היתקלות הראשונה של ד"ר גבריאל חריטוס בחג החנוכה אירעה כשהיה בן ארבעים, בחורף 2012. "ידידה מהעבודה הביאה את בתה בת השמונה למשרד באחד מימי החג – לא היו לימודים, ולא היה לה סידור אחר", הוא מספר. "בשלב מסוים היא ערכה בינינו היכרות: 'זה גבריאל, הוא לא יהודי, הוא יווני, מדבר עברית, והוא עובד איתי'. לקח לילדה כמה שניות לעכל את מה שנאמר, ואז היא פנתה אליי במבט כועס ובדמעות בעיניים ושאלה: 'למה עשיתם לנו את זה? למה אתם רשעים?'. הידידה שלי הרגישה מאוד לא נעים והתנצלה שוב ושוב, אבל לא ממש הופתעתי. אחד מתחביביי הוא לשמוע דרשות של רבנים ברדיו קול־חי, תמיד מעניין אותי לשמוע דברים חדשים, ובכל בוקר מימי החג היו שיחות שבהן דיברו על היוונים הרעים והרשעים. הבנתי שזה לא השבוע הכי טוב להיות בו יווני בישראל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– מפרקים את החבילה? ההשלכות הכלכליות של גירושין בימי קורונה
– אגדת דשא: חייו ומותו של דייגו מראדונה
חריטוס, בן 48, הוא לא רק יווני אלא גם אזרח האי רודוס, שסבו – ששמו גבריאל חריטוס גם כן – כיהן כראש העירייה הראשון שלו. אבל בשבוע שעבר, בדירתו בירושלים, שוחחנו במשך כמה שעות (העברית שלו מושלמת) והוא הצהיר: "אני ירושלמי". איך הגיע משם לפה? בשביל זה אנחנו צריכים לחזור כארבעים שנה אחורה.
"הערוץ היווני לא שידר כלום, אבל הצלחתי לקלוט באנטנה את שידורי הטלוויזיה החינוכית. קלטתי מילים ומספרים, איך נראית עיר ישראלית, את זה שצריך לשלשל אסימון בטלפון הציבורי ולא מטבע, אפילו הבנתי מה זה חפץ חשוד"
רודוס הוא אי שלו ויפה בים התיכון, במזרח האיים הדודקאנסיים, סמוך לטורקיה. לקראת סוף שנות השבעים של המאה שעברה, גבריאל בן השבע בילה את חופשת הקיץ שלו בביתו, וניסה לצפות בטלוויזיה. "הערוץ היווני לא שידר כלום", נזכר חריטוס, "אבל כן הצלחתי לקלוט באמצעות האנטנה את שידורי הטלוויזיה החינוכית מישראל. כמובן, לא ידעתי אז שזו הטלוויזיה החינוכית או שהשידורים מגיעים מישראל, אבל אהבתי את צלילי השפה. בקיץ הזה ובקיץ הבא ראיתי את כל התוכניות שהיו אז – רחוב סומסום, בלי סודות, קשת וענן, דובי דוברמן, קרובים קרובים, זהו זה – הכול.
"לאט לאט קלטתי מילים ומספרים, וגם את הבורגנות הישראלית, איך נראית עיר ישראלית, את זה שצריך לשלשל אסימון בטלפון הציבורי ולא מטבע, אפילו הבנתי מה זה חפץ חשוד. בחודשי החורף לא הצלחתי לקלוט טלוויזיה – אולי בגלל כיוון הרוח שהשתנה – אבל כן הצלחתי לקלוט את שידורי קול ישראל ברדיו הקטן ליד מיטתי. מראות הקיץ התחלפו בקולות החורף. יש לי שמיעה מוזיקלית טובה וחוש לשפות, וסייעה לי העובדה שקראו אז את מהדורות החדשות לאט יחסית. פתאום הבנתי שאני מבין עברית".
מה מחבר לדעתך בין היוונים ליהודים?
"אם תחפור בירושלים ותמצא כתובת מלפני 3,000 שנה, תוכל לקרוא אותה עם קצת עזרה. גם היוונים יוכלו לחפור באתונה ולקרוא את הכתובת שימצאו. אנחנו שני העמים היחידים בעולם שהמציאות הפנטסטית הזו קיימת אצלם. מבחינה גנטית המצב שונה, כי ביהדות ברור מיהו יהודי – לפי דם האם. הקריטריונים של העם היווני העתיק היו אחרים. התשובה לשאלה מיהו יווני אז, בתקופה ההלניסטית, כשהתרבות יצאה למרחב, הייתה מי שתרבותו יוונית.
"זה משהו שחשוב לי להסביר מתישהו לילדה בת השמונה שדמעה כששמעה שאני יווני. אותי לימדו שהיוונים תרבתו את העולם, לא כבשו אותו. אצלנו, אנטיוכוס אפיפנס הוא גיבור לאומי שליכד את האזור ושחרר אותו מהבדלנות והלאומנות של כל מיני עמים שהחליטו למרוד, שהעם היהודי היה כמובן אחד מהם".
חריטוס תיווך בינלאומי
אביו היה עורך דין ואמו אגרונומית במשרד החקלאות של רודוס, והילד גבריאל – במרחק 770 ק"מ מתל־אביב – לא ידע הרבה על הקשר של משפחתו עם יהודי רודוס ומדינת ישראל. אבל הקשר היה אמיץ. "סבי היה חבר במחתרת היוונית שפעלה לאיחוד מחוז האיים הדודקאנסיים עם יוון", מספר חריטוס.
פירוש השם "דודקאנסה" הוא "תריסר איים" – הגדול שבהם הוא רודוס. המחוז היה מנותק מיוון במשך שנים רבות, בשעה שהיוונים השתחררו מהכיבוש העותמאני ומהכיבוש האיטלקי, מחוז אחר מחוז, מאז פרוץ המהפכה היוונית ב־1822. היוונים חיו באיים הדודקאנסיים מאז ימי קדם, ותמיד דיברו שם יוונית. גם הכנסייה הייתה נוכחת תמיד, כמו בקפריסין, שמסיבות שונות לא הפכה לחלק מיוון.
סבו של חריטוס ישב בכלא בגלל מאבקו. האיטלקים גירשו אותו מהאי, ולאחר מכן עשו הנאצים את אותו הדבר. אחרי מלחמת העולם השנייה שלטו באי הבריטים, בתקופת מעבר, ועתיד המחוז לא היה ברור. "באוגוסט 1946, עדיין תחת שלטון בריטי, נערכו בחירות ראשונות לראשות העירייה של רודוס", מספר חריטוס. "מועמד אחד, תומך הבריטים, הובא מהפזורה היוונית במצרים. המועמד השני היה סבי. הוא ניצח, וזו הייתה למעשה ההתחלה של השלטון היווני העצמאי במחוז ובאי.
"כידוע, ברודוס הייתה קהילה יהודית גדולה שכמעט כולה הושמדה בשואה. ההחלטה השנייה של מועצת עיריית רודוס תחת סבי הייתה להסב את שם הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של רודוס ל'כיכר הקדושים היהודים של רודוס'. בידיי המסמך הרשמי של ההחלטה הזו, שהוא למעשה ההכרה הראשונה במרחב היווני – ולדעתי באירופה כולה – ברצח העם שבוצע ביהודים בשואה".
"בשלב מסוים המיסוי ביוון היה גבוה כל כך שלא היה שווה לעבוד. יום אחד קמתי בבוקר, קשרתי את העניבה וידעתי שאני הולך עכשיו לבית המשפט לדחות איזה משפט, ואצטרך לשלם את דמי הדחייה בעצמי כי ללקוחות לא היה כבר כסף"
בכך לא תם הקשר של חריטוס ליהודים: שיחות שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, שהתקיימו ברודוס ב־1949, נערכו במובן מסוים באירוחו של גבריאל הסב. "יוון העדיפה לא להשתתף רשמית בשיחות, ולכן סבי היה בעצם הנציג היווני הבכיר בשטח. היו לכך שלל סיבות. בגלל מלחמת האזרחים שהתחוללה אז ביוון, המלך לא רצה להסתכסך עם הבריטים שסייעו לו מול הקומוניסטים. מצד שני יוון לא רצתה להסתבך עם המצרים כי יש שם פזורה של 200 אלף יוונים, ומצד שלישי היא לא רצתה להסתכסך עם בית המלוכה הירדני הפרו־בריטי.
"כשהמשלחת הישראלית באה לרודוס וראתה את הכיכר על שם קדושי השואה, נוצר הקשר שלה עם סבי. מצאתי לאחר מכן התכתבות בין סבי לוולטר איתן, ראש המשלחת, עם דברי תודה חמים. מצאתי גם מאמר קטן ב'על המשמר' שמצטט את סבי. אתונה המשיכה בהפניית עורף לישראל ולא הכירה בה דה־פקטו עד 1952, ודה־יורה רק ב־1993. כשהוקמה ישראל, הקונסול היווני לא נתן כתב האמנה לאיש במשך שלוש שנים. ב־1952 שינו את שם הקונסול מ'קונסול יוון' ל'קונסול יוון שממונה לייצג אותה בפני ממשלת ישראל', לא מדינת ישראל. המציאו כל מיני מונחים מפותלים רק כדי לא לומר את המילים מדינת ישראל.
"כשקפריסין זכתה בעצמאות מבריטניה ב־1960, אתונה נתנה אור ירוק ליחסים בינה ובין ישראל, וגם שם היה נרמול חלקי: ישראל פתחה שגרירות בניקוסיה, אבל הקפריסאים חיכו ליוון ופתחו שגרירות בתל־אביב רק ב־1993. היחסים הטובים בין שני העמים הם רק מהעשורים האחרונים; בשנות השמונים הקשרים בין המדינות לא היו טובים, גם בין הממשלות וגם בדעת הקהל. זוכר את הדרכמות שהיו זורקים על שחקני מכבי תל־אביב במשחקים ביוון?"
הבעיה היא "במיטבו"
בזמן שהדרכמות עופפו באוויר לעבר מוטי ארואסטי ודורון ג'מצ'י באתונה, אמו של חריטוס שאלה את בנה ברודוס מה ירצה למתנת חג המולד. "ראיתי באיזה שבועון שיש ערכת קלטות ללימוד שפה אחת מרשימת שפות בתוך חצי שנה", משחזר חריטוס. "ביקשתי ממנה ערכה ללימוד עברית. אמי חזרה מאתונה עם חבילה גדולה ואמרה לי: 'זה מאוד יקר, זה עלה לי 18 אלף דרכמות בכל חודש למשך שנה וחצי. אתה אמור ללמוד עברית בתוך חצי שנה, ואני נותנת לך חודש בונוס – אם ביולי אין מלחמה בישראל, אנחנו טסים לשם ואוי ואבוי לך אם לא תצליח לדבר שוטף'.
"גדלתי בסביבה קוסמופוליטית, והמזרח התיכון היה נוכח בבית. הייתה פתיחות לתרבויות אחרות, ולא היה מוזר שאני מתעניין בתרבות מזרח־תיכונית אחרת – אבל ברור שהרחקתי לכת יותר ממה שדמיינו בני המשפחה שלי. אז למדתי עברית דרך הקלטות, ובאותה שנה פרצה מלחמת לבנון. הטיול המשפחתי נדחה בשנה, והגענו לכאן רק ב־1983. ובאמת התחלתי לדבר פה עם אנשים, אולי לא דיבור שוטף כמו שאמא שלי ציפתה, אבל היה לא רע. במשך שלושה ימים ראינו את ישראל ההיסטורית, הדתית, שקשורה לאמונה שלנו, ושלושה ימים הוקדשו לישראל המודרנית. בשבילי זאת הייתה הגשמת חלום – פגשתי בפועל את כל מה שראיתי בטלוויזיה ושמעתי ברדיו".
באוטובוס למצדה פגשה אמו עולה חדשה מארה"ב, קרול, וקשרה עמה קשרי ידידות. "היא אפילו ביקרה אצלנו ברודוס", מספר חריטוס. "הייתי שולח לה שמות של זמרים ושירים ששמעתי ברדיו, והיא הייתה קונה קלטות ושולחת אליי לרודוס. יהודית רביץ, מתי כספי, שלום חנוך – הכול היה אצלי בבית. מתי ההורים שלי הבינו סופית שאני שולט באמת בעברית? כשערב אחד ארגון טרור שמאלי ביצע פיגוע במרכז אתונה. ההורים שלי בסלון התחילו לקבל דיווחים מהטלוויזיה היוונית, ואני שמעתי את הדיווח בקול ישראל, יצאתי מהחדר והתחלתי להפציץ אותם בפרטים. הם היו בהלם".
לאחר לימודי התיכון יצא חריטוס לאתונה, והתחיל ללמוד משפטים בכוונה להצטרף לפירמה המשפחתית. "תוך כדי הלימודים החלטתי להתמקצע בעברית עוד יותר. הלכתי לשגרירות ישראל וביקשתי מורה לעברית. נתנו לי טלפון של אישה, נורית, במקור מרמת־גן, שנישאה לבחור יווני, גרה באתונה, ומלמדת את ילדי הדיפלומטים הישראלים והקהילה היהודית. הגעתי אליה והיא עשתה לי מבחן כדי לראות מה הרמה שלי. מהר מאוד היא הבינה שאני ברמה גבוהה, ונתנה לי לקרוא מאמר בעיתון ישראלי. המאמר עסק בטדי קולק. קראתי לה את כולו, והסברתי מה כתוב. רק מילה אחת לא הבנתי בכל המאמר: 'במיטבו'. היא הסתכלה עליי, חייכה ואמרה: 'אם הבעיה שלנו היא 'במיטבו' אז אין לנו בעיה'. שיפרתי את אוצר המילים, למדתי את הבניינים ואת הלוגיקה של השפה, את המשקלים. אז באמת יכולתי לומר לעצמי שאני יודע עברית כמו שצריך".
בתום לימודיו חזר לרודוס מכורתו. "בדיוק נפתח אז הקזינו ברודוס, קרוב לביתנו ולמשרד עורכי הדין המשפחתי", הוא מספר, "התחילו להגיע לאי לקוחות ישראלים, ולמדתי את המנטליות, לטוב ולמוטב. מהר מאוד הבנתי שאני אולי יודע לנהל שיחת רעים בעברית, אבל כדי לייצג ישראלים בתור עורך דין אני חייב עוד נדבך. מצאתי קורס באוניברסיטה העברית המיועד לעורכי דין יהודים מאוסטרליה שרוצים לעלות ארצה. התקשרתי לאוניברסיטה וביקשתי להירשם".
הוא הגיע ארצה בדיוק כשהחלה הכוננות לקראת מלחמת המפרץ השנייה, והחששות מפני ירי טילים לעבר ישראל גברו. "האוסטרלים לא באו, והייתי לבד בקורס. עברתי אותו, ועברתי בחינה בעברית ברמה הגבוהה ביותר. כשחזרתי לרודוס עבדתי בעריכת דין, כולל עבודה רבה עם לקוחות ישראלים. ב־2005 ראיתי שיש תואר שני ביחסים בין־לאומיים של הים התיכון באוניברסיטת הים האגאי ברודוס, והמשרד של הפקולטה סמוך למשרד שלנו. ב'קול קורא' שצורף לתואר היה כתוב שחובה לדעת שפה אחת מהאזור. היה ברור שזה ממש נועד לי".
בעבודת הגמר של התואר השני, חריטוס רצה להשוות בין המערכת הפוליטית של תוניסיה לזו של ירדן, בהקשר למדיניות האמריקנית במזרח התיכון. אבל הוא גילה שאין די מידע בנושא ביוון. "גיליתי שיש חומר רלוונטי במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב. התקשרתי, אמרתי שאני צריך לכתוב עבודת גמר וביקשתי לבוא לשבוע ולצלם מסמכים. הם ענו לי: 'ודאי שנעזור לישראלי שגר בחו"ל'". בלי להודות שאינו ישראלי כלל, הוא הגיע, השיג את המידע שרצה, ומעבודת הגמר הזו נולד ספרו הראשון.
"המסקנה של הספר", הוא מסכם בקצרה את התזה, "הייתה שאם האסלאם ירצה לעלות לשלטון, ממשלת ירדן תשרוד ואילו ממשלת תוניסיה לא. באביב הערבי התברר שצדקתי. אחרי התואר השני רציתי להמשיך לתואר שלישי, אבל לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, בכל פעם שהוצאתי את המילה ישראל מהפה לא רצו לשמוע על זה באקדמיה היוונית. מאוד חששו מהנושא, שנשמע להם פוליטי ורגיש. ויתרתי. אמרתי לעצמי: יש לי עבודה מכובדת, עשיתי תואר שני, אז לא יהיה דוקטורט. לא נורא. המשכתי בחיי".
בשם הדו־לאומיות
בשנת 2008 נפגעה יוון קשות במשבר הכלכלי העולמי, וכלכלת המדינה החלה להידרדר, שנה אחר שנה, בלי שהסוף נראה באופק. "בשלב מסוים המיסוי היה גבוה כל כך שלא היה שווה לעבוד. יום אחד קמתי בבוקר, קשרתי את העניבה וידעתי שאני הולך עכשיו לבית המשפט לדחות איזה משפט, ואצטרך לשלם את דמי הדחייה בעצמי כי ללקוחות לא היה כבר כסף", נזכר חריטוס בימים הרעים ההם. "הבטתי במראה ושאלתי את עצמי: 'אתה אוהב מה שאתה רואה?'. זה אחד מהרגעים שאתה לא שוכח. אמרתי לעצמי: 'אני לא רוצה את זה', והפור נפל.
"החלטתי לעשות תואר שלישי, ולשלב בין שתי השפות שאני מכיר ואוהב – יוונית ועברית. שבוע אחר כך התקיים ברודוס כנס שעסק במדיניות החוץ במזרח התיכון, והשתתפה בו גם חברה שלמדה איתי בתואר השני. היא הזמינה אותי לכנס, ופגשתי שם מרצה מאוניברסיטת מקדוניה בסלוניקי. סיפרתי לו על הרעיון שלי – לחקור את תולדות היחסים הדיפלומטיים בין יוון לישראל או בין קפריסין לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באקדמיה היוונית אמר לי: 'אחלה רעיון, לך על זה'.
"זה היה במאי 2011. בקיץ נסעתי לכמה ימים לישראל כדי לבדוק אם יש מספיק חומר על הנושא. הלכתי לגנזך המדינה ושאלתי אם יש חומר על תולדות היחסים בין ישראל לקפריסין. אמרו לי שכן, אבל הרוב חסוי ויש צורך להגיש בקשות מיוחדות. לתומי ביקשתי, ולהפתעתי אישרו לי את כל הבקשות. אפילו פרופ' עמיקם נחמני, שהיה אז ראש המחלקה למדעי המדינה בבר־אילן, לא האמין שיפתחו בפניי ככה את כל החומרים".
שנה לאחר מכן הוא ארז את המזוודות והגיע לירושלים. "לא הכרתי אף אחד, ולא מצאתי איפה לגור. הכול היה מאוד יקר לי. הלכתי לפטריארך היווני של ירושלים, סיפרתי לו מה אני הולך לעשות, ושאלתי אם יש להם אכסניה. הוא אמר שאין אכסניה אבל יש מנזר. גרתי שנה במנזר בעמק המצלבה, ושנה במנזר בהר הזיתים. בימים שקעתי בגנזך המדינה, צילמתי את התיקים הרלוונטיים, קטלגתי ותרגמתי מעברית ליוונית. זאת הייתה הדיסרטציה שלי, והוצאתי לפיה ספר שמבוסס על המידע שאספתי, והוא הפך לרב־מכר. הפרזנטציה של הספר נערכה באוקטובר לפני שנתיים, והנואם המרכזי באירוע היה שר החוץ של קפריסין".
בשנתיים האחרונות אתה פוסט־דוקטורנט באוניברסיטת בן־גוריון.
"אכן, עניתי לקול קורא לדוקטורנטים מטעם מרכז עזריאלי ללימודי ישראל באוניברסיטה, וקיבלו אותי להיות מהחוקרים החדשים במכון, והיווני הראשון בו. עכשיו אני עושה שם פוסט־דוקטורט על השנים מ־1960 עד 1963, שלוש שנים שבהן הקהילה היוונית והטורקית שלטו יחד בקפריסין. התקופה הזו הסתיימה במהומות 1963, והיא חשובה לשאלת הקשר של ישראל למדינה הקפריסאית הדו־לאומית".
"יוון העדיפה לא להשתתף רשמית בשיחות שביתת הנשק ברודוס, ולכן סבי היה הנציג היווני הבכיר. כשמשלחת ישראל ראתה את הכיכר על שם קדושי השואה, נוצר הקשר עם סבי. מצאתי לאחר מכן התכתבות בינו ובין וולטר איתן, ראש המשלחת, עם דברי תודה חמים"
התעניינותו של חריטוס בהקמת מדינות ובהתמודדותן עם שברים ומשברים לאומיים הביאה אותו ליזום השנה סדרת הרצאות שתעסוק במה שהוא מכנה "בינוי אומה". המטרה, לדבריו, היא לבחון באילו שיטות נבנה הנרטיב הלאומי במדינות אחרות, לעומת התהליכים המקבילים שערכו התנועה הציונית ומדינת ישראל בארץ. "ההרצאה הראשונה בסדרה כבר נערכה בשבוע שעבר: ד"ר סונקיונג צ'וי, חוקרת קוריאנית, מהאוניברסיטה ללימודי צפון קוריאה שבסיאול, בדרום קוריאה. היא תיארה באיזו מידה הנרטיב האידאולוגי של המדינה הקומוניסטית ביותר כיום מאפשר לה להתמודד עם הפצע שנוצר במלחמת קוריאה בתחילת שנות החמישים. בהרצאה הבאה פרופ' ויליאם גרש יספר על בינוי האומה של איחוד האמירויות הערביות. הוא מלמד בדובאי, בשלוחה של אוניברסיטת וולונגונג האוסטרלית, והוא יציג את הדומה והשונה בין התפיסה הכלל־ערבית לבין הנרטיב של הפדרציה הצעירה, שהוקמה בשנת 1971". חריטוס מספר שכאשר פנה אל גרש, חוקר צרפתי, הוא אמר שאין סיכוי שיוכל להשתתף בסדרת ההרצאות; לאחר חתימת הסכמי אברהם בקיץ הוא הסכים לעשות זאת.
בסדרה נכללות גם הרצאות על גיבוש הנרטיב הלאומי של טורקיה, מאטאטורק ועד ארדואן, על התהליכים המקבילים בזימבבואה (שהוביל רוברט מוגאבה עד שהודח בהפיכה צבאית ב־2017) ובברזיל הרב־גזעית והפוסט־קולוניאלית. חריטוס יפרט את מסקנותיו מהסדרה בהרצאת סיכום בסוף השנה האקדמית. "כל ההרצאות והדיונים, בשפה האנגלית, ישודרו בשידור חי בדף הפייסבוק של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, וכל אחד יוכל להפנות את שאלותיו למרצה דרך פייסבוק בזמן אמת", מספר חריטוס. הוא גם ינחה את הדיונים כולם.
נדמה שהוא משתקע יותר ויותר בישראל, אבל הוא לא משוכנע שהוא כאן להישאר. "אני באמת לא יודע", הוא מודה. "החיים לא צפויים. מי חשב שבעקבות משבר כלכלי אשנה כך את מסלול חיי? בעשור האחרון למדתי שאנחנו לא יכולים לתכנן יותר מדי, דברים מתגלגלים".
אז מה אתה יותר, יווני או ישראלי?
"אני ירושלמי", הוא אומר ומחייך, "אבל בסופו של דבר יווני. אני לא חושב להתגייר. דת היא לא רק אמונה אלא גם זיכרונות, ואני לא יכול למחוק את זיכרונות ילדותי מחג המולד או חג הפסחא. מה שכן, אני חולם כמובן ביוונית, אבל גם לא מעט בעברית".
