאמציו למען יהודי ברית המועצות. הסנאטור מצידו ביקש כי מנדלביץ' ימסור לממשלה בישראל שתפסיק את מסע השכנוע. בשנת 1986, כשהלחצים בנושא גברו, הגיע מנדלביץ' לעצרת ענק למען יהודי ברית המועצות שהתקיימה בניו־יורק מטעם הארגון Solidarity Sunday. על אף שלא הוזמן לאירוע, הוא עלה אל הבמה.
"שרנסקי, ששוחרר אז מהכלא והגיע ארצה, נחשב לכוכב גדול והוזמן לנאום שם. אני כבר לא נחשבתי לדמות חשובה, אבל כשעליתי לבמה אמרו לי 'טוב, שב'. אמרתי למנהלת האירוע שאני מבקש לשאת דברים. היא סירבה בתוקף, אבל אחרי ששרנסקי סיים את דבריו, קמתי גם אני לנאום. סיפרתי שם למאות האלפים על מאמצי הממסד היהודי לבטל את התיקון של ג'קסון, וביקשתי שלא יאפשרו זאת.
"אנחנו, הפעילים, זעמנו לאורך כל הדרך על העמדה המאופקת של ישראל בנושא העלייה. לבקשתנו הוקמה בוועדת החוץ והביטחון תת־ועדה לעניין יהדות ברית המועצות, וברוך גור, מראשי 'נתיב', הוזמן אליה כדי להסביר את הגישה של ישראל הרשמית. גור טען שעניין יהדות ברית המועצות הוא משני בחשיבותו, ואסור שהוא יפגע באינטרס העיקרי של ישראל – המצב במזרח התיכון. הוא הסביר שאנחנו כמדינה קטנה לא מסוגלים ליטול על עצמנו להילחם בנושא מסורבי העלייה באופן גלוי. האמריקנים יכולים להרשות זאת לעצמם, ישראל לא. אגב, בעיניי זה שיקול רציני, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאני כפעיל לא אמור להיכנס לשיקולים כאלה. אני נדרש לפעול, ואת החשבון הכולל יעשו במרומי השלטון. איני ראש הממשלה אלא חייל, לוחם שתפקידו לעורר את דעת הקהל ולדחוף ככל יכולתו למימוש המטרה. אם האקטיביסטים יטמנו ידיים בכיסים, לא נגיע לניצחון. פעם אמר לי הרב משה לוינגר שהאויב של עם ישראל הוא 'סיחון מלך חשבון', כלומר עודף שיחות וחשבונות כתחליף לעשייה ממשית".
יולי אדלשטיין ונתן שרנסקי, חבריך לדרך ולקהילת אסירי ציון, מייצגים אותך בפעילות הפוליטית והציבורית שלהם לאורך השנים?
"בשום דבר לא", הוא משיב חד וחלק. "הם נמצאים בפסגה ואילו אני בקרב ה'עמך'. אני לא רוצה להתייחס מעבר לכך, וגם זה אומר הרבה".
מחוץ לסרט
חלפו אי אלו עשורים, העלייה מרוסיה הפכה לעניין שבשגרה, אבל הרב מנדלביץ' מצא מאבקים נוספים להירתם אליהם. בחנוכה לפני יובל הוא נשפט בידי הרוסים, ובחנוכה לפני חצי יובל הוא נגרר מהר הבית על ידי שוטרים ישראלים. "עליתי לפני כן פעם אחת להר הבית, ולא יכולתי לסבול את הליווי שהמשטרה והווקף כפו עלינו – 'לא לעצור', 'ללכת מהר'. כששאלו אותי מדוע אני לא עולה שוב, עניתי שאני שונא לחוש כאסיר, וכבר שהיתי בכלא די והותר. אם יניחו לי לעלות בלי השגחה צמודה, הוספתי, אעשה זאת בשמחה. יהודה עציון הציע שניכנס למתחם בלי ליווי, דרך שער שמיועד למוסלמים. בחרנו לעלות בחנוכה בשל המשמעות הסמלית של החג. יחד עם שלמה נאמן (היום ראש מועצת גוש עציון – א"ס) רצנו פנימה במהירות, כשאנחנו עטופים בטליתות ותפילין. הוצאנו סידורים, התחלנו לומר הלל – ואז הגיעו המשטרה והווקף והתנפלו עלינו. אחר כך רבי ומורי הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר לי לא לעלות יותר להר הבית".
מעצרו האחרון התרחש בשנת 2004 במעלה־אדומים, במחאה למען יונתן פולארד. "בעת שראש הממשלה אריאל שרון נאם שם, צעקנו וזרקנו עלוני הסברה ברחבי האולם. להפתעתי, הצלחתי להגיע עד שרון בלי שאנשי הביטחון עיכבו אותי. רק אחרי זמן מה הם התעשתו ותפסו אותי. במקום תעודת זהות הגשתי להם את תעודת אסיר ציון שברשותי, והם קרעו אותה וזרקו על הרצפה".
בניגוד למקרה של אסירי ציון בברית המועצות, המאבק למען פולארד לא נשא פרי. רק עכשיו, 35 שנה אחרי מעצרו, הוא שוחרר באופן מלא.
"הרבה פעמים שאלתי את רעייתו אסתר: 'הוא הרי כלוא בארה"ב, מדוע להפגין למענו דווקא בישראל? את צריכה לעורר את דעת הקהל האמריקנית, למחות מול הבית הלבן והפנטגון, ואנחנו נעזור מכאן'. אבל היא התעקשה לקיים הפגנות רק בארץ, והתנגדה לכל פעילות בארה"ב. אין לנו מתכון להצלחה, אבל לדעתי ולדעת חברים בארה"ב, הטקטיקה במאבק הזה לא הייתה נכונה".
לאורך השנים מילא מנדלביץ' אינספור תפקידים ציבוריים וחינוכיים. הוא ניהל במשך עשור את המחלקה הרוסית בשלוחה הישראלית של טורו קולג', ייסד מרכז תעסוקה שמצא משרות ללא פחות מ־5,000 עולים, הקים את המחלקה הרוסית של ערוץ 7, הקים וניהל מרכז מידע על מצב יהודי ברית המועצות (יחד עם ח"כ יורי שטרן ז"ל), העניק מאות הרצאות לעשרות אלפי שומעים במסעות פעולה ברחבי העולם, ייסד את המחלקה הרוסית במכון מאיר שבה הוא מלמד גמרא בהתנדבות – וזו רשימה חלקית ביותר. בין לבין הוא גם סיים תואר שני בהיסטוריה והוציא ארבעה ספרים, שהראשון והמפורסם שבהם הוא "מבצע חתונה". "לא ישבתי בטל", מסכם מנדלביץ' את השנים הללו בקיצור ובענווה.
כמה מהאישים העיקריים בפרשת חטיפת המטוס הלכו לעולמם בשנים האחרונות. דימשיץ נפטר ב־2015, אלטמן שלוש שנים אחריו, ובוטמן ב־2019. מנדלביץ' שומר על קשר רופף עם השותפים למבצע שעודם בחיים: "לא היינו חבורה אחידה, נפגשנו לצורך משימה. אנחנו ידידים, אנחנו נפגשים מדי פעם, אבל לא יותר".
בקבוצת ותיקי המבצע קיימת מתיחות, מתברר, בעיקר בשל הסרט התיעודי "מבצע חתונה" (2016), שהפיקה ענת זלמנסון־קוזניצוב – בתם של סילווה זלמנסון ואדוארד קוזניצוב. "הסרט מציג עובדות לא נכונות, כאילו את כל הפעולה הובילו ההורים שלה", אומר מנדלביץ'. "האמת היא שקוזניצוב הגיע לריגה אחרי שריצה שבע שנים בכלא עקב פעילות אנטי־סובייטית שלא הייתה קשורה כלל לציונות. הוא הבין שלא יוכל עוד לשרוד בברית המועצות, וחשב שבריגה יצליח אולי לקבל אישור לצאת מהמדינה.
"צריך להבין שריגה, עיר הולדתי, הייתה בשנות השישים מרכז של הפעילות הציונית בברית המועצות. מההיבט הזה היא עלתה על מוסקבה וגם על לנינגרד. בקג"ב הבינו שכדאי לשחרר קיטור ולאפשר לפעילים ציונים מהעיר לעלות ארצה. המלצה תקדימית כזו הועברה לשלטונות, ואכן בשנים 1967 עד 1969 עלו משם כמה מאות יהודים. לכן קוזניצוב הגיע לריגה, ובסופו של דבר נכנס לתמונה של 'מבצע חתונה'. לעומת זאת, בסרט של בתו מתואר כאילו כל היוזמה לפעולה הייתה שלו ושל סילווה. זרקו מהסרט את התנועה הציונית, את בוטמן ואת דימשיץ, כאילו לכל אלו לא היה חלק בעניין. הם מוזכרים שם, אבל צופה שלא מעורה בפרטים לא יבין שיש להם קשר לפעולה".
ענת זלמנסון־קוזניצוב, יוצרת הסרט "מבצע חתונה", מסרה לנו בתגובה: "הסרט שלי מדויק, ונצפה גם על ידי היסטוריונים לפני שיצא לאור. הלל בוטמן אמנם העלה את רעיון חטיפת המטוס בפני אמא שלי, סילווה זלמנסון, אבל בעצמו לא השתתף בתוכנית. אמי הייתה החוט המקשר בין חברי קבוצת ריגה לבין הטייס דימשיץ, שהגיע מלנינגרד. בנוסף, לולא אבא שלי התוכנית לא הייתה יוצאת לפועל: הקבוצה מלנינגרד החליטה לבטל את השתתפותה, ואבא שלי היה זה שנסע לפגוש את דימשיץ ולגבש איתו את התוכנית הסופית. דימשיץ מוזכר בסרט פעמים רבות, אך לא הסכים להתראיין אליו.
"אבא שלי, אדוארד קוזניצוב, אכן פרסם והפיץ עיתון מחתרתי אנטי־סובייטי, ועל כך ישב שבע שנים ב'כלא ולדימיר', שנחשב לקשה במיוחד. למרות הסיוט שעבר, הוא עדיין הסכים לקחת עליו את הסיכון האדיר ולהשתתף בחטיפה. הוא עצמו גם היה זה שהזמין את מנדלביץ' להשתתף, כפי שזה האחרון העיד בתחקיר לקראת הסרט".
לאחר נפילת מסך הברזל ציפה מנדלביץ' שהסוכנות היהודית או מוסדות אחרים ייעזרו בו כדי להמריץ את יהודי רוסיה לעלות ארצה, או לפחות כדי לספר להם על מאבקו, לסייע להם לשמור על יהדותם ובכלל ללמד תורה – שהרי הוא רב מוסמך. באופן מפליא, זה לא קרה. איש לא טרח לשגר אותו לתפוצה היהודית ברוסיה לצורכי הסברה או לכל מטרה אחרת. בשלב מסוים הוא נואש מלהמתין לגופים הרשמיים, וערך בארה"ב מגבית עצמאית כדי שיוכל לצאת למסעות מפגש עם יהודים ברחבי ברית המועצות לשעבר. עד פרוץ הקורונה הוא עבר שם מקהילה נידחת אחת לאחרת, וכיום הוא שומר על קשר עם הקהילות הללו באמצעות זום.
במפד"ל הוא היה חבר מרכז במשך 25 שנים; ובכל זאת, מעולם לא ניתן לו תפקיד כלשהו. הוא קיווה לעמוד בראש המחלקה לקליטת עלייה בתנועה, אך במקומו הוצב עולה ממדינה אחרת, שלדברי מנדלביץ' "קיבל את התפקיד במעין חלוקת שלל בין גורמי הכוח בסיעה. סיפרתי לאחד מראשי המפלגה שכאשר הגעתי ארצה קיבלתי הצעות להצטרף למפלגות רבות, אולם בחרתי במפד"ל מכיוון שאני דתי־לאומי. אותו בכיר חזר אליי אחרי כמה ימים והסביר לי שלא זכיתי לכל מינוי מכיוון שאני עצמאי מדי".
מאביגדור ליברמן הוא קיבל הצעה לכיסא בכנסת, אולם סירב. "אמרתי לו שראיתי את האנשים בסביבתו וזה לא מתאים לי". אחד מאנשי ישראל ביתנו, ח"כ יורי שטרן ז"ל, דווקא היה מחבריו הקרובים. עד סמוך לפטירתו ניסה שטרן לסייע למנדלביץ' לקבל תפקיד ברבנות הראשית כנציג יוצאי ברית המועצות. לדברי מנדלביץ', גם ליברמן עשה מאמצים כדי להשלים את התהליך, אולם גורמים ברבנות תקעו מקלות בגלגלי היוזמה הזו וסיכלו אותה.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על המתח בין הרבנות לציבור עולי ברית המועצות, שכ־300 אלף מהם אינם יהודים כהלכה. מה צריך לעשות בעניין?
"אני חולק על מי שאומרים שהפתרון הוא גיור מקיף ומזורז. לפחות 100 אלף לא־יהודים כבר שבו מכאן לרוסיה, זו מגמה שקיימת, וצריך להניח להם לעזוב את הארץ אט־אט. אנחנו כמובן מכבדים את העולים הלא־יהודים ולא נפגע בהם, אבל מצד שני גם לא נמכור את התורה שלנו, לא נוזיל את היהדות ולא נשפיל את עצמנו. ברגע שאנחנו מתחננים אליהם שיתגיירו, זה רק מוסיף זלזול מצידם ומפחית את הרצון להתגייר. במכון מאיר אני רואה אנשים נפלאים שבאים להתגייר, ממש ניצוצות גדולים, וזה מוכיח שדווקא הדרך המכובדת והקשה עשויה להביא ליהדות את מי שהגיור באמת מתאים לו".
