את ראשית התמוטטות ברית המועצות אפשר לסמן בחנוכה תשל"א, 1970, גם אם המשטר הקומוניסטי עדיין נראה אז יציב ואימתני. ביומו השני של החג נגזרו עונשים כבדים על משתתפי "מבצע חתונה", שתכננו לחטוף מטוס ולברוח מתחומי המדינה הסובייטית: מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב נידונו למוות בירייה; יוסף מנדלביץ' נידון ל־15 שנות מאסר על בגידה במולדת, 15 שנות מאסר נוספות בגין ניסיון להשתלט על כלי טיס, ועוד שבע שנות מאסר בעוון מאבק ציוני מחתרתי. אולם בתוך שבוע בלבד התקפלה מעצמת־העל מול לחץ בינלאומי, וגזרי הדין הומתקו. עונשי המוות הומרו במאסרים הכוללים עבודת פרך, והמאסר של מנדלביץ' הופחת ל־12 שנים. ב־1981 הוא שוחרר, והגיע ארצה בדיוק בחג הפורים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אלפים יגיעו בחנוכה לארמונות החשמונאים ביריחו
– תביעה נגד כרמל מעודה: העבירה אותנו שבעה מדורי גיהינום
– התשובה לאלימות הגואה: חינוך נכון בגיל מוקדם
באופן משונה, דווקא מנדלביץ' ישב מאחורי סורג ובריח יותר מכל שאר שותפיו לניסיון החטיפה. יובל שנים בדיוק מאז שילוחו לכלא, ברור לו מדוע הסובייטים התעקשו להמשיך ולהחזיק בו גם כשכל חבריו שוחררו: "מבחינתם אני הייתי המסוכן מכולם. הם הבינו שגם כשאשתחרר, לא אשב בחיבוק ידיים. גם בכלא קיימתי שביתות רעב, מחאות וסתם שביתות. שני חברים ביקשו ממני פעם לחדול מהפעילות הזו. הם אמרו לי 'אנחנו רוצים לסיים את תקופת המאסר בשקט', והסבירו שהמאבק שלי מאתגר אותם בעל כורחם. עניתי שאני מכבד אותם, אבל זו בעיה שלהם. העברת הזמן עד לשחרור לא הייתה מעולם המטרה שלי. חשתי כמו טרומפלדור בשבי היפני, שלא נח לרגע. אמרתי לעצמי שאני שבוי מלחמה, והמלחמה הזו נמשכת גם בכלא. היו רבים כמותי שנאבקו בסובייטים בין חומות הכלא, ואף נענשו על כך".
ואכן, לאחר שחרורו מנדלביץ' חידש מיד את המאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות, ולמען אמונותיו בכלל. הוא סבב בעולם, נעצר בכמה מדינות, ובמידה מסוימת הוא מוסיף להיאבק עד היום. "זה הלקח שלי גם להבא. נכון שתמיד אנחנו מעדיפים אבולוציה, התפתחות איטית, אבל כשדברים לא מתקדמים – מגיע הזמן למעשה קיצוני. ההיסטוריה מוכיחה שצריך את המהפכנים, את בר כוכבא ורבי עקיבא. הדברים הגדולים באמת לא נעשים בדרך השגרה.
"ישבתי בכלא הרוסי יחד עם ראשי תנועות לאומיות אחרות, והם הודו שהיינו להם מקור השראה. מנהיג אוקראיני אמר לי שכאשר הם היו נתונים תחת הדיכוי הסובייטי, לא קמה מקרב 40 מיליון האוקראינים שום יוזמה למרידה בשלטון – עד שהם צפו, יחד עם כל העולם, בהצלחתה של המחתרת הציונית. מהבחינה הזו, פעילות המחתרת שלנו הייתה המשך למלחמת ששת הימים. כולם ידעו שיוזמת המלחמה שתכננו הערבים הייתה בעידוד רוסי והתבססה על נשק רוסי. לכן כשישראל ניצחה, העולם פירש זאת כניצחון שלה על רוסיה. בפולין, בהונגריה, בצ'כיה ובשאר מדינות הגוש המזרחי, הבינו אז שאפשר לנצח את רוסיה הגדולה".
מטורפים אבל שמחים
הרב יוסף מנדלביץ' – אב לשבעה וסב לנכדים רבים – מתגורר היום בשכונת קריית־משה בירושלים. כשהיה בן 23 בלבד השתתף בפעולה שהסעירה את העולם כולו. בי"א בסיון תש"ל, 15 ביוני 1970, יצאו עשרה צעירים יהודים חמושים לשדה התעופה בלנינגרד. המטרה: לגאול את יהדות רוסיה ולפתוח את שערי העלייה.
"בשנים ההן לא הייתה אפשרות חוקית לקבל היתר עלייה", מספר מנדלביץ'. "השלטונות הסובייטיים ניהלו מדיניות של התבוללות מכוונת, ושללו כל אפשרות של קשר למורשת היהודית. אני עצמי גדלתי כאזרח סובייטי מהשורה, הייתי חבר בתנועת הנוער הקומוניסטית, ולא קיבלתי מעולם חינוך יהודי. אבל באמצע שנות השישים נוסדה בברית המועצות מחתרת ציונית, שהעזה להציב מטרות הפוכות לקו של השלטונות, ושאפה למנוע התבוללות ולאפשר עלייה ארצה. גם בי עצמי חלו תהפוכות, ובשנת 1966 הקמתי בעיר ריגה ארגון סטודנטים מחתרתי. ואז באה מלחמת ששת הימים והותירה רושם עמוק ביותר בליבנו".
בשנת 1969 הצטרף למחתרת הציונית קצין בשם מארק דימשיץ – רב־סרן בצבא האדום, סגן מפקד טייסת לשעבר. "הלל בוטמן, ממייסדי תנועת הנוער הציונית בלנינגרד, הציע לו ולנו רעיון מסעיר – להשתלט על טיסה פנימית בברית המועצות ולהוביל את המטוס לשוודיה", מספר מנדלביץ'. "הוא אמר שדימשיץ יהיה זה שיטיס את המטוס אחרי ההשתלטות, ועם הנחיתה נקיים מסיבת עיתונאים ונדרוש, בעיקר מיהודי העולם, להיאבק למען פתיחת השערים. קיבלתי את הרעיון הזה בהתלהבות רבה. הרגשתי שזה מעמיד אותנו בשורה אחת עם הגיבורים הגדולים של עם ישראל – טרומפלדור, מרדכי אנילביץ', חיילי צה"ל. כולם ניצבו בשורה אחת.
"אחד התפקידים שלי היה לרתום שותפים נוספים לפעולה, וכאן קרה דבר מוזר, נס ממש. השתתפות במבצע כזה הייתה כרוכה בסכנת מוות מוחשית. ידענו ששלטונות רוסיה שומרים היטב על המרחב האווירי שלהם, ושבמקרה הצורך הם יְיַרטו את המטוס ללא עכבות מוסריות. לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית, מי שבורח נחשב לבוגד. למרות כל זאת, גייסתי בקלות רבה שותפים למבצע מקרב חברי המחתרת הציונית. הם אפילו חיבקו אותי בהתרגשות והודו לי על שצירפתי אותם. מתבונן מהצד היה ודאי אומר שהאנשים הללו מטורפים – על מה השמחה? הם הרי הולכים למות. אבל זו הייתה התגובה שלהם".
המטוס שנבחר היה אמור להוביל נוסעים לאתר תיירות שנמצא ביער. "חברינו במחתרת טסו בקו הזה כמה פעמים כדי לתכנן את הפעולה, ודיווחו שהאתר שוכן בעומק היער, ושאין שם שדה תעופה מסודר. זה היה יתרון מבחינתנו. החלטנו לא לחטוף את המטוס באוויר – צעד מסוכן למדי – אלא לטוס בו עד לנחיתה ביעד. רק לאחר ירידת התיירים נשלוף את הטייסים ונעביר את ההגה לידי דימשיץ, שייקח אותנו מעל לים הבלטי, אל שוודיה החופשית".
הגרסה המוקדמת של התוכנית הייתה שאפתנית במיוחד: יוזמי הפעולה רצו שלא פחות ממאה חברים בתנועת הנוער הציונית ישתתפו בטיסה, באמתלה של נסיעה לחתונה. בהנהגת התנועה הציונית בלנינגרד הוחלט בשלב מסוים לשאול את נציג "נתיב", הגוף החשאי שקישר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות, האם להוציא לפועל מבצע כזה. השאלה הובאה ככל הנראה לראש הממשלה גולדה מאיר, ששללה את הפעולה מכול וכול. אז עברה היוזמה לשלוחה של התנועה בריגה, והפכה למקומית וצנועה יותר בהיקפה.
יצאתם למבצע בידיעה שישראל מתנגדת לכך?
"התשובה השלילית שהגיעה מישראל לאנשים בלנינגרד, הועברה אלינו בצורה מעורפלת מאוד. מכיוון שההוראה לא נמסרה ישירות אלינו, לא התייחסנו אליה. אמרנו לעצמנו שבלנינגרד לא רוצים בפעולה הזו, אבל אנחנו עדיין רוצים בה. שנים אחר כך, בריאיון לטלוויזיה הישראלית, דימשיץ נשאל אם היה סיכוי שמבצע חתונה יצליח. הוא ענה: 'אם לא הייתי מסתבך עם הציונים האלה בלנינגרד אלא מגיע ישר לריגה, היינו מצליחים'. בלנינגרד החלו דיונים בעד ונגד, וממילא העניין דלף והגיע לקג"ב. בריגה פשוט החליטו – ועשו".
חשוב לו לציין שההתנגדות בלנינגרד "לא הייתה בגלל איזה פחד, אלא מכיוון שסברו שאין לפעולה כזו סיכוי, ושברגע שמערבים בתוכנית שותפים רבים כל כך – בהכרח תתרחש הדלפה. היו שם אנשים חכמים שאמרו שייתכן שאנחנו כבר במעקב, וזה היה נכון. שנית, הם טענו שמבצע כזה יפגע בפעילות החינוכית של התנועה, ושכל האולפנים שלה בברית המועצות יסומנו כתאים להכשרת טרוריסטים".
מנדלביץ' החליט להתייעץ עם בן דודו המבוגר ממנו, ד"ר מנחם גורדין – ממנהיגי יהדות לטביה, לימים אביו של הרב עמיחי גורדין מישיבת הר עציון. "אמרתי לו שבלנינגרד חוששים מפגיעה בפעילות החינוכית. התשובה שלו הייתה: 'כמה צעירים התנועה תצליח לחנך? אלף? אלפיים? בברית המועצות חיים 3 מיליוני יהודים, ובדרך הזאת הם אף פעם לא יצליחו להגיע לכולם או אפילו לרובם'. בנוסף הוא טען שאם תסתמן תנופה בפעילות החינוכית, השלטונות ממילא יבלמו אותה באמצעות התנכלות למורים. המסקנה שלו הייתה שהדרך היחידה היא לפרוץ את גבולות ברית המועצות, ושצריך לשאוף לעלייה ארצה, כי חינוך בגלות לא יביא אותנו לשום מקום".
