אחריותו האישית של האדם על מעשיו היא אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט המקראי, אשר מקבל את ניסוחו הראשון בפרשת משפטים. לצמד מילים זה, "אחריות אישית", שני מרכיבים. אחריות פירושה "תשלום" על המעשים הפליליים, עונש, פיצוי או תיקון; אישית ־ משמעותה שהאחריות אינה מתגלגלת על מישהו אחר.
דוגמה בולטת לחשיבות האפיון האישי של האחריות מצויה באחד מפסוקי הפרשה הדנים בהלכות שור הנוגח: "אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ" (כא, לא). על פרט צדדי ולכאורה "מיותר" זה העיר מ"ד קאסוטו ז"ל שבסעיף 230 בחוקי חמורבי ישנה הוראה האומרת שאם קבלן יבנה בית והבניין יקרוס ויהרוג את בנו של בעל הבית, בנו של הקבלן יוצא להורג. מעתה מקבל הפסוק את מלוא משמעותו. האחריות מוטלת על האחראי ואינה מתגלגלת על בניו. רעיון זה יקבל את נוסחו המוחלט בספר דברים (כד, טז): "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". ואכן, כך נהג המלך אמציהו בהוציאו להורג את רוצחי יהואש אביו: "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (מלכים ב פרק יד, ו).
בפרשת משפטים לומדים אנו גם שהאחריות תלויה במניעים הפנימיים של הפעולה, ב"מפלס" הרצון והכוונה המלווה את מעשיו של האדם: מכאן ההבחנה בין מזיד לשוגג (כא, יב־יד): "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת, וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (שלא התכוון להורגו)… וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה", כדי להצילו מנקמת הדם. אך חז"ל לימדו אותנו שזאת הבחנה ראשונית בלבד, ועלינו לבנות הבחנה עדינה יותר. הם לימדו על שוגג הקרוב למזיד (רשלנות פושעת), ומצד שני על פגיעה באונס, כשהפוגע לא יכול היה למנוע זאת. להבחנות אלו יש שורש במקרא.
בגידה בסיגליות
הבחנות אלו הן נחלת הכלל, אבל יש מושג אחר שנשכח, וחבל שנשכח. כיניתי אותו בשם אנטי־שוגג. נתאר לעצמנו אדם המתכוון לעבור עברה ולכאורה מבצע אותה, אלא שבסופו של דבר הסתבר שהמעשה שנעשה בפועל לא היה עברה. זאת הפוך מהשוגג – אדם שבפועַל עשה עברֵה, אך כוונתו ורצונו לא ליוו את המעשה. האנטי־שוגג הוא מי שפעל בכוונה לחטוא, והוא אף חשב והבין שחטא, אך הנסיבות גרמו לכך שלא באמת חטא. כיצד עלינו להתייחס למעשה כזה?
אני מתאר לי שקוראיי רוצים דוגמה קונקרטית. ואכן, לפני שאביא דוגמאות תלמודיות אשתמש בדוגמה המוכרת לרבים. הדוגמה לקוחה משיר ספרדי ידוע של אֶוַנְגֶלינָה סוֹבְּרֶדוֹ, שנהרגה בדמי ימיה בתאונת דרכים. בשיר זה, שזכה לתרגום עברי ולפופולריות מוצדקת בארץ, מסופר על אישה שבעלה, כבעלים רבים, שכח איך מבטאים חיבה ואהבה. והנה, היא מקבלת ממישהו שלא הזדהה מכתבים מלאי אהבה ושירה, שהחזירו לה את שמחת חייה. מדי שנה, ביום הולדתה, מקבלת היא זר סיגליות קשור בסרט, ללא שם וללא רמז. בימים שבהם היא מקבלת את המכתבים, בשובו מעבודתו, מסתכל עליה בעלה במעין מבט חוקר. הוא יודע הכול כי הוא, המרוחק והמנוכר, הוא הכותב לה מכתבים אלה. והיא מסתירה כמובן את מכתביה. ואינה יודעת כלום, שותקת, כש"סודה" עמוק בקרבה.
אך נעזוב לזמן מה את השאלה הנוגעת לדינמיקה הפנימית של הזוג, ונשאל שאלה תלמודית. האם "בגדה" אישה זאת בבעלה? האם היא יכלה לבגוד בבעלה עם בעלה? זאת הסיטואציה של האנטי־שוגג. מבחינה סובייקטיבית יש בגידה וחטא. מבחינה אובייקטיבית לא.
איך הדגימו חז"ל שאלה זאת? אביא דוגמה אחת שמביא רבי עקיבא: "נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", או בנוסח בן זמננו – נתכוון לאכול בשר חזיר אך קיבל במסעדה "בשר חזיר" מזויף העשוי מבשר טלה ומרכיבי טעם, ריח וצבע, כולם כשֵרים למהדרין.
הגמרא לא הסתפקה בדוגמאות בנאליות והביאה דוגמה נועזת אפילו יותר מהשיר על הסיגליות הקשורות בסרט. מעשה בחכם (שמו שמור במערכת) שאשתו מעמידה אותו בניסיון, כנראה כדי לבדוק את ה"ליבידו" שלו. היא מתחפשת, מתקשטת, מתבשמת ומנסה לפתות אותו. החכם נופל ברשתה. כשהוא חוזר לביתו, מבויש ומדוכא, הוא מנסה להעניש את עצמו. כדי לעצור בעדו מגלה לו אשתו את האמת. הוא מסרב להאמין, אך היא מוכיחה לו שזו האמת והוא משתכנע. "לא חטאת", אומרת היא. אך הוא מכריז "אנא מיהא לאיסורא איכווני" – "על כל פנים, אני התכוונתי לאיסור". הגמרא מסיימת: כל ימיו של אותו חכם היה מתענה ומצטער, עד שמת באותה מיתה. למדנו רבות מדוגמאות אלו, ובעיקר עד כמה מסוכנים הם הניסויים בבני אדם גם בבית החולים וגם במשפחה.
ממד הפסיכודרמה
ניתן ללמוד הרבה על המוסר אם משווים אותו לתיאטרון. היהדות אכן מתעניינת במה שמתרחש בבימת התאטרון, בהשפעה על קהל הצופים, כלומר במעשים – בהשפעת המוסר על החברה. אלא שלמוסר, כמו לתיאטרון, יש לפי תפיסת חז"ל ממד נוסף, הפסיכודרמה – החשיבות של מה שמתרחש בנפשם של השחקנים. היא אינה מסתפקת בתקינותה של הפעולה החיצונית, אלא מבקשת גם את קדושתו של העולם הפנימי, בקשה שמגיעה לשיאה בחסידות.
המשלים המדגימים את חטאו של ה"אנטי־שוגג" מזכירים לי משל מוצלח של ארתור שופנהאואר. עמנואל קאנט חשב שברעיון האוטונומיה שפיתח הוא בונה אלטרנטיבה למוסר היהודי. בעיניו היהדות אינה מתעניינת בלב, אלא במעשה החיצוני. היא לֵגָלית ולא אֵתית, משפטית ולא מוסרית. אך שופנהאואר חשב שהמהפכה של קאנט לא הייתה מספיק יסודית, ובטענתו זו, בלי להתכוון, הוא דווקא הגן על היהדות. שופנהאואר הביא משל. למה הדבר דומה? לאדם המשתתף בנשף מסכות ומוצא שם אישה מקסימה ומבלה איתה שעות נפלאות. אך בחצות הלילה כשכולם מסירים את המסכות, הוא מגלה שזו לא אחרת מאשר אשתו. אנו קוראים את משנתו של קאנט, טען שופנהאואר, והנה כשהיא מורידה את המסכה מעל פניה אנו פוגשים שם שוב את המוסר היהודי.
