השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל הודיעה לאחרונה בטוויטר על הכוונה (הלא חדשה כלל) להכריז על דג הלוקוס – ובעברית דקר – כמין מוגן. השרה אף צירפה תמונה משימוע ציבורי רב משתתפים שנערך בנושא באמצעות זום. "בקרוב אחליט אם לכלול את דקר הסלעים והדקר האלכסנדרוני ברשימת המינים המוגנים", כתבה גמליאל – ודקר הסלעים מעולם לא גרף חיפושים רבים כל כך בגוגל, כפי שנרשמו בעקבות הציוץ הזה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הבטן הרכה: אסור ששריטות יהפכו לעיקר החוויה ההורית
– גנץ: חושש מפיגועים נגד מטרות יהודיות באמריקה הלטינית
– תקופת הגאונים: החומרים שממנו עשוי הגניוס היהודי
איך הצליח דג הלוקוס התמים והטעים, שזכה להיכנס לרפרטואר של דדי דדון ("רודוס בלגן ברודוס / רק אני ולוקוס / וחמש מאות רוסים"), לעורר רגש חזק כל כך? למה בעבר ננעלו בפניו שערי רשימת המינים המוגנים? כדי לענות על השאלות כדאי להרחיב קצת את האופקים באשר להכחדת בעלי החיים.
האם להכריז על דג הלוקוס כמין מוגן? ערכתי היום שימוע ציבורי לקראת קבלת ההחלטה בנושא. בקרוב אחליט אם לכלול את דקר הסלעים ודקר אלכסנדרוני ברשימת המינים המוגנים. pic.twitter.com/feGfXZfHJa
— גילה גמליאל (@GilaGamliel) December 9, 2020
בכתב העת נייצ'ר הופיע בסוף השבוע שעבר מאמר שבישר על עוד ניצחון מפוקפק לאדם על הטבע. קבוצת המחקר של פרופ' רון מילוא ממכון ויצמן בדקה מה משקלם הכולל של תוצרי האנושות, וגילתה כי במהלך 2020 עקפו הבטון, המתכות והפלסטיק את הביומסה – המסה הכוללת של חיות, צמחים, חיידקים, פטריות וכל מה שמוגדר כחיים על פני כדור הארץ. לפי התחזיות השחורות, עד שנת 2040 תרקיע מסת הבטון ליותר מ־2 טריליוני טונות, פי שניים ממסת היצורים החיים בעולמנו.
דו"ח מטריד אחר יצא בספטמבר מהקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF), שדיווחה על ירידה דרמטית של 68 אחוזים בהיקף אוכלוסיית חיות הבר, בתוך 46 שנים בלבד. זאת על סמך מעקב הדוק אחר 21 אלף אוכלוסיות של למעלה מ־4,000 מינים של בעלי חוליות, והדגים ביניהם. הנתונים האלה מסבירים את הכותרות המשומשות בנוסח "אין דגים בים", שמופיעות לעיתים קרובות בעיתוני אגן הים התיכון, מעל ידיעות העוסקות במצבה העגום של אוכלוסיית הדגה ובשללם הצנום של הדייגים.
כאן אנחנו שבים לידידנו הלוקוס, דקר הסלעים, אחד מהמשובחים שבדגי הים. לולא עשו מאמצים גדולים כל כך לדוג אותו, סביר להניח שהדקר הממוצע היה מאריך ימים וחוגג בכיף 30 אביבים ויותר. אלא שבגלל בשרו הטעים, סובל הדקר מדיג־יתר: בחכות, ברשתות, ברובי דיג – הכול הולך. לא פלא שהוא נמצא ברשימה האדומה, כלומר מצוי בסכנת הכחדה. רוב הזמן לא קל לתפוס אותו: השם לוקוס משמעו בלטינית "מקום", והוא מתאר מהימנה את חיבתו של הדקר להתבודדות במערות בשוניות הסלעיות, שם הוא מרגיש מוגן. אבל באביב ובקיץ זונח הדג את המערה ויוצא לאירוע רבייה המוני, המכונה "החתונה". החגיגה מרובת המשתתפים היא בלי ספק מתנה לכל דייג: ההר בא אל מוחמד.
נייר עמדה שניפקה החברה להגנת הטבע מדווח שבמדינות רבות פחת שלל הדקר ב־88 אחוזים בתוך עשרים שנה, ומעריך ש"אוכלוסיית הדקר העולמית נחתכה לפחות בחצי במהלך העשורים האחרונים". רבים וטובים – מי שאינם אניני חך או משנרקלים להנאתם – עשויים לתהות: מה לי וללוקוס? אז יש פחות דגים בים, בסדר, גם הרבה בעלי חיים אחרים התפוגגו, ובכל זאת שרדנו. כאן נכנס תפקידו המכריע של דקר הסלעים במערכת האקולוגית: הלוקוס הוא טורף־על, אחד מחשובי הטורפים בשונית. בתפריט שלו נכללים סרטנים, דיונונים, תמנונים ודגים. "אם השוניות הסלעיות הן 'יערות הגשם' של הים התיכון, דקר הסלעים הוא הנמר", נכתב בנייר העמדה שמלווה קמפיין גדול בנושא. ד"ר מנחם גורן, מומחה לדגי הים התיכון, כתב חוות דעת לחברה להגנת הטבע, והסביר בה איך המערכת האקולוגית משתגעת: דיג־יתר של טורפים בכלל ושל דקר הסלעים בפרט, גורם לתגובת שרשרת אקולוגית שהופכת את השוניות הסלעיות ל"מדבר ימי". ברגע שהלוקוסים הטורפים נעלמים, דגים צמחוניים פולשים לאזור, מתרבים ומכחידים את יערות האצות. בעלי חיים מקומיים כמו קיפודי ים, שתלויים באצות למזון ולמחסה, נעלמים גם הם. צריך להבין: מינים פולשים הם צרה, מינים פולשים שאין מי שיאכל אותם הם צרה צרורה.
גורן גם הראה איך נוכחות דקרים במקומות שנאסר בהם דיג, הגנה על הים מפני פלישה של מינים אחרים. בשמורת ראש הנקרה, כתב, "דקרים וטורפים גדולים אחרים נמצאים בריכוזים גדולים, וכך מווסתים את אוכלוסיות דגי הסיכן ("דגי ארנב", מין של דגי נוי – י"א) ומפחיתים מאוד את השפעתם. ואכן, כיסוי אצות החופה, היוצרות 'יער אצות' בשמורה, גבוה לעומת הכיסוי מחוץ לשמורה, ובזכות כך דגים צמחוניים מקומיים, כגון סלפית צהובת פס, מצויים בשמורה בכמויות גדולות".
לכאורה העניין היה צריך להיסגר כאן. הדקר חיוני לטבע הימי בישראל, ויש להגן עליו. אלא שמצידו השני של המתרס יושבים הדייגים: פרנסתם סופגת מכות אנושות שוב ושוב במשך שנים, בשל תקנות ומגבלות שונות. עם כל הכבוד לגילה גמליאל, שנהנתה מהרעש התקשורתי, השר הקודם להגנת הסביבה, זאב אלקין, כבר היה כפסע מהכללת דקר הסלעים ברשימת הדגים המוגנים, אך בעקבות לחץ דייגים כבד ויתר על המהלך.
גם לשרה הנוכחית לא מתכוונים הדייגים לעשות חיים קלים. הם מוחים על פתיחת הדיון מחדש, ואליהם מצטרפת העמותה לדיג ספורטיבי, שהריעה לביטול ההחלטה של אלקין. שוחרי הדיג הצטיידו במומחים, וגם הם זכו באוקטובר להשמיע את קולם באוזני המשרד להגנת הסביבה. "יועצי השרה הקשיבו בקשב רב ובסבלנות. בשלב מסוים אף נאמר לנו שלא תתקבל החלטה בלי לשמוע אותנו", נכתב בדף הפייסבוק של העמותה. "השרה אמנם ציינה את השקפתה הנוכחית, אך הבנו שהיא פתוחה לחלוטין להקשיב ולהחליט, עניינית ומקצועית. ככל שכך אנו רגועים: החברה להגנת הטבע תגיע עם שקרים – אנחנו עם חומר מקצועי. אין לנו כוונה להותיר את הבמה בידי שרלטני הטבע".
במכתב לגמליאל הם טענו שאנשי הסביבה הטעו אותה, והסבירו: "דקר הסלעים, הידוע בתור 'הדג של החריימה' מאז קום המדינה ואף קודם לכן, עולה על שולחנן של מאות אלפי משפחות". על הטענה בדבר סכנת הכחדה הם השיבו בציטוט דבריו של ד"ר אורן סונין, מנהל תחום הדיג במשרד החקלאות, שטען שזהו "ספין פופוליסטי וניסיון להטעות את בג"ץ". מאז 2014 ועד 2017, הסבירו הדייגים ותומכיהם, לא נערך שום סקר לניטור אוכלוסיית הדקרים, ואין כל נתונים באשר להיקף תפוצתם באגן המזרחי של הים התיכון. יש מן הצדק בטענה הזו: גם גורן עצמו כתב בחוות הדעת שבישראל נערכו מעט מאוד מחקרים לגבי השפעת הדיג על אוכלוסיית הדקרים. עם זאת הוא הוסיף ש"מריכוז נתונים חלקיים ממקורות שונים, נראה שלדיג יש השפעה מרחיקת לכת על גודל הפרטים וכמות הפרטים באוכלוסייה, ושנזקי הדיג לאורך חופי ארצנו דומים לאלה שבארצות הים התיכון האחרות". מחקר רציני עשוי לסייע בפתרון הלקונה הזאת.
קשה להתעלם מזעקת הדייגים ומגוויעתו של ענף כלכלי חשוב. גם אי אפשר להאשים רק אותם במצב הדגה בים התיכון, שסבלה זיהומים והתעללויות שונות שאין כל קשר בינן ובין דיג. "מבחינה עובדתית, בשנתיים האחרונות יש עלייה של מאות אחוזים בלכידת דקרי הסלעים", טוענים הדייגים. "אלמלא הנושא היה רציני ומטריד, הסיפור של 'דקר הסלעים בסכנת הכחדה' היה יכול להיות בדיחה. יש סרטונים של דייגים ספורטיביים שתופסים דקר סלעים ואומרים לגו־פרו: 'הנה עוד לוקוס בסכנת הכחדה, עאלק'".
