הרצחת וגם תפרת
או: האם גם מפעל המסכות ייזרק לאחר השימוש?
בוקר יום של חול במפעל "שׂיאון מדיקל" בשדרות. בכניסה לאולם הייצור חובה להתמגן בחלוק, בכיסוי ראש דמוי כובע רחצה וכמובן במסכה. יפה אני כבר לא אהיה היום, אבל כמה יפה כבר אפשר להיות בתקופת הקורונה, כששני שלישים מהפנים שלנו מכוסים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרש"פ איבדה שליטה: 30 מתי קורונה ביממה
– חזירות בכשרות מהודרת: הקפיטליזם הציל אותנו מהקורונה
– התורים, המרכזים והלו"ז: כיצד ומתי תתחסנו נגד קורונה
בחלל האולם שוררת טמפרטורה מבוקרת. מכונות כבדות מראה תופרות בחריקה מסכות באמצעות מחטי ענק. "הבאנו את המכונות הללו במטוסי ג'מבו במבצע צבאי, שיצא לדרך בשיתוף משרד הביטחון", מתאר אריק בנאדו, סמנכ"ל השיווק והמכירות של שיאון. "היה קשה להשיג את המכונות, והיה קשה גם להרכיב אותן בלי הוראות יצרן, ועם לוח בקרה שכולו בסינית. מצאנו ישראלי דובר מנדרינית, בחור מכפר־עזה שהיה אמור לטוס לסין ולמזלנו לא היה יכול לעשות זאת, אז הוא פשוט ישב פה ותרגם לנו. כל זה קורה בזמן שאנשי משרד הבריאות יושבים עלינו בלחץ ואומרים: 'תביאו מסכות, תביאו מסכות'. לקח זמן עד שהצלחנו להשיג עוד שתי מכונות ספרדיות".
למפעל הישראלי שמייצר מסכות הגעתי כי נמאס לי שבכל פעם שאני פותחת חבילת מסכות חדשה, נושר ממנה צֶעטָלֶה בסינית. הסינים גם ייצאו אלינו את הקורונה, וגם גוזרים כיום קופון על אמצעי ההתגוננות מפניה. הרצחת וגם ירשת קלאסי. אבל כשאני מגיעה לשדרות, מתברר לי כאמור שהסינים הגיעו לכאן לפניי. המכונה מתוצרתם, שעומדת כאן, היא ישנה יותר וחורקת, ובכוחה לייצר בין 40 ל־50 מסכות בדקה. בינתיים אחותה הספרדית, שהכול בה אוטומטי ומשקשק כמו קסטנייטה, מייצרת כ־180 מסכות בדקה.
המכונות ניזונות משלושה גלילי חומר, שכל אחד מהם מספק אחת משלוש השכבות החיוניות במסכה כירורגית: שתי שכבות בד ובתווך שכבת פילטר, שגם עוברת תהליך חשמול מיוחד להשמדת חיידקים. בהמשך מצטרף לחגיגה פס הברזל המיועד לגשר האף. שלוש השכבות מתאחדות, מקבלות צורה של מסכה, ונדחסות ערמות־ערמות.
הרעש העז של המכונות מחייב התמגנות גם באטמי אוזניים. מצד שני, השילוב של רעש פלוס אטמים פלוס עיר שבה לא פעם כיפת ברזל מקדימה את האזעקה – כל זה דורש ניהול מושכל של סיכונים. "כולנו כבר מתורגלים. במקרה של אזעקה עוזבים מיד את העמדה ותופסים מחסה", אומרת זינה שפדוב, שמנהלת את המפעל.
בקצה פס הייצור יושבות כמה נשים שבודקות את המסכות ואורזות אותן. "חשוב לוודא שהחוטים במקום, שההלחמה טובה, שהברזלים לא יוצאים", מסבירה מדלן סעדייב, אחת העובדות. "המכונה לפעמים עובדת טוב ולפעמים לא. זו אחריות, וחשוב לנו לעמוד בתקן".
ובלילה חולמים על מסכות שרצות במכונה?
"לשלב הזה עדיין לא הגעתי", היא מחייכת. "אני מקווה שגם לא אגיע, ושנחזור מהר לייצר את המסכות האלה רק לרפואה ולבתי חולים, ולא לקורונה".
מפעל שיאון מדיקל, שמספק שלל מוצרים לצוותי רפואה, נהג לייצר כמות קטנה של מסכות כירורגיות. ואז הגיעה הקורונה, המסכות הפכו למוצר מבוקש, ובארץ הורגש מחסור. אפילו המוסד, במבצעיו העולמיים להשגת ציוד רפואי, כלל אותן ברשימת הקניות שלו. מנהלי המפעל בשדרות נענו לפנייה דחופה ממשרד הבריאות, משכו בכל קצה חוט אפשרי כדי להשיג עוד מכונות מתאימות, והגדילו את קצב הייצור מ־600 אלף מסכות בשנה ל־2 מיליוני מסכות בחודש. "באפריל ומאי היה לנו עמוס וקשה מאוד", מתארת שפדוב. "המפעל עבד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".
"כיום אנחנו כבר לא מייצרים בקצב כזה, כי המדינה מלאה מסכות", אומר בנאדו והתסכול ניכר בקולו. "באפריל ייצרנו מאה אחוז מיכולת המכונות, במאי תשעים אחוז, וכיום אנחנו מייצרים פחות מחמישה אחוזים. לצערי, מהר מאוד שכחו מהמאמץ שעשינו. הפקידים ומוסדות הממשלה מחפשים את המוצר הזול ביותר, לא מסתכלים על תקנים, ומעדיפים לייבא. אין רוח מובילה בתחום של ייצור ישראלי.
"עבדנו מתוך הבנת המשמעות של מה שאנחנו עושים, הילדים שלי בקושי ראו אותי אז. לא עניין אותנו כמה זה יעלה, ושילמנו על המכונות פי ארבעה ממחיר השוק. בהתחלה היינו זולים מהסינים – עמדנו על מחיר של חצי שקל ליחידה, כשמסכות מיובאות נמכרו בדולר כל אחת.
"עד מאי היינו מלכי העולם, ואז הכלכלה הסינית התאוששה. בכל פעם שניסינו להציע מחיר, הגיע יבואן עם מחיר נמוך יותר. בכירי משרד הבריאות התחלפו, והגיעו חדשים שלא ידעו את יוסף, ואין הערכה למה שעשינו".
לאחרונה הודיע ראש הממשלה על תוכנית לעידוד רכש ציבורי תוצרת הארץ. בנאדו מקווה שהדבר יחזיר את המפעל לייצור בהיקף שמצדיק את ההשקעה, אך ייתכן שזה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. "בזמן הייצור הכבד הכפלנו את כמות העובדים", הוא מספר. "יצרנו פה תעסוקה ופרנסה למשפחות, אבל חלק מהם נאלצנו לשחרר הביתה. זה מאכזב, זה כואב, זו סטירת לחי".
כעבור כמה ימים הגיעה מבנאדו עוד בשורה טובה: "התחלנו לעבוד במרץ על ייצור ערכות להזרקת חיסון הקורונה, כי יש מחסור עולמי. אנחנו מסוגלים לתת מענה מהיר לכך".
על אף הכול
או: איך הפכה המסכה לנשק העיקרי במלחמה בנגיף?
המלחמה בנגיף הקורונה עוברת בימים אלה משלב ההתמגנות לשלב ההתחסנות. בישראל כבר נחתו מנות החיסון הראשונות במטוסי DHL בצבעי צהוב־אדום, ואוחסנו מיד במקררי ענק. המזרקים עוד המתינו מעט לקבלת אישור ה־FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקני) לחיסון של פייזר, ובתוך זמן קצר הם ייכנסו לפעולה. ובכל זאת, אל תצפו לראות בקרוב תמונות של המוני אזרחים מתאספים ומשליכים לעבר השמיים את המסכות, בסגנון סיום קורס טיס. "כל עוד הווירוס מועבר בקהילה, הישראלים יצטרכו להמשיך לעטות מסכות", אומר פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "כאשר נגיע לחסינות עדר – לא ברור מהו המספר המדויק שעונה להגדרה הזו, אבל ככל הנראה מדובר ביותר משישים־שבעים אחוז של אוכלוסייה מחוסנת – רק אז ככל הנראה נוכל להפסיק להשתמש במסכות. בינתיים קיימים נעלמים רבים: מה יהיה קצב הגעת החיסון, מה תהיה היעילות שלו בתנאי שטח, כמה זמן נמשכת ההשפעה שלו ועוד".
עם פרוץ המגפה נכנסו לחיינו המסכות, כשהסנוניות הראשונות היו דווקא אלה מדגם N95, שיקרות בהרבה ממסכות כירורגיות רגילות. גורמי הבריאות השונים הזדרזו להדגיש שהאדם מן השורה אינו זקוק למסכה כזו; החשש היה שהביקוש הגובר יגרום לכך שלא יימצאו די מסכות בשביל צוותי הרפואה. לכמה שבועות נדמה היה שדגם הפאר הזה יהפוך לסטנדרט, ושמי שלא יצטייד בו לא יוכל לצאת מביתו, אבל בסופו של יום המסכות הכירורגיות הפשוטות הן אלה שכבשו את הרחוב.
חובת המסכות הוחלה על אזרחי ישראל ב־11 באפריל, על פי צו בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות דאז, משה בר־סימן־טוב. הצו קובע שאדם שאינו שוהה בביתו חייב לעטות מסכה, אלא אם מגבלה פיזית או נפשית מונעת ממנו לכסות את האף ואת הפה. פטור ממסכה קיים גם בעת מתן הרצאה, בעת טיפול רפואי ונפשי, ובמהלך פעילות ספורטיבית. היוצא מהבית ללא מסכה מסתכן בקנס של 500 שקלים, שהטלתם נתונה בסמכות שוטר או פקח.
בינתיים ברסי כבר הספיק לפרוש מהתפקיד ולשלח לחלל הרשתות החברתיות תמונות סלפי שלו בצניחה חופשית ובצימר עם נוף למדבר, אבל אנחנו עודנו תקועים עם המסכות, לטוב ולמוטב. כבר שכחנו מה זה ללכת ברחוב בפרצוף חשוף, ויחד עם זאת, לא בטוח שהספקנו לעבד את מלוא החוויה שהמסכה מזמנת לנו. לממושקפים, למשל, היא מבטיחה דוק ערפילי קבוע על הזגוגיות. בעלי הזקן נאבקים בממשק בין סיבי המסכה לשיער הפנים, שהפך מגנט לבקטריות. תשאלו אפילו את הרצל, חוזה המדינה, כיצד הוא חש כשראש הממשלה הניח על הפסל המזוקן שלו מסכה ממותגת בדגל ישראל. מצד שני, המסכות מאפשרות לנו להימנע מלהריח הבל פה של אחרים, וזה בהחלט יתרון.
בקרב גורמי המקצוע הבכירים היו שהתייחסו בתחילה אל המסכות באי אמון מוחלט. בחודש מרץ הכריז ד"ר ג'רום אדמס, לשעבר הרופא הראשי בממשל האמריקני, שהמסכות "לא יעילות ואף מזיקות". לדבריו, הציבור עלול לעשות בהן שימוש לא נכון, וכך לחשוף את עצמו עוד יותר להדבקה בנגיף. אדמס קרא לקהל הרחב להפסיק לרכוש אותן, ולהשאיר אותן לצוותי הרפואה.
דבריו פורסמו במקביל להודעת ארגון הבריאות העולמי, שלמשך חמש דקות טען כי "מסכות אינן מגינות על אנשים בריאים". גם פרופ' סיגל סדצקי, שעמדה אז בראש שירותי בריאות הציבור מטעם משרד הבריאות בארץ, הודיעה: "אנחנו לא ממליצים לכלל הציבור ללכת עם מסכות. המסכות נועדו לאנשי הצוות הרפואי. מספיק לשמור על ריחוק חברתי".
פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, קבע ש"לאוכלוסייה הכללית זה לא יעיל, ואפילו עלול להזיק". "חשבנו שאנשים ירגישו מוגנים עם המסכה, ולא יקפידו על שאר הכללים", מסביר לנו פרופ' גרוטו. "בנוסף, היה חשש שאנשים ייגעו במשטחים, ואחר כך במסכה שעל פניהם".
רוב המחקרים שנערכו בשנה החולפת דווקא תמכו בשימוש במסכות, ומיצבו אותן כנשק היעיל ביותר במלחמה להורדת שיעורי ההדבקה. למשל, מחקר שפורסם בשבוע שעבר הראה שעטיית מסכות הפחיתה בכ־47 אחוזים את התפשטות הקורונה בכמה מחוזות בגרמניה. מחקר של המרכזים לבקרת מחלות ולמניעתן בארה"ב (CDC), שפורסם בסוף נובמבר, הראה גם הוא הבדלי תחלואה בין מחוזות שהנחו לעטות מסכות למחוזות שנמנעו מכך. "המחקר הוא חיזוק נוסף לחשיבותן של המסכות במניעת הפצת הנגיף", נכתב ב"מרכז המידע והידע הלאומי למערכה בקורונה" של אגף המודיעין בצה"ל.
מנגד, מחקר מטעם אוניברסיטת קופנהגן פקפק ביעילות של כיסוי הפנים, כשהראה כי שיעור ההידבקות בקרב עוטי המסכות היה קרוב לשיעורו בקרב אזרחים שלא השתמשו בהן. מבקרי המחקר טענו, בין השאר, כי בדנמרק שיעור ההדבקה בקורונה הוא נמוך מאוד ממילא, ואם במרחב הציבורי אין כמעט חולים, אי אפשר להגיע למסקנות באשר להשפעת המסכה. עוד נטען כי עורכי המחקר סמכו יותר מדי על דיווחי המשתתפים, וייתכן שאלה שהגדירו את עצמם כעוטי מסכה לא באמת הצמידו אותה אל פניהם היטב ולאורך זמן.
"בכל הקשור לעטיית מסכות, ההשפעה שלהן היא לא שאלה של כן או לא, אלא של מתי ואיך", מסביר דוידוביץ'. "בנושא הזה יש היררכיה: בעדיפות הראשונה לעטיית מסכה נמצאים אנשים בקבוצות סיכון וצוותי רפואה. אם קיים מחסור במסכות – כפי שהיה בתחילת התפרצות הקורונה – יש לשמור אותן למי שזקוקים להן יותר. באותה נקודת זמן מקרי המחלה שהתגלו בארץ היו בעיקר 'מיובאים', לא הייתה הדבקה נרחבת בקהילה, ולכן עטיית מסכות הייתה חשובה פחות. לעומת זאת, כאשר קיימת הדבקה נרחבת – וזה המצב מסוף מרץ ועד היום – יש למסכות חשיבות רבה".
הפוזה הנפוצה של מסכה שמשתרבבת מהסנטר, כך שאפשר למשוך אותה במהירות לעבר הפה והאף במקרה שצץ פקח, גורמת לפי פרופ' דוידוביץ' נזק כפול. "זה כמובן לא יעיל, וגם מזהם את המסכה", הוא פוסק.
מצד שני, יש מי שעוטים שתי מסכות בו־זמנית – רופאים, אנשים מבוגרים וגם השחקן טום קרוז, כפי שנצפה בסט הצילום של "משימה בלתי אפשרית" החדש. הם חכמים יותר מאחרים?
"אם מדובר בחשיפה רגילה ולא באנשים שיש אצלם גורם סיכון, ואם יש לך מסכה כירורגית תקנית שלא נרטבה ואת משתמשת בה כמו שצריך – אני לא ממליץ על שתי מסכות".
על אחת מאריזות המסכות שברשותי נכתב שכדאי להחליף מסכה מדי ארבע שעות. יש שגורסים שחובה להחליף בכל שעתיים. מה ההמלצה שלך?
"אדם שעובד כל היום מהבית ויוצא לגיחות קצרות יכול לשוב ולהשתמש במסכה אחת לאורך כל היום; מי שהסתובב שעות בחוץ באותה מסכה, צריך להחליפה. זה תלוי מאוד גם בשימוש: אם הזעת הרבה, אם המסכה נרטבה או אם נגעת בחלק הפנימי שלה בידיים לא נקיות, כדאי להחליפה. גם את מסכות הבד צריך לכבס ולייבש, ולא להשתמש בהן אם נרטבו. בכל מקרה, אל תלכי יום שלם באותה מסכה חד־פעמית".
היש צוהלת ושמחה
או: האם התקשורת בינינו יכולה לחלחל דרך שלוש שכבות?
שיווק חובת עטיית המסכות לציבור הישראלי הפך אותה לסמל של ערבות הדדית: כשאנחנו עוטים אותה, כך הוסבר לנו, אנו מגינים בעיקר על מי שסביבנו, ופחות על עצמנו; בד בבד אנחנו צריכים לסמוך על טוב ליבם של אחרים, שיעטו מסכה כדי לשמור עלינו. לפעמים זוהי ציפייה מרחיקת לכת, אפילו מסוכנת: לפני כשבועיים הוגש כתב אישום נגד גבר שתקף אישה כבת שבעים, אחרי שביקשה ממנו לעטות מסכה במעלית. הנאשם לא רק הכה אותה אלא גם ירק עליה – פעולה שעלולה להזיק לא פחות מתקיפה פיזית, בשל הרסס הטיפתי. האישה פונתה לבית החולים כשהיא סובלת מחבלות ומדימום בעין. השבוע כבר היו המסכות אחראיות למהדורה חדשה של "טיסת השוקולד": בטיסה לאיי סיישל התבקש אחד הנוסעים לעטות מסכה, והאירוע התפתח לתגרה אלימה בגובה 30 אלף רגל.
גם באוכלוסייה שמקפידה על ההנחיות המסכות יוצרות מיסוך. הן פוגמות ישירות בתקשורת הבין־אישית, כי אי אפשר לראות את השפתיים הנעות. לכבדי שמיעה זהו קושי חמור במיוחד, ויזמים בעלי נפש חברתית כבר שקדו על עיצוב מסכות שקופות חלקית, המאפשרות לבני השיח לראות את תנועות הפה. אבל לא רק תנועת השפתיים חסרה לנו; התקשורת הלא־מילולית נפגעת כשאי אפשר לראות ולפענח את מבע הפנים של האדם שמולנו, בעודו מדבר או מקשיב לנו.
"אני חושבת שאנחנו ומתרגלים למסכות, ומתחילים ללמוד לזהות את התגובות האנושיות שלא על פי חלק הפנים התחתון", אומרת הפסיכולוגית ורדה רזיאל־ז'קונט. "מה שמדהים אותי בהקשר הזה הוא התפקיד של העיניים: אף פעם לא שמתי לב עד כמה אפשר לראות שאדם מחייך לפי העיניים שלו. זה ממש מלמד אותנו רגישות חדשה. אני הולכת ונעשית מודעת יותר למימיקה של העיניים, שמגלות המון".
המטופלים שמגיעים אליה בימים אליה, היא מספרת, יושבים מולה בקליניקה במרחק סביר כשהם עטויי מסכות – "אבל לכל אחד אני אומרת: 'תוריד את המסכה לרגע, תראה לי את הפנים שלך'. בשאר הזמן אני אולי מפסידה חלק ממה שקורה בַּפָּנים, אבל זה לא נורא, כי בנוסף להבעות העיניים יש גם טון דיבור. בענייני מצב רוח, הקול האנושי מסגיר הרבה מאוד".
השימוש במסכה גם מאפשר לנו לקטלג את הזולת. כשנכחתי במפגש עם כמה אנשים זרים שהתקיים בתוך חדר, פנתה אליי אחת המשתתפות ואמרה "אה, את מאלה שמקפידים", כמסמנת את השוני החברתי שלי. מבט מהיר על הסביבה העלה שפרט אליי ולאדם אחד נוסף, איש לא עטה מסכה. האחראי על המפגש סיפר לי שבכל פעם שמתחיל שם מפגש חדש, כל אחד מהמשתתפים מזהה במהירות את היחס של עמיתיו כלפי המסכות, וכך נקבע, ללא אומר, איך ייראו המפגשים הבאים: עם מסכות או בלעדיהן. אף שהמקום אמור לפעול לפי הנחיות משרד הבריאות, עטיית המסכה לא נתפסת בו כחובה חד־משמעית, אלא כבחירה סוציולוגית אד־הוק, התלויה אך ורק בחומר האנושי הנוכח.
"מעניינים אותי הקונפליקט וההתלבטות שלנו, עם מי אנחנו יושבים בלי מסכה ובחברת מי נקפיד לעטות אותה", אומרת רזיאל־ז'קונט. "אנחנו מהמרים ומשקללים גורמים שונים כדי להחליט, ופעמים רבות זה גם נושא לשיחה: 'רגע, עם מי היית? לכמה זמן היית?'. אלו שיחות חדשות שאף פעם לא היו כמותן, ויש בהן משהו מצחיק, כי בעצם אנחנו עורכים זה לזה חקירה אפידמיולוגית. אם אני נפגשת עם הנכדה שלי יכול להיות שאקפיד יותר על המסכה, כי היא אישה צעירה שמתראה עם אנשים אחרים – אבל כשאני עם חברה לא אעטה מסכה, כי אני יודעת שהיא יוצאת מהבית פחות".
פני הדור
או: מה יקרה כשהילדים ישכחו את משמעות החיוך?
על הילדים הוחלה גזרת המסכות בהדרגה. עם החזרה ללימודים אחרי הסגר הראשון נקבע כי רק ילדי כיתות ג' ומעלה יחויבו לעטות אותן. כיום גם תלמידי כיתות א' וב' מכסים את פניהם לאורך כל יום הלימודים, ורק ילדי הגנים עדיין פטורים.
"ילדים יודעים להסתגל למציאות טוב יותר ממבוגרים", טענה ח"כ איילת שקד בכנסת לפני כחודשיים. "אצלנו בבית, הבת הקטנה שלי כל הזמן עם מסכה, היא הולכת לישון עם מסכה, קל לה, היא התרגלה".
אנשי חינוך, מנגד, מלינים על מותה של הדינמיקה החברתית בימי הקורונה. "תארו יום בחיי ילד צעיר", כתבה מורה בקבוצת פייסבוק. "לא רואים פנים, לא רואים חיוך. מורה תורנית שומרת בהפסקה שהילדים לא יתקרבו זה לזה, היא ניגשת עם כפפות לילד, ממרחק בודקת לו דף משימה… בתוך כל המראות, התחושות והחרדה הזו, הילד צריך ללמוד לוח הכפל או מילים באנגלית להכתבה. כשילד קטן בוכה שהוא מפחד או לא מרגיש טוב, אף מורה לא ניגשת לחבק כי היא מפחדת ממנו. הילד המתוק לא מבין למה המקום שהוא רגיל לו ואוהב אותו נראה עכשיו מפחיד".
"מכיוון שזו תקופה מורכבת, אנחנו כאנשי חינוך שמים דגש על העולם הרגשי של התלמידים ועל הבידוד שנכפה עליהם לעומת מה שהם רגילים", אומרת לנו אדית מילשטיין, יועצת חינוכית בבתי ספר בעיר מודיעין ומורת שילוב. "רוב הילדים הסתגלו לעטיית מסכה: עשינו עבודה חינוכית רבה כדי להסביר להם את החשיבות וההיגיון בכך, וגם תלינו שלטי כללים בבית הספר. הילדים מבינים את הצורך, וגם רואים את ההורים ואת הצוות החינוכי שנותנים דוגמה.
"להשתמש הרבה שעות במסכה זה לא הכי נוח, ואנחנו מנסים לגלות גמישות בעניין: במשחק ספורט בהפסקות הילדים יכולים להסיר את המסכה, ולעיתים גם במהלך השיעור נרשה לילד להוריד אותה לרגע או לצאת להתאוורר באוויר הפתוח, אם רואים שקשה לו. אני לא רואה התנגדות חריפה מצד הילדים לחובת המסכה, אבל יש מי שמשחקים בה, ואנחנו צריכים להסביר להם בנעימות על החשיבות שלה".
האם לדעתך תהיה לתקופה הזו השפעה ארוכת טווח על הילדים שגדלים עם מסכות על הפנים?
"כל העולם יהיה בפוסט־טראומה סביב המגפה, והשירות הפסיכולוגי־ייעוצי מקיים חשיבה רבה בנושא ומנסה להוציא את המיטב. אבל אני לא חושבת שהמסכה תגרום לקושי בהתפתחות הילדים. מה שיוביל את השינוי בעולם הרגשי־חברתי שלנו יהיו ההתמודדויות הכלכליות, הבידוד ושינויים נוספים בעולם.
"צריך לציין שמערכת החינוך דווקא התקדמה בזכות הקורונה: עברנו למציאות מתקדמת של כיתות בנות 18 תלמידים, כמו בפינלנד. המורה הישראלית הייתה רגילה לכיתה של 35 תלמידים, בצפיפות שמקשה אפילו לעבור בין השולחנות, והיום אפשר לראות כל ילד וליצור איתו קשר. הלוואי שנוכל להמשיך בכך".
נשף מסכות
או: כמה לייקים שווה פיסת בד המונחת על הפה?
מה הופך פיסת בד חד־פעמית למגן מפני נגיף קטלני? במפעל שיאון מדיקל מדגישים כי המסכות שלהם עומדות בתקן בינלאומי המגדיר את הדרישות מהמוצר המיועד לשימוש הציבור הרחב. ומה לגבי תקן ישראלי? מתברר שאין כזה. "בארץ יש תקנים למסכות לשימוש במתאר רפואי בלבד", אומרים לנו במשרד הבריאות. וכך, כל בעל חנות לצעצועים, בגדים או מכשירי כתיבה הפך בחודשים האחרונים גם ליבואן מסכות, ופיקוח אין.
"מסכה עלולה לחסום את האוויר ולגרום להצטברות של פחמן דו־חמצני. מסכות באיכות טובה עוברות בדיקות כדי שלא יגרמו למצב כזה", אומר לנו פרופ' גרוטו. אך אם באותה נשימה מספרים לנו שלמסכות הנמכרות לציבור אין תקן מחייב, איך נדע אם המסכה שעל הפנים שלנו היא לא על הפנים? בנאדו משיאון מדיקל מציע לקחת מסכה אחת מהחבילה, לחתוך אותה ולבדוק אם היא מורכבת משלוש שכבות. אם כן – טובים הסיכויים שהיא תקנית.
במקביל למסכות התכלכלות החד־פעמיות שניבטות אלינו מכל פינה, פרחה בחודשים האחרונים גם תעשיית מסכות הבד. חברות האופנה החלו לשווק מסכות ממותגות, שהפכו לפריט כמעט סימפטי. גם כל פאשניסטה שמכבדת את עצמה כבר העלתה לאינסטוש את תמונתה במסכה שמשלימה את הטוטאל לוק. כך באו לעולם מסכות שתואמות את בד החצאית, מסכות מנומרות, ועוד שלל ניסיונות לתת תחושה שמדובר באקססורי משלים הופעה, ולא כזה שמבאס הופעה.
חברות האופנה לא היו היחידות שזיהו את הפוטנציאל: לא מעט אנשים פרטיים ובעלי עסקים קטנים נכנסו בשנה האחרונה לענף החדש שצמח פתאום במשק. כאלה הם למשל יעל ומיכאל וייס מירושלים, הורים לארבעה שניהלו עד לא מכבר מיזם תיירות. כשהקורונה השביתה להם את העסק, הם החליטו להפוך אותה למקור הכנסה. "ישבנו קצת בבית וחשבנו איך מתמודדים עם המצב", מספר מיכאל. "מכיוון שהשתמשנו אז במסכות החד־פעמיות, שהיו מאוד לא נוחות, הבנו שאפשר להציע לציבור מוצר איכותי, בטיחותי ובנוסף לכך גם חברתי: החלטנו שנייצר את המסכות בישראל, במתפרות בעלות ערך חברתי".
אבל אתם אנשי תיירות, מה אתם מבינים במסכות נגד קורונה?
"כשאתה יזם בנשמה, אתה מוצא את הדרך לגשר על פערי ידע וניסיון. קנינו בדים, הלכנו לתדמיתנית שעזרה לנו לעצב גזרות, בחנו אותן על נסיינים, ולבסוף הגענו לגזרות שהיינו שלמים איתן. כך הוצאנו בחיל וברעדה מהדורה ראשונה של 300 מסכות. כאמור, הקפדנו לחפש את הערך החברתי: מתפרה אחת שהתחלנו לעבוד איתה מעסיקה נערות בסיכון בירושלים, והשנייה היא סמל לדו־קיום. ואז התחלנו לייצר כמויות גדולות יותר, והיום אנחנו כבר עם מותג מסכות. מכרנו עד כה יותר מ־26 אלף יחידות, גם לאנשים פרטיים וגם לחברות וארגונים שהזדהו עם הסיפור מאחורי המסכה הזאת".
ואיך אתם יודעים שהמסכה שלכם באמת בטיחותית ומגינה מפני הדבקה?
"אנחנו מיישרים קו עם הנחיות משרד הבריאות. לצורך הייצור אנחנו קונים מיבואנים נבחרים בד שהוא מאה אחוז כותנה בצפיפות גבוהה. משרד הבריאות מגדיר בתקנות שמסכה צריכה להיות עשויה שלוש שכבות; אנחנו מייצרים מסכה משתי שכבות, כשביניהן יש כיס להכנסת שכבת בד נוספת או פילטר, שאנחנו מוכרים גם אותם. זאת כדי לשמור גם על מחיר אטרקטיבי יחסית".
מס שפתיים
או: כיצד הועילה המגפה לטיפוח הגבות והעיניים?
המסכות, מתברר, שינו באופן רדיקלי את השימוש האנושי במוצרי איפור למיניהם. כתבה באתר האינטרנט "ביזנס אינסיידר" כינתה את התופעה "היופי שמעל המסכה": אושיות סטייל ביוטיוב ובטיק־טוק פרסמו מדריכים שעוסקים למשל במקסום איפור העיניים, ובדרכים להתאפר כשאת במסכה. הסרטונים הללו, שנושאים את התיוג MaskMakeup, זוכים לעשרות מיליוני צפיות.
העניין באיפור עיניים מתבטא היטב בעלייה במכירות הצלליות והמסקרה; מכירות הליפסטיק נפגעו קשות. נתונים שפורסמו במוסף ממון של ידיעות אחרונות ב־3 בנובמבר הצביעו על ירידה של 30 אחוזים במכירות הליפסטיק, ומנגד גידול של 100 אחוזים במכירות המסקרה לעיניים, ועלייה של 300 אחוזים במכירת תכשירי הטיפוח לעור הפנים. קרמים, מסכות טיפוח ביתיות, תכשירים לשיקום השפתיים – כל אלה זוכים לפופולריות עצומה בחודשים האחרונים.
ביזנס אינסיידר אף הכריז לאחרונה על מותו של המונח "מדד הליפסטיק", שטבע לאונרד לאודר לפני עשרים שנה. יו"ר חברת הקוסמטיקה אסתי לאודר טען בזמנו כי מכירות הקוסמטיקה בכלל והליפסטיק בפרט עשויות לשמש אינדיקטור כלכלי: בעיתות מצוקה נשים יקנו יותר שפתונים, במקום מוצרי מותרות אחרים, יקרים יותר. אך הקורונה מבלבלת את לאודר וחבריו: מצד אחד המצוקה הכלכלית אמיתית וחריפה, ומצד שני – אם נגזר על השפתיים להישאר נסתרות מעין, מי צריך בכלל ליפסטיק? ומי רוצה להסיר מסכה ולגלות עליה את חתימת שפתיה?
בחברת לוריאל חווים מקרוב את התמורות בשוק הקוסמטיקה. לפי נתוני החברה, מכירות צבעי השיער עלו בתקופת הקורונה ב־12 אחוזים, ומכירות הלק עלו ב־15 אחוזים: היות שלאורך שבועות היו המספרות ומכוני היופי סגורים, נשים רבות עברו לשיטת עשה זאת בעצמך, ורבות מהן המשיכו בכך גם כשהסגר הוקל. בניגוד לדיווחים על עליות חדות בתחום מוצרי טיפוח הפנים, בלוריאל מדברים על יציבות, ללא שינוי מימים כתיקונם. "בקטגוריות האיפור יש כמה מגמות מעניינות", אומר אילן נקש, מנהל חטיבת מוצרי הצריכה בחברה: "מכירות הליפסטיק צנחו בשיעור ניכר – 40 אחוז – אבל קטגוריית הליפסטיקים העמידים נפגעה הרבה פחות. מוצרי עיניים כמו מסקרה ומוצרי גבות כמעט לא נפגעו".
מה האסטרטגיה שלכם מול עידן הקורונה?
"אנחנו מרכזים את הפעילות שלנו במוצרים שעובדים טוב גם בתקופה כזו, ומפרסמים מוצרים ידידותיים שמתאימים למי שעוטה מסכה. נוכחנו גם לדעת שעטיית מסכה גורמת לבעיות בעור הפנים, כמו 'ראשים' שחורים ועור שומני, וגם לזה יש לנו תכשירי טיפול. ברגע שהקורונה תהיה מאחורינו, אין לי ספק שהליפסטיק יחזור. יש גם ליפסטיקים שמחזיקים טוב מתחת למסכה, ואנחנו דוחפים את המוצרים האלה".
מסכת ייסורים
או: מה המחיר שישלמו בעלי החיים על התחלואה האנושית?
הטבע אולי מתעורר בימי הקורונה, אבל כשהוא רואה מה מעוללות לו המסכות, הוא מן הסתם מצטער שלא המשיך לישון. בערוץ רשת 13 פורסם סקר שערכו חברת המוצרים הרפואיים עמוס גזית בע"מ וחברת הסקרים RotemAR, ולפיו הישראלים זורקים בכל שבוע כ־80 מיליון מסכות. אלה מסיימות את חייהן בפח במקרה הטוב, או ברחוב ובטבע במקרה הרע – וגרטה טונברג ודאי תולשת שערות. בחודשי הקורונה הראשונים הושלכו לצד המסכות גם כפפות הגומי, מה שגרם לכל חנייה של סופר או גינה עירונית להיראות כמו זירת מז"פ.
"מאז שפרצה הקורונה אנחנו רואים הרבה מאוד מסכות מושלכות במרחב הציבורי, גם בשטחים עירוניים וגם בטבע", אומרת איריס האן, מנכ"לית החברה להגנת הטבע. "בטיולים אנו רואים לצערנו שזהו אחד הפריטים הנפוצים, גם בחופים ובים וגם בשבילים. המסכות תפסו את המקום המאוד לא מכובד של המגבונים, כפריטים שאנשים לוקחים איתם לדרך ופשוט משליכים לטבע בתום השימוש. שניהם לא מתכלים, וזה בולט מאוד לעין".
הודעה שהופצה לפני חודשים אחדים, ויוחסה לחברה להגנת הטבע, ביקשה מהציבור לגזור את גומיות המסכות לפני השלכתן, כדי שרגלי חיות וציפורים לא יסתבכו בהן. החברה הכחישה כי היא עומדת מאחורי הדברים, אך גם הבהירה שאינה מתנגדת באופן עקרוני לתוכן. "את המסכות חשוב להשליך לפח, וכך לא יגיעו למקום שבעלי חיים מסתובבים בו", אומרת האן. "אם זרוקה מסכה בטבע וחיה מנסה לאכול אותה או מסתבכת בה ונפצעת, לעיתים קרובות זה יהיה נסתר מהעין, ולא נוכל לעזור. המסכות גם נסחפות למקווי מים או מצטברות בקרקע, וזהו חומר זר שלא צריך להיות בטבע. הקורונה אולי תחלוף, אבל המשבר הסביבתי הגדול שנוצר מהשלכת פסולת יישאר איתנו עוד הרבה זמן, והוא מחייב שינוי התנהגותי עמוק".
סטודנט מדרום־קוריאה שלומד עיצוב רהיטים מצא פתרון סימפטי לבעיה: הוא אסף מסכות עזובות, עיבד אותן והחל לייצר מהן שרפרפים. לפי רשת החדשות האסייתית CNA, הסטודנט קים הא־נאול מצא כי דרושות 1,500 מסכות כדי לייצר שרפרף אחד. בדרום־קוריאה 51 מיליון תושבים, כך שחומרי גלם לא יחסרו לו. כדי שהשרפרפים שלו לא ישמשו מדגרות קורונה הוא שומר על המסכות בבידוד למשך ארבעה ימים לפחות, ואחר כך מכוון אליהן אקדח חום וממיס אותן בטמפרטורה של יותר מ־300 מעלות צלזיוס. הסטודנט החרוץ לא הסתפק במסכות משומשות, אלא גם קיבל מבתי חרושת מסכות פגומות. עכשיו רק צריך למצוא מי יהיה מוכן לשבת על שרפרף כזה.
פסל ומסכה
או: מה קורה כשפחד קיומי פוגש יצר אמנותי?
יש גם מי שמצליח למצוא את היופי והפואטיקה בתוספת האחידה שמכערת את פנינו. עיריית רעננה והמשכן למוסיקה ואמנויות יעלו בקרוב את התערוכה coronArt, שתציג מסכות עם קונספט אישי. נוכל לראות שם למשל מסכה שמזכירה בצורתה חלק משריון של אביר מימי הביניים – ומצד שני היא עשויה מקרטון, ויכולתה להגן מוטלת בספק; או מסכה מבד לבן־שקוף ועליו רקמה של פרחים וצמחים, סמל להתעוררות הטבע בימי הקורונה.
סיגלית סימון־זיו, עורכת דין ופסלת, עיצבה מסכה העשויה מקלטת של טייפ, כשהסלילים משמשים לה שרוכי קשירה. בכך, לדבריה, ביקשה לרמז שהנחיות הקורונה נשמעות "כמו תקליט שבור". "על המסכה בחרתי לכתוב מנטרות שחוזרות על עצמן", היא מתארת. "כתבתי את הסלוגן 'לך', שמאפיין את המאבק שקיים כיום בתוך הציבור הישראלי, וגם 'שים מסכה', משפט שמתקשר לתקופה הזו ולבלבול שהיה בתחילת המאבק בקורונה".
"התערוכה הזו מראה לנו לא רק תהליך של יצירה, אלא בעיקר תהליך תרפויטי שבו אנשים מבטאים את תחושותיהם בתקופת הקורונה דרך האמנות", אומרת סיגלית סלובסקי, מנהלת המשכן למוזיקה ולאמנויות, שיזמה את הפרויקט. "הקורונה הביאה איתה רגשות פחד, דיכאון, בלבול, ריחוק חברתי ובדידות. תהליך יצירת המסכה נותן הזדמנות לאנשים להתמודד עם תחושותיהם ולבטא אותן בקתרזיס אמנותי. זהו התפקיד החשוב שאני רואה למוסד תרבותי".
סיום מסכות
או: האם זו בעצם מזימה של מאמיני הקונספירציות?
ובינתיים בעיר ווהאן במחוז חוביי, המקום שממנו פרצה המגפה לסין ולעולם כולו, החיים חזרו לסדרם פחות או יותר. המסכות הולכות ונעלמות מהרחובות – ואת ההישג מייחסים בין השאר לצייתנותם של האזרחים, שהקפידו לכסות את פניהם כל עוד הדבר נדרש. ובמעבר חד אלינו: האם הישראלים שנמנעים משימוש במסכה, מעכבים את היום שבו כולנו ניפטר ממנה ומהמגפה? ח"כ נפתלי בנט הכריז ב־28 בספטמבר כי "אם מעל 80 אחוז מהציבור יעטו כל הזמן מסכות, ננצח את הקורונה בתוך שישה שבועות". גם פרופ' שוקי שמר, יו"ר אסותא ויו"ר ועדת סל הבריאות, אמר דברים דומים בריאיון בקו של משרד הבריאות לציבור החרדי: "הייתי מאחל שמשמיים יגרמו לכולם ללכת עם מסכות. אם 80 אחוז יעטו מסכות – אין לי ספק שהנגיף ייכחד".
"אני לא חושב שהקורונה תמוגר אם כולם ישתמשו במסכות, אבל זה בוודאי יוריד מאוד את שיעורי התחלואה", אומר פרופ' דוידוביץ'. "לצד השיפור הגדול שמורגש בנושא, צריך לזכור גם את שמירת הריחוק הפיזי וההקפדה על היגיינה. 'מודל הגבינה השוויצרית' אומר שבכל אחד מהאמצעים הללו יש חורים והוא לא מעניק הגנה מוחלטת, אך אם אתה מניח הרבה פרוסות גבינה זו מאחורי זו, אולי הפרוסה הבאה היא שתגרום לבלימה".
מנגד, יש מי שמצהירים שאינם מתכוונים להירתם למאמץ. בקבוצות פייסבוק כמו "מורידים מסכה!", "אין מגפה, יש אחדות" ו"מחתרתאמת" תוכלו למצוא אזרחים שכופרים הן בתועלת שבמסכות והן בסמכותה של הממשלה לאכוף עלינו את הסתר הפנים הזה. "איזה בן אדם שפוי יסכים שייקחו ממנו שני שליש מזרימת האוויר לריאות?", נטען באחת הקבוצות הללו. לפוסט אחר צורף קטע וידאו שבו נראים חרדים רוקדים בצפיפות. "ככה מורידים מסכות, חתונה שמחה עם אנשים שמחים וחיוכים על הפנים", כתב מי שהעלה את הסרטון. הפעילים אף יוצאים להפגין ברחובות, תחת הסיסמה "אין מגפה, אין מסכה". פרויקט מימון המונים לצורך עתירה לבג"ץ נגד חובת המסכות הצליח לגייס בתוך זמן קצר 100 אלף שקלים – הרבה מעבר לסכום שביקשו היוזמים להשיג.
ההתנגדות למסכות מלווה פעמים רבות בתיאוריות קונספירציה, ובכפירה בעצם קיומה של הקורונה כמגפה. תשאלו למשל את ענת (שם בדוי), אם לשלושה המתגוררת במרכז. "אני אישית הולכת בלי מסכה כבר חצי שנה", היא מספרת. "גם לילדים שלי אני לא מרשה לעטות מסכות – כי יש בהן בקטריות, כי לילדים במיוחד קשה לנשום איתן, וכי הן לא באמת יכולות למנוע הדבקה בנגיף מסוכן, אילו היה נגיף מסוכן".
אין נגיף כזה?
"כל עניין המגפה הוא זיוף אחד גדול. אני כבר חודשים חוקרת את הנתונים, ועכשיו בכל העולם כבר מתחילים להתעורר ולעלות על זה. המסכות הגיעו מתוך רצון לשלוט בנו פסיכולוגית – שנרגיש כמו עבדים, שנחשוב שאין לנו פֶּה, שאסור לנו לדבר. הכול עניין של סדר עולמי חדש שכולל שליטה ודיכוי, ואני לא משתפת עם זה פעולה".
מנגד, שלווה דהן נחרדת מהזלזול במסכות.
דהן (63) הייתה ככל הנראה חולת הקורונה הראשונה בישראל – ועוד לפני כן, הישראלית הראשונה שעטתה מסכה כדי להתגונן מפני הנגיף. היא ובעלה היו בין נוסעי אוניית הנופש "דיאמונד פרינסס", שהוטל עליה הסגר בנמל טוקיו לאחר שהתגלו על סיפונה חולי קורונה. כל הנוסעים הצטוו להישאר בחדריהם ולשים מסכות על פניהם, אך לרבים מהם זה כבר היה מאוחר מדי. בעלה של דהן נדבק בקורונה ונשאר ביפן, ולאחר שהיא חזרה ארצה התברר כי הנגיף מקנן גם בגופה.
"אני לא פטורה מלהשתמש במסכה, אף על פי שחליתי כבר", אומרת דהן. "אני מעירה לאנשים שלא עושים זאת. אני מפחדת, כי פה ושם אני שומעת על אנשים שנדבקים שוב. הקורונה שינתה לי את החיים, הכניסה אותי לפחדים. גם אבא שלי בן ה־92 נדבק, אך למרבה המזל כבר הבריא.
"כשבעלי נדבק לא קלטנו שזו מחלה שהולכת להתפשט בכל העולם, ולא ידענו שיהיו לקורונה כאלה תופעות לוואי. גם אחרי שהבראתי, אני סובלת מנשירת שיער וממצבי רוח, ולפעמים אני פשוט יושבת ובוכה. אני לאט־לאט מתחזקת, אבל חשוב לי לבקש שאנשים ימשיכו ללכת במסכות, כי זו מחלה לא פשוטה".
בסקר שערך "ישראל היום" בשבוע שעבר, השיבו רק 44 אחוזים מהנשאלים כי הם מוכנים להתחסן מפני הקורונה, ואילו 37 אחוזים אמרו שלא יעשו זאת. סקרים אחרים הראו כי גם בקרב המעוניינים להתחסן, יש שימתינו לראות כיצד משפיעה הזריקה על אחרים, לפני שיגישו את זרועם למחט.
"גם אחרי ההתחסנות, יעבור עוד זמן רב עד שנניח את המסכות", אומרת רזיאל־ז'קונט. "אנשים ימשיכו ללכת עם מסכות בלי שייחשבו למוזרים. זה כבר חלק מהתרבות, מה גם שאנשים מגיל מסוים חשופים ורגישים יותר למחלות. ויחד עם זאת, אם וכאשר יודיעו לנו שמותר ללכת בלי מסכות, אני מעריכה שמרבית האנשים ישכחו מהן כהרף עין".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
