אביחיל פלד לא רצה לדבר על הספר "בין גזרי ים סוף". לפני שלושה חודשים, עם צאתו של הספר המתאר את מלחמת יום הכיפורים מנקודת המבט שלו ושל חברו שלום וסרטייל, ביקשתי לשוחח איתו, אך הוא הסביר שנחשף מספיק והפרסום קשה לו. את המלחמה הוא הרי חווה מדי יום: פלד, בעל עיטור המופת, ספג פציעה אנושה במהלך הקרבות הקשים במוצב המזח שבתעלה, נפל בשבי המצרי, וחזר ממנו עם יד אחת בלבד. ובכל זאת, לפני שבועות אחדים הוא שינה את החלטתו והסכים להתראיין. הרקע לכך היה שידור סדרת הדרמה "שעת נעילה" (ערוץ כאן 11), שפתחה את פצעי מלחמת יום הכיפורים ועוררה דיון ציבורי מחודש סביבה. חשוב לו להבהיר כי מטרת הריאיון מבחינתו אינה פרסום אישי, אלא הצגת זווית מבט שונה מזו של הסדרה, ששידורה הסתיים השבוע. פלד מתבונן על אירועי המלחמה מבעד למשקפיים של אדם מאמין: "אני רוצה להשמיע קול צלול וברור שאומר שיש מנהיג לבירה", הוא אומר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אושיות הטוויטר מציגות: "התו הסגול" – קוד אתי לשפה נקייה ברשת
– מיליארדר מתורמי סער: "הוא יכול להיות מנהיג נפלא"
– "כל הזמן אנחנו מדברים רק על נתניהו"
הרצון להשמיע קול אמוני הוא גם מה שהניע את שלום וסרטייל לכתוב על חוויותיו מהמלחמה, ארבעים שנה לאחר שהתחוללה. את היעדרו של הקול הזה הוא זיהה בספר אחר – "חצי הדרך לקהיר", המתאר את קורותיו של גדוד החרמ"ש 106 מחטיבת הראל, הגדוד של וסרטייל, בלחימה בחזית הדרומית. וסרטייל שיבח את המחברים על עבודתם, אבל הרגיש שמשהו חסר. "כמו ספרי מלחמות אחרים גם הספר הזה מציג את כל פרטי האירועים, אבל הפרטים פחות עניינו אותי; יותר עניינו אותי הדילמות", הוא אומר.
וסרטייל: "לא מראים מספיק ב'שעת נעילה' את כושר העמידה של מעטים מול רבים, אלא רק את הבהלה והפחד. אמא שתצפה תשאל את עצמה: למה שאשלח את הילד שלי לדבר כזה נורא? גם לא מביאים לידי ביטוי את העובדה שהיו 110 אחוזי התייצבות של מילואימניקים. נעשו דברים גדולים"
את הדחיפה המכריעה לכתיבה הוא קיבל באזכרה למשה כהן, החברותא שלו מהישיבה, שנפל בקרבות בסיני. בספר מתאר וסרטייל כיצד אחיו של משה, זלמי כהן, פנה אליו ואמר לו: "עברו כבר למעלה מארבעים שנה למלחמה, השפה שהתרגלנו אליה היא שפה של קיטור ומרמור (…) אבל לכם יש שפה אחרת. שנה אחרי שנה אתם מתאספים לציין את זכרו של אחי הי"ד, מעלים זיכרונות ואומרים דברי תורה בנעימות וחביבות בלי לקטר, בלי להאשים ובלי להתלונן. הגיע הזמן שתצאו מהקופסה ושתפרסמו את הדרך המיוחדת שלכם ברבים".
וסרטייל הרים את הכפפה, ולקראת מלאת 45 שנה למלחמה הוא הוציא לאור חוברת בשם "שיעור כללי לחיים", שבה סיכם את חוויותיו ותובנותיו הרוחניות מאותם ימים. "אנחנו חיים את המלחמה הזו כמעט כל יום, אבל מתברר שיש צורך בפרספקטיבה של זמן", הוא אומר. "על הפסוק שאומר 'דאגה בלב איש ישיחנה', יש שני פירושים – האם יסיחנה מדעתו, או ישיחנה לאחרים. אלו גם שתי גישות שקיימות בפסיכולוגיה: הכחשה או סיפור. כנראה יש תקופה לכל דבר, והגענו לתקופה של ישיחנה מלשון סיפור".
בהמשך החליט וסרטייל להרחיב את החוברת לספר, ולשם כך ביקש לצרף את סיפורו האישי של פלד, שהיה שותפו לחדר בישיבת ההסדר שעלבים בעת שפרצה המלחמה. פלד העלה את זיכרונותיו על הכתב עשר שנים לפני שווסרטייל פנה אליו, אבל לאורך כל הזמן הזה הוא העדיף להשאיר את הדפים במגירה. "הצלקות מהמלחמה מזכירות לי אותה ללא הפסקה", אומר פלד, "אבל אמרתי לעצמי שכדי שלא אשכח את הפרטים, אכתוב אותם כל עוד הם חדים וברורים. עשיתי את זה גם למען הילדים והנכדים שלי, כדי שתהיה להם אפשרות לקרוא מכלי ראשון. הזמן שבו החלטתי לכתוב הוא בערך אותו זמן שבו שלום החליט להוציא את הספר. זה אותו זמן מבחינת רצון הבורא. כששלום אמר שהוא מוציא את הספר, כנראה כך זה היה צריך להיות".
"יש לנו מכנה משותף", אומר וסרטייל. "שנינו לא מתייחסים למלחמה כאל אירוע נקודתי שעומד בפני עצמו, אלא כנקודה על ציר ארוך של תנועת עם ישראל לקראת גאולתו. אנחנו מסתכלים על ההורים שלנו, שהיו ניצולי שואה, ועל האבות של שנינו, שהיו שליחי 'המוסד לעלייה ב" שהביא ארצה ניצולים. החיבור לאירועים הללו רק מעיד שיש פה המשכיות של חזרת עם ישראל לעצמיותו".
כתיבה בשפה אמונית־רוחנית שונה מאוד מהביטוי שמלחמת יום הכיפורים מקבלת בדרך כלל בתרבות הישראלית.
"אנחנו מביעים את ההסתכלות שלנו, שבוחנת מה היה רצון הבורא, בלי לצאת נגד הסתכלות אחרת. כשיש טראומה, ודאי טראומה לאומית, טבעי ששמים פוקוס על המחדלים, אבל זו טעות. עסקתי בעבר בתחום היהלומים, והגישה הזו מזכירה לי טבעת שעליה יהלום גדול מוקף ביהלומים קטנים: להתמקד במחדלים זה כמו לראות רק את אחת האבנים הקטנות ולפספס את היהלום הגדול, שהוא תהליך הגאולה של עם ישראל – גם אם יש בו עליות ומורדות. אחד המפקדים במלחמה לימד אותנו את המושג 'קידום כוחות לאחור'. כדי לתקן צריך לפעמים לסגת לאחור, וגם בגאולה, לפעמים לוקחים צעד אחורה בשביל לנוע אחר כך שני צעדים קדימה".
פלד: "כשאני עובר חוויה אישית אני לא מסתכל על העולם מסביב, אבל בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי באופן טבעי למה זה קרה דווקא לי. עוד לפני שהספקתי לסיים את השאלה, הורדתי אותה מהפרק: איזו שאלה זאת? זה צריך לקרות למישהו אחר? המסר שאני רוצה להעביר לסביבה שלי הוא המסר שגדלנו עליו בבית ההורים: לדעת שכל דבר הוא מהקב"ה. האמונה המוחלטת היא מתנה לחיים".
טיפ לאויב
במלחמת יום הכיפורים היה וסרטייל כאמור חייל בגדוד 106 של חטיבת הראל. הוא וחבריו עברו שמונה ימי לחימה בתנאים קשים כדי לבלום את האויב המצרי במעבר הגידי שבלב סיני. בליל 18 באוקטובר הצטרף הגדוד לכוחות שצלחו את התעלה, והמשיך בקרבות על אדמת מצרים. הכוח שבו היה וסרטייל הסתער דרומה, כבש את שדה התעופה פאיד, השמיד כמה בסיסי טילים וחבר לחטיבה על ציר סואץ־קהיר. ב־23 באוקטובר, ערב הפסקת האש, השתתף הגדוד בכיבוש הנקודה המרוחקת ביותר שאליה הגיעו כוחות קרקעיים של צה"ל במלחמה – הקילומטר ה־101 על הציר. בנקודה זו נהרג מפקד הגדוד, חיים זיו, מפגיעת פגז של האויב. זיו היה החלל האחרון של צה"ל על אדמת מצרים במלחמת יום הכיפורים.
בשוך הקרבות נשארו וסרטייל וחבריו מעבר לתעלה במשך חודשים ארוכים. רק בערב ראש חודש אדר הם חצו אותה בחזרה לארץ. כעבור ימים לא רבים הם נקראו לפעילות מבצעית ברמת הגולן.
וסרטייל: "הגישה הרווחת כלפי המלחמה מזכירה לי טבעת שעליה יהלום גדול מוקף ביהלומים קטנים. להתמקד במחדלים זה לראות רק את אחת האבנים הקטנות, ולפספס את היהלום הגדול, תהליך הגאולה של עם ישראל. אחד המפקדים במלחמה לימד אותנו מהו 'קידום כוחות לאחור'. כדי לתקן צריך לפעמים לסגת"
פלד גויס שבועיים לפני המלחמה במסגרת מבצע של הרבנות הצבאית, כדי לשמש כחזן ותוקע בימים הנוראים. הוא נשלח למוצב המזח בקו בר־לב, המקום שהפך לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת יום כיפור. ניסיונו הקרבי היה דל מאוד: קודם לכן הוא הספיק לעבור רק טירונות במסגרת הנח"ל, ומעולם לא ירה ברובה עוזי, כמו זה שקיבל בבואו למוצב. מיד כשהחלה ההפגזה בצהרי יום הכיפורים הוא נרתם ללחימה, ובשעות הבאות למד לירות במאג, לזרוק רימונים ולהפעיל את מכשיר הקשר. ביום השלישי למלחמה נורה פגז לעמדה שבה שהה, ופלד נפגע קשות בעיניו, בידיו ובצווארו. רופא המוצב חתך פתח בקנה הנשימה שלו, והציל את חייו.
ארבעה ימים שכב פלד בתאג"ד והתייסר. כשהמוצב נפל לידי האויב, הוא התעקש שלא להתפנות באלונקה "כדי שהמצרים לא יראו שאנחנו שבורים ומוכים". במקום זאת יצא לשבי בראש מורם, כשחבריו תומכים בו מימין ומשמאל. הוא נלקח לבית סוהר בקהיר, שם לא זכה לקבל טיפול רפואי במשך ימים ארוכים, למעט החלפת תחבושות בידו השמאלית. בתום שלושה שבועות של ייסורים הוא הצליח לשכנע את המצרים לקטוע את ידו הימנית שהזדהמה.
חודש וחצי לאחר נפילתם בשבי שוחררו פלד וחבריו והושבו לישראל. אחרי הקרב מול המצרים בתעלה וקרב ההישרדות בכלא, החל פלד קרב שלישי, הפעם על שיקום חייו. בסדרת ניתוחים הוציאו הרופאים מגרונו תרמיל מרוסק של כדור ושלפו רסיסים מצווארו ומרשתיות עיניו. רסיס אחד שהיה צמוד לעמוד השדרה הצווארי נשאר בגרונו עד היום. בניתוח נוסף, שאותו עבר בניו־יורק, הצליחו הרופאים להחזיר את ידו השמאלית לתפקוד חלקי.
בנימוקי עיטור המופת שהוענק לפלד נכתב בין השאר: "למרות פציעתו הקשה המשיך לשמש דוגמה בהתנהגותו לכל חיילי המעוז, (…) גילה רוח התנדבות, אומץ לב ודוגמה אישית למופת". "בשיחות שאני מעביר, אני מדבר על הביטוי 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'", אומר פלד. "אני מדגיש שזו לא גבורה של ירייה והסתערות. מי שמקבל עיטור, זה לא כי הוא לחץ על ההדק, אלא כי הוא החליט למסור את נפשו ולא לחשוב על החיים שלו. זו הגבורה היחידה שיש, והיא לא גבורה של רגע, אלא של חיים".
בסדרה "שעת נעילה" הוא לא צפה, אך ממה שידוע לו, היא אינה משקפת כלל את המלחמה שהתחוללה בגבולות הארץ לפני 47 שנים. "כשקראתי את 'תיאום כוונות' של הרב חיים סבתו, הרגשתי שהוא כותב על המלחמה שלי. אני זוכר שישבתי עם הספר בגינה שלי מתחת לעץ התאנה, וממש הרחתי בחוש את אבק השרפה. הוא אמנם לחם בגולן ואני בסיני, אבל היינו באותה מלחמה כי יצאנו מאותה ערוגה. עכשיו בא בימאי ורוצה לספר לי איך הוא רואה את המלחמה בעיניים שלו, אחרי שקיבל השראה מסרטים שנעשו על מלחמות אחרות בעולם. זו זכותו כמובן, אבל אני לא זקוק לתמונות שלו. יש לי מלחמה משלי. אני שומע מה אנשים אומרים על הסדרה, ואני שמח שהחלטתי לא לצפות בה".
ההחלטה הזאת קשורה אולי גם לקושי נפשי, לחשש ממראות המלחמה?
"לא. אני מדבר על המלחמה, מעביר עליה שיחות והרצאות, אבל אני מבהיר תמיד שזה לא 'הסיפור שלי' אלא של כל החברים, והסיפור של הקב"ה. לפעמים אנשים טועים וחושבים שהם עשו מהלכים במלחמה וקיבלו בה החלטות. בפועל, אתה נמצא בתוך כאוס כזה שלא מאפשר לך לזכור את כל הפרטים אלא רק את מה שאתה רוצה לזכור, ולפעמים אתה גם מאמץ נרטיבים של אחרים. אני מדבר עם אנשים שהיו איתי במוצב, וכל אחד בוחר לספר סיפור שונה. האופן שבו לוקחים את החוויות משתנה מאדם לאדם. אני מאמין שאם זכית ואתה נמצא עם הקב"ה באופן מלא, אתה לא תיקח את החוויות ותפנים אותן ותישרט בעומק. מכיוון שאתה משליך על השם יהבך, זה לא אצלך".
וסרטייל דווקא צופה בסדרת הדרמה של כאן 11. "אני חבר בהנהלות של ארגונים שעוסקים בחינוך, ומכיוון שהחבר'ה רואים את הסדרה – אני חייב להיות בעניינים, להכיר את ההשפעה ולתת תשובה שכנגד. 'שעת נעילה' חוטאת קודם כול בפן הבינלאומי: אם עד עכשיו היה ידוע שעל אף שהופתענו, הצלחנו לנצח – הסדרה מראה שאם הסורים היו ממשיכים רק עוד קצת, היינו מובסים. זה עלול להעלות אצל האויבים שלנו כל מיני מחשבות לעתיד, ולפגוע בהרתעה. גם בפן הלאומי, אני חושב שיש כאן החמצה גדולה. העיקר חסר מהספר, וזה הניצחון הגדול שהשגנו. במקום זה, החולשות הן אלה שמודגשות. לא יכול להיות שמציגים את חיילי צה"ל כמסכנים כל כך, ושחייל המודיעין במוצב החרמון מתואר כשוטה הכפר. אדם כזה לא היה מגויס בכלל לצה"ל, או שהיו משחררים אותו על סעיף נפשי עוד לפני המלחמה. הסיפור של הפנתרים השחורים שהוכנס לסדרה, מקומם גם הוא. זה מאבק שהיה שלוש שנים לפני כן, ולצרף אותו למלחמה זה ערבוב מין בשאינו מינו. שיעשו סרט נפרד על הפנתרים. אצלנו לא היו חיילים שדיברו ביניהם ערבית – אבל כן היה מפקד לא דתי שאמר לנו משפטים באידיש. זה היה הדור".
פלד: "עם אחד החברים ממוצב המזח יש לי קשר חזק מאוד, כי אנחנו רואים עין בעין את הניסים, את חסדי השם ואת מהלך החיים. מישהו אחר ביקש שאשלח לו את הספר, ולאחר הקריאה הוא כתב לי: 'אולי לך הייתה השגחה פרטית'. אני מעריך שהוא שנה ופירש. מי שאין לו אמונה ותחושת השגחה, זה לא יעזור"
מצד שני, הסדרה מביאה לידי ביטוי את גבורת החיילים הפשוטים בשטח.
פלד: "זו עדיין טעות, כי כשאתה מעביר מסר והוא לא מזוקק, אתה חוטא לדור הבא. אנחנו יודעים לאזן ויכולים להתחבר רק לחלק מהדברים שעל המסך, אבל הדור שלא ידע את יום כיפור, מה הוא רואה? שכדאי ללכת על פציפיזם מוחלט ולתת לאויב כל מה שהוא דורש מאיתנו, העיקר שלא נגיע למלחמות. במציאות, כל מלחמה שלנו היא מלחמת אין ברירה. אנחנו חפצי חיים, אבל צריך לדעת שלמסור את הנפש זו מצווה גדולה, ולהיות במלחמה זה דבר חשוב ביותר. אמנם יש לנו ארץ מובטחת, אבל אף אחד לא מבטיח לנו שלא יהיו מלחמות, ולכן נלך למלחמות וננצח".
וסרטייל: "לא מראים מספיק בסדרה את כושר העמידה של מעטים מול רבים, אלא רק את הבהלה והפחד. אני לא יודע כמה ארגוני 'ארבע אמהות' סדרה כזו עלולה להצמיח. אמא שתצפה, תשאל את עצמה: למה שאשלח את הילד שלי לדבר כזה נורא? גם לא מביאים לידי ביטוי את העובדה שהיו 110 אחוזי התייצבות של מילואימניקים. רבים הגיעו בלי צווי 8, והיו מהם גם שנפלו. נעשו דברים גדולים, אבל בסדרה רואים רק את רגעי הבהלה, לא את ההתעשתות שאירעה בסייעתא דשמיא ואת התוצאות".
פלד: "אחרי מלחמת העולם השנייה אמרו על הספרות הרוסית שהיא מהללת ומשבחת ומנפחת את הקרבות, ושזה מאפיין אומה צנטרליסטית – אבל למעשה זה גם חינוך. אומה צריכה לחנך את אנשיה ולא להיות פציפיסטית, בפרט אם היא חפצת חיים".
לא רוצה להיות מסכן
אנחנו נפגשים בביתו של עו"ד שלום וסרטייל, בקריית־משה בירושלים. הוא בן 68, נשוי לרינה ומתגורר אב לעשרה ילדים וסב לכשישים נכדים. הוא משמש כיו"ר "ציפחה", חברת נדל"ן שבנתה עשרות פרויקטים למגורים ברחבי הארץ, בעיקר עבור הציבור הדתי והחרדי. במקביל הוא חבר פעיל בעמותות רבות, ביניהן האנציקלופדיה התלמודית, ישיבת תורה ומדע, מכון הדיינות ארץ חמדה וישיבת שעלבים. אביחיל פלד, הצעיר ממנו בשנתיים, מתגורר בקרני־שומרון. הוא נשוי לפנינה, אב לארבעה וסב לנכדים. גם הוא עורך דין במקצועו, ומחזיק משרד בתל־אביב. לאחר פטירתו של שמחה הולצברג, "אבי הפצועים", הקים פלד יחד עם כמה חברים את "עמותת שמחה" במטרה להמשיך את דרכו ולסייע לפצועי צה"ל בכל דרך.
שניהם מעידים כי המלחמה השפיעה רבות על הבחירות וההחלטות שקיבלו בהמשך חייהם. "בכל העשייה שלי אני מרגיש גם כשליח של החברים שאינם איתנו", אומר וסרטייל. "אני מנסה תמיד לדמיין מה היה קורה אילו הם היו זוכים ונשארים בחיים. זו גם הייתה האמירה של הוריי, כניצולי שואה. יש לי תחושת שליחות לעשות רצון השם, ואני משתדל למלא אותה בבניין הארץ בגשמיות וברוחניות".
"אצלי זה מתחיל מכך שאני מרגיש שראיתי את כבוד השם", אומר פלד. "זכיתי לקבל את נפשי בחזרה, ומאותו רגע אני רוצה ושואף להיות מחובר לריבונו של עולם, ולמצוא מה אני צריך לעשות בעולם הזה. במסגרת עמותת שמחה היינו מבקרים את הפצועים ומאירים עבורם את תקופת השיקום, מראים להם שיש אופק ויש שמחה, למרות הכאב הרגעי שהם נמצאים בו. נתנו גם מעט סיוע כלכלי של מענק ראשוני, כי יש פצועים שמגיעים לבית החולים ואין להם כסף אפילו לקנות משהו במזנון. לצערי העמותה נסגרה בגלל בעיות תקציביות. אתה לא יכול לבוא לביקורים אצל פצועים בידיים ריקות".
ביום השלישי למלחמה נפגע פלד אנושות מנפילת פגז. רופא המוצב חתך פתח בקנה הנשימה שלו, והציל את חייו. כשהמוצב נפל לידי האויב, הוא התעקש שלא להתפנות באלונקה "כדי שהמצרים לא יראו שאנחנו שבורים ומוכים". במקום זאת יצא לשבי בראש מורם, כשחבריו תומכים בו מימין ומשמאל
כעורך דין, פלד גם התגייס לסייע לפצועים במיצוי זכויותיהם, וייצג רבים מהם בבתי המשפט. "השוק של עורכי הדין המטפלים בפצועי צה"ל פורח ב־15 השנים האחרונות, וזה פשע שהחיילים זקוקים לכך. הביטוח הלאומי כבר הבין שיש חברות שמתפרנסות מתביעת זכויות, ולכן פתח אצלו לשכה שמעניקה ייעוץ חינם לכל מי שתובע אותו. לדאבוני הרב, משרד הביטחון עדיין לא הבין את זה, וכיום כל חייל שנפגע נעזר בעורכי דין".
הפגישה שלנו מתקיימת סמוך ליום ההוקרה לפצועי צה"ל, שחל בי"ז בכסלו, ומתברר שפלד מחזיק עמדה מורכבת ביחס ליום הזה. "היוזמה ברוכה וחשובה בשביל אנשים שנפגעו, ואכן צריך להתמקד בהם יום אחד בשנה – אבל ברמה האישית אני לא מתחבר, כי אני לא צריך את הפוקוס. אני נמצא במקומות שלי. הקב"ה עשה איתי חסד שנשארתי בחיים, כי זה היה רצונו, ומאותו רגע אני צריך להשכיל ולהבין מה התפקיד שלי בעולם, ואני לא מרגיש שאני צריך את החיזוק מהעם והמדינה. גם כשביקשו ממני להתראיין לרגל היום הזה, לא רציתי".
וסרטייל: "אני רואה את יום ההוקרה לפצועים כדבר חיובי. מה יועיל לחינוך ילדינו יותר מיום כזה? ודאי שזה טוב לילדים, ויש בכך תועלת גם לפצועים. בכל נתינה יש גם קבלה, ולכן את המילה 'נתן' אפשר לקרוא ישר והפוך".
פלד: "אני מסכים איתך, אבל השאלה היא אם אני מסתכל על הפצוע כאדם מסכן בלי רגל ובלי יד, כאחד שהולך ברחוב עם כלב נחייה – או שאני מסתכל עליו כאבן ראשה של תקומת המדינה. באפשרות השנייה הפצוע הוא משהו שונה לגמרי. אני לא צריך את הכבוד, אלא את האידיאל".
מלחמה יוצרת הלחמה
מדי שנה מקפידים וסרטייל ופלד להתייצב באזכרות של חבריהם שנפלו במלחמה. פלד אף מספר על קשר מיוחד שנוצר בין בוגרי מוצב המזח. "מלחמה זו אש, ולכן היא יוצרת הלחמה של אנשים. בשעת סכנה הקב"ה נוטע אותך במקום מסוים עם אנשים מסוימים, והזכויות של כולם מעורבבות. לכן יש חיבור מיוחד בין אלה שהיו שם. עם אחד החברים יש לי קשר חזק מאוד, כי אנחנו רואים עין בעין את הניסים, את חסדי השם ואת מהלך החיים. מישהו אחר ביקש שאשלח לו את הספר, ולאחר הקריאה הוא כתב לי: 'אולי לך הייתה השגחה פרטית'. אני מעריך שהוא שנה ופירש. מי שאין לו אמונה ותחושת השגחה, זה לא יעזור".
אתם הגעתם לחזית היישר מספסלי ישיבת שעלבים, אחת מארבע ישיבות הסדר שהיו אז; היום יש למעלה משישים. לצידן פורחות המכינות הקדם־צבאיות, שבוגריהן מתגייסים לשירות מלא. האם יש עדיין הצדקה למסלול ההסדר, שבו הפרק הצבאי מקוצר?
וסרטייל: "המסלול שאנחנו עשינו שילב פרקים של צבא וישיבה לסירוגין. בכל פרק של גיוס התנסינו ברמה גבוהה יותר של השירות הצבאי, ובמקביל השילוב עם הלימוד בישיבה הפך את השירות עצמו למשמעותי יותר ואיכותי יותר. אני משוכנע שגם היום צה"ל מרוויח משילוב כזה. הצבא מתחבט בשנים האחרונות בסוגיית רוח הלחימה – ובישיבה הרוח הזאת נלמדת בדרך הכי טובה והכי יעילה".
פלד: "המסלול הזה נותן קומה נוספת גם ללימוד וגם לצבא, כשכל אחד מהם משרת את האחר. בזמננו היו מפקדים שאמרו – מה נעשה עם תלמידי הישיבה האלה, מאיפה הם ידעו להילחם. בפועל התברר שגם אם לבחורים הללו היה פחות ניסיון קרבי והם עברו פחות תרגולים, במלחמה הם היו חיילים מעולים, כי הייתה להם קומה רוחנית שהעצימה אותם עשרות מונים. אנשים שחיים את דברי הרמב"ם על המלחמה, ויודעים שהם צריכים למסור בה את הנפש ולא לחשוב על עצמם ועל משפחתם – אין דבר גדול מזה. צריך גם לזכור שלפחות בזמננו, ההתלבטות של חלק מהתלמידים הייתה בין לימוד בישיבה שלא משלבת צבא, לבין האפשרות שבה בחרנו – לחבר את תורת ישראל עם הצד של עם ישראל וארץ ישראל. זו הייתה הרוח של פא"י (פועלי אגודת ישראל – א"ר) שבה התחנכתי. הלכנו להסדר כאידיאל".
ילדיו של וסרטייל היו מעורבים באופן פעיל בעריכת הספר של אביהם ובהוצאתו לאור. אחד הבנים ערך את הטקסט, בן אחר היה אחראי על העימוד והעיצוב, ואחת הבנות עיצבה את הכריכה. פלד, שסיפורו האישי קשה יותר, מעדיף שהנכדים יגדלו עוד קצת לפני שיקראו את קורותיו. "אמרתי לילדים שלי: אני נותן לכם את הספר, תקראו ותחליטו מתי אתם נותנים לנכדים. הם אמנם מכירים את הסיפור באופן כללי, כי מגיל צעיר הם שואלים למה אין לי יד, אבל לא את כל מה שנכתב בספר סיפרתי להם. אחד הנכדים השתתף לא מזמן בפעולה בבני עקיבא שעסקה בשבויים ובנעדרים, ורק כשחזר אחר כך הביתה, התברר לו שגם אני הייתי בשבי. אני חסיד גדול של לתת לדברים לזרום לאט, הכול בעיתו ובזמנו".
