"הם לא צריכים להיות חרדים, אבל למה לפחד מהיהדות?"

עד לא מכבר, מי שנכנס למבנה הרחב ברחוב מנורה 8 בירושלים בערב שבת היה נתקל במחזה לא שגרתי: עשרות צעירים וצעירות בעלי חזות חילונית יושבים סביב שולחן ושרים זמירות ושירי קודש בדבקות דתית אותנטית. גם בלילה בין חמישי לשישי התאספו באי המקום לשיר ניגונים יהודיים, יחד עם הזמר המופיע מולם. הקורונה שיבשה את שגרת הפעילות במקום, אבל את הדיסוננס בין הופעתם החיצונית של הנוכחים ובין צביונם של האירועים אפשר לפגוש שם גם היום – בשיעורי היהדות שנערכים במבנה, בסלנג החרדי שנשמע במסדרונות, וגם בסגנון המודעות על הקירות. את הניגודיות הזו מבטא אפילו הכיתוב הקטן ליד הכניסה לשירותים, שבמעין הומור פנימי מזכיר לברך "אשר יצר".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ממרץ עד היום אני מובטל, זה מנוון את הנפש"
– "דקירה בוגדנית בעם הפלסטיני": הנייה זועם על מרוקו
– הותר לפרסום: נעצר הרוצח של אסתר הורגן ז"ל

"החצר של יודה", זה שמו המוכר של המקום, ויש המכנים אותו "מנורה". מתחם רחב ידיים בין סמטאות שכונת נחלאות, בית חם ליוצאים בשאלה מהציבור החרדי. בימי שגרה פוקדים את "החצר" כמאתיים איש מדי שבוע; הם באים לכאן כדי ללמוד וליצור, לשיר ולנגן, לחפש ולהתגעגע, אבל קודם כול כדי להיפגש זה עם זה. במקום הזה הם מצליחים לקבל הרגשה של שייכות, תחושה שאבדה להם בדרכם החוצה מהחברה החרדית. "חוזרים בתשובה בדרך כלל מרוויחים קהילה", אמר לי אחד מהם. "אנחנו, היוצאים בשאלה, מפסידים קהילה. קשה לנו למצוא את עצמנו בחברה החילונית, ואנחנו חווים תלישות ובדידות".

מעבר למתן שייכות חברתית, לחצר של יודה יש מטרה נוספת. המסר שלה ליוצאים בשאלה הוא – גם אם לא הסתדרתם עם המסגרת החרדית או עם דקדוקי הדת, אתם עדיין יכולים ליהנות מהיהדות וממסורת בית אבא. החיפוש אחר דרך חדשה אינו מחייב להתנתק מהעבר. אפשר להתענג על ניגון דתי או על דף גמרא, בלי להתנצל על הראש הגלוי.

יהודה כהן: "בדירה הקודמת היו סעודות שבת עם סיגריות, בחורים ובחורות, כולם שרים יחד 'י־ה אכסוף' ו'רחם בחסדך'. הרגשתי שהם לוקחים את הדבר המקודש ביותר לי ועושים ממנו צחוק. הבנתי שגם בנתינה צריך סדר. הצלחנו ליצור מסגרת שנותנת מקום, אבל גם מציעה תוכנית"

יודה, שהמקום קיבל את שמו, הוא יהודה כהן (36) – בנו של סגן שר האוצר יצחק כהן, מחברי הכנסת הוותיקים ביותר בש"ס. הוא אדם חייכן ומאיר פנים, שופע שמחה והומור, חובש כיפה שחורה. את המקום הזה הקים אחרי שחווה בעצמו את מה שחווים הצעירים שבאים לכאן – מסע של התרחקות מואצת מסביבת המוצא, ואז בלימה והתבוננות מחודשת על העבר. "המטרה שלי היא שכמה שיותר אנשים ישקמו את החיים שלהם, יחדשו את הקשר עם ההורים, ידברו יהדות ויחיו יהדות", הוא אומר. "מטרה לא פחות חשובה היא להראות לעולם שקיימת קהילה כזו, והיא ממש לא שוליים. יש פה אנשים יצירתיים, מוכשרים וחכמים בצורה בלתי רגילה. צריכים להכיר באוכלוסייה הזאת, ולהיות קשובים אליה".

 

"החצר" שלו כבר הצליחה לעשות מה שנחשב לבלתי אפשרי: לגרום להורים חרדים לחדש את הקשר עם ילדיהם היוצאים בשאלה, אחרי נתק ממושך. "שלוש פעמים קיימנו כאן 'ערב הורים', והגיעו אנשים חרדים שלא דיברו עם הילדים שלהם במשך שנים. אצל חלקם המפגש הזה שינה את היחס מקצה לקצה, זה היה ממש 'והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם'. התחלנו גם לארח הורים בשבתות, בכל פעם זוג אחד, וזה דבר נהדר שהוסיף למקום תחושת ביתיות".

במקרה האישי שלו, הוא מציין, הקשר עם ההורים היה טוב גם כשהוא עצמו עזב את החברה החרדית. "אני חושב שיש משהו בתרבות המזרחית שמאפשר את זה. ההורים שלי תמיד שידרו – קודם כול אתה הבן שלנו, ולא משנה מה המסלול שבחרת. גם להורים של החבר'ה כאן אני אומר: לפני הכול אתם משפחה. רק אחר כך מגיעים הדיונים הפילוסופיים על הדרך הנכונה לחיות".

חסידות בלי כיפה

יהודה כהן נולד באשקלון, הרביעי מעשרת הילדים במשפחתו. בצעירותו למד בישיבות ליטאיות בירושלים, ולדבריו לא תמיד התאים לנוף הישיבתי. "כבר בתור ילד בלטתי דרך ההומור והצחוק, אהבתי לשעשע ולהשתעשע. זה הגיע מתמימות, אבל אף מוסד לימודי נורמלי לא רוצה אצלו ליצן חצר".

בגיל 18 הוא החל ללמוד בישיבת חברון בירושלים. כשהנהלת הישיבה הודיעה כי היא  מבטלת את אירועי "רב פורים" מכיוון שבשנה הקודמת פרצו התלמידים את הגבולות המקובלים במקום – כהן המתוסכל החליט לקיים אירוע בלתי רשמי, וכינס בבית המדרש כ־400 מהתלמידים למופע פורימי שיזם בעצמו. בעקבות זאת החליטה הישיבה להשעותו מהלימודים. "זה היה צעד נדיר, בדרך כלל לא זורקים בחורים מישיבת חברון", הוא מספר. "המשגיח של הישיבה הציע לי ללכת ל'התחזקות' של שלושה חודשים בישיבת קריית־מלאכי. אמרתי לו שנראה לי שבניו־יורק אתחזק יותר".

כהן החליט לראות עולם. מצויד במכתב המלצה שנתן לו אבא של חבר, הוא הגיע ללא תיאום מוקדם ל"ישיבת רבנו חיים ברלין" בברוקלין – אך שם אמר לו ראש הישיבה כי אינו מקבל עוד בחורים מישראל. "יצאתי לרחוב עם המזוודות ולא היה לי מושג לאן ללכת", הוא משחזר. "חבר מהארץ הפנה אותי לחבר שלו, שמצא לי מקום לשני לילות. הנחתי אצלו את הדברים, חזרתי לישיבת רבנו חיים ברלין, נכנסתי לבית המדרש ולמדתי בשיא הרצינות מהבוקר עד הערב. ביום השני ניגש אליי בנו של ראש הישיבה, התנצל על שלא קיבלו אותי, ונתן לי מפתח לחדר. מאותו רגע, כף רגלי לא דרכה יותר בבית המדרש".

במקום ללמוד בישיבה החל כהן ללמוד את מנהטן, ובהדרגה עזב את העולם החרדי. הוא שכר דירה, מצא עבודה והתחבר לקבוצה של תלמידי ישיבות לשעבר שיצאו בשאלה וביקשו לחיות את ניו־יורק. לאחר תקופה, הוא מספר, הגיע לתובנה שהשפיעה רבות על מעשיו היום: "שמתי לב שרבני הישיבה והמסגרת הישיבתית היו אצלי במוח באותו תא יחד עם אלוקים. החיבור הזה גורם לכך שאם אתה לא מסתדר עם המסגרת, אתה פורק הכול. לבחורים שפגשתי בארצות הברית לא היה 'אנטי' כלפי היהדות ואלוקים; הם הפסיקו לשמור מצוות ויצאו לגמרי מהעולם הדתי רק כי לא הסתדרו עם הישיבה והחיים החרדיים. לאט־לאט הבנתי שזה לא אמור להיות כך".

אחרי חמש שנות נדודים בין ישראל לניו־יורק התוודע כהן לרב משה שפירא – רב חרדי מוכר ומוערך משכונת בית־וגן בירושלים, שנפטר לפני כשלוש שנים. "הוא סידר לי את הראש. שמעתי ממנו דברי תורה שלא שמעתי מעולם, ודרכו הצלחתי לדבר מחדש יהדות ולהרגיש חלק ממנה. הבנתי שאני לא יכול להתכחש ליהדות שלי, ורציתי להנגיש אותה גם לחברים שיצאו בשאלה. ידעתי שגם הם רוצים להיות חלק מכל זה, אבל המערכת פשוט לא התאימה להם".

מצויד בתרומות שגייס מחברים בארה"ב, שכר כהן דירה ברחוב נוב בשכונת נחלאות בירושלים, והכריז עליה כבית פתוח ליוצאי המגזר החרדי. "אמרתי לאנשים: בואו, שבו, תאכלו משהו ותדברו על החוויה שלכם".

מה היה המניע המרכזי של המיזם? לאפשר מגע חברתי לאנשים שסובלים מבדידות, או להראות להם איך מסתדרים עם היהדות גם כשלא מסתדרים עם המסגרות הדתיות?
"הרצון היה לומר להם שאין שום דבר שחוצץ בינם לבין היהדות, אבל באופן מעשי, כשבאים לעשות כזה דבר, צריך קודם כול לדאוג לאנשים, לאסוף אותם ולתת להם צרכים בסיסיים. מבחינתי, עצם הדאגה להכניס אורחים ולתת לאנשים מענה בסיסי, זו יהדות. אמרתי להם: בואו. יש מקום, קצת יין, גבינות, ארוחה טובה. אבל לא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות במקום הזה".

הניסיון הראשון, הוא מודה, סבל מחוסר כוונון. "הגיעו הרבה יוצאים בשאלה, ונהייתה אנדרלמוסיה. הרגשתי שמשהו לא נכון שם. גם כשאתה מזמין אורחים אליך הביתה, אתה לא אומר 'תעשו פה מה שאתם רוצים', כי זה יוצר מהומה גדולה. ראיתי שהחבר'ה האלה באים, הם יחד, אבל מה אני נותן להם? רק התכנסות? הבנתי שצריך לשנות משהו, אחרת אני אפילו גורם להם נזק".

הצלחה אחת גדולה כן צמחה מהניסיון הראשוני ההוא. ערב אחד יצא כהן למרפסת הדירה וראה שם צעירה שבגדיה העידו כי סיימה זה עתה משמרת כאחות. התברר ששמה חווי, ושהיא עזבה את חסידות סלונים. אחרי שיחה קצרה הוא אזר אומץ וביקש שייפגשו. "היא לא ידעה מאיפה זה בא לה, שעסקן חרדי מבקש לצאת איתה. חצי שנה אחר כך התארסנו. אנחנו נשואים חמש שנים, יש לנו שני ילדים, והיא אור גדול מאוד בחיים שלי".

את הפרויקט ליוצאים בשאלה הוא העביר מרחוב נוב לדירה ברחוב אבן־ספיר בעיר. הפעם כבר החליט כהן ליצוק תוכן יהודי למקום, והחל לקיים שם שיעורים, סדנאות והופעות של אמנים, אבל גם הניסיון הזה לא מילא את הציפיות שלו. "צצה שם בעיה אחרת. בליל שבת נוצרה מציאות של סעודה גדולה שיושבים בה עם סיגריות, בחורים ובחורות, וכולם שרים ביחד 'י־ה אכסוף' ו'רחם בחסדך'. הרגשתי שהם לוקחים את הדבר המקודש ביותר בשבילי, שזו היהדות, ועושים ממנו צחוק. שאלתי את עצמי האם אני לא מחלל כאן את הקודש – בא בשם היהדות ומרים יד נגדה".

כהן סגר גם את הדירה השנייה, ולאחר כשנה שכר את המתחם הנוכחי ברחוב מנורה. "אני שמח על התהליך שעברתי", הוא אומר. "הבנתי שגם בנתינה צריכים לעשות סדר. כאן בעצם הצלחנו ליצור את המסגרת שחלמנו עליה – כזו שמאפשרת ונותנת מקום, אבל גם מציעה תוכנית מסודרת שאנשים יכולים להפיק ממנה תוצאות". במסגרת התוכנית הזו, למעלה מארבעים צעירים מקבלים מלגה ללימודים אקדמיים, ומצידם הם מחויבים להגיע מדי יום ראשון ל"מנורה" ולהשתתף בערב הכולל הרצאה על סיפור הצלחה אישי, ושיעור בפילוסופיה יהודית. "המרצים באים לכאן בהתנדבות", מספר כהן. "היו כאן בין השאר מנהל רשות המיסים, מנכ"ל משרד המשפטים וראש אגף התקציבים באוצר. כן, גם אבא שלי מסייע לי לגייס אותם".

עד ימי הקורונה התקיימו בחצר של יודה גם סדנאות של תנועה, קול וכתיבה להעצמת הנפש, פעילות לילדיהם של היוצאים בשאלה, קורס שחמט וסדנאות מוזיקה וציור. קבוצה שלמדה שיעורים בחסידות יצאה למסע בעקבות שורשי החסידות באוקראינה ובפולין. "פגשנו שם חסידים מהארץ שלא ידעו איך לאכול אותנו", מספר כהן. "הם ראו אנשים שהולכים בלי כיפה, אבל מדברים יידיש ושרים שירי שבת". בכל יום חמישי נערך ב"חצר" זיץ', ערב חסידי, עם מופעי מוזיקה יהודית. אחת לשבועיים התקיימה תפילת קבלת שבת גדולה ואחריה סעודת שבת. הפעם כבר החיל כהן מגבלות מסוימות: המשתתפים נדרשו להקפיד על שמירת שבת במרחב הציבורי.

הם לא חושדים בך שבסוף, אתה מנסה להחזיר אותם בתשובה?
"הסקפטיות הזו אכן קיימת אצלם, אבל מהר מאוד אנחנו הופכים לחברים, וכשהם מאמינים לי וסומכים עליי – הכול נראה אחרת. הם אומרים: 'יכול להיות שיהודה היה רוצה שאשתנה, אבל הוא כבר חבר שלי וזה לא מעניין אותי'. אני מצידי משדר להם מה אני רוצה. האמירה שלי היא: זה העם שלנו, זו היהדות שלנו, ולא משנה איפה אתה נמצא – אתה לא יכול לחתוך את עצמך מהענף הזה. אני לא מסוגל להשלים עם הידיעה שהם מפתחים יחס שלילי ליהדות כולה רק בגלל חוויה לא תקינה שהייתה להם באיזו חסידות בבני־ברק. למה זה צריך להיות קשור? העם היהודי הרבה יותר גדול מזה. הם לא צריכים להיות חרדים. שיבחרו מה שירצו, אבל שלא יחתכו את הענף. שיתחתנו ויביאו ילדים לעולם כמו יהודים. בכל העולם יש יהודים שמה שמאחד אותם הוא היותם יהודים, ולא דקדוק הלכתי כזה או אחר. למה שגם אנחנו לא נהיה פטריוטים ליהדות? זו הזהות שלנו, ולא צריכים לפחד ממנה".

בודד בלב ים

את החצר מתפעלים יוצאים בשאלה שמצאו בה את ביתם. כזה הוא למשל אהרן קוזליק (32), גרוש ואב לשניים, בן למשפחה של חסידי גור מאשדוד. כבר בגיל 15 התעוררו אצלו תהיות אמוניות, אך הוא המשיך בתלם: בגיל 18 התארס עם ציפי, בת למשפחה מחסידות טאלנה, ובגיל 20 כבר היה אב לבן. בני הזוג עברו מירושלים לביתר־עילית, ושם לדבריו, כשהם רחוקים מקהילותיהם המקוריות, החל אצלו תהליך היציאה בשאלה. כשהפער בינם לבין החברה שסביבם הלך וגדל, הם עברו למושב מבוא־ביתר, ובהמשך חזרו לירושלים. גם ציפי הפסיקה לשמור מצוות, וכשבנם הבכור הגיע לגיל שש הם רשמו אותו לבית ספר ממלכתי.

קוזליק החל לעבוד כיזם בתחום הנדל"ן. בהתחלה הצליח מאוד, ואחר כך נקלע לקשיים שהשפיעו גם על הזוגיות והובילו לגירושין. הוא עזב את הבית והצטרף לדירה של יוצאים בשאלה ברחוב ירמיהו בירושלים. "קיימנו שם הרבה ערבי נגינה וקריאת ספרים", הוא מספר. "בשלב מסוים כבר אי אפשר היה לישון בדירה, כי בכל רגע כמעט התקיימה איזושהי פעילות חברתית".

כשיהודה כהן פתח את החצר, הוא הזמין את החבורה מרחוב ירמיהו לפקוד את המקום. "סיפרו לנו שחשוב לו לעשות 'קירוב', ומיד אמרנו – לא. אבל אחר כך הסתיים החוזה שלי בדירה, ומחוסר ברירה הגעתי לכאן, על אף שהייתי חשדן". "החצר" אינה מספקת מקומות לינה, אבל קוזליק, שהחל לעבוד במקום, קיבל חדר לתקופה מסוימת. עם הזמן, החשדנות שלו כלפי כהן נעלמה. "המקום הזה שינה אותי מאוד", הוא מספר. "בהתחלה כל מה שהדיף יהדות היה פסול בעיניי, אבל דרך האישיות של יהודה גיליתי מחדש את היהדות שלי. הוא חולל אצלי את השינוי דרך מקומות רגשיים, ואני אסיר תודה לו על כך. היה לי המון ידע – בפרק החרדי של חיי סיימתי ש"ס וכמעט הוסמכתי לרב – וכשיצאתי בשאלה זרקתי הכול, ונשארתי בודד בלב ים. המקום הזה עזר לי להבין שהיהדות היא אוצר תרבותי, שיש בה הרבה דברים שערכם לא יסולא בפז, ולא פלא שכל העולם מתעניין בה. שני הבנים שלי לומדים בחינוך חילוני, והיום אני קצת מתבאס מכך שהם לא יודעים להגיד 'שמע ישראל' כמו שצריך".

את הקשר עם משפחת המוצא שלו הוא מתאר כ"מרוחק ומוזר". "כשאחותי ילדה בן, אבא שלי הודיע לי רק אחרי ארבעה ימים. לא עדכנו אותי על הברית, ואני לא יודע אם זה היה בכוונה או לא. ההורים שלי הגיעו לפה פעם – אבא שלי נהנה לפגוש את יהודה, ואמא שלי סתם אהבה את המקום – אבל בניגוד להרבה מהמבקרים כאן, החצר לא קירבה ביני לבין הוריי. רציתי מאוד לראות אותם פה גם בערב הורים, והזמנתי אותם לבוא. אמנם ידעתי מראש שזה לא יקרה, ובכל זאת כשלא ראיתי אותם זה כאב לי מאוד, ופשוט עליתי לחדר לישון".

בפועל מנהלים את החצר של יודה סאם גרין ושיפי מרכוס. גרין (40), גרוש ואב לחמישה, עזב את העולם החרדי לפני כחמש שנים. הוריו היו ממקימי הארגון החרדי "ערכים", שעוסק בהחזרה בתשובה. לתופעה ההפוכה, של נשירה מישיבות ויציאה בשאלה, נחשף בנם רק בגיל 30, כשעבד בניהול רשת של המרת כספים. "פגשתי יוצאים בשאלה שנכנסו אליי למשרד, והתחלתי לדבר איתם. כל חיי ראיתי את ההשקעה העצומה של הציבור החרדי בתחום ההחזרה בתשובה, וכעת הייתי בהלם לגלות את אפס ההשקעה של הציבור הזה במי שלא שרדו את מערכת החינוך הלא קלה שלו. הבנתי שהעולם החרדי מזניח חוב מוסרי גדול מאוד שמוטל עליו, וכשראיתי את יהודה נכנס תחת העול של המחויבות הזאת, הצטרפתי אליו".

סאם גרין: "הגופים החילוניים שהוקמו כדי לסייע לאוכלוסייה הזו הם מעין ארגון הצלה: הם מתייחסים לצרכים הטכניים, לא לצד הנפשי. רק בעקבות גל התאבדויות של יוצאים בשאלה, התחילו להבין את זה. המטרה הראשונית שלנו הייתה לייצב את העניין הנפשי, שאנשים ירגישו פה בבית ויוכלו לשתף במה שהם עוברים"

החידוש של החצר, מחדד גרין, נמצא במענה הייחודי שהיא נותנת ליוצאים בשאלה. "הגופים החילוניים שהוקמו כדי לסייע לאוכלוסייה הזו, הם מעין ארגון הצלה: הם מתייחסים רק לצרכים הטכניים, ולא מבינים שהנקודה המרכזית והחשובה היא הצד הנפשי. כשאדם עוזב זהות, הוא לא לוקח בחשבון שמדובר בפאזל שמורכב מכל החוויות שדרכן הוא גדל. מי שמפרק פאזל כזה, אף אחד לא מבטיח לו שהוא יצליח להרכיב אותו מחדש. רק בעקבות גל התאבדויות של יוצאים בשאלה, התחילו להבין את זה. לכן המטרה הראשונית שלנו הייתה לייצב את העניין הנפשי, שאנשים ירגישו פה בבית ויוכלו לשתף במה שהם עוברים.

"הזהות שעליה אנחנו מדברים כאן בתור זו שלא כדאי לאבד, היא הזהות היהודית. אנחנו לא מתעסקים בדת, אלא במשמעות של היהדות. יהודה הגיע ממקום חרדי, וגם בכך יש חידוש גדול: החרדים כאמור לא התייחסו ליוצאים בשאלה, ואם התייחסו, זה רק במטרה להחזיר אותם בתשובה. פתאום בא אדם חרדי ואומר: אני לא רוצה להחזיר אתכם בתשובה, אלא לדאוג שיהיו לכם חיים טובים".

שיפי מרכוס גדלה בבית חב"דניקי בביתר־עילית, אבל בגיל 18 התגייסה לצה"ל ושירתה בכיפת ברזל. בשנתיים האחרונות היא אחראית על הניהול השוטף של "החצר". "הפן החברתי הוא הצד החזק כאן", היא אומרת, "אבל המכנה המשותף של כולם הוא הזהות. המקום הזה בא לענות על מצוקת התלישות של הרבה אנשים שבחרו לצאת מהעולם החרדי, אבל מתקשים להתערות ולהתפתח. היומיום שלנו נראה חילוני, אבל התרבות, הניואנסים והשפה הם אחרים. נוצרת כאן חברה חדשה. לא חרדית ולא חילונית, אבל מאוד יהודית".

מרכוס מעידה על עצמה כי היא משמרת את הקשר עם המסורת שעליה גדלה. "אני עדיין לומדת תניא באופן מזדמן. זה תמיד עניין אותי, ואף פעם לא בעטתי בתורת חב"ד; רק הצורה שבה הנגישו לי אותה, והסתירה שחוויתי בין ההשקפה לבין ההתנהגות של אנשים, לא אפשרו לי להמשיך במסלול שבו הייתי. זה נכון גם לגבי אחרים שאני פוגשת פה – איזושהי אמת מנעה מהם להישאר בעולם הקודם שלהם, אבל יש מטען תרבותי שהם מחוברים אליו ומתגעגעים אליו. הם לא מסלפים את השבת ואת החגים, ולא את הזהות היהודית. הם פשוט רוצים לחיות את האמת של היהדות, להרגיש אותה ולהיות מחוברים אליה במובן הרחב שלה, בלי ניואנסים מיותרים שחונקים אותם".

מהסמינר לבר

הקורונה שיבשה כאמור חלק גדול מהפעילות במנורה 8. הופעות לא ניתן לערוך במקום, וגם לא תפילות שבת וסעודות המוניות, אבל השיעורים מתקיימים, וחרדים־לשעבר ממשיכים לפקוד את החצר. באי המקום גם סייעו לאנשי הצוות לנצל את החודשים האחרונים לצורך שיפוץ נרחב ומתיחת פנים של המבנה. "הרווחנו משהו מהקורונה", מספר כהן. "במקום לדבר על הופעות עם מאתיים חברים התמקדנו ביחס אישי, והעזרה שלנו נעשתה יעילה יותר".

לדבריו, מאז תחילת ימי הקורונה מורגשת עלייה של ממש במספר הצעירים שעוזבים את העולם החרדי. "אני בדרך כלל לא מנהל שיחות טלפון עם הורים ואנשי חינוך, אבל בתקופה הזו יש כמות מטורפת של אנשים שמתקשרים אליי ושואלים מה עושים. ישיבה ותיקה ומוכרת שלמדו בה כמה עשרות בחורים התפרקה. לפני כמה ימים נסעתי לקיבוץ חילוני כדי לבקר חמישה בחורים, בוגרי ישיבת חברון, שיצאו בשאלה והתחילו לעבוד במלון. יש שבר גדול".

חיים גולדבלט: "בתקופת הקורונה הצעירים בחברה החרדית הבינו פתאום שיש דרך אחרת. אם עד עכשיו האפשרות היחידה הייתה ללכת לישיבה, פתאום נוצרה אפשרות לא להיות שם. כך החלו להתעורר אצלם שאלות. גם האינטרנט, שמאיים על עולם הישיבות כבר שנים, חיזק את השאלות"

כדי לדון על הטלטלות ברחוב החרדי אספנו לשיחה כמה מהצעירים הפוקדים את החצר של יודה. חיים גולדבלט (26) גדל בנווה־יעקב בירושלים ויצא בשאלה לפני שלוש שנים. היום הוא סטודנט למתמטיקה ומחשבים, ועובד בתחום החינוך המיוחד. יוסף כהן (25) גדל במודיעין־עילית ולמד בישיבת חברון. לפני שנתיים וחצי עזב את העולם החרדי, וכיום הוא לומד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ועובד במרכז זלמן שז"ר. שלום בראור (24), ירושלמי במקור, למד בישיבת "דרך השם". גם הוא כבר שלוש שנים אינו דתי. בשיחה משתתף גם שלמה, שבחר שלא להזדהות בשמו האמיתי. הוא בן 28, בעבר תלמיד בישיבת פוניבז' וכעת סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל־אביב.

"בתקופת הקורונה הצעירים בחברה החרדית הבינו פתאום שיש אופציה אחרת", אומר גולדבלט. "אם עד עכשיו האפשרות היחידה שלהם הייתה ללכת לישיבה, פתאום נוצרה אפשרות לא להיות שם בגלל הקורונה. כך החלו להתעורר אצלם שאלות שהם לא התמודדו איתן קודם. במקביל לכך האינטרנט, שמאיים על עולם הישיבות כבר שנים, נכנס יותר לשימוש וחיזק את השאלות".

"אם הייתי בחור ישיבה בתקופה הזו, אני לא חושב שהייתי חוזר בשאלה דווקא עכשיו", אומר מנגד יוסף כהן. "לדעתי הקורונה השפיעה בעיקר על הבחורים בשוליים, שבכל מקרה הסתובבו ועבדו. היא סיפקה להם טריגר כדי לעזוב. אני כן מסכים שהקורונה חשפה תרמית מסוימת בציבור החרדי: החברה הזו תלויה בשגרה של תורה שקיימת כל הזמן, ופתאום נוצר ואקום שקשה לה להתמודד איתו".

יהודה כהן: "אני לא מסכים שזהו נוער שוליים. הקורונה פגעה גם בחזקים. אפילו בישיבת חברון יש בחורים שלא חזרו ללמוד, ופגשתי כמה מהם. גם בי התקופה הזו פגעה רוחנית, למשל בהקפדה על תפילה במניין. חטפתי נזק ישיר בתחום הזה. אני יכול להבין ילד בן 14 שאף פעם לא למד גמרא ברצינות, ועכשיו הוא מתחיל ללמוד בישיבה – ואין אצלו התלהבות, כי הוא לא חווה את אווירת אלול. אני זוכר איך אחרי שלושה ימים של אלול בישיבה, רעד לי כל הגוף. הימים הנוראים זו התקופה שבן תורה מקבל ממנה כוח לכל השנה, אבל השנה זה לא קרה".

"גם אני חושב שזו תופעה רחבה", אומר בראור. "אחרי הסגר הראשון הגעתי לשוק מחנה יהודה בחמישי בלילה, וראיתי בחורות חרדיות מסמינרים טובים שותות בירה בבר. הייתי בהלם. בעבר בנות כאלה היו לפחות מחליפות לבגדים אחרים, ועכשיו לא. אני חושב שהחברה החרדית לא תחזור למה שהיא הייתה. עוד לא מבינים את זה".

שלמה: "לדעתי יש פה שילוב של כמה דברים. ראשית, כבר לא מובן מאליו שהולכים לישיבה וממשיכים כרגיל. שנית, בציבור החרדי המטרה היא ללמוד כל הזמן; כשהישיבה סגורה ונוצר הרבה זמן פנוי, אין לה תחליפים שלא מזיקים לרוחניות, וכך השעמום מביא לידי חטא. מחפשים מה לעשות, יש יותר אינטרנט שנכנס לבתים, ואנשים נחשפים לאלטרנטיבות".

מה לגבי אמונת חכמים, שנחשבת לאחד היסודות של ההשקפה החרדית? האם המתח בין ההוראות של משרד הבריאות לבין הוראות הרבנים יצר משבר?
יהודה כהן: "בהחלט. אני חושב שנוצר שבר אמיתי ביחס בין רב לתלמיד. גם ההורים של התלמידים מבולבלים, כי הם לא יודעים בעצמם אם התשובות לשאלות מגיעות מהרב חיים קנייבסקי או מהנכד שלו יענקי".

שלמה: "חילוקי הדעות שהיו בתוך הציבור החרדי בנוגע להוראות, פגעו באמונת חכמים. בנוסף, בגלל הקורונה אין עכשיו 'שטעטל חברתי' שכולם מגיעים אליו ומדברים. המפגש והשיח ההדדי מייצרים מחויבות, וכשהם לא קיימים, יש לאנשים פתח להיות אינדיווידואלים, לעשות מה שהם רוצים, ואז הכול נפרץ. החרדים החדשים מקבלים יותר לגיטימציה, כי הם מעורבים יותר בעולם המעשה, ויודעים למי להאמין".

יוסף כהן: "הוכח גם שהבדלנות מזיקה לחרדים. הסיבה האמיתית לכך שהציבור החרדי לא ציית להנחיות ולהגבלות היא לא אי ידיעה, אלא כי הציבור הזה לא רגיל לקבל תכתיבים מהמדינה. ההשתתפות שלו במערכות בחירות היא רק כדי 'להציל מן הארי והדוב', כלומר להוציא מהמדינה מה שאפשר. אבל הדור הצעיר בחברה החרדית הוא שונה; הוא רוצה יותר להיות חלק מהחברה הישראלית. כשבימי הקורונה הוכח שהבדלנות גורמת לקרע, הרבה צעירים התחילו לחשוב מחדש על המחיר הזה".

יהודה כהן: "בשיחות שלי עם חרדים מכל הקשת, הרגשתי שהם באמת לא הבינו שיש בקורונה סכנה אמיתית ושקורה כאן משהו גדול. היו צריכים להנגיש להם את המידע בצורה אחרת, אולי להיעזר ברבנים הגדולים כדי להבהיר שמדובר בפיקוח נפש".

יוסף כהן: "אני לא מסכים. בגל הראשון הייתי בקריית־ספר, ולוחות המודעות היו מלאים באזהרות על סכנות הקורונה. לאנשים לא היה אכפת כי הם ידעו שזה משהו שהמדינה מחייבת".

דירה תמורת פילוסופיה

במהלך פעילותה צברה לה "החצר של יודה" קהל לא קטן של מבקרים קבועים. בקבוצת הפייסבוק הסגורה שלה יש כיום למעלה מ־800 חברים. יהודה כהן מספר על קושי לתת מענה לצעירים הרבים הפוקדים את המקום: "אני לא מקבל כסף מהמדינה, כי כולם פה מעל גיל 18. כל מה שיש פה מבוסס על תרומות שאני מתאמץ להשיג, בעיקר מחו"ל. לצערי, המדינה לא מאפשרת לאנשים האלה לעשות שירות אזרחי, הם גם לא חילונים שהלכו לצבא בגיל 18, והם לא חרדים שלומדים בישיבות. אין להם משבצת, ובמידה רבה הם שקופים מבחינת הרשויות. את מי שיכול, אני מעודד להתגייס לצבא. זה סוג של הצלחה: הצבא לוקח אותם, מחנך אותם ומעלה אותם על מסלול. אנחנו נותנים מלגות לימוד בהתאם ליכולתנו המוגבלת, ובעקבות ביקור של פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אנחנו רוצים לפתוח גם מיזם תעסוקתי".

בוגרי החצר הקימו חווה במושב עגור ליד בית־שמש, שמספקת מסגרת ל־15 יוצאים בשאלה. בבקרים הם מועסקים בחקלאות ובשעות הערב מקבלים שיעורים וסדנאות. "יש קבוצה רחבה שהדרך היחידה הקיימת בציבור החרדי לא תמיד מתאימה לה", אומר כהן. "אפשר ליצור פלטפורמות מגוונות גם בתוך המגזר"

מיזם אחר שלו מעניק מלגות דיור. שלמה, שלום בראור ויוסף כהן משתתפים בתוכנית לימודי פילוסופיה יהודית, שמתקיימת שלוש פעמים בשבוע בבית מדרש ב"חצר", ומקבלים סיוע בשכר הדירה. "הבנתי שאם אני רוצה לעזור עד הסוף, זה אמור להיות גם בתחום הדיור", מסביר יהודה כהן. "צריך לבנות להם פלטפורמה מתאימה כי הם שונים בנוף הסטודנטים של ירושלים. הם לא כמו צעירים חילונים שגדלו בגבעתיים או ברמת־גן".

עוד לפני הצרכים בתחום הלימודים, התעסוקה והדיור, יש גם צרכים נפשיים. "לדעתי, 99 אחוזים פה צריכים טיפול פסיכולוגי. אנחנו מעסיקים עובדת סוציאלית במשרה מלאה, והצלחנו להשיג מימון לטיפול פסיכולוגי מכל מיני קרנות. זה נותן להם המון וממש מרים אותם. אני דורש מהחבר'ה השתתפות עצמית קטנה, אבל בשורה התחתונה, כרגע אני מסוגל לממן טיפול רק ל־35 אחוז מתוכם".

כהן מקווה שייפתחו מקומות נוספים שייתנו מענה לציבור הזה. הוא מספר ש"בוגרים" של החצר הקימו בשנה האחרונה חווה במושב עגור שליד בית־שמש, שמספקת מסגרת ל־15 יוצאים בשאלה. בבקרים הם מועסקים בחקלאות ובשעות הערב מקבלים שיעורים וסדנאות. "התופעה שאנחנו מבקשים לתת לה מענה היא גדולה וכואבת, ואין לי יכולת לפתור את כל הבעיות. צריך להבין שיש קבוצה רחבה שהדרך היחידה הקיימת בציבור החרדי לא תמיד מתאימה לה. אפשר ליצור פלטפורמות מגוונות גם בתוך המגזר. בארה"ב אתה יכול ללכת בחולצה כחולה, להיות איש עסקים, ועדיין להיחשב חרדי.

"אנשים צריכים להיות חלק מקהילה. היהדות היא קודם כול החיבור, הנתינה והאהבה, ורק על זה מגיעות המצוות, שאצלי באופן אישי הן ערך עליון. במידה רבה החבר'ה פה הם קורבנות של המציאות הנוכחית בחברה החרדית – אבל החברה עצמה משתנה מאוד, גם בעקבות הצעירים האלה, והיא עוד תשתנה. בינתיים מוכרחים להכיר בהם ולתת להם בית".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il