"על ניסיך שבכל יום עמנו", נכתב על ברכון המזכרת שחולק בבר המצווה של איתי רימל. ציטוט מתפילת שמונה־עשרה שלא היה מעורר תשומת לב מיוחדת בכל אירוע חגיגי אחר, אך במקרה של איתי הבחירה במילים האלה היא בהחלט יוצאת דופן. מיד עם תום החגיגות התכנסו בני משפחתו של חתן בר המצווה לאירוע נוסף – אזכרה במלאות שנה לפטירתן של אמו ציפי ואחותו הפעוטה נעם, שמצאו את מותן בתאונת דרכים קטלנית. תאונה שבה איתי עצמו נפצע אנושות, והתנדנד ימים רבים בין חיים למוות. תאונה שהותירה אותו קטוע רגל, והפכה גם את אביו לנכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
נורמליזציה: הפולנים בהתנגשות חזיתית עם מרוקו
"תמיד כתבתי, אבל גדלתי בתודעה ש'מכתיבה לא עושים כסף'"
משפטנית במחלוקת: דינה זילבר מסיימת כהונה
"שאלו אותי, 'למה אתה לא דוחה את אחד מהאירועים?'", מספר אפרים רימל, האב. "אבל איזה מהם אתם רוצים שאדחה? זה היום שבו איתי נולד, וזה היום שבו ציפי ונעם נהרגו. אני לא חושב שאם היה הפרש של חודשיים בין התאריכים, היה קל יותר. זה לא שהיינו מרגישים פחות את העובדה שציפי לא נמצאת באירוע. גם בימי ההולדת של הילדים האחרים נרגיש שהיא לא נוכחת. כשבר המצווה והאזכרה באותו יום, זה רק מחזק את המשפט 'במותה ציוותה לנו את החיים'".
החגיגה המשפחתית הייתה אמורה כמובן להיראות אחרת לגמרי. ציפי כבר תכננה אותה לפרטי פרטים – בשבת של העלייה לתורה, שבת פרשת תולדות, היא רצתה לכלול בתפריט נזיד עדשים, כמו זה שמוזכר בפרשה. שמו השני של איתי הוא יעקב, כך שהכול השתלב היטב. עוד בתוכנית: סיום מסכת מגילה על ידי האב והבן יחד. "ציפי אמרה שהיא רוצה שנה משמעותית, שאיתי ילמד בה. שלא יבוא לבר מצווה בהרגשה שהוא הבנאדם הכי חשוב, אלא יעבור תהליך. אין ספק שהוא עבר תהליך, ועכשיו הוא גם יודע שהוא הבנאדם הכי חשוב", מוסיף אפרים, ומחייך אל בנו היושב לצידו בכיסא גלגלים. "המנתחים שהצילו אותי הם הכי חשובים", אומר איתי ועיניו בורקות.
"אני זוכר שהרב יצחק לוי, אחד הר"מים בישיבת הר עציון שבה למדתי, אמר לנו שכולם מתפללים תוך כדי הצרה, אבל חשוב להתפלל ולהודות גם אחרי שהדברים מתחילים להסתדר"
"כשנסעתי בפעם הראשונה אחרי התאונה בכביש 443, אמרתי לעצמי שאני צריך לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'", ממשיך אפרים. "נכון שזה לא נראה רלוונטי; הרי במקום הזה חוויתי גם אובדן קשה. מצד שני, אני מודע לכך שיצאנו מזה בנס. גם אני, ובוודאי איתי. מהבחינה הזאת אנחנו לגמרי מרגישים 'על ניסיך שבכל יום עמנו'. ציפי ונעם לא פה, אבל אנחנו כאן, וצריך לחגוג את זה, צריך להודות על זה. יש חיים שאפשר וצריך להמשיך אותם".
אפרים הובא לבית החולים כשהוא פצוע באופן בינוני. יממה לאחר התאונה הוא הורדם, וכעבור שבועיים התעורר למציאות שבה אשתו ובתו הקטנה אינן. מאז הוא כבר חזר הביתה, לנוה־צוף, אל שלושת ילדיו האחרים – לאה (10 וחצי), עמיחי (8 וחצי) והראל (4) – אך איתי עדיין בבית החולים אלי"ן בירושלים, בעיצומו של תהליך שיקום סיזיפי.
הם חיים את האובדן יום־יום, ובכל זאת מבקשים להעצים את נקודות האור. "הריאיון הזה הוא בשביל הרבה אנשים שליוו אותנו לאורך כל התקופה, השקיעו בדאגה ובתפילות – ומגיע להם לשמוע מאיתנו גם עדכונים חיוביים", אומר אפרים. "אני זוכר שהרב יצחק לוי, אחד הר"מים בישיבת הר עציון שבה למדתי, אמר לנו שכולם מתפללים תוך כדי הצרה, אבל חשוב להתפלל ולהודות גם אחרי שהדברים מתחילים להסתדר. אז מבחינתי השיחה הזאת היא סוג של התהילים שאחרי – לפרסם את הדרך שעשינו, את ההתקדמות ואת השיקום הפיזי המוצלח, שמתרחשים לא מעט בזכות החיבוק שזכינו לו והתמיכה והתפילות. אני רוצה גם לתת תקווה לאנשים שנמצאים במקומות שנראה שאי אפשר לצאת מהם. זו תקווה ריאלית: ציפי ונעם לא חזרו, אני לא התחלתי לעבוד פתאום בבניין ולאיתי אין רגל, אבל אנחנו כאן במטרה להמשיך ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים".
תחרות ללא מילים
אנחנו נפגשים בבית החולים אלי"ן, במרפסת הצופה אל נופי יער ירושלים. איתי שוהה כאן במשך רוב ימות השבוע, ורק בסופי שבוע הוא חוזר אל בית המשפחה. כשהובהל מזירת התאונה לבית החולים שערי צדק, ב־1 בדצמבר 2019, מצבו הוגדר אנוש ובמשך תקופה ארוכה היה חשש לחייו. רק במרץ 2020, בין פורים לפסח, הוא התעורר מהתרדמת, ומאז הוא שרוי במאבק מתמיד לשיפור תפקוד גופו. הוא מסתגל לחיים עם רגל קטועה, לומד לדבר מחדש, ועובר פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תרפיה בשחייה, טיפולים פסיכולוגיים ועוד.
עשרה ניתוחים עבר איתי עד לרגע הזה שבו הוא יושב איתנו, משוחח ומחייך. הוא נער רזה, לראשו כובע מצחייה של Chicago Bears, קבוצת הפוטבול האהובה עליו מאז התקופה שבה התגוררה המשפחה בשיקגו. הדיבור קשה עליו, קולו צרוד והמסכה מכבידה עוד על הבנת דבריו, ומדי פעם אפרים נחלץ לעזרתנו.
בבר המצווה, מספר איתי, הוא עצמו לא בכה מהתרגשות, "אבל הייתי צריך לעבור עם טישו בין כולם". ההומור הסרקסטי שלו מעלה חיוך על פני אביו. "אתה עוד תלך יום אחד, ואני אמשיך להתגלגל אחריך", אומר אפרים. איתי בתמורה מציג חיקוי של האב כשהוא נאבק להעפיל בעליות של נוה־צוף בכיסא גלגלים, והשניים צוחקים יחד.
"כרגע הוא מנצל את העובדה שהוא יכול לעשות מה שבא לו", אומר אפרים, "אבל עוד מעט נחזור להיות קשוחים. יהיו שיעורי בית בתורה, במדעים, בחשבון. השנה הוא לא הפסיד לימודים משמעותיים, אלא רק קצת זומים". "זה חוסר המזל שלי, לפחות הייתי מפספס בית ספר", צוחק שוב איתי.
בגלגול הקודם של חייו הוא חלם להיות טייס, ואהב "לריב עם האחים, לשחק פורטנייט, משחקי מחשב וכדורגל, לצפות בפוטבול ולעשות פק"ל עם החברים". "יש להם פק"ל שוקו, פק"ל פתיתים, פק"ל טונה מעושנת", מרחיב אפרים בחיוך. "כל מיני דברים מגניבים של בני 12".
"לא ידעתי שקיימת אופציה כזאת, להישאר במיטה ולשקוע. אם אני פה, יש לי עבודה ומשימות שצריך להשלים. יש ילדים ומשפחה להמשיך לבנות ולפתח, זאת המוטיבציה. ציפי ואני התחלנו משהו, וצריך לקדם את זה הלאה"
מה הכי אהבת לעשות עם אמא? אני שואלת את איתי. "לאכול ולראות מאסטר שף יחד", הוא משיב. אפרים: "איתי אהב לעזור במטבח. הוא היה מכין פיצה, וכל המטבח היה מכין את הפיצה הזו יחד איתו".
בימי התרדמת של איתי, עוד לפני שהתעורר באופן סופי, הרופאים נעשו אופטימיים לגבי מצבו. הם זיהו התקדמות, אבל אף אחד מהם לא ידע כמה זמן זה ייקח, ומה יחזור לקדמותו. "ככל שהזמן עבר, הבנו שהוא מרגיש יותר ומודע יותר", אומר אפרים. "הוא התעורר בין פורים לפסח, ובחול המועד פסח לקחו אותו לבדיקות. ברקע היו שירים של 'התקווה 6', ואיתי זכר ושר את כל המילים. אז לראשונה מנהל טיפול נמרץ בשערי צדק אמר שיש לנו עם מה לעבוד. הבנו שאיתי חוזר לעצמו, ושגם אם הדרך ארוכה, בסופו של דבר הכול ישוב למקומו בצורה כזאת או אחרת". ככל שמצבו של איתי השתפר, אפרים גם ידע שמתקרב הרגע שבו יצטרך לספר לו על מותן של האם והאחות. "ייתכן שזה היה היום הכי קשה שלי בכל התקופה הזאת". הוא אומר.
כיום אפרים מחלק את זמנו בין הבית בנוה־צוף, טיפולי השיקום שהוא עצמו צריך לעבור בתל־השומר, והביקורים אצל איתי. "בגללי הוא עשה המון בדיקות קורונה", אומר בנו בחיוך. "יש בקרים שבהם אני מרוח על המיטה, ומורידים אותי ממנה בכוח. בשערי צדק זה היה קייטנה, אבל כאן עובדים קשה. הכי קשה לי עם הפיזיותרפיה, זה דורש הרבה כוח פיזי". אפרים בתגובה מושך את עצמו מן הכיסא כלפי מעלה, כאילו הוא על מקבילים; איתי נענה מיד לאתגר, ומרים גם הוא את עצמו. מול עינינו נערכת תחרות לא שגרתית בין אב לבנו, ללא מילים – מי יחזיק מעמד יותר זמן. בסוף שניהם צונחים יחד לתוך כיסאותיהם וצוחקים.
"הפסיכולוג שמלווה אותי שאל בתחילת הדרך אם יש בקרים שבהם אני לא רוצה לקום מהמיטה", מספר אפרים. "אמרתי לו שלא ידעתי שקיימת אופציה כזאת, להישאר במיטה ולשקוע. אם אני פה, יש לי עבודה ומשימות שצריך להשלים. יש ילדים ומשפחה להמשיך לבנות ולפתח, זאת המוטיבציה. ציפי ואני התחלנו משהו, וצריך לקדם את זה הלאה. הקלישאה אומרת שהחיים חזקים מהכול, אבל אתה שואל את עצמך – מה כל כך חזק בחיים האלה? אני חושב שהרצון לחיות טבוע בנו כי תמיד יש לנו מטרה, רצון להתקדם. אם אנחנו פה זה כי באנו לייצר, לעשות, לא להישאר במקום ולשקוע. אחרת, אלה לא חיים. כשאתה מבין שאתה נמצא פה כחלק מתוכנית גדולה יותר, אתה גם מנסה להתאים את עצמך למציאות חדשה, ולוודא שאתה יכול להמשיך במשימות שלך".
לא רק פסימיות ואופטימיות
אפרים הוא בן למשפחה שעלתה ארצה משיקגו. את ציפי הוא הכיר דרך קומונרית שהוריו "אימצו". הוא היה אז בן 21 כמעט, ובדיוק סיים קורס מ"כים וחזר לישיבה לתקופת לימודים, לפני שיצא שוב לצבא. "באותו שלב פחות עניין אותי להתחתן", הוא נזכר, אבל הקומונרית הצליחה לשכנע אותו להיפגש עם ציפי. היא הייתה אז סטודנטית בת 20 שסיימה לא מכבר שנתיים שירות לאומי כמדריכה במכון המקדש ובעיר דוד. "לפני שחזרתי לצבא החלטנו – ציפי החליטה – שצריך להתקדם, ואז התארסנו. לי זה אולי היה לוקח עוד זמן, אבל כשציפי רצתה משהו והאמינה בו, היא הלכה עליו וידעה לקדם אותו. עשינו איזו שיחת 'יחסינו לאן', וציפי אמרה: 'אם אתה חושב שאני זו אני, זה יהיה נכון גם בעוד חצי שנה. אבל אם אתה לא אומר כן עכשיו, כנראה אתה זה לא אתה כפי שחשבתי'. היא צדקה כמובן. היא הייתה הכוח המוביל גם כשהתחתנו, וטוב שכך".
הם נישאו ב־2006 וקבעו את ביתם בנוה־צוף, לא רחוק מבית הוריו של אפרים. הוא למד כלכלה ולוגיסטיקה, היא סיימה לימודי תקשורת ומדעי המדינה בבר־אילן, וחלמה להיות כתבת. ב־2010, כשכבר היו הורים לשניים, טסו לשיקגו לשליחות חינוכית. בתקופת השירות הלאומי ציפי הדריכה קבוצות גם באנגלית, כך שהשפה הייתה שגורה בפיה. "ידענו שעוד לא התחלנו את החיים עצמם", אומר אפרים. "התואר כבר היה מאחורינו, עבודות קבועות עדיין לא היו לנו, הילדים לא גדולים – זה הסתדר לנו".
בשיקגו עבדה ציפי כמורה בבית הספר היהודי, אפרים למד בכולל, ויחד הם פעלו למען חיי הקהילה. אחרי ארבע שנים חזרו לנוה־צוף, אך שמרו על קשר עם החברים בארה"ב. כאן בארץ ציפי לימדה באולפנה ובבית הספר ביישוב, ואפרים עבד כעוזר ליו"ר דירקטוריון עמידר. אחר כך ניהל את מחלקת פרויקטים קהילתיים בחברה, ולפני כשנה נכנס לתפקיד רכז מחוז ירושלים בתנועת הנוער עזרא. "החברים שלי מלימודי הלוגיסטיקה עבדו בניהול מחסנים גדולים או מערכי הפצה, אבל אני צריך בני אדם לגעת בהם. תמיד עבדתי בתפקיד עם ערך מוסף, תמיד הייתי עם אנשים".
ביום שישי שלפני התאונה הם חגגו בירושלים את בר־המצווה של קרוב משפחה שהגיע מארצות הברית. איתי, בהיותו קרוב במיוחד אל הנער החוגג, נשאר גם לשבת. במוצ"ש נסעו ציפי ואפרים לאסוף אותו, כשאיתם במכונית גם נעם, שנולדה רק שלושה שבועות לפני כן. ב־12 בלילה, כשהיו בדרכם הביתה, פגע בהם רכב אחר במהירות של 170 קמ"ש. צוותי מד"א שפינו את ציפי ונעם מזירת התאונה ביצעו בהן פעולות החייאה, אולם הרופאים נאלצו לקבוע את מותן.
בשעות הראשונות לאחר התאונה, עד שהוכנס לחדר הניתוח, אפרים עוד היה בהכרה. הוא החליט היכן תיקבר ציפי, שוחח עם בתו הגדולה והגיב לסובבים אותו – אבל כל מה שאירע באותו פרק זמן כאילו נמחק מזיכרונו. "התעוררתי כעבור שבועיים והיו הרבה אנשים בחדר. לא ראיתי טוב, כי לא היו לי משקפיים והייתי מטושטש. אחרי שכולם הלכו, קלטתי שציפי לא הייתה שם. חשבתי לעצמי – טוב, אני בבית חולים, לה יש חמישה ילדים על הראש, היא בטח תגיע אחר כך או תתקשר. ביקשתי טלפון ממי שהיה לצידי, והוא מרח אותי בכל מיני תירוצים. איכשהו העברתי כך את הלילה. בבוקר הגיע ד"ר אלון שוורץ, מנהל יחידת הטראומה בשערי צדק, וסיפר לי שציפי ונעם אינן".
הרופא גם עדכן אותו שאיתי שרוי עדיין בסכנת חיים. אפרים בכה והתפרק, אבל מהר מאוד גם אסף את עצמו וביקש לדבר עם ילדיו. בכל תקופת אשפוזו טיפלו בילדים הוריה של ציפי, איטה וישראל גנץ, וההורים שלו, שולמית ויוגי. גם החברים הטובים מכל תקופות חייהם עטפו ועוטפים אותם עד היום, "ואין לי מילים להודות למשפחות ולחברים על כל מה שהם עושים עבורנו", אומר אפרים.
אנחנו מלווים את איתי לחדר הריפוי בעיסוק. באוויר ניחוח עוגיות חמאה שמישהו אפה כאן, בטיפול שנועד לסייע לו להפעיל מחדש את ידיו. גילי, המרפאה בעיסוק, אומרת לאפרים ולאיתי שכדאי להתחיל לחשוב על קניית כיסא גלגלים פרטי עבור הנער, במקום זה של בית החולים המשמש אותו כעת, כדי שיהיה לו נוח יותר. "רק עד שאיתי ילך על רגליו", היא מסייגת את דבריה. כשנצא מהחדר ונשאיר את הבן לטיפול, יאמר לי אביו שהוא נזהר בכל הקשור לטיפוח ציפיות. "אני מאמין שיש סיכוי שבעתיד יהיו פתרונות שיעזרו לי לעמוד על הרגליים, אבל אני ריאלי: בינתיים אני צריך כיסא גלגלים. אותו דבר לגבי איתי. אנחנו אופטימיים, מאמינים שהוא ילך בכוחות עצמו ובעזרת פרוטזה, אבל בינתיים צריך לקנות לו את הכיסא הכי מתאים. לאנשים קשה להבין את השילוב הזה של ריאליות ואופטימיות, כי הם רגילים לחלק בין אופטימי לפסימי. אני לא מתעורר בבוקר, נותן מכה על הרגל ואומר 'מה, היא לא זזה?'. אני גם לא קם בכל בוקר במחשבה שזה היום שבו אצליח ללכת. אני ריאלי. כרגע המצב הוא כזה, בהמשך יתקדם למקום טוב יותר".
"כל דבר שהוא 'פעם ראשונה'. הייתה השבת הראשונה, הקידוש הראשון בבית. זה דרש הרבה טישו. ואחר כך כל חג, יום הולדת, אזכרה. אני בטוח שיש דברים שיהיו קשים גם בפעם השנייה. השגרה היא בדרך כלל עמוסה, וזה לא מכביד עליך במשך היום. גם התסכולים הפיזיים או הגעגועים הם קצרים במשך היום, כי אין זמן להתרפק ולהתפרק"
עד לפני שנה, הוא מספר, האתגר המשמעותי בסדר יומו היה הג'אנגלינג "בין המשפחה לעבודה להתנדבות. הייתי חבר בוועד היישוב, גבאי בית הכנסת, העברתי פעם בשבוע שיעור לקהילה. התפקיד בתנועת עזרא כלל ימי עבודה ארוכים וטלפונים באמצע הלילה. המשפחה פתאום גדלה, ויש חמישה ילדים. לא תמיד הייתי מוצלח בהכול, אבל אני לא חושב שאי פעם העסיקה אותי השאלה מה המורשת שאשאיר או מה יחשבו עליי. כשציפי נפטרה, התחילו לשאול אותי על כל מיני יוזמות והנצחות. על כל דבר שהציעו, אמרתי: 'רגע, אבל ציפי היא לא רק זה'. היא הייתה בנאדם שלם. היא הייתה אישה, אמא, בת, שכנה, מדריכת כלות, מורה, חברה. היו לה המון יכולות שבהן היא השאירה חותם רציני, והיא הספיקה הרבה ב־34 שנותיה. במובן מסוים, התאונה נתנה לי שיחת מוטיבציה של אמצע החיים: איך אתה רוצה שיזכרו אותך אחרי 120?"
מיזמי ההנצחה לציפי כוללים לעת עתה תוכנית של מסע בת מצווה, שיעורי תורה, ויש גם כוונה לתפור חופה – "אבל זוכרים אותה גם באמצעות דברים יומיומיים, כמו שכנים שדואגים יותר זה לזה, מחזקים את הקשרים. כי כזאת היא הייתה: עשתה כל דבר בצורה חזקה וטובה, ברצינות ובעומק, עם התלהבות ותשוקה".
הנכות מפחידה יותר
באמצע אוגוסט, עם המעבר לשיקום בתל־השומר, חזר אפרים הביתה. "ידעתי שבשלב הזה אני אקבל את הכאפה. מבחוץ הבית הוא אותו בית, גם אם נוספו לו כבש ומעלון. עדיין עומדת שם אותה פרגולה, והשלט 'משפחת רימל'. אבל עיקר הבית לא נמצא. ציפי איננה, נעם איננה.
"יש אובדן פיזי והתמודדות עם הנכות, ויש אובדן נפשי. עם הנכות אני מסתדר. אין רגליים? אז יש כיסא גלגלים, ואפשר להגיע לכל מקום. זה בטח קל יותר מכפי שהיה לאנשים במצבי לפני עשרים שנה. הנגישו את השירותים בבית, את המטבח. הצדדים הטכניים סודרו. אני לא מנסה להקטין אותם, אבל אלו דברים שאפשר להתגבר עליהם. ובכל זאת, אנשים מפחדים מאוד מהאובדן הפיזי. כי אובדן נפשי הם חוו: אמנם לא כמו שלי, אבל בנוהג שבעולם אנשים מאבדים סבא וסבתא, ובשלב מסוים גם הורים. לכן הם מרגישים שאפשר להתגבר על זה. לאובדן הפיזי הם לא נחשפים ביומיום, ולכן הם חוששים להתעסק עם זה, לדעת או להכיר.
"אבל את ציפי ואת נעם אי אפשר להחליף. אם היו אומרים לי: 'תבחר – או נכות, או לאבד אותן', ברור שהייתי בוחר בנכות. וכששני הדברים נופלים עליך, הנכות היא זו שהרבה יותר קלה לבליעה. אבל עם הזמן גם היא יוצרת תסכולים. מסובך להחליף מצעים, או להכניס כביסה למכונה, או להרים שני דברים כשאתה צריך לאחוז גם בכיסא, אז מבקשים עזרה".
בינתיים הוא נמנע מלהעסיק מטפל 24 שעות ביממה, ומסתפק במנקה ובסיוע נקודתי. "חשובה לי הפרטיות והחיבור של התא המשפחתי", מסביר אפרים. גם בחיים הקודמים, על אף שהבית היה תוסס ובני הזוג אהבו לארח, הם הקפידו להקדיש זמן לעצמם. "היה זמן זוגי, ולציפי היה חשוב מאוד הזמן המשפחתי, רק אנחנו והילדים".
איך הילדים שבבית מתמודדים עם המציאות החדשה?
"בהתחשב בנסיבות, הם מתמודדים באופן מדהים. הם הרי הלכו לישון יום אחד, והתעוררו בבוקר לחצי משפחה. בלי אמא והאחות הקטנה, אותי הם לא ראו כמעט שלושה שבועות, ואת איתי הם לא ראו חודשים רבים. היום כל אחד לוקח את זה ברמה שלו ובדרך שלו. לאה מדברת על כך הכי פחות. נוח לה יותר להתמקד בדברים מסוימים ולעשות אותם כמו אמא – לסדר את השולחן, לבשל, להכין עוגה כמו של אמא. אבל קשה לה לדבר על הרגשות שלה או על הגעגועים, היא לא מוכנה לשמוע על זה, וגם לא הייתה בבית הקברות. עמיחי הרבה יותר פתוח לדבר על הצד הרגשי, לספר למה הוא מתגעגע, ללכת לראות. גם מצד הסקרנות שלו הוא חווה את זה אחרת. הראל, רק בן ארבע, לא יודע למה הוא מתגעגע. זה אחד הדברים שהכי כואבים לי: הם לא ידעו מה הם פספסו. הם לא חוו את אמא שלהם מספיק כדי להבין כמה היא נתנה להם. גם אם הם יכירו סיפורים ותמונות, זה לא יהיה אותו דבר".
ומה לך הכי קשה?
"כל דבר שהוא 'פעם ראשונה'. הייתה השבת הראשונה, הקידוש הראשון בבית. זה דרש הרבה טישו. ואחר כך כל חג, יום הולדת, אזכרה. אני בטוח שיש דברים שיהיו קשים גם בפעם השנייה. השגרה היא בדרך כלל עמוסה, וזה לא מכביד עליך במשך היום. גם התסכולים הפיזיים או הגעגועים הם קצרים במשך היום, כי אין זמן להתרפק ולהתפרק. בסוף היום אני שפוך, החיים על כיסא הם מעייפים יותר, כך שבשגרה אני לא שוקע במחשבות ובזיכרונות. מדי פעם גם זה קורה. אבל דברים שיוצאים מהשגרה, זה קשה". למזלו, אומר אפרים, הוא אינו סובל מסיוטים ליליים; זה היתרון במחיקת הזיכרונות מהנסיעה ומהשבועיים שלאחריה. דווקא אדם שהיה עד ראייה לתאונה סיפר לו שעד היום הוא סובל מסיוטים.
"כשהייתי מאושפז סיפרו לי על קמפיין ההתרמה שארגנו לנו, במטרה להנגיש את הבית ולסייע לשיקום המשפחה. חשבתי שכמה מאות אנשים תרמו – אבל התברר לי שמספר התורמים הוא 12 אלף. אני לא מכיר באופן אישי 12 אלף אנשים. את רואה את הרצון של אנשים להיטיב, מול ההרס שהנהג עשה"
כמעין תמונת מראה לילדים שלא יזכרו את אמם, גם לאפרים אין הרבה זיכרונות מבתו הקטנה. "היא נולדה בתקופה שהתחלתי עבודה חדשה, ואני לא חושב שיש לי תמונה איתה לבד. זה לא קל. מה אפשר לומר על ילדה בת שלושה שבועות, שרק החלפתי לה חיתול והלבשתי אותה. חוץ מלבחור לה את השם, לא עשיתי הרבה. קראנו לה נעם כי היא נולדה בשבת, ואנחנו פותחים את השבת עם השיר 'י־ה אכסוף נועם שבת' ומסיימים אותה במוצאי שבת באמירת 'ויהי נועם'. שמה השני היה רחל, כי היא נולדה בי"א בחשון. זו החמצה ענקית: הייתה לי בת שלא הספקתי לעשות איתה כלום. לא ליהנות איתה ולא לגדל אותה".
דילמת הטבעת
פרקליטות מחוז ירושלים הגישה בחודש ינואר כתב אישום נגד הנהג הפוגע, טארק כורד (19) ממזרח ירושלים. הוא הואשם בשתי עבירות של המתה בקלות דעת, שתי עבירות של חבלה חמורה, עבירות פציעה וכן נהיגה במהירות מעל המותר. לפי כתב האישום, כורד נהג במכונית שרכש כמה ימים קודם לכן, ולצורך "נסיעת מבחן" הגביר עוד ועוד את מהירותו כשהוא שועט מצומת עטרות ועד צומת כלא עופר. הרמזור האדום לא גרם לו להאט, וכך הוא פגע בעוצמה בכמה מכוניות שעמדו כ־40 מטר לפני קו העצירה.
כשאני שואלת את רימל על הנהג הפוגע, הוא משיב שפרטי המשפט לא מעניינים אותו. "זה לא מעסיק אותי, משתי סיבות. הראשונה היא שאני לא תולה תקוות במערכת – לא מתוך חוסר אמון, אלא משום שהיא לא נותנת עונש מידתי לעברייני תנועה. וזה מוביל לסיבה השניה – שום דבר, גם העונש הכי מידתי, לא יחזיר לי את היכולת ללכת, לא יחזיר לי את ציפי ואת נעם, ולא יחזיר את איתי לכפי שהיה.
"ברור לי שהנהג לא קם בבוקר במטרה להרוג, אבל הוא גם לא העריך את הכוח שיש לו ביד. וכך, במעשה אחד הוא שינה חיים של אנשים. נהג צריך להבין שכאשר הוא נכנס לרכב, הוא יכול לשנות את העולם. בדרך כלל משפט כזה נאמר בהקשר חיובי, מין אמירה של קאוצ'ר, אבל יש גם אפשרות רעה. והנהג הזה שינה את העולם לרעה, הפך אותו למקום פחות טוב, כי ציפי ונעם לא כאן".
הוא לוקח נשימה ומסביר שראה בעיניו איך אפשר לשנות את העולם גם לטובה. "לא רק המשפחה הקרובה הייתה סביבי בבית החולים. הגיעו אנשים מכל מיני מעגלים בחיים שלי, והם נשארו לאורך כל התקופה, ישנו לידי, שהו איתי בשבתות. זה לא מובן מאליו. כשהייתי מאושפז סיפרו לי על קמפיין ההתרמה שארגנו לנו, במטרה להנגיש את הבית ולסייע לשיקום המשפחה. חשבתי שכמה מאות אנשים תרמו – אבל התברר לי שמספר התורמים הוא 12 אלף. אני לא מכיר באופן אישי 12 אלף אנשים. את רואה את הרצון של אנשים להיטיב, מול ההרס שהנהג עשה".
כאדם מאמין, מן הסתם שואלים אותך לא פעם אם אסון כזה מערער את האמונה.
"יש לי שתי תשובות לזה. אחת על הצד השלילי – בשיקום בתל־השומר היה איתי מישהו שטרח כל הזמן להדגיש באוזניי שהוא לא מאמין, אבל לא ראיתי שהיה לו קל יותר להתמודד. גם אם אתה חושב שאירוע כזה הוא רנדומלי, זה לא מקל על השאלות ועל חוסר ההבנה. את התשובה השנייה אני אצטט ממורי ורבי הרב יהודה עמיטל, ניצול שואה, שהיה מדגיש לנו ש'שאלה טובה עדיפה על תשובה לא טובה'. אם הייתה לנו שאלה בסוגיה, והתשובה לא הייתה משכנעת, הוא לא אהב את זה שנותנים תשובות לכל דבר. אפשר גם להישאר עם השאלות.
"יש אנשים שאומרים שהם שואלים את עצמם לא 'לָמה?' אלא 'לְמה?', כלומר בשביל מה. אני לא יודע אם אני נמצא במקום הזה. דווקא כאדם מאמין, אתה מבין שיש דברים שאתה לא מבין. אנחנו רגילים למצוא הכול בגוגל, והנה דבר שאין לו תשובה".
על אצבע ידו הוא ממשיך לענוד את טבעת הנישואין שלו. בשנים שאחרי החתונה היא עדיין לא הייתה שם: "הרב ברוך גיגי מישיבת הגוש תמיד אמר לתלמידים, 'בשביל מה צריך טבעת? כדי להראות שאתה נשוי? שים שלט'. לאורך השנים ציפי ואני התלבטנו בנושא, ולפעמים כששאלו אותי למה אני בלי טבעת, הייתי עונה בצחוק 'מה לעשות, אשתי לא קנתה לי'". שנה וחצי לפני התאונה ציפי אכן קנתה לו טבעת, ומאז הוא לא הסיר אותה, גם לא אחרי שהתאלמן. "למה? כי אני עדיין חי את זה. לא החלפתי גם את תמונת הפרופיל המשפחתית בוואטסאפ ובפייסבוק. אולי עכשיו, כשיש תמונות מבר המצווה, אעשה זאת. אם בעבר החלפת תמונה בפייסבוק גררה מקסימום כמה לייקים, אני מניח שכעת יהיו גם לא מעט תגובות. לא שאני מפחד מהן, אבל לא בטוח שבא לי לראות אותן. לא שיניתי גם את השם בפרופיל הפייסבוק, שמשותף לשנינו. רק את תאריך יום ההולדת, שהיה של ציפי, שיניתי. לקבל מזל־טובים בתאריך שלה זה כבר יותר מדי בשבילי".
חברים צירפו אותו לקבוצת פייסבוק של אלמנים ואלמנות. הוא ציפה למצוא שם בדיחות שחורות, ובמקום זה מצא דיונים בשאלות כמו אם ומתי להסיר את טבעת הנישואין. "נשים סיפרו שהן תלו את הטבעת על שרשרת לזיכרון, וגם חלק מהגברים עשו כך. אצל גברים דתיים, אם הטבעת יורדת מהאצבע היא הולכת לארנק או לשידה. שמתי לב שבניגוד למונח כמו 'הגרוש שלי' או 'הגרושה שלי', על בת זוג שנפטרה אומרים 'אשתי'. ציפי תמיד תישאר אשתי, ולא בא בחשבון שפתאום אזדכה עליה. אני לא מחפש איך לעצור ולהיפרד מחלק ה'לפני' בחיים שלי".
שנה אחרי התאונה, מחשבות על פרק ב' עוברות לך בראש?
"כשהייתי בתל־השומר, עוד לפני שהצלחתי אפילו לעבור מכיסא גלגלים לכיסא רגיל, כבר שמעתי איש צוות שם אומר: 'אתם הדתיים מתחתנים מהר מאוד בפרק ב". לא יודע אם זו סטיגמה או מציאות, אבל כרגע זה קשה. אני לא מתגעגע לחיבוק, אני מתגעגע לחיבוק מציפי. אני לא מתגעגע לזוגיות, אלא לזוגיות עם ציפי. אני לא אומר שזה לא ישתנה אף פעם. אני בן 36, לא בן 200. אבל המקום שבו אני נמצא כרגע, הוא לא שם. זה לא מה שעומד בראש מעייניי".
בטיפול רוחני־נפשי שעבר בתל־השומר, השמיעה המטפלת את השיר "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד". "דיברנו על המילים האלו, ואני חושב שבאמת אפשר לשאוב כוח מההבנה הזאת שגם במקום הקשה ביותר ובחלקים הקשים ביותר, אנחנו מקבלים דרישת שלום מציפי. ברור לי שאם היא לא הייתה עולה למעלה ועושה רעש, איתי לא היה פה, השיקום שלי לא היה מצליח כמו שהצליח, והילדים לא היו מתגברים כמו שהתגברו. אפילו בדברים הקשים ביותר יש מי ששומר עלינו ודואג לנו. התחברתי מאוד גם לשיר 'הרופא לשבורי לב'. זה לא בכי ותלונה על מר גורלנו, אלא הבנה שהיחיד שיכול לרפא אותנו ולהכיל אותנו זה הקב"ה. זה מתחבר ל'אין שלם מלב שבור'. השלם שלי עכשיו הוא שבור. אולי גם כאן יש תשובה לשאלה על הטבעת: ציפי תמיד תהיה חלק מהחיים, חלק מהשבר שלי. היא השלם שלי.
"כשבאים לנחם אבלים, אומרים להם 'בבניין ירושלים תנוחמו'. מה הקשר? איך זה מנחם אותי? והתשובה היא שהמשפט הזה גורם לך להבין שאתה לא לבד. אתה חלק מסיפור גדול, מאומה שחוותה דברים קשים יותר. זה נותן את היכולת להאמין בעתיד טוב יותר, שעל פי שיתמהמה, בסוף הוא יגיע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
