הנשים החרדיות שכובשות את עולם התיאטרון

מרכז "פעם", שכונת הבוכרים בירושלים. בחוץ אברכים חוזרים מתפילת ערבית בצעדים מואצים, ממהרים לסגור את היום עם בני משפחותיהם. כמה מהם מעיפים מבט חטוף לעבר דלתות הכניסה: קולות בוקעים מהן. שם, בטבורו של מרכז קהילתי חרדי שוקק חיים, נרקמת היסטוריה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מגש הכסף: האם זליכה יוכל להיאבק בוועדי עובדים להם שימש כיועץ?
– מאחורי דרשה אחת: גישות שונות בתפיסת הבורא
– יעלה כמה שיעלה: מחירם הגבוה של החיסונים השתלם

רגע לפני הסגר הצליחה סוניה סודרי לכנס את השחקניות שלה לחזרה אחרונה. לצורך חימום הן עורכות תרגיל אימפרוביזציה. "תיכנסו לטיול", פוקדת עליהן סודרי בזמן שהיא מפעילה את מערכת המוזיקה. "דמיינו שנולדתן במקום אחד ופתאום אתן מתעוררות במקום אחר ומגלות אותו. אתן לא יודעות אם זו מציאות או חלום. השתמשו בסולם, בכיסאות, בספסל, במה שאתן רוצות". בהתחלה הן נבוכות. פותחות בתנועות מהוססות. אחת מסדרת מטפחת, אחרת מיטיבה פאה. לאט־לאט הן משתחררות ומתחילות להתפזר בחלל, נכנסות בין שלבי הסולם ומתחת לספסל. רגעי השיא של התרגיל לא יביישו שיעור משחק בניסן נתיב.

ברוכים הבאים לפסיפסו, התיאטרון החרדי הראשון לנשים בלבד. הוא קיים כבר עשור, אבל זו הפעם הראשונה שהשחקניות שלו נעתרות להיחשף ולדבר על הבמה. כמו בתרגיל של סודרי, גם במציאות הן נולדו במקום שלא ממש מכוון את בניו ובנותיו לעולם התיאטרלי, ובכל זאת מצאו את דרכן אל אור הזרקורים.

סודרי עצמה – בימאית, שחקנית ומחזאית, המתגוררת במודיעין־עילית – נעה גם היא בין עולמות. היא נולדה באלג'יר למשפחה יהודית בעלת קשר קלוש למסורת, וגדלה סמוך לחוף הים התיכון ("למדתי לשחות עוד לפני שלמדתי ללכת"). אחרי מלחמת העצמאות של אלג'יריה היגרה המשפחה לצרפת, כפי שעשו למעלה ממיליון צרפתים. סודרי למדה מוזיקה ומשחק, אבל בהמשך חזרה בתשובה, עלתה לארץ וויתרה על הבמה. "הייתי בעלת תשובה תמימה למדי", היא מספרת. "הגעתי לקהילה חרדית, ושם אמרו לי לא להגיד שאני שחקנית. שזה לא מקובל. המקצוע הזה סובל מדימוי שלילי עוד מהתקופה הרומאית. בימים ההם האזרחים לא שיחקו, רק העבדים. גם בימי הביניים אנחנו רואים שמשפחתו של מולייר לא קיבלה את העיסוק שלו".

במשך כמה שנים היא התאפקה, ניסתה להתמקד בנגינה על פסנתר – "עד שכבר לא יכולתי".

מה קרה פתאום?
"עשיתי קניות בשכונת גאולה, ואת יודעת איך זה שחקנים – אנחנו בטבע שלנו מתבוננים במציאות, זו המיומנות שלנו. הסתכלתי על המולת הנשים שיצאו ונכנסו מהחנויות, וראיתי שם כל מיני – חסידות, ליטאיות. אמרתי לעצמי: בטוח יש פה עוד כמה שנולדו עם החיידק הזה כמוני. אין מצב שלא".

סודרי החליטה לפתוח בית ספר למשחק, ופרסמה מודעות ברחוב החרדי. "כשהתחלתי את הראיונות קרו דברים מדהימים. הגיעה אישה בת 74 ממאה־שערים. אמרתי לה, 'סליחה, מה את רוצה?', והיא ענתה: 'ללמוד תיאטרון'. שאלתי אם היא בטוחה, והתשובה שלה הייתה: 'כן, חלמתי על זה כל החיים, אבל ההורים שלי לא תמכו בזה. עכשיו ראיתי את הפרסומת שלך ובאתי. סיפרתי לבעלי שאני הולכת לשיעור שמירת הלשון'. אמרתי לה: זה בדיוק מה שנעשה פה".

ביום שפתחה את בית הספר היו לה עשרים תלמידות. "עמדו כאן חסידות לצד בעלות תשובה, כל אחת ממקום שונה, וכל אחת הסתכלה על האחרת ושאלה את עצמה: מה אני עושה פה? חשבו שזו בושה. אבל אחרי כמה חודשים נעשינו חברות ואפילו יצאנו לחופשה יחד. זה מה שיפה בתיאטרון, הוא באמת שובר גבולות".

פה כדי להגשים

אחת השחקניות בפסיפסו היא שרי טרבלסי (32) מאלעד, נשואה ואם לשישה, כרגע בחל"ת. "אני טיפוס ביישן, אבל תמיד חלמתי להיות שחקנית", היא מספרת. "בילדותי יכולתי לעשות את זה רק בהצגות של בית הספר. במופעי הסיום הרגשתי שאני יכולה לבטא את עצמי. זה ממש בער בי, אבל כשבגרתי הבנתי שזה יישאר חלום. הרי אני חרדית, איפה בדיוק אציג?"

מחלה של אחד מילדיה גרמה לה להביט על החיים בצורה שונה. "בכל התקופה הזאת רואים הרבה מוות, ואמרתי לעצמי: 'אני פה כדי להגשים את החלומות שלי'. ביררתי על כמה מקומות, פניתי לבית הספר של סוניה, אבל לא חזרו אליי וכמעט הלכתי ללמוד במקום לא חרדי. ביום הרישום התקשרה אליי בתיה, המפיקה של פסיפסו, ושאלה: 'חיפשת אותנו?'. כששמעה שהחלטתי ללכת לבית ספר אחר, היא נתנה לי על הראש – 'איך את עושה דבר כזה? את חרדית!'. חיכיתי שיתחיל שנתון חדש, והצטרפתי".

שרי טרבלסי: "יש לי ילדים בתלמוד תורה. אם הגננות שואלות אותי אני לא מסתירה, ואומרת שאני שחקנית. יש לי שיח פתוח איתן. בעבר אמנות לא הייתה מקובלת, בעיקר כי הבית החרדי כלל בעל אברך ואישה מפרנסת. עם השנים זה התפתח, ובסוף זה תיאטרון שהוא על טהרת הקודש"

בתיה כהן (47), אם לשמונה וסבתא לשתיים מירושלים, היא מוותיקות פסיפסו: כבר תשע שנים היא שם, ומלבד תפקידה כמפיקה היא גם שחקנית בעצמה ומלמדת משחק. במקביל היא עוסקת בקואצ'ינג. "הגעתי לכאן דרך מודעה", היא מספרת. "בצעירותי הופעתי המון. הייתי ילדה קטנה ושקופה, מאוד רציתי שיראו אותי, ועל הבמה קיבלתי את הביטוי שלי. כשהגיעו הילדים החלום נגנז – אבל אז באתי לריאיון אצל סוניה. ריאיון, כי סוניה תמיד אומרת שהיא לא עושה אודישנים".

"מה יעזור לי אודישן", מסבירה סודרי. "אני רוצה לדעת מי הבנאדם שבא אליי. מה הסיפור שלו".

"התברר שסוניה ראתה בי כישרון מולד", ממשיכה כהן, "וכבר בשנה השנייה הפכתי למפיקה של התיאטרון".

מיכל אקבס־סמדר (32), תושבת רעננה ונשואה טרייה, עובדת בתחום משרדי ורשמי, רחוק מיצירתיות אמנותית: חשבונאות. "אנשים ששומעים שאני שחקנית, במיוחד אם הם לא דתיים, מופתעים – אבל לטובה", היא מספרת. "זה לא קביל בעולם החרדי. בחורים שנפגשתי איתם הרימו גבה, והיו שאמרו לי בפנים, בלי להתבלבל: 'אם הייתי יודע שאת שחקנית, לא הייתי נפגש איתך בכלל'. התחתנתי מאוחר, אבל מה לעשות – לא יכולתי לוותר על המשחק, גם אם המחיר הוא לחכות למי שיקבל את זה. אני מרגישה שהיום יש יותר קבלה, וגם במגזר החרדי מבינים שצריך לפנות מקום לחלק ההומני ולנפש".

השפה של התיאטרון היא פיזית מאוד. איך מתחברים אליה, אחרי שנים של צניעות והסתרת הגוף?
כהן: "אצל סוניה הגוף מגיע בהדרגתיות. בשנה הראשונה התמקדנו בבסיס, בעבודה פנימית – לפגוש את עצמך, להוריד חסימות. רק אחר כך, בשנה השנייה, יש תיאטרון גוף. כשאני מלמדת בנות צעירות, כולן תלמידות סמינרים, אני רואה כמה קשה להן החשיפה הזאת. כדי שהן יעבדו עם הגוף אני מעמעמת את האורות, ורק כשהן לא רואות זו את זו, הן נפתחות".

הקולנוע והמוזיקה קיימים בעולם החרדי כבר שנים. למה התיאטרון הגיע מאוחר?
סודרי: "נכון, אין תיאטרון בעולם החרדי, יש רק 'מופע'. יכולים להכניס לשם כמה מערכונים, אולי גם קטעי ריקוד ומוזיקה, או תפאורה ענקית – אבל אין מושג של שפת תיאטרון. אנחנו היחידות בעולם החרדי שפתחו קבוצת תיאטרון, ומאז שהבנות נחשפו לתיאטרון אמיתי ולשפה התיאטרלית, הן לא רוצות לעבוד בשום דבר אחר. לא מסוגלות".

בכיסאות הקהל, מודה אקבס־סמדר, יושבות יותר חילוניות מאשר דתיות: "לחרדיות לוקח זמן להיפתח לרעיון הזה. כרגע אנחנו בונות את הקהל החרדי". טרבלסי מוסיפה: "הקהל החרדי לא מכיר את הקונספט שסוניה מביאה איתה. הוא רגיל לעלילה עם התחלה, אמצע וסוף. הילד שנפרד מאמא שלו בשואה והתגלגל במחנות ובסוף פגש את אבא שלו. כאלה דברים".

סודרי מעלה על הבמה סיפורים מורכבים יותר, אבל זה לא אומר שהם מנותקים מקהל היעד. "אני מאמינה שהתיאטרון לא יכול להיפרד מהמצב התרבותי, המדיני והפוליטי של התקופה", היא אומרת. "גם אם אנחנו מעלות את המלט, אנחנו צריכות להביא אמירה עכשווית. לא מעניין לשמוע תהיות 'להיות או לא להיות', הוא צריך להרגיש את הקשר, לקבל אמירה אקטואלית ורלוונטית. אבל בהחלט נדרשנו לחינוך מחדש של הקהל. בשנים הראשונות הגיעו רק שתיים־שלוש נשים לכל הצגה, וכל אחת אמרה לחברות שלה 'אל תגיעו לשם, הן משוגעות, הן לא נורמליות'. בשלב מסוים פגשתי את אייל שר, שהיה מנהל המחלקה לתרבות ואמנות של קרן ירושלים, וסיפרתי לו על התיאטרון. הוא הבטיח לתמוך בנו, ואני אמרתי לו, 'אבל אין לי קהל'. הוא אמר, 'לא נורא, יהיה'. ובאמת, לאט־לאט עוד נשים נחשפו אלינו. היום אנחנו יודעות שהוצאנו קהל חדש מהבית. חושבים שהמגזר החרדי הוא בלוק אחד, ושיש לו טעם אחד, אבל זה לא נכון".

שירותי תיווך

הבנות קוראות מחזה חדש שכתבה סודרי – "הרווקות", הצגה העוסקת בארבע אחיות בגיל מבוגר המבקשות להשתדך. הן יושבות במעגל, סודרי מחלקת להן את הטקסט, וכל אחת תופסת את הדמות שלה. כהן מגלמת את הסבתא, שיושבת על כורסה. היא קוראת טקסט מחורז מעט, תיאטרלי: "האושר. רדוף הוא. בורח. נסתר. למי יש מעט, מי ייקח מלוא חופניים, תגידו – אפשר?". סודרי מאיצה בה להתעלם קצת מהפסיקים. לקרוא מהר יותר, רצוף יותר, לא להיכנע לעצירות מיותרות.

בתיה כהן, מפיקה ומורה למשחק: "הגוף כאן מגיע בהדרגתיות. בשנה הראשונה העבודה הייתה פנימית – לפגוש את עצמך, להוריד חסימות. אני מלמדת בנות צעירות, כולן תלמידות סמינרים, ואני רואה כמה קשה להן החשיפה הזאת. כשאני רוצה שהן יעבדו עם הגוף, אני מעמעמת את האורות"

שחקנית אחרת מגלמת את אבישג, אחת האחיות, שסובלת ממה שנראה כמו OCD קל. היא מתבקשת להציג את עצמה לקהל: "גיבורת הסיפור היא אני. כמו באגדות – אני יפה וחכמה. מוצלחת, מפרגנת, בהירה ורזה. אבל פה האגדה נגמרת. לא קרה שום דבר בחיים רק… הפרעה קטנה… לא רואים עליי! זה מטופל! – ועכשיו המצב… הרבה יותר טוב". ואז פורצות ממנה כמה תנועות לא רצוניות, בעוד היא נאבקת להשתלט על עצמה. "הכול בשליטה", היא ממשיכה. "סבתא רצתה שאחכה עם השידוכים. היא כזאת ישרה – לא רצתה לשקר לחתנים".

"והיא גם גבוהה, אבישג", פונה הסבתא לקהל. "נגד זה אין תרופה. ואיזה בחור ירצה להסתכל על אשתו מלמטה?"

אבישג יוצאת לפגישה עם שמואל, לא לפני שהיא עוברת הכנה נמרצת מצד האחיות. "אל תיגעי בכוס", "אל תיגעי בשולחן", "אל תצחקי יותר מדי". היא מגיעה ללובי של המלון, זירת שידוכים מקובלת במגזר החרדי, מסתובבת בין הבחורים ושואלת "אתם שמואל?". "אצל החרדים נהוג לדבר בלשון רבים", מסבירה לי אקבס־סמדר. "אחרי שהיא מוצאת את שמואל, הפגישה נכנסת ללופ של 'את צודקת', 'לא, אתה צודק'. האחיות אמרו לה שאם היא תיתן לבחור להרגיש שהוא תמיד צודק, זה בכיס שלה – אבל גם שמואל כנראה קיבל הדרכה דומה".

סודרי: "כל טרגדיה היא בעצם קומדיה. זו הצגה שמכילה ביקורת חריפה. כמה שחקניות ביקשו שאכתוב אותה, כי כולן יצאו באותה תקופה ל'שידוכים'. ולא הצלחתי להבין איך בחורות מוצלחות כל כך עדיין רווקות. ארבע הבנות בהצגה תקועות בחיים, והן מאשימות את החיצוניות שלהן, את המצב הכלכלי שלהן – כל הזמן מחפשות סיבות בחוץ, ולא את מה שלא בסדר בתוכן".

איך המגזר החרדי מקבל ביקורת כזו?
כהן: "יש מי שלא מסוגלים לקבל – מה זאת אומרת? מי את שתראי לי מה אני? אבל היו גם כמה בנות שהגיעו אליי אחרי ההופעה ואמרו: תקשיבי, זה היה חותך, זה היה במקום".

בהפסקה בחזרות הבנות מפתיעות את סודרי בזר פרחים ופסלון: זה עתה התבשרה כי זכתה בפרס השר להשכלה גבוהה על שם אורי אורבך על ההצגה "סיטיפח" שכתבה וביימה. ההצגה עוסקת בעיר דמיונית המייצרת אריזות. תושביה ממושמעים וזהים זה לזה, אבל מאחורי האידיליה מסתתר רעל חברתי, ושנים חולפות עד שהוא הופך למוגלה שמתפוצצת בצורת אשפה המציפה את העיר. כדור שלג של משברים כלכליים, שקרים, שנאה ומגפות מתגלגל בין התושבים־הפועלים.

ב"סיטיפח" הן עולות על הבמה, כשמונה במספר, עוטות פאות בלונדיניות ולבושות בבגדים שחורים מחויטים, חצאיות ארוכות ועניבות פתוחות. המראה כמעט נטול מגדר, ונראה שלא במקרה. הן נעות על הבמה, מנצלות את כל המרחב. ברקע נשמע פסקול מונוטוני, והן מתאימות לו תנועות רובוטיות של עובדים במפעל ייצור. גם השפה פונה לשני המינים. אחת השחקניות נעמדת רחוק מההמולה, ולא ברור אם זה קולו של ראש העיר או שמא קולו של בורא עולם: "גבירותיי ורבותיי, כל תושב ואזרח מדינתנו הוא חלק ממגדל התעשייה שלנו. מדינתנו בורכה באושר וברווחה, אמנם עוברים אנו כרגע תקופה בעייתית. יש בעיה". "יש בעיה", מהדהדות הפועלות את הדברים, והשחקנית ממשיכה: "לא ניתן להמשיך את מסיבת השפע, אנו דורשים לא לייצר יותר אשפה".

האשפה היא כמובן רק אלגוריה למותרות שמלווים את חיי המודרנה. "בדיעבד מתברר שסוניה חזתה את הקורונה", מציעה טרבלסי. סודרי מסכימה: "ממש כמו עכשיו, כשנעצרו המותרות שליוו את חיינו – טיסות לחו"ל, מסיבות ושופינג – גם בהצגה האוכלוסייה חושבת שהיא מאושרת אבל מבינה בסוף שהיא רק בחלום של שלמות ושפע. כשהחלום מתפורר צפה הגזענות, צפה האשמת החלש והשונה, צף המשבר הכלכלי, צפים הפערים בין עשירים לעניים. זה סיפור אוניברסלי, הוא יכול להתרחש בכל מקום, בעולם היהודי, בקהילה החרדית וביישוב בשומרון. רק כשמחליטים להיפטר מהאשפה ומתחילים להבין מה עיקר ומה טפל, יש תקווה לעולם טוב יותר שבו הגשמיות לא מקבלת תפקיד ראשי".

בהמשך המחזה המוזיקה מתגברת ונעשית דרמטית, על גבול הטראנס. חלק מהפועלים ינסו לאכול את האשפה שלהם כדי לא להשאיר ממנה, אחרים יתחילו להסתיר אותה וידיפו ריח. ובתוך כל האימה הזאת יתעוררו מרבצם כל החוליים החברתיים – שחורים ולבנים, מיוחסים ושאינם, אמהות שמכורות לקריירה במקום לטפל בילדים שלהם ומספרות לעצמן שהכול "למען המדינה". "אני זוכרת שבקהל פחדו ממש", ממשיכה סודרי. "הבמה בנויה כמו זירה, הכול נמצא מסביב, והקהל לא רגיל להיות עם הפרצוף על הבמה. אחרי כל הופעה אנחנו תמיד עורכות דיון בהשתתפות השחקניות ואני מסבירה מה עומד מאחורי העלילה. כלומר, צריך הרבה תיווך. יש צופות שקוראות שאלות כתובות, וזה מדהים כי הן אוהבות את התחושה שאולי יוכלו לומר משהו אחרי ההצגה. לפעמים הן מוסיפות פרשנויות שלא ראינו".

כמו כל עולם התיאטרון, ימי הקורונה לא היטיבו עם פסיפסו, שנאלץ להקפיא את ההצגות. גם בימים כתיקונם התיאטרון סובל מבעיית מקום, והחזרות אינן אידיאליות. "בית מזי"א הפך לתיאטרון הבית שלנו, אנחנו מופיעות שם, אבל זה לא פשוט וגם כרוך בהוצאות נוספות על הובלה", מספרת סודרי. עד המגפה הספיקו נשות פסיפסו להופיע במגוון מסגרות, ובהן פסטיבל 360 מעלות, המעלה מופעי תיאטרון באתר אחר בכל פעם, וההמחזה נקשרת בחלל הסובב את ההצגות. "אנחנו לא יכולות להופיע ברחוב", אומרת סודרי, "אז הופענו בחצר של אליאנס בפני נשים בלבד. השתמשנו בכל החלל. בצד אחד היו חילוניות ובצד השני היו חרדיות ודתיות. בהתחלה הן לא היו רגילות לדברים האלה – השחקניות קופצות משם ובאות מכאן. החרדיות התחילו לצחוק. אבל לאט־לאט הן הבינו שיש פה משהו מעניין, ולקראת הסוף הקהל ממש התחבר יחד".

קיבלתן היתר מהרבנים. הם לא חששו מהאווירה שהתיאטרון מייצר?
סודרי: "הרבנים אמרו שזה בסדר גמור, כשר למהדרין. אין לנו שום דבר חס ושלום נגד היהדות או נגד הצניעות. יש לי רב קבוע שאני שואלת אותו כשיש התלבטויות. למשל, אם אני מכינה משהו לפסטיבל עכו, ויש לי שחקנית שאמורה לגלם דמות של אישה שמתחפשת לגבר, ועולה שאלה אם זה ראוי או לא – אני בודקת את זה".

אקבס־סמדר: "אפילו אם זה להתגלגל על הבמה בצורה מסוימת וליפול. אפילו ברמה של לאיזה כיוון להתכופף. כמה שהכל נראה טבעי וזורם, הכול מאוד מחושב".

כהן: "סוניה באמת יראת שמיים. יש לה שוטר פנימי. היא תמיד שואלת אותנו לגבי סלנגים שהיא לא בטוחה לגביהם".

יש דברים שלא תעשו?
"בדרך כלל אנחנו לא מגלמות דמויות של גברים, בטח לא בעלי חשיבות עלילתית. למשל, סוניה עיבדה את 'גם הוא באצילים' של מולייר לגרסה בלי שום דמות גברית, כשבהצגה המקורית יש בכלל סיפור אהבה".

בקיצור, הדרת גברים?
סודרי: "יש משהו מאוד עמוק בדבר הזה. היסטורית, במשך תקופה ארוכה היו רק גברים על הבמה. אצל שייקספיר גברים גילמו את הנשים. רק בסוף המאה ה־18 התחילו להביא נשים. למה? כי זה היה כלכלי. שילמו להן פחות. אבל הנשים היו פחות מקצועיות. התיאורטיקנים של התיאטרון בסוף המאה ה־19 ממש יצאו נגד הרעיון של נשים שמופיעות על הבמה עם גברים וטענו שזה גורם להידרדרות התיאטרון. את קוראת את זה ואומרת לעצמך, מה, איזה מיזוגנים. אבל זה לא זלזול בנשים. זו הבנה שהערבוביה לפעמים לא מתאימה. בעברי הייתי על הבמה עם גברים ואני רואה שפה אני מגיעה לתוצאות טובות יותר כשאנחנו רק נשים".

הבמה, המסך, המרקע

אנחנו נפגשות זמן קצר אחרי השקת העונה החדשה של "שטיסל", שגיבורה עקיבא נקרע בין שאיפותיו האמנותיות ובין הדרישה של החברה החרדית לפרגמטיזם. השחקניות של פסיפסו מוכיחות שהקרע אינו הכרחי. "אני חברה בקהילה שממש מתנגדת למשחק", מספרת כהן. "מבחינתם שחקנית היא ליצנית. אפילו בעלי התנגד לזה בהתחלה. הוא אמר לי: 'תמיד רציתי שתהיי רבנית, ואת רוצה להיות שחקנית. מה אנחנו, ליצנים?'. לכן לפני שהתחלתי להעביר שיעורי משחק חשבתי שבנות חרדיות לא יגיעו. את רואה את הבנות ואז את רואה את ההורים שלהן ולא מאמינה. יש אצלי גם חסידות וגם ליטאיות, ולא ידעתי כמה רצון יש להן וכמה הן כמהות להביע את עצמן. יש במשחק אלמנט טיפולי. היום אני רואה אברכיות צדיקות ששולחות את הבנות שלהן לשחק".

איך מגיבים בבתי הספר של הילדים כששומעים שאמא שלהם שחקנית?
"כשרשמתי את הבנות שלי לבית יעקב הסתרתי את זה לגמרי. היום אני לא מסתירה. יש לי בת בסמינר נחשב ויש לי ילדים, והם יודעים שאני עובדת בתיאטרון".

טרבלסי: "יש לי ילדים בתלמוד תורה. אם הגננות שואלות אותי אני לא מסתירה, ואומרת שאני שחקנית. יש לי שיח פתוח איתן וזה תיאטרון שהוא על טהרת הקודש, אין לי מה להסתיר. בעבר אמנות לא הייתה מקובלת, בעיקר כי הבית החרדי האולטימטיבי כלל בעל אברך ואישה מפרנסת. אמנות לא נחשבה לפרנסה. עם השנים זה התפתח. עדיין יש אנשים שיגידו שמשחק הוא לא מקצוע, אבל היום זה כבר הרבה יותר מקובל כי יש יותר מודעות".

השאלה היא מה קורה עם זה הלאה. הרי רמה בורשטיין לא תיקח אתכן להופיע בסרט שלה.
אקבס־סמדר: "רמה בורשטיין מדהימה ומקצועית. לא הייתי משחקת בסרטים שלה כי הם לא מכוונים רק לנשים, ויש שם גם שחקנים גברים, ואין לי יכולת לעשות את זה בתור אישה חרדית. לעומת זאת, יש כל כך הרבה מפיקות חרדיות אחרות שמקבלות כל מה שצריך כדי להפיק סרט, והן לוקחות שחקניות לא דתיות. אני לא מבינה למה צריך ללכת רחוק כל כך. אפשר לפנות לסוניה ולקבל ממנה שחקניות מקצועיות. יש כאן שחקניות חרדיות מהעולם שלנו שאפשר להשתמש בהן. למה לא לפרנס את הקהילה הזאת?"

לכהן זה לא אכפת כל כך. "החלום שלי הוא לא טלוויזיה או קולנוע", היא קובעת. "הפוך, אני מגשימה את עצמי בתיאטרון על הבמה. זה לא מתסכל אותי. משמח אותי לדעת שאני יכולה לקדש שם שמיים ולהעלות חיוך בפנים של נשים. אני לא צריכה להיות בטלוויזיה בשביל זה".

כרגע כל נשות פסיפסו חולמות על סיום הסגר וחזרה לבמה, ומקוות גם לשיפור בתנאים. "תמיד אומרים שיהודי צריך להיות עשיר", אומרת סודרי. "למה הוא צריך להיות עשיר? כי יש הרבה הוצאות בפסח, בראש השנה וביום הכיפורים, אי אפשר שיהודי יהיה עני. אותו הדבר בתיאטרון. תיאטרון טוב לא יכול להתקיים בתנאי עוני. העוני יכול להיות שפה בימתית, אבל הוא לא יכול להיות נוסחה כלכלית. שחקניות צריכות כסף כדי שיהיה להן פנאי לעשות את האמנות שלהן.

"החלום שלי הוא שפסיפסו יהפוך לתיאטרון רפרטוארי מוכר, שיהיה לנו מקום ושאוכל לשלם לשחקניות שלי כמו שמגיע להן. קשה לעשות חזרות כשאין תנאים ותאורה כמו שצריך וכל הזמן שומעים רעשים בחוץ. אני תמיד אומרת שמי שמתלוננת על המשכורת שלה, סימן שהיא לא אוהבת את העבודה. אבל צריך לראות גם את הצד השני. אי אפשר לבנות תיאטרון ככה מהאוויר. אני רוצה ששחקנית תגיע לכאן ותדע שפה זה המקום שלה, ושזאת העבודה שלה".