את הרגע שבו התקבל המברק האחרון, א' לא ישכח לעולם. המסר הגיע מהמַשדר של אלי כהן, אבל נכתב ונשלח בידי אנשי מודיעין סורים. הם מיענו אותו בציניות אל "לוי אשכול ומנהל סוכניו", והוסיפו את המילים המצמררות "כאמל וחבריו מתארחים אצלנו מזה שלוש שנים". המציאות האיומה הייתה ברורה ומוחשית: כאמל אמין ת'אבת, הלא הוא כהן, נחשף ונעצר. "זו הייתה התפלספות כזו שלהם, כדי לשמוח לאידנו", מספר א'. "זה היה רגע נורא. היינו ארבעה אנשים במשמרת, ולפתע כולם מתרוצצים. לוקחים את המברק ורצים איתו לקריה, למוסד, לממשלה. ניסו להציל את אלי כהן, אבל ההיסטוריה ידועה ומוכרת. לא הצליחו".
53 שנים חלפו מאז. רשמית א' כבר בפנסיה, אך בפועל הוא מקפיד להתייצב כמעט מדי יום בבסיס המודיעין אי שם באזור המרכז. הקירות במשרדו זעיר הממדים עמוסים מסמכים, תמונות ומפות. בין השאר אפשר לראות כאן לוח שנה סורי ("חבר הביא לי") ומכתבים בערבית מסולסלת.
לפני כחודשיים קיבל א' מידי ראש אמ"ן פרס על מפעל חיים. אחד הממליצים עליו היה אלוף יואב (פולי) מרדכי, מתאם פעולות הממשלה ביו"ש. "א' היה שותף לאירועים היסטוריים בצמתים משמעותיים", כתב מרדכי. "כישוריו מיצבו אותו כמוקד ידע בתחום עיסוקו, ופעילותו סייעה באופן מכריע לשמירה על ביטחונה של מדינת ישראל. מדינת ישראל חבה לא' חוב עצום".
אבל א', איש לבן שיער וחביב שאת שמו אסור לפרסם ואת פניו אין לחשוף, לא רגיל לדבר על פועלו. הוא הרי מיומן בשמירה על שתיקה. את ההצעה לראיין אותו הוא לא באמת ידע איך לעכל. גם לאחר שסוף־סוף הסכים לשוחח, הוא לא ממהר לחשוף פרטים על שירותו הביטחוני, שמילא כמעט את כל שנות חייו. קל לו יותר לספר על האירוע הקשה שחווה כילד בבית הכנסת בדמשק – אירוע שעיצב במידה רבה את המשך דרכו – מאשר על המבצעים שבהם השתתף בבגרותו.
זה היה יום שישי חם בקיץ 1949, ערב שבת "נחמו", מיד לאחר תשעה באב. אל בית הכנסת העתיק "אלמנשא" שבבירת סוריה התקבצו ובאו המתפללים, רחוצים ולבושים בבגדים חגיגיים. א' בן ה־10 ישב שם כמדי שבוע עם חבריו, קורא איתם בנעימה מוטעמת את שיר השירים. ואז, באחת, התפוגגה השלווה. פורעים ערבים, חברי קבוצת "כתאיב אלפדא אלערבי" (לימים ארגון החזית העממית), השליכו פנימה שלושה רימוני יד.
את זעקות האימה ומראות החורבן א' לא מצליח להדחיק עד היום. "נהרגו שם 13 מתפללים, שמונה מהם ילדים. נפצעו יותר משישים, חלקם נשארו נכים. הייתי המום. מצאתי את עצמי קבור מתחת לחבורה של ילדים שנפלו מעליי. מתישהו איבדתי את ההכרה. אני לא יודע כמה זמן בדיוק שכבתי שם עד שאמא שלי באה, משכה אותי החוצה מבין המוות וההריסות ולקחה אותי הביתה.
"הכרתי את כולם, את כל מי שנהרג. היינו שכונה יהודית סגורה שמכירים בה זה את זה. כל הילדים שנהרגו למדו איתי בתלמוד תורה. זו הייתה טראומה גדולה, שגרמה לי אחר כך חרדות לא פשוטות".
כשהמצרים בלחץ
בסוף 1954 עלה א' ארצה עם הוריו ואחיו. "בסוריה אבא שלי היה סוחר, ייבא מארה"ב דרך נמל ביירות. הייתה לו נתינות איראנית, ובזכותה יכולנו לעזוב את המדינה באופן מסודר יחסית, ולא להימלט כמו מרבית היהודים. נסענו לחלבּ, ומשם לגבול טורקיה. אני זוכר שהייתה שם קהילה יהודית קטנה שהתארחנו אצלה כחודשיים, ואז הפלגנו באנייה לנמל חיפה. ההורים הצליחו להביא איתם לארץ קצת כסף, וכעבור כחודש וחצי כבר קנו בית ביד־אליהו".
השפה לא הייתה מחסום להשתלבותו בארץ. "מאז כיתה א' למדתי עברית בתלמוד תורה, ולכן כשבאתי ארצה הייתה לי עברית טובה. רק קצת טעויות של עולה חדש".
את השירות הצבאי שלו החל בגיל צעיר באופן מפתיע. "לאחר שעלינו, נרשם בטעות ששנת הלידה שלי היא 1935, ולא 1939. כעבור זמן קצר קראו לי להתגייס". הוא מציג את התמונה מיום גיוסו, שבה הוא נראה ילד בן 16, כפי שאכן היה; "לא מתגלח עדיין, פנים חלקות לגמרי".
מה? והסכמת ללכת לצבא?
"אני יודע? הייתי עולה חדש. אמרו לי לבוא לצבא, באתי. רציתי להיות נהג, בגיל 16 זה נראה לי תפקיד טוב. אמרו לי 'לא תהיה נהג', ושלחו אותי ל־8200. חיפשו שם מורסיסטים. עשו לי מבחן, ראו שאני קולט יפה את שפת המורס, וגם דיברתי ערבית טובה. אגב, היה לי אח שעלה לפנינו וגויס גם הוא לחיל המודיעין. אחר כך הוא שירת בשב"כ עשרים שנה.
"ההכשרה שלי הייתה ב'בית הירוק' ביפו, היכן שנמצא היום בית הדין הצבאי. הקורס ארך כעשרה חודשים. למדנו בו על מצרים, סוריה, לבנון, על תהליכי שידור, הקמת קשר. הלכנו עם תג של חיל כללי, אסור היה לנו לבלוט כאנשי מודיעין. בסוף הקורס נשלחתי דרומה, לבאר־שבע, לעבוד מול מצרים. בזמן שירות החובה שלי התרחש מבצע קדש, ואני הצטרפתי אז אל הלוחמים בשטח, כדי לקלוט את הקשר של הצבא המצרי. ברגעי לחץ המצרים היו עוזבים את המורס ומתחילים לדבר רגיל, ואני הבנתי גם את המורס וגם את הערבית".
במשך חודש וחצי הוא שהה באל־עריש. "הייתי מתלווה לחוליות שיוצאות לשדה, ויושב עם אוזניות בשטח בתוך רכב ייעודי. אז לא היו מזגנים במכוניות, והיה צפוף ומתיש. הייתי קולט שדרים גלויים וגם מוצפנים, שומע את המצרים מתכננים תוכניות, עוברים ממקום למקום, מדווחים זה לזה. תנאי השדה והמרחק מהמשפחה היו לא קלים עבורי, במיוחד שהייתי עדיין ילד. האמת, גם כשהשתחררתי מהסדיר עדיין לא התגלחתי", הוא צוחק.
ב־1957 הוא השתחרר, וכעבור ארבע שנים זומן ליחידה שבה שירת מאז וכמעט עד עצם היום הזה. "זו הייתה יחידה שנתנה שירותי קשר חסויים. ניהלנו את הקשר עם סוכנים וגם הדרכנו אותם. כשהגעתי היחידה מנתה אולי עשרים איש, בשיא היינו כ־300. בהמשך פרשתי שוב, ובמלחמת יום כיפור חזרתי. הייתי אמור לפרוש סופית ב־2005, אבל היחידה ביקשה להאריך את השירות שלי. ככה משכו ומשכו כל פעם עם הארכות, עד 2009".
למה? מה עשית אתה, שלא יכלו למצוא לך תחליף?
"לא יודע, אבל אגיד לך משהו: עליתי לארץ אחרי שתי שנות לימודים בתיכון אליאנס, ומההתחלה הייתה לי קצת יותר השכלה מ'ערביסטים' אחרים. עם השנים למדתי לשלוט בערבית מכל הסוגים. העיראקים ביחידה היו באים ומבקשים ממני להכריע כשהיה להם ויכוח על מילים בערבית־עיראקית. גם ערבית ספרותית אני יודע מצוין.
"כאלחוטן הייתי קולט, מפענח ומתרגם מערבית ומצרפתית. אחר כך היחידה גדלה והיה חדר שקולט וחדר שמפענח. היה כבר מידור. מי שקלט לא ידע מה קורה בפנים. אז כבר הייתי אחראי על הצופן, וגם על קבלת אנשים לעבודה".
אחת המשימות שהוטלו עליו חיברה אותו כאמור לעיר הולדתו: א' קיבל את השדרים מהמרגל הישראלי אלי כהן, שהגיע לסוריה בזהות בדויה והפך למקורבם של בכירים במסדרונות השלטון ובצמרת הצבאית בדמשק. "הוא שידר בצרפתית, ואני עבדתי מולו כאלחוטן. לפי המברקים שלו הבנתי איפה הוא, אבל בעצם לא הייתי אמור לדעת. מוריס כהן, אחיו של אלי, עבד אצלנו בזמנו. זו הייתה פשלה של הצבא, שאדם עובד איתנו בזמן שאחיו משדר אלינו. אלי כהן שאל במברקים אם משהו שקנה לנאדיה אשתו כבר הגיע, ואם הילדה כבר התחילה ללכת. מוריס עשה אחד ועוד אחד והבין שזה הוא".
שלושה ספרים זהים
תמונה גדולה של אלי כהן תלויה על הקיר במרכז המורשת שייסד א', המנציח את פועלה של היחידה שבה שירת. מאז פרש מתפקיד מבצעי, המרכז הזה הוא מפעלו העיקרי. המקום מורכב משני חדרים, עמוסים בארונות עץ כהים בעלי דלתות זכוכית ובשלטי הסבר מוקפדים. "לזכר לוחמינו" נכתב בכניסה לחדר הפנימי. אותו מברק אחרון מהמשדר של אלי כהן ניצב פה ממוסגר על מדף, "למרות שזה בעצם צריך להיות במוזיאון ישראל", אומר א'. לצד המברק יש גם קלטת מקורית של ריאיון רדיו סורי עם כהן, שבו הוא מוצג כאיש עסקים מצליח ומפורסם. "מהמוסד תרמו אותה למוזיאון שלנו. בכלל, שנוררתי לכאן כל מיני דברים. יש כאן תמונה של הכיכר בדמשק שאלי כהן נתלה בה. וזה רישיון המסחר שלו, תחת שמו הסורי. אלו תמונות של המַשדרים שלו, שנפלו בידי הסורים. המכשירים הוטמנו בתוך קופסת סיגרים. הייתה אצלנו יחידה שהייתה ממונה על בניית המשדרים האלו. האנשים שלנו קיבלו הזמנת עבודה שאומרת מה בדיוק צריך להיות במכשיר, והרכיבו בהתאם".
רומאן בעל כריכה צבעונית ניצב גם הוא על המדף. "זה ספר שבעזרתו מצפינים מברקים. הייתי קונה בכל פעם שלושה ספרים זהים, ומוודא שהם תואמים בדיוק. עותק אחד היה אצל הסוכן, בעותק אחד אנחנו השתמשנו, והשלישי נשמר לעת חירום. זה הספר האותנטי שנקנה לחירום עבור אלי כהן".
מלבד כהן מונצחים כאן לוחמים נוספים שנפלו בעת מילוי תפקידם, וכן כאלה שהצליחו לחזור ארצה, ובחלוף השנים הלכו לעולמם. כזה הוא למשל וולפגנג לוץ, "המרגל על הסוס", שפעל במצרים בשנות השישים, נתפס ושוחרר במסגרת חילופי שבויים. "פה זו תמונה שלו מבית המשפט, אלו המשדרים שלו. והנה, זה אדם שאני מאוד מעריך – סגן־אלוף מאיר בינט, שפעל תחת השם מקס בנט. הבת שלו כתבה עליו ספר. הוא היה סוכן ישראלי ששירת במצרים בשנות החמישים, ותפסו אותו במקרה, כי הוא הביא כסף לעצורי 'עסק הביש'. הוא עבר עינויים קשים ואכזריים, והתאבד בכלא (ככל הנראה, כדי להימנע ממשפט ראווה – הכ"ח). כעבור שנים גופתו הוברחה לארץ, ומתי מעט הגיעו להלוויה שלו. שמעון פרס למשל היה שם".
עוד מונצחים כאן משה מרזוק ושמואל עזר, המרגלים שנלכדו ב"עסק הביש" והועלו לגרדום; יעקוּבָּה כהן, שבשנות החמישים נשלח לערוך סיכול ממוקד בריאד א־צולח, ראש ממשלת לבנון; ושולמית קישיק־כהן, שפעלה בלבנון כשכבר הייתה אם לילדים. היא נתפסה, עונתה ונידונה למוות, אך לאחר כמה שנים בכלא שוחררה בעסקת חילופי שבויים. "כולם פה אנשים שעבדו מולנו ולא הכרתי אותם אז בשמותיהם", אומר א'. "רק בדיעבד יכולתי לשחזר במי מדובר. הנה, זו מישהי שעדיין חיה וקיימת, איזבל פדרו. היא הייתה סוכנת במצרים. כאן בתמונה היא עם יצחק שמיר, שהכשיר אותה לתפקיד".
המרגלים המונצחים כאן לא היו אנשי מוסד?
"אלי כהן גויס ליחידה הצבאית 188, ובהמשך עבר למוסד. כשמאיר עמית מונה לראש המוסד, הוא לקח איתו כל מיני אנשים. היחידה שלי כאמור נתנה שירותי קשר – שידרה אל לוחמים וסוכנים, וקלטה שדרים מהם. ידענו מה המספר של אלי כהן, 566. לא ידענו מה השם שלו. 566 החל לשדר אלינו ב־19 בפברואר 1962".
אתם בעצם הייתם החוט היחיד שמקשר בין הסוכן לבין המערכת.
"נכון. היה לנו לוח זמנים – סוכן זה וזה יוצר קשר בשעה זו וזו. אם מישהו איחר, היינו מעירים לו. ויש שעה שהוא מקבל אישור שהשדר שלו נקלט".
נוצר לפעמים קשר אישי בינך ובין האנשים ששלחו לך שדרים?
"הם לא ידעו את השם שלי. מבחינתם קוראים לי כארים. אני עדיין מקבל מדי פעם דרישות שלום מאנשים שעבדו מול כארים".
אילו עוד הודעות מאתגרות או מרגשות קיבלת כאלחוטן במשך השנים?
"אסור לי לומר".
החדר הראשון במרכז המורשת, זה שמקדים את חדר ההנצחה, מוקדש למכשירים ולעזרים שהיחידה השתמשה בהם בשנות קיומה – החל בעצמותיה של יונת דואר וכלה במשדרים אלקטרוניים חבויים במכלים תמימים כאלה ואחרים. נציג ביטחון המידע הקפדן, המלווה אותנו בכל צעד, נכנס לכוננות: "את המדף הזה מותר לצלם. את זה לא. רק את הפינה הזו. את זה לא, גם את זה לא".
מי בעצם מגיע לבקר במוזיאון, אם הכול חסוי?
א': "רק הנוגעים בדבר. אנשי מודיעין. לא חיילי חובה. קצינים בכירים שבאים לביקור בבסיס עוברים כאן".
הרבה השקעה בשביל לא הרבה עיניים.
"נכון. אבל חשוב שזה יהיה".
התרעות מרמת הגולן
בחזרה במשרדו, א' מספר על התפקיד שמילא מאז 1966 כמדריך סוכנים. "זה אומר להגיע אל הסוכן בכל מקום שהוא, בארץ או בעולם, וללמד אותו איך מפעילים מכשיר, איך מצפינים, איך מתחילים שידור. שולחים לסוכן באופן כלשהו את המשדר, והוא מתחיל לעבוד. לפעמים מדובר באנשים פשוטים שמגויסים לתפקיד. היה סוכן שהייתי איתו עשרים יום רצופים, והוא התריע אחר כך על מלחמת יום הכיפורים. אומרים שלא היו התרעות, אבל היו. הוא ישב ברמת הגולן, ואמר שהוא רואה ריכוזים של כוחות צבא במקומות לא רגילים.
"אספר לך קוריוז. פעם הדרכתי מישהו בבית מלון של כוכב או שניים. עליתי על הגג כדי להקים אנטנה ומתחתי איזה חוט, כדי לשדר למרחק גדול. בא בעל בית המלון ואומר: 'מה זה חבל הכביסה הזה על הגג? אני לא מוכן שיתלו פה כביסה. זה לא מכובד בעיניי האורחים'".
ועוד קוריוז: "פעם נסענו לפגוש סוכן באזור גבול הצפון. אני עוזב את המשפחה בליל שבת, נוסעים בטנדר, עוצרים במקום מסוים, מכבים אורות. הסוכן אמור להתקרב עם פנס ולאותת לנו, ואנחנו נאסוף אותו. האדם הזה היה יחף, וכשהוא במרחק קצר של כעשרה מטרים מהמכונית שלנו, פתאום מכיש אותו נחש. הייתה מהומה – האיש חייב לחזור הביתה למחרת כאילו כלום לא קרה. לקחנו אותו באמצע הלילה לבית החולים בצפת. למחרת בבוקר הוא חזר ברגל הביתה".
מלבד המקרה של אלי כהן, תפסו לכם עוד מכשירים?
"הרבה פעמים. אבל הידע לרוב לא יורד לטמיון, כי כל מכשיר מצפינים בצורה אחרת, בשיטה אחרת".
היו גם כישלונות בפענוח של מסרים מהסוכנים?
"אין פענוח לא נכון, אבל לפעמים דברים לא היו נקלטים טוב. כשמשתמשים בספר, הולכים לפי סדר מסוים בין הדפים, עובדים לפי אותיות. אם למשל הסימן העשירי לא נקלט נכון, זה עלול לשבש את המסר. במקרה כזה היינו יושבים ושוברים את הראש. בדרך כלל קלטנו את הבעיה, אבל לפעמים לא, ואז היינו מבקשים מהסוכן שישלח שוב".
בתמונה על אחד מקירות החדר אני מזהה את פניו הצעירות. נראה שהוא צולם בכיכר של עיר מוסלמית גדולה.
זו קהיר?
"לא, טהרן".
מה עשית שם?
"זה ב־1975, בדרך לכורדיסטן. הנה, פה אני כורדי", א' מציג תמונה שבה הוא חבוש כאפייה ולבוש כמקומי. "ניהלתי תחנת שידור".
בכורדיסטן?
"גם בכורדיסטן".
כמה זמן היית שם?
"ארבעה חודשים, בתנאים לא תנאים. היה חורף, שלג, לא פשוט. כל הזמן הפצצות של הצבא העיראקי, סכנת מוות בכל רגע. יש לי תמונה ליד מטוס טופולב שהורדנו".
האזנתם לעיראקים?
"לאו דווקא. קיבלנו כל מיני ידיעות, והעסקנו את הצבא העיראקי. הכורדים הם לוחמים טובים ועבדנו איתם צמוד. היינו שם שני אנשים – שליח המוסד ואני. הייתי מקבל מאיש המוסד את הידיעות, מצפין אותן ושולח הלאה. היינו יוצאים מטהרן בלנדרובר עם נהג איראני לנסיעה שארכה יומיים, ומגיעים למקום בהרים שבו ישבנו. לא היו משמרות, עבדנו 24 שעות ביממה. במשך תקופה גרנו באוהל, אחר כך בחדר בלי חשמל. היה לנו גנרטור, והמשדר שלי פעל על מצבר שהטענתי בכל יום. אסור לבלוט בשטח, אז הסתובבנו לבושים כמו כורדים. יצא לי לשבת באותו חדר עם מנהיג הכורדים מוסטפה ברזאני ועם בנו מסעוד, ששלט שם עד לאחרונה. רק ברזאני וההנהגה ידעו מי אנחנו. אליעזר (גייזי) צפריר, שהיה שליח המוסד שם, כתב על התקופה ההיא את הספר 'אנא כורדי'.
"היה איתנו מישהו שאבא שלו נפטר, ושלחו אותו בחזרה לארץ", הוא ממשיך ונזכר. "שלחתי איתו מתנות לאשתי. כשהוא פגש אותה היא הייתה מודאגת מאוד, לא ידעה איפה אני. הוא סיפר לה שאני בכורדיסטן, שהכול בסדר. אבל איזה בסדר. הייתי בקדנציה שלפני האחרונה של ישראלים שם. האחרונים מולטו, מילוט של פחד אימים. הנה, תראי, על כורדיסטן היה אסור לדבר פעם, ועכשיו מותר. תבואי בעוד עשר שנים, יהיה אפשר לדבר על השאר".
הפעילות בכורדיסטן הייתה המבצע הכי מסוכן שהשתתפת בו?
א' חושב כמה שניות לפני שהוא משיב: "לא".
נו?
"לא הכול אפשר לספר. כשהייתי באל־עריש, למשל, עוד היו שם חיילים מצרים שהסתובבו וירו באנשים. במבצע בלבנון, בדרך לביירות, כלי הרכב שנסע לפניי עלה על מוקש. הייתי מסתובב בביירות על אזרחי, בזהות בדויה, כשאפילו הסוכן שפגשתי לא ידע שאני איש צבא".
מישהו חשף פעם את הזהות שלך?
"לא, ואני גאה בזה. אחרי מלחמת ששת הימים גייסו בסיני לא מעט סוכנים, וכל מי שדיברתי איתו היה בטוח שאני מקומי, מצרי, ואפילו מאזור סיני".
הייתם קשורים גם למבצעי מוסד שעסקו בעניינים לאו דווקא ביטחוניים, כמו העלאת יהודים?
"כן, התלווינו לכל מיני מבצעים. במבצע שלמה ב־1991 היינו על המטוסים שהביאו אותם מאתיופיה. חששו שהקשר ייפול בטיסה, ולקחו אלחוטנים שלנו לטיסות".
השוויץ של פאודה
היום הוא בן 78, אב לשתי בנות וסב לארבעה נכדים. לכל אורך שנותיו בשירותי הביטחון, הוא לא חזר לדמשק אפילו פעם אחת. "קוניטרה זה הכי קרוב שהגעתי", הוא אומר.
היית רוצה לחזור לבקר בעיר הולדתך?
"הייתי מת. אני מסתכל על תמונות משם כל הזמן. לא מזמן פגשתי חבר ילדות, נתן לאטי שמו, שלא ידעתי כלל שעלה ארצה. לאבא שלו הייתה חנות לריקועי נחושת, זו הייתה מומחיות של יהודים. מה שקרה הוא שאלי כהן בא פעם לחנות בזהותו הבדויה, וקנה ואזה מרוקעת. כשהוא נתפס לקחו כל דבר שהיה אצלו בבית, וראו גם את הקבלה מהחנות. באו אליהם, לקחו את נתן ואת אבא שלו למעצר עם חקירות ועינויים. אחרי שלושה חודשים שחררו אותם, כי הבינו שהם באמת לא יודעים כלום. בארץ הוא קיבל תעודת אסיר ציון".
בחלוף השנים השתנה אופי העבודה מול הסוכנים, אך הידע של א' עדיין נחוץ. "המתרגמים פה נעזרים בי לעיתים לצורך הבנת השפה המדוברת. בשבילי זה דבר של מה בכך. יש פה חבר'ה שלמדו ערבית באוניברסיטה, וזה מתאים למשל להאזנה לשידורי רדיו, אבל קשה לפעמים להבין כך מילים בשיחות פשוטות בין אנשים. אני סורי דמשקאי, יכול לזהות לפי הדיבור של אדם מאיזו ארץ ומאיזו עיר הוא. למי שלא גדל במדינה ערבית קשה מאוד ללמוד את זה".
בסביבה הקרובה שלך ידעו מה אתה עושה?
"לא. רק ממש בשנים האחרונות, בערך מ־2005, היו כאן מפקדים ששיתפו את הנשים, שסיפרו למשפחות. עד אז כלום".
אתה חושב שיודעים להעריך את העבודה המודיעינית הזו, שנעשית בשקט־בשקט, בלי שאף אחד ידע?
"המבוגרים יודעים, והנה, קיבלתי את פרס מפעל החיים הזה, ואני מודה שאני מאוד גאה בו. לא ידעתי שייתנו לי אותו. ביקשו שאגיע לערב חלוקת הפרסים, והפתיעו אותי".
אני חייבת לשאול: אתה צופה בפאודה?
"לא, לא אוהב את המשחק הזה. בעיניי זה שחצני מדי. כשאנחנו היינו באים לדירה כדי להדריך סוכן או משהו, כל אחד היה הולך לשם בנפרד כדי שאף אחד לא יחשוד. לא שכנים, לא שום דבר. היינו מגיעים לדירות שכורות, לחדרי מלון, למוצבים. היינו במלונות של חמישה כוכבים והיינו במקומות עלובים, אבל לא היינו משחקים אותה כמו שמראים בטלוויזיה. אצלנו עושים הכול הרבה יותר בשקט, ובלי כל כך הרבה שוִויץ".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
