ילדי הטוב, לאן: ההורים של נערי הגבעות מדברים

"אנחנו הורים לנער בן 17 שלא גר בבית, אלא באחת הגבעות ליד כוכב־השחר. הייתה לי בשלות להתמודד עם נער שלא לומד אלא עובד, אבל לעזוב את הבית זה אירוע פורץ דרך. זה לא משהו שאני מכירה או חושבת שהוא נכון. אבל החבר'ה בגיל הזה, בכל חברה, לא ממש שואלים את ההורים מה לעשות".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
– "שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות, לא חזרו אליי"
– דעה: הסדרה "לבנון": תיראו מופתעים, שוב ישראל אשמה

דניאל (שם בדוי, כמו שמות הנערים האחרים המוזכרים בכתבה) הוא הצעיר בין 11 ילדיה של חיה אילה רבינוביץ, בת 59, תושבת אחיה. חמישה מילדי המשפחה הציבו בפני הוריהם אתגר חינוכי, כשהתרחקו מהמסגרות והעדיפו על פניהן את הגבעות. "התחלנו להרגיש את הלהט שלהם אחרי הגירוש מגוש קטיף", מספרת רבינוביץ. "כבר אז זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה מאוד, ורק הלך והתעצם לאורך השנים. גם הרדיפות המשטרתיות אחריהם וגם ההתמודדויות מולם נעשו יותר ויותר קשות. אבל כל עוד הילד בבית יש קשר מסוג מסוים, ועכשיו, כשהוא חי עם חבורה של נערים בגילו, זו כבר התמודדות אחרת לגמרי".

דניאל למד בישיבת "פרי הארץ" ברחלים – ישיבה שהוקמה כדי לתת מקום לנוער כזה. לפני כשנתיים עברה הישיבה טלטלה כשהשב"כ עצר רבים מתלמידיה במסגרת חקירת מותה של עאישה א־ראבי, אישה פלסטינית מהעיירה בידיא. את שנת הלימודים תש"ף עוד התחיל דניאל בישיבה, "אבל הוא לא חזר לעצמו לאחר שנחקר. לא היה מסוגל לשבת שם, לא מצא מרגוע", מספרת אמו. "כמה מהבנים שלי עובדים בבנייה, והוא השתלב בעבודה איתם. ניסינו לשמור אותו קרוב אלינו, אבל בשנה שעברה הבאתי את ההורים שלי אליי כדי שיהיו מוגנים מהקורונה, ודניאל לא מצא את עצמו בבית. זה מה שדחק אותו החוצה, להגשים את החלום שלו – לגור בגבעות".

לא רק ההיבטים הפיזיים של הלינה במקום לא מוסדר, בלשון המעטה, מדאיגים אותה. "חברה של נערים שחיים יחד, זה מצב לא מאוזן. הם חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר – וזה מדאיג אותי. אנשים בכל גיל צריכים לפגוש דמויות אחרות, דעות שונות, לחיות בחברה הטרוגנית מבחינת המגדר והסמכות. במשפחה יש לפחות אבא ואמא, אחים ואחיות, ויש גם תפיסות עולם אחרות. אצלם הכול אותו דבר וזה מאוד מצמצם, גם בחשיבה וגם בהיבט הרגשי".

בנה של יקרת פרידמן (49) מהיישוב תקוע נמצא בחלק "הלייטי" של התופעה, כהגדרתה. הוא לא עזב את הבית, אבל אמו מתארת את התקשורת איתו כרצף של עימותים, שחלקם מוכרים אולי גם להורים אחרים וחלקם ייחודיים לפלח האוכלוסייה הזה: "מה אתה מקים פה אוהל? אסור, יש הוראות, אנחנו לא יכולים לעשות מה שרוצים. למה אתה יוצא לטיול בעומק השטח? תישאר כאן, יש סגר! ומסוכן, בלי קשר! ובבקשה תתקלח, מה זה הריח הזה? מדורות? לא, לא מתאים שתביא לכאן את החברים שלך בשלוש לפנות בוקר. לא מתאים שהם יישנו כאן, יש פה עוד ילדים במשפחה. למה לא קמת ללימודים? כי בלילה היית בהפגנה? אל תצא לפינוי בנתיב־האבות. אתה יודע מה יקרה, נכון? אתה תיעצר, תחטוף מכות מהשוטרים. אני לא רוצה שתשנא שוטרים. מה זאת אומרת, אין מי שיילחם בפינוי? זה לא מתפקידך. הם מתגרים בך סתם, אתה נסחף פנימה לתגרה, ובסוף מי מנצח? המשטרה. ולך יתפרו תיק ולא תתגייס. מה זאת אומרת, אתה לא יודע אם אתה רוצה להתגייס? ידעתי, בסוף כל העימותים האלה יהפכו אותך נגד המדינה. חבל".

נערי הגבעות – אלה שעזבו את הבית לחלוטין, ואלה שעדיין נמצאים במסגרת כלשהי – שוב בכותרות. מותו של אהוביה סנדק ז"ל לאחר מרדף משטרתי, וההפגנות שניצתו ברחבי הארץ בדרישה להקים ועדת חקירה חיצונית לאירוע, הביאו לקדמת הבמה את הצעירים בעלי הכיפות הגדולות והפאות הסבוכות. בשבועות האחרונים רואים אותם ברחובות הערים ובצמתים ביו"ש. בין המתנחלים יש שמגַנים, סולדים, נרתעים, לא רוצים ששמם ייקשר חלילה במהומה הזו ובעומדים מאחוריה. אחרים חושבים שכוונותיהם של נערי הגבעות טובות, אך מעשיהם אינם רצויים. יש שסבורים שהמחאה הנוכחית מוצדקת ביסודה, אך יצאה מכלל שליטה. ורבים שואלים: איפה ההורים שלהם? למה הם לא שומרים עליהם?

כשמפנים את השאלה הזו להורים עצמם, מתברר שמאחורי כל צמד "גוזמבות" מתחוללת דרמה אנושית גדולה. אז איפה ההורים? הם שם, מנסים להשמיע קול – לפעמים מודאג, לפעמים גאה, לפעמים כאוב, לפעמים מתחנן לעזרה – אך קולם לא נשמע. לא באוזני הילדים, אבל גם לא באוזני מי שאמור להבין את המצוקה ולתת לה מענה.

"השיח כלפי נוער הגבעות צריך להשתנות", אומרת בת־ציון צחור, אם לתשעה מקריית־ארבע, שבנה מתן מתגורר כיום בגבעה ליד סוסיא. "לא יכול להיות שאת החבר'ה מכיכר ציון אנחנו לומדים שצריך לחבק ולהכיל, ואת נוער הגבעות צריך לזרוק מכל המדרגות. אם מחבקים נוער בשלב המרד, זה נכון בכל מוטציה. בסוף מסתובבים שם ילדים בני 16־17, ולא משנה אם אנחנו מסכימים איתם או לא – הם מבחינתם משקיעים את כל זמנם ומרצם וכספם ביישוב הארץ. הם חוטפים מכות, נעצרים, נשברים, והם לבד שם. סופגים גינויים מכל כיוון. אף אחד לא איתם בחוויות הקשות שהם עוברים, לא אנשי מקצוע ולא רבנים. זה לא יכול להימשך ככה".

לא לסטלנים בלבד

ליבם של ההורים נחמץ בגלל הלימודים שנקטעו בשלב מוקדם למדי, אך לפעמים הם מבינים ואפילו מעריכים את העצמאות של ילדיהם. "אצל הבן שלי זה התחיל לפני שנתיים, באמצע כיתה י"א", מספרת צחור. "הוא למד ב'פרי הארץ', וכשהבנו שהוא מתכוון לעזוב את הישיבה לטובת הגבעות, זה ציער אותנו. רצינו שימשיך ללמוד. זו לא רק התעודה; התחלת משהו, תסיים. היינו נסערים מאוד, התקשרנו לראש הישיבה ואמרנו שלא נאפשר שהבן שלנו יסתובב בגבעות. אבל אחרי ששוחחנו עם מתן, והוא שיתף אותנו במחשבות שלו, זה כבר נראה אחרת. אנחנו הסברנו למה כדאי שישלים את חוק לימודיו, והוא מצידו פרש בפנינו משנת חיים סדורה. זה לא היה 'נמאס לי מהישיבה, אני בורח'. הוא שאל: 'למה שרק סטלנים או חפיפניקים ילכו לגבעות?'. דיבר על החזון שלו, לרעות צאן לצד לימוד תורה. היום אני יכולה לומר שאני גאה בו. זה המסלול שלו, ואני צריכה לתת לו גב. הקושי הגדול מבחינתי זה שמגיל צעיר כל כך, הוא כמעט לא נמצא בבית. כשאני רואה ילדים אחרים שמתקדמים לפי הספר, יש לי צביטה בלב".

"גלגל של טרקטור התפוצץ ליד הראש של הבן שלי, שנפצע קשה מאוד. התקשרו אליי מבית החולים: 'בוא להיפרד מהבן שלך'. באירוניה ארצישראלית, רופא ערבי הציל את חייו בניתוח. אחר כך הבן שלי סיפר שמיד אחרי הפיצוץ, אחד החברים אמר: 'נזמין אמבולנס, ההורים שלו מזרוחניקים, הם ישלמו'"

"אנחנו סביב הסיפור ארבע שנים, כששנתיים מתוכן גלעד לא במוסד חינוכי", מספרים לי שירה ויצחק קליין, הורים לשבעה. שניהם בני 39, עוסקים בחינוך. "לאחרונה עברנו לגבעה ט' ביישוב עלי – שהיא אם הממלכתיות. ממש אנטיתזה של הגבעות. גלעד אמר שכף רגלו לא תדרוך ביישוב. הוא אפילו חשש שהאחים הקטנים שלו יתחנכו בעלי, השם ישמור!", הם צוחקים. אבל מאחורי הצחוק הזה, כפי שיספרו מיד, מסתתרות גם שעות של חרדה ממשית לחייו של בנם.

בכיתה ט' למד גלעד באחת מהישיבות התיכוניות הנחשבות. "היה 'שבוע שיא' בגמרא, והוא הצליח מאוד, כשדווקא גמרא הייתה תמיד נקודת קושי שלו", מספר יצחק. "אני הייתי ממש מסוחרר מההצלחה שלו. בדרך חזרה הביתה מהישיבה הוא אמר לי: 'הוכחתי לכם ולעצמי שאני יכול, ועכשיו סיימתי'. מבחינתי השמיים התמוטטו. שאלתי אותו 'לאן עכשיו?', והוא אמר לי 'לפרי הארץ, כבר מזמן ביקשתי מכם'. אני אומר 'בשום פנים ואופן לא', והוא עונה 'בשום פנים ואופן אני לא נשאר בישיבה'. היו ויכוחים קשים, אבל בסוף אתה מבין שיש גבול להשפעה שלך, ושאם 'נתנפץ' זה על זה כל הזמן, בסוף הכול יישבר ולא נוכל ללוות אותו בדרך החתחתים שלו.

"הוא הציג בפנינו שתי אפשרויות – או פרי הארץ, או ללכת לגבעות. העדפנו את הישיבה. הגענו עם הרבה אנטגוניזם, ולמדנו להעריך את העבודה שהם עושים שם עם הנוער, הרגשנו שמחזיקים אותם יפה. אמרנו לעצמנו: מזל שלפחות המסגרת הזו קיימת. הגעתי פעם מהמילואים לבקר את גלעד בישיבה, הייתי עם המדים והדרגות, וכולם הסתכלו עליי במבט של 'מה זה עושה פה?'. אמרתי בצחוק 'שלום, אני מהשב"כ', ופתאום הבנתי שזה לא מצחיק. היינו חריגים בקרב ההורים, ותמיד ההסתכלות שלנו על הסיטואציה הייתה קצת חיצונית. ובכל זאת, השתדלנו להגיע לכל מקום שגלעד הסתובב בו".

אחרי שנתיים עזב גלעד את פרי הארץ, והסתובב תקופה מסוימת בגבעות. שירה נזכרת איך בנה הודיע שהוא עובר מהגבעות לחוות, והסביר שהוא עושה את זה בשבילם. "אז עוד לא הבנתי את הניואנסים, היום אני יודעת שאלו באמת עולמות שונים. יש לנו המון הערכה גם לחוות. הפעילות שלהן מבורכת, כי הן שומרות על אדמות המדינה. בחווה יש תמיד מבוגר אחראי, והרבה פעמים החבר'ה שמגיעים לשם עברו שלב, ובסך הכול רוצים לעשות את מה שהם טובים בו. גלעד תמיד אומר לנו: 'אני רק רוצה שקט'".

אבל השקט אינו מובן מאליו באורח החיים שבחר בנם, גם אם יקפיד להתרחק מזירות עימות. "לפני כשנה גלעד ניפח גלגל של טרקטור בחווה, והגלגל התפוצץ לו ליד הראש", מספר יצחק. "הוא נפצע קשה מאוד, היה מורדם ומונשם. התקשרו אליי מבית החולים: 'בוא להיפרד מהבן שלך'. מיד עבר לי בראש שזה משהו שהיה אמור לקרות מתישהו".

שירה: "יצחק סיפר שבדרך לבית החולים היו לו מחשבות כמו – למה לא תפסנו את גלעד בכוח והחזרנו אותו הביתה".

"אני יודע שזה לא היה מציאותי, אבל המחשבות האלו התרוצצו", ממשיך יצחק. "שלחו את גלעד להדסה עין־כרם ושם קרה לנו נס גדול. באירוניה ארצישראלית, רופא ערבי הציל את חייו בניתוח. אותו רופא גם היה זה שלפני הניתוח גזר לו את הגוזמבות. שבועיים אחר כך, כשנכנסנו יחד עם גלעד לביקורת, הרופא הראה לנו בתמונת הסי־טי את כתם הדם שהיה בתוך הראש. הוא אמר שהבן שלנו היה כפסע ממוות. גלעד הודה לו, והרופא השיב: 'מה תודה? זה מאללה'. בהמשך גלעד סיפר לנו שמיד אחרי פיצוץ הצמיג, ראו אצלו רק פנס בעין. מישהו אמר לו 'יתפרו אותך בחווה', וחבר אחר הציע: 'נזמין אמבולנס, ההורים שלו מזרוחניקים, הם ישלמו'".

שירה: "כשהגעתי לניחום אבלים בבית משפחת סנדק, אמו של אהוביה ז"ל שאלה אותי – 'אה, את האמא של הילד עם הגלגל?'. הסיפור הזה תפס בגבעות, אבל לא נראה שהוא שינה דבר בענייני בטיחות".

אז מה עושים? משלימים עם העובדה שחיי הילדים מוטלים על הכף?
יצחק: "גלעד לא הסכים שנתבע את בעל החווה. ניגשתי אל האדם הזה ואמרתי לו: 'קורה פה משהו מסוכן ולא תקין. לא נגיד כלום, כי הבן שלי אוהב אותך, אבל תדע שאתה לא בסדר'. והוא עונה – 'זה מה יש פה. אם הייתי עוסק מורשה, לא הייתי יכול להתקיים'. מצד אחד אני מעריך אותו, כי כמו שהילד שלי יכול להיות שבת שלמה בלי חשמל, רטוב מכף רגל ועד ראש, ככה יהיה גם בעל החווה, עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. מצד שני אני מתפלץ מההשלכות. 'התוכנית העסקית' בנויה על חאפריות".

"שמישהו יעיר אותי מהסרט הזה", אומרת שירה בחיוך רחב. "לא דמיינתי את הנער המתבגר שלי ככה. ועם זאת אני יודעת להעריך את העצמאות, האחריות וההתמדה שהוא רוכש. איפה ילדים בגיל כזה יוצאים מוקדם בבוקר למרעה, ועוד אחרי לילה של שמירה?"

לכלוך של כבוד

איך הורים יכולים לחיות עם העובדה שבנם המתבגר מסתובב לו אי שם, ומי יודע לאילו סכנות הוא נקלע? "זה לא ייחודי להורים לנערי גבעות. הצורה שונה, המהות לא", אומרת חיה רבינוביץ. "יש הרבה הורים שמודאגים גם אם הילד גר בבית, ולא כל הורה יודע איפה הילד שלו נמצא בשעות היום והלילה. יש חבר'ה שמסתובבים במרכזי הערים וחשופים לסכנות אחרות, שאני לא בטוחה שהן קלות יותר".

גם על מ', תושב גבעתיים שבעבר התגורר עם משפחתו באחד מיישובי גב ההר, עברו שעות של חרדה לחיי בנו. דוד בן ה־18 אמנם לומד בישיבה חסידית במגדל־העמק, אבל משויך לגבעת "עוז ציון" – הגבעה של אהוביה סנדק ז"ל והנערים שנפצעו בהתהפכות מכוניתם. זמן קצר לאחר האירוע הזה קיבל מ' טלפון: הבן שלך היה בין יושבי הרכב. "ניסיתי להתקשר אליו, והוא לא ענה. ידעתי שהוא אמור להיות ב'שבוע ישיבה' במרכז הרב, אבל כשהתברר שיש לכוד מתחת למכונית, היינו בטוחים שזה הוא. אמרנו – הילד הלך לעשות נקמות בגויים בגלל רצח אסתר הורגן, וככה זה נגמר".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה מ' חשש מפני הנורא מכול. "הילד הלך פעם לאירוע באיזו גבעה ותכנן לחזור משם הביתה. בבוקר אנחנו רואים שהוא לא הגיע. בן אחר שלנו, שעבד אז בביטחון בבנימין, הלך לחדר הבקרה וראה במצלמות איך דוד עלה על טויוטה קורולה לבנה בחצות. השתגענו מדאגה. התקשרנו לחבר'ה בגבעה, והם אמרו שהוא לא ישן שם. מבחינתי באותו רגע, הסרט הכי גרוע בעולם מתממש. פניתי לכוחות הביטחון, אבל כבר ראיתי את עצמי יושב שבעה. תוך כדי המהומה, הדלת נפתחת ודוד מפציע בפתח. 'איפה היית?' – 'ישנתי בגבעה, יצאתי לפני שהחבר'ה האחרים התעוררו'. אז בסוף יש פה שני מקרים שהסתיימו בשלום, אבל אפשר לומר שלילד אחר מגבעתיים זה לא היה קורה".

בן כמה דוד היה כשהתחיל להסתובב בגבעות?
"רק בן 13. הוא הלך לגבעה בקריית־ארבע, ואנחנו התגרדנו באי נוחות. נכון, חינכתי את הילד לעצמאות, אבל זו עצמאות־יתר. לא התכוונתי עד כדי כך. בסוף אלה החיים שלו ואין מה לעשות. אתה רק מתפלל שיהיה בסדר".

אין מה לעשות? הרי באותו שלב הוא היה נער בגיל חטיבת ביניים.
"אני לא יודע מה להגיד, זה באמת תסכול גדול. אחרי התאונה הגבתי לאיזה פוסט בפייסבוק והעליתי שאלות – 'למה לא היינו יותר אסרטיביים?'. היו שכעסו עליי, טענו שאי אפשר להגיד לילדים מה לעשות, ואיך אני בכלל כותב את זה. עניתי שזה לא משנה – אלו רגשות של אבא שעולים בעקבות האירוע. מה הייתי אמור לעשות? למה עודדתי אותו לעצמאות? גם הורה שהילד שלו יצא לטיול עם הצופים וקרה לו משהו, ישאל את עצמו שאלות כאלה. תמיד תהיה המחשבה 'אולי יכולתי למנוע את זה'. ומצד שני, מה האלטרנטיבה? להכניס ידיים לכיסים ולא לצאת סנטימטר מהפריים המרובע של החיים? לאן נגיע אם כולם יחשבו ככה?"

יהיו שיגידו: לא אכפת לי, אני רוצה שהילד שלי יחיה.
"מי שאומר ככה אלו הורים שבעצמם לא אכפתיים, ולא עושים למען הכלל. אני גידלתי ילדים עצמאיים, וגם אם זה יחזור אליי כבומרנג – לא הייתי בוחר דרך אחרת. לא הייתי מגדל ילדים כשלנגד עיניי עומדת רק המטרה שלא יקרה להם כלום. אצלי זה מתמשק עם העבודה שלי בתור מתעד. לקחתי חלק בפרויקט שבו ראיינו מאות מבוגרים בני דור תש"ח. מיהם האנשים שיש להם סיפור? אלה שעשו משהו לטובת הכלל. אין אדם שרוצה להסתכל אחורה על חייו, לשאול את עצמו מה הסיפור שלו, ולענות: 'תמיד הלכתי בתלם, ישבתי בבית ולא עשיתי כלום'. אנחנו גם עדיין לא בשלב שמאפשר לנו להגיד: תדאגו לעצמכם, זה מה שהכי חשוב בחיים. לחיים כאן יש מחיר, ואנשים שילמו מחירים כבדים לאורך כל הציונות".

ויש גם מחירים קלים יותר, ועדיין יוצאי דופן. "הייתי בקורס מ"פים, ופתאום שירה מתקשרת אליי: 'עז נגחה את גלעד, תחזור'", מספר יצחק קליין בשעשוע מסוים. "אני אומר למפקד הצוות – 'אני חייב לצאת, עז נגחה את הבן שלי, צריך לתפור לו את תנוך האוזן'. עז? מה? הוא לא הבין מאיפה בא הסיפור הזה".

"גם להיכנס עם גלעד למחלקה היה מאורע שלא נשכח", מספרת שירה. "אנשים היו בהלם, לא הבינו מה זה היצור הזה. הוא ענק, יש לו נוכחות שאי אפשר לפספס, והגוזמבות, והציציות, והריח".

ההתמודדות עם הסטנדרטים של המראה החיצוני שבה ועולה בשיחות עם ההורים. "אני לא מתלבשת בהידור אלא בפשטות, אבל חשוב לי להיות נקייה ומסודרת", אומרת רבינוביץ.  "בהתחלה היה לי קושי ללכת עם דניאל, בגלל ההופעה המרושלת והבגדים הקרועים. הייתי מנסה לכבס לו, לוקחת בלילה את הכיפה הלבנה שהפכה להיות חומה – עד שהבנתי שזה פוגע בו. הוא שמח שהכיפה חומה מאדמת ארץ ישראל. לקח לי זמן להתרגל להופעה החיצונית, ואפילו לשמוח בילד כזה: הוא גאה ללבוש בגדים של עבודת כפיים, אלו המדים שלו ושל חבריו".

נושא טעון נוסף שעומד בין ההורים לילדיהם הוא היחס אל מדינת ישראל. "אנחנו באמת מלב הממלכתיות, קשה לנו עם האמירות נגד המדינה", אומרים בני הזוג קליין. גם רבינוביץ מספרת על חילוקי דעות עם הבן, שלא שותף לתפיסה של "ראשית צמיחת גאולתנו". לכל אחד מבניה, היא מספרת, היו התלבטויות ביחס לשירות בצבא.

כל ההורים מודים כי חלה תזוזה בעמדותיהם, ולו קלה, בעקבות התאונה האחרונה, ה"פרופיילינג" של בעלי הפאות, או החקירות בפרי הארץ. "אני רוצה מאוד להגן על המשטרה ולהרגיש חלק מהמערכת, אבל העסק עקום. אילו מילים משאירים לי בפה כדי לענות לילד הלא־ממלכתי שלי?", אומר מ'. "המקרה של אהוביה גרם לנו להרגיש שיש ריקבון עמוק, גם אם לא נימנע מלתלות דגל ביום העצמאות".

 "כשפוגעים בילד שלך, גם את מרגישה חץ בלב. אם שוטרים שואלים את הילד בכל טרמפיאדה 'איך קוראים לך? לאן אתה נוסע?' – אני מרגישה שפוגעים בי. את הבחור שלידו, זה עם 'הכיפה הנורמלית', לא ישאלו דבר. בסוף זה עולה לנערים האלה לראש, ומה עושה נער כשהוא רוצה להתגונן? מקיף את עצמו בשריון"

שירה מספרת אנקדוטה שמגלמת את תמצית הוויכוח עם בנם: "אנחנו, האמהות של התלמידים ב'פרי הארץ', רצינו לעשות משהו שיעלה את המורל בעקבות האירועים שם, והחלטנו להזמין להם סווטשרטים. יצחק מצייר יפה, אז ביקשתי ממנו להכין גלופה. הוא צייר ילד שמטפס במעלה ההר עם תיק גדול, ובאופן טבעי צייר גם דגל ישראל. שלחתי את הגלופה ומיד קיבלתי תגובה: 'מה הקשר דגל ישראל? הרגתם אותי!'"

בנה, היא מספרת, מצהיר שלא יתגייס לצה"ל. "אנחנו מסבירים שב־99 אחוז מהזמן הצבא עוסק בשמירה על ביטחון המדינה. כשיש עוולה צריך לזעוק עליה, אבל זו המדינה האהובה שלנו. אני לא עיוורת, יש דברים שצריך לתקן, ואחד מהם הוא הטיפול של ימ"ר ש"י בנערים האלו".

יצחק, מנהל בישיבה התיכונית בעלי, מספר כי שוחח עם התלמידים בעקבות האירוע שבו נהרג סנדק. "הייתה התלהמות נגד השוטרים. אמרתי: יש בעיות במשטרה, ואלימות היא אחת מהן, אבל צריכים לזכור שהם אלימים בשבילכם. השוטרים לצערנו לא יודעים את עבודתם, אבל אנחנו כמדינה שלחנו אותם".

על פי עדותו של הבלש שרדף אחרי סנדק, ברכב נמצאו סכינים.
"זה הצד השני, וזה לא מפתיע אותי. אני יודע שאכן יש משהו אלים בנערי הגבעות. גם בגבעה שהבן שלי נמצא בה, כולם נושאים סכינים. יש פה שפה אלימה, אני לא מיתמם, אבל אני גם אומר שהיא אלימה יותר מכפי שהיא מתגשמת במציאות. לכל אחד שם יש סכין, אבל אם כל שני וחמישי נערי גבעות היו דוקרים ערבים, היינו שומעים על זה. האחוזון האלים הוא זניח".

הקסם של הקצה

על אף שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, בקרב ההורים שוררת הסכמה סביב הפרופיל של נערי הגבעות: הרוב, הם אומרים, מגיעים לאורח החיים הזה כי הם לא מסוגלים לשבת וללמוד. מאפיינים נוספים הם אידיאליזם, חיפוש אחר האמת, חוסר נכונות "להתפשר" וראיית המציאות בשחור־לבן – תכונה שמאפיינת בני נוער בכלל, אבל אותם באופן מיוחד. יש מהם שרואים עצמם כממשיכי דרכם של המכבים או של החלוצים שעל סיפוריהם התרפקנו כולנו, וחלקם משוכנעים כי הם נדרשים למשימה לאומית שאיש לא טורח למלא. "גלעד לא מנסה להיות חלוץ, הוא מנסה להרחיב את גבולות הארץ", אומרים הוריו.

"הגבעה נותנת לנערים האלו אלטרנטיבה, אפשרות לחיות את החיים תוך כדי דילוג אלגנטי על העובדה שהם לא לומדים כי הם לא יכולים", אומר מ'. "על גבי זה יש גם אידיאולוגיה אנטי־ממסדית, אבל הם פשוט לא יכולים אחרת – ובעיניי, טוב שזה המקום שהם מוצאים".

"זה נוער שרוצה להצטיין במשהו, אז הוא מצטיין בגבעה. יסתכלו עליהם ויגידו 'וואו, אידיאליסטים!' או 'וואו, פורעי חוק!' – בכל מקרה יהיה סוג של וואו", אומרת יקרת פרידמן, עורכת כתבי הרבנית ימימה מזרחי ומנכ"לית המיזם "פרשה ואשה". נער הגבעות שלה, בן 17 וחצי, גר כאמור בבית. הוא רשום בתוכנית היל"ה המיועדת לנוער נושר, "שומר על הגחלת, אבל הראש שלו לא בלימודים. הוא מסתובב בגבעות מאז כיתה ט'. זה שילוב של הפרעת קשב מאובחנת יחד עם גיל ההתבגרות והמצב באזור. הוא לא פנוי ללמידה, אבל פנוי מאוד לעבודת כפיים. תנו לו לבנות, תנו לו לרעות עדרים".

"בשורה התחתונה, מי שנמאס לו מהישיבה ילך לעשות שטויות", אומרת צחור. "יש משהו מעורר התפעלות באורח החיים של הנערים האלה: בתת־תנאים, באוהל, יוצאים בימים למרעה, שומרים בלילות, מפרנסים את עצמם. אלו חיים תובעניים. תמיד היה חשוב לי להבין מי החברים שנמצאים עם מתן. באחת הגבעות הוא הסתובב עם חבורת סטלנים. כולם שם עישנו, גם אם לא סמים. מהמקום הבריא והאידיאליסטי, זה הטריד אותי".

הדבש והעוקץ שבים ומתערבבים. "יש לחץ חברתי לעשן, לנהוג בלי רישיון – כל מיני התנהגויות קצה, וזה חלק מהקסם הרומנטי של המקומות האלה", אומר יצחק קליין. "מצד אחד יש אהבת ארץ ישראל פשוטה ותמימה, ומצד שני פריצת מסגרות. וזה מרק של קצת מהכול".

"אני אישית נחשפתי לנערים מתוקים מאוד, לא לגרעין הקשה, זה שאומרים עליו שהוא אלים ובעייתי", מספרת פרידמן. "יש להם רצון חזק לעשות למען ארץ ישראל, וגם פשוט לממש את עצמם. יש שם יכולות מדהימות שאפשר לנתב לכיוונים חיוביים, אבל בפועל הם מרגישים שאין להם מקום. הם בנו אוהל ביער תקוע – אולי אוהל זו לא מילה מתאימה, הם הקימו משהו מדהים. כשהיישוב ביקש מהם לפנות, הם נענו מיד. היה ידוע מראש שכך יסתיים האירוע, ואמרנו להם את זה. הם פירקו והלכו, שוב מרגישים דחויים. אני חושדת שכך הם מייצרים לעצמם גאוות יחידה – מאחוות הדחויים. הם יישבו את הארץ, הם יילחמו באויב, הם ייאבקו בהשתלטות זרה על שטחי ארץ ישראל. הם יתהלכו בארץ לאורכה ולרוחבה עם חמורים וגמלים ויראו נוכחות יהודית גם באזורים מופקרים – כי אין אף אחד אחר שמוכן לעשות את זה, וגם כי הם צריכים את המרחב שלהם ואת האקשן. אני אומרת את זה וחשה אי נוחות: אז רגע, אתם למען ארץ ישראל, או שאתם פשוט ילדים חסרי גבולות? והתשובה היא: גם וגם. אם תרצו, אלה ילדים מופרעים. ואם תרצו, אלה ילדים שיש להם כוחות שחייבים ניתוב. הבן שלי בטוח שהוא משנה את העולם".

מלמדים אותם שארץ ישראל נקנית בייסורים.
"אז אני אוסיף טוויסט: בייסורים, אבל באלגנטיות. אני כאמא, כיקרת, רוצה שארץ ישראל תיקנה עבורם בדרך כזו, כי אנחנו לא בתנ"ך ולא בפלמ"ח. זה חייב לבוא יותר בקלות. איפה שיש קושי, לסגת. לשמור את הכוחות, את הלב, את היופי. לא להישרט כל כך. אני לא חושבת שהקב"ה רוצה שנערים בגיל 16 יקבלו יחס כזה מהמשטרה. אבל הם לא רואים את זה כמוני. בתכל'ס, הם פירות של הציבור הדתי־לאומי, שחרת על דגלו את ארץ ישראל, וחושב ציונות וביריה וחומה ומגדל. הם גדלו על סיפורי חנן פורת וסבסטיה. מה, אז זה היה חוקי? אתם מספרים איך השגתם חצי העלמת עין מפה וחצי אישורון שם, ואיך הרבנית לוינגר הגיעה עם מכונת כביסה לחברון – אז מה אתם רוצים מהם? פתאום נהייתם שומרי חוק?

"בסוף יש פה נוער צעיר שאין לו ישבן ללימודים – אבל יש לו המון כוחות גוף, גבריות מודחקת שצריכה להתנקז לאנשהו, אידיאלים ומציאות מקוממת. אני מתקוממת ונרגעת מהר, אבל הם לא נרגעים כשאישה נרצחת. מי שגר פה רואה גם את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית, וההשתלטות שלהם על אדמות, והטרור החקלאי. הילדים שלנו משתתפים במרדפים כדי להחזיר עדר שנגנב. הלוואי שהייתה פה יותר אכיפה. אני שואלת את הבן: מי אתה? למה שתעשה את זה? אני חושבת שזה לא התפקיד שלו, אבל הוא לא מקשיב לי".

מה אפשר לעשות כדי לגרום להם לשנות כיוון?
"את החבר'ה שכבר מסתובבים בחוץ אולי מאוחר מכדי להציל, אבל את הצעירים, אלו שבכיתה ט', אפשר לאסוף ולתת להם רשת ביטחון. לכוון אותם לחווה הנכונה שיוכלו לחיות בה, ללימודים מקצועיים שיכבדו אותם. כדי שבעוד שש שנים לא נגיד 'וואלה, הם לא מצאו את עצמם'. את הדחייה נחסוך מהם. מעבר לחוסר הגבולות ולאידיאולוגיה, גם הדחייה משחקת פה תפקיד. צריך להכיר בהם, ביכולות ובמגבלות שלהם. כרגע זו העגלה הערופה של הציבור הדתי, ולא תמיד אנחנו יכולים להגיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. אנחנו לא מלווים את הנוער הזה באמת, אלא משליכים אותו בצידי הדרך, ולכן זה דם שנדרש מאיתנו".

חצי נער לא היה לך

במקום תוכניות ופתרונות, כך טוענים ההורים, מעדיפות רשויות המדינה את מתווה ההתנגשות. "בעלי עומד בראש כולל בקריית־ארבע, שאליו מגיעים לא מעט בוגרי גבעות שמנסים לאסוף את עצמם ורוצים לשבת וללמוד", מספרת צחור. "לא מזמן היה בחור שהחליט ללמוד בכולל הזה – ובאותו יום הוא קיבל צו הרחקה מקריית־ארבע. שמים עלינו מצלמות. אנשי ביטחון שקרובים אלינו, סיפרו לנו שאחרי האירוע של סנדק יצאה הוראה מפורשת לחפש את החבר'ה שלנו בפינה. זה מרתיח אותי. הבן שלי וחבריו הלכו לגבעה במטרה ברורה לא להסתבך, ורודפים אותם".

"בגיל 15 חברים של הילד שלי היו עצורים במשך חמישה ימים בשב"כ, בפרשיית פרי הארץ", מספרת חיה רבינוביץ. "האשמה הייתה זריקת אבנים בשבת. הוא סיפר שבחקירות כינו אותם רוצחים, נאצים, ניבלו את הפה ונגעו בהם במקומות שונים בגוף. אמרו שצריך לעשות להם מה שעושים למחבלים ערבים. 'מאיפה ההורים שלך? אה, אז צריך לגרש אותך לפולין'. אני עוסקת בהנחלת זיכרון השואה, מלמדת על שנאת זרים ואנטישמיות, ופתאום את הדברים האלה עושים לילדים שאני מכירה – משחקים להם בפאות, מלגלגים עליהן. זו אנטישמיות.

"הילד שלי נחשף לדברים כאלה כל הזמן, ולא משנה כמה אנסה להחזיר לו את האמון במערכת – הכול מתנפץ. כל מה שאני בונה, המערכת מבחוץ יכולה בקלות להרוס. וכשפוגעים בילד שלך, גם את מרגישה חץ בלב שלך. אם שוטרים שואלים את הילד שלוש פעמים בכביש 60, טרמפיאדה אחר טרמפיאדה, 'איך קוראים לך? לאן אתה נוסע?' – אני מרגישה שפוגעים בי. וזה חוזר על עצמו כמעט בכל נסיעה. את הבחור שלידו, זה עם 'הכיפה הנורמלית', לא ישאלו דבר. בסוף זה עולה לנערים האלה לראש, ונוצר חוסר אמון כלפי כל עולם המבוגרים, כל הרבנים והמחנכים שעונים 'הן' אחר המדינה בלי להבין את עומק הפגיעה. ומה עושה נער כשהוא רוצה להתגונן? מקיף את עצמו בשריון. לא כל נער מספר הכול להורים שלו, אבל אם ניתן אמון ונחפש את מה שבפנים, נמצא שם משהו מתוק, כמו בצבר. הבעיה היא שכאשר מדובר בנוער הגבעות, הסבלנות נגמרת".

חני (שם בדוי), תושבת אזור המרכז, מספרת כי בנה הורחק מיו"ש בצווים מנהליים על לא עוול בכפו, ולאחר שספג אלימות משטרתית קשה ללא כל סיבה. "אין לו תיק פלילי, אבל רודפים אותו בגלל המראה שלו ובגלל שהוא בקשר עם נערי גבעות. הטיפול בנערים האלו הוא מחדל של המדינה. שיאפשרו להם להקים חווה, לבנות, לנטוע, לרעות עדרים. רוצים להעניש אותם? קחו אותם להקים מבנה לתועלת המדינה, בית מחסה לעיוורים, מה שצריך. אל תתקעו אותם בחדרי חקירות. הילד שלי חרוץ, הוא איש מעשה שצריך לבנות וליצור, והוא טוב בזה. הקבלנים שעובדים איתו רבים עליו".

כוח ייתקל בכוח, ואלימות תפגוש אלימות, אומרים לי הורים. לא כך צריך לעבוד עם הנערים שיצאו מהתלם. כשאני מקשה ושואלת איפה הגבול האדום, והאם חיבוקים יינתנו גם לנערים שנוהגים באלימות, רבינוביץ משיבה: "לפני שהם מגיעים לשלב של זריקת אבנים, יש עוד כמה שלבים. אני בטוחה במאה אחוז שרוב החבר'ה לא מיידים אבנים ולא מחפשים לאכול ערבי לארוחת צהריים. בתחילת הדרך היו מאשימים אותנו במעשים כאלה, ועכשיו קל להפנות את החיצים לנערי הגבעות".

טענות ההורים מכוונים גם כלפי המגזר הדתי־לאומי והנהגתו. "לא כולם מוכנים להתלכלך בשבילם", אומרת פרידמן. "לא עושים למענם מספיק – לא ההורים, שמוגבלים ביכולותיהם וחשופים לצייקנות פנים־מגזרית, ולא האנשים בצמרת. נפתלי בנט למשל הפנה להם עורף בתקופת החקירות של דומא, וזה כאב. הוא זרק אותם היישר לזרועותיו של איתמר בן־גביר. נכון, הנערים האלה הם לא חמש יחידות מתמטיקה, אבל הם הרבה דברים טובים אחרים. הם הבנים של החברים שלכם, זו שכבה רחבה שגדלה פה ויצאה מהציונות הדתית. אי אפשר לקרוא להם קומץ, ובטח שלא להשליך אותם לנפשם. אני קוראת לנבחרי הציבור, למשרד החינוך ולרשויות הרווחה לתת את המעטפת המתבקשת. צריך לחשוב שוב על מושג החינוך. לא חוכמה לחנך את המחונכים".

ואיפה בכל זאת האחריות שלכם, כהורים?
"ההורים מתמודדים עם כוחות שגדולים מהם. האחריות שלנו היא עד איפה שידנו משגת, ויש שטחים שלמים שידנו לא מדגדגת בכלל. מי שאומר 'אבל איפה ההורים? איפה החינוך שלהם?', זה הורה שלא גידל חצי נער כזה. הקב"ה ריחם עליו ונתן לו ילד למידותיו, אז שלא יטיף לנו מוסר. אף הורה לא רוצה ילד שמתנגח, ילד שקשה לו ללמוד, ילד שאתה לא יודע כמה שריטות יקבל. כל הורה מופתע ומשתאה כשזה קורה, מנסה לאהוב, לתווך ככל יכולתו. אז שיחסכו מאיתנו את הצקצוקים. הם לא טובים יותר".

שהקוצים לא יבלבלו

כשההפגנות בעקבות מותו של אהוביה סנדק ז"ל הופכות אלימות יותר ויותר וזולגות להשלכת אבנים על פלסטינים בשומרון, מחריפות גם ההאשמות כלפי ההורים. "אני את הילדים שלי לימדתי שזה שקוראים למישהו עבדאללה, לא הופך אותו לאויב שלנו", אומר מ'. "אני מאמין ש־98 אחוז מהערבים רוצים לחזור הביתה ולעשן את הנרגילה שלהם בשקט. את כל הילדים שלי גם הזהרתי: 'אל תסתבכו עם החוק. הסתבכתם? בעיה שלכם. לכו תמצאו עורך דין!'. לדעתי, הבן שלי לא היה מעורב באירועים אלימים".

"כמה לילות אנחנו לא יכולים לעצום עין, לפחד מכל צלצול, שאולי זו המשטרה?", אומרת פרידמן בכאב. "אמרתי לילד שלי השבוע: 'אם זה קורה, אני הורגת אותך. אוי ואבוי אם אשמע שאתה זורק אבנים על ערבים. אבן יכולה להרוג! זה הכי פשוט – לא תרצח!'. אז הוא יגיד לי שצריך לייצר הרתעה. לא, ילד! אתם לא מייצרים הרתעה, ולא תמנעו את הרצח הבא. תוציאו את האשליה הזו מהראש!"

איך הם מגיבים לאמירות כאלה?
"מצד אחד זה מכעיס אותם, ומצד שני הם מבינים שזה מכבד אותם. אני מתייחסת לטיעונים שלהם, עונה להם בצורה מאתגרת, אבל לא מעריצה את כפות רגליהם. הם לא 'חילות בית דוד'. אתם אומרים ארץ ישראל? גם אני אומרת ארץ ישראל. אתם אומרים הקב"ה? גם אני. זה מה שהוא רוצה? תוכיחו. המילה האחרונה היא לא שלי, כי בסוף הם יעשו מה שהם רוצים, אבל אני נוטה להאמין שהשיח איתם משפיע. אולי יום אחד דמות דיוקנה של אמו תעמוד לנגד עיני הילד שלי ברגע הנכון".

"יש מכה על מכה על מכה", אומרת רבינוביץ. "אני יכולה לבכות, להגיד 'מה יהיה איתו', אבל מעדיפה לחשוב עליו דברים טובים, לחזק במקום שאני יכולה לחזק, לדבר על הקשיים גם אם לפעמים זה מונולוג. הוא מסתכל עליי ואני לא יודעת אם הוא שומע או לא, אבל מאמינה שהנשמה שלו תשמע את מה שהיא צריכה".

יש חשש לאבד את הילד, לגלות שהוא התנתק מכם?
"בוודאי. בגיל הזה לחבורה יש כוח רב, ולפעמים היא חזקה יותר מההורים. מאוד משמעותי לך מה אחרים אומרים ואיך הם מתלבשים ומה עושים. אבל אנחנו לא מוכנים לוותר עליו. גם כשחששנו, היינו באים לבקר, מביאים צ'ופרים לשבת. אני לא נותנת לקוצים שלו לבלבל אותי. הוא לא אוהב ששואלים מה נשמע ומה קורה, אבל אני מסבירה שחשוב לנו לדעת, גם אם הוא לא מרגיש צורך לשתף. שידע שיש ערוץ פתוח, ושבמידת הצורך אנחנו כאן בשבילו.

"למדנו גם לסמוך עליו. לתת אמון בגרעין, ולא בצורה. להביע הזדהות. זה יוצר אמון, משמר את הקשר, ומלמד אותם מה עיקר ומה טפל. זה גם חלק מהביקורת שלי על הטיפול בנוער הגבעות. יש לי ציפייה שהמבוגר האחראי יבחין בין עיקר לטפל, שיסתכל פנימה – וזה לא קורה".

שירה קליין מספרת כי התלבטה ממושכות אם להתראיין, "והסכמתי לדבר בשביל האמירה שחייבים שינוי גדול בימ"ר ש"י". יצחק מוסיף ש"אנחנו מתראיינים גם בשביל הורים אחרים שמתמודדים עם הסיטואציה". "למה? מה אתה רוצה לומר להם?", שואלת אותו שירה, ויצחק משיב: "שהבנים שלהם נפלאים, ושלא יעזבו אותם לשנייה. שיגיעו עם אוכל חם וסובלנות לשטויות ולאמירות שדוקרות. לכו תדעו אם לא ינגחו להם את האוטו מחר. זו ארץ הפקר. בסיפור שלנו גלעד היה עלול למות מגלגל, לא מערבים ולא מהמשטרה, אבל זה העניין: דווקא בסיטואציית הפקר, אסור לנו להפקיר את הילדים שלנו".