לנער בן 17 שלא גר בבית, אלא באחת הגבעות ליד כוכב־השחר. הייתה לי בשלות להתמודד עם נער שלא לומד אלא עובד, אבל לעזוב את הבית זה אירוע פורץ דרך. זה לא משהו שאני מכירה או חושבת שהוא נכון. אבל החבר'ה בגיל הזה, בכל חברה, לא ממש שואלים את ההורים מה לעשות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תופעה עולמית: עלייה בביקוש לבתי ספר יהודיים
– הפסקת חיסון החיילים ותגבור המערך האזרחי: בצה"ל נערכים לסגר השלישי
– "שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות, לא חזרו אליי"
דניאל (שם בדוי, כמו שמות הנערים האחרים המוזכרים בכתבה) הוא הצעיר בין 11 ילדיה של חיה אילה רבינוביץ, בת 59, תושבת אחיה. חמישה מילדי המשפחה הציבו בפני הוריהם אתגר חינוכי, כשהתרחקו מהמסגרות והעדיפו על פניהן את הגבעות. "התחלנו להרגיש את הלהט שלהם אחרי הגירוש מגוש קטיף", מספרת רבינוביץ. "כבר אז זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה מאוד, ורק הלך והתעצם לאורך השנים. גם הרדיפות המשטרתיות אחריהם וגם ההתמודדויות מולם נעשו יותר ויותר קשות. אבל כל עוד הילד בבית יש קשר מסוג מסוים, ועכשיו, כשהוא חי עם חבורה של נערים בגילו, זו כבר התמודדות אחרת לגמרי".
דניאל למד בישיבת "פרי הארץ" ברחלים – ישיבה שהוקמה כדי לתת מקום לנוער כזה. לפני כשנתיים עברה הישיבה טלטלה כשהשב"כ עצר רבים מתלמידיה במסגרת חקירת מותה של עאישה א־ראבי, אישה פלסטינית מהעיירה בידיא. את שנת הלימודים תש"ף עוד התחיל דניאל בישיבה, "אבל הוא לא חזר לעצמו לאחר שנחקר. לא היה מסוגל לשבת שם, לא מצא מרגוע", מספרת אמו. "כמה מהבנים שלי עובדים בבנייה, והוא השתלב בעבודה איתם. ניסינו לשמור אותו קרוב אלינו, אבל בשנה שעברה הבאתי את ההורים שלי אליי כדי שיהיו מוגנים מהקורונה, ודניאל לא מצא את עצמו בבית. זה מה שדחק אותו החוצה, להגשים את החלום שלו – לגור בגבעות".
בנה של יקרת פרידמן (49) מהיישוב תקוע נמצא בחלק "הלייטי" של התופעה, כהגדרתה. הוא לא עזב את הבית, אבל אמו מתארת את התקשורת איתו כרצף של עימותים, שחלקם מוכרים אולי גם להורים אחרים וחלקם ייחודיים לפלח האוכלוסייה הזה: "מה אתה מקים פה אוהל? אסור, יש הוראות, אנחנו לא יכולים לעשות מה שרוצים. למה אתה יוצא לטיול בעומק השטח? תישאר כאן, יש סגר! ומסוכן, בלי קשר! ובבקשה תתקלח, מה זה הריח הזה? מדורות? לא, לא מתאים שתביא לכאן את החברים שלך בשלוש לפנות בוקר. לא מתאים שהם יישנו כאן, יש פה עוד ילדים במשפחה. למה לא קמת ללימודים? כי בלילה היית בהפגנה? אל תצא לפינוי בנתיב־האבות. אתה יודע מה יקרה, נכון? אתה תיעצר, תחטוף מכות מהשוטרים. אני לא רוצה שתשנא שוטרים. מה זאת אומרת, אין מי שיילחם בפינוי? זה לא מתפקידך. הם מתגרים בך סתם, אתה נסחף פנימה לתגרה, ובסוף מי מנצח? המשטרה. ולך יתפרו תיק ולא תתגייס. מה זאת אומרת, אתה לא יודע אם אתה רוצה להתגייס? ידעתי, בסוף כל העימותים האלה יהפכו אותך נגד המדינה. חבל".
נערי הגבעות – אלה שעזבו את הבית לחלוטין, ואלה שעדיין נמצאים במסגרת כלשהי – שוב בכותרות. מותו של אהוביה סנדק ז"ל לאחר מרדף משטרתי, וההפגנות שניצתו ברחבי הארץ בדרישה להקים ועדת חקירה חיצונית לאירוע, הביאו לקדמת הבמה את הצעירים בעלי הכיפות הגדולות והפאות הסבוכות. בשבועות האחרונים רואים אותם ברחובות הערים ובצמתים ביו"ש. בין המתנחלים יש שמגַנים, סולדים, נרתעים, לא רוצים ששמם ייקשר חלילה במהומה הזו ובעומדים מאחוריה. אחרים חושבים שכוונותיהם של נערי הגבעות טובות, אך מעשיהם אינם רצויים. יש שסבורים שהמחאה הנוכחית מוצדקת ביסודה, אך יצאה מכלל שליטה. ורבים שואלים: איפה ההורים שלהם? למה הם לא שומרים עליהם?
לא לסטלנים בלבד
ליבם של ההורים נחמץ בגלל הלימודים שנקטעו בשלב מוקדם למדי, אך לפעמים הם מבינים ואפילו מעריכים את העצמאות של ילדיהם. "אצל הבן שלי זה התחיל לפני שנתיים, באמצע כיתה י"א", מספרת צחור. "הוא למד ב'פרי הארץ', וכשהבנו שהוא מתכוון לעזוב את הישיבה לטובת הגבעות, זה ציער אותנו. רצינו שימשיך ללמוד. זו לא רק התעודה; התחלת משהו, תסיים. היינו נסערים מאוד, התקשרנו לראש הישיבה ואמרנו שלא נאפשר שהבן שלנו יסתובב בגבעות. אבל אחרי ששוחחנו עם מתן, והוא שיתף אותנו במחשבות שלו, זה כבר נראה אחרת. אנחנו הסברנו למה כדאי שישלים את חוק לימודיו, והוא מצידו פרש בפנינו משנת חיים סדורה. זה לא היה 'נמאס לי מהישיבה, אני בורח'. הוא שאל: 'למה שרק סטלנים או חפיפניקים ילכו לגבעות?'. דיבר על החזון שלו, לרעות צאן לצד לימוד תורה. היום אני יכולה לומר שאני גאה בו. זה המסלול שלו, ואני צריכה לתת לו גב. הקושי הגדול מבחינתי זה שמגיל צעיר כל כך, הוא כמעט לא נמצא בבית. כשאני רואה ילדים אחרים שמתקדמים לפי הספר, יש לי צביטה בלב".
"אנחנו סביב הסיפור ארבע שנים, כששנתיים מתוכן גלעד לא במוסד חינוכי", מספרים לי שירה ויצחק קליין, הורים לשבעה. שניהם בני 39, עוסקים בחינוך. "לאחרונה עברנו לגבעה ט' ביישוב עלי – שהיא אם הממלכתיות. ממש אנטיתזה של הגבעות. גלעד אמר שכף רגלו לא תדרוך ביישוב. הוא אפילו חשש שהאחים הקטנים שלו יתחנכו בעלי, השם ישמור!", הם צוחקים. אבל מאחורי הצחוק הזה, כפי שיספרו מיד, מסתתרות גם שעות של חרדה ממשית לחייו של בנם.
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במוסף "דיוקן" של מקור ראשון.
