רחמים כלנתר היה חבר מועצת העיר ירושלים שערק בשנות החמישים מסיעת הפועל המזרחי, והפך לתומך ראש העיר גרשון אגרון. הוא הלך לעולמו בשלהי שנות השבעים, אך שמו חי אחריו. עכשיו ברור שגם שמו מת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
ניצוצות של הבנה: כך המוח האנושי למד לחשוב מחוץ לקופסא
סוף הנשיאות הקיסרית: שערוריית טראמפ תחזיר את ארה"ב לאיזון
פשע, סוף: משטרת ישראל לוקחת את החוק בחזרה לידיה
הקללה הפוליטית ב"כלנתריזם" באה לעולם בשנות החמישים, בימי הוועדה המסדרת. מאז עברו הבחירות למרכזי המפלגות, ובשנת 1992 הגיעה לישראל ההמצאה האמריקנית הנוצצת: פריימריס. תחילה בעבודה, אחר כך בליכוד, ואז במפלגות נוספות. אפילו במפד"ל 2012, שכונתה"הבית היהודי", נערכו פריימריס.
שיטת הבחירות הזו עלתה על רקע המיאוס מהעסקנות המפלגתית המושחתת. הראשונות שנפלו קורבן לתחושה הזו היו הוועדות המסדרות, חבורות גברים סגורות שהרכיבו את הרשימות בחשאי, בחדרים אפופי עשן. מרכזי המפלגות היו המבצר הבא שנפל. דוכני הנקניקיות במרכז הליכוד ב־2002 היו לסמל הסיאוב, אבל למען האמת לא שם היו השחיתויות הגדולות. ה"דילים", הרשימות ושיטת "השביעיות" גרמו לציבור לחוש את הגועל שהעלה את שיטת הפריימריס לגדולה.
פתרון הקסם של הדוד סם קרס בתוך שני עשורים וחצי. בבחירות האלו, 2021 (א'?), שום מפלגה לא תערוך פריימריס מלאים מרצונה; רק מפלגת העבודה תיאלץ, בצו בית המשפט, לערוך בחירות בקרב המתפקדים.
אפשר להאשים את מפקדי הארגזים, רשימות המומלצים וקבלני הקולות, שגרמו לציבור למאוס בפריימריס. אבל לצד זה מאסנו גם במפלגות עצמן. הן פשוט מתו. מפלגה היא ארגון רעיוני של חברים שחולקים דרך משותפת ומתנהלים לפי כללי פעולה מסוימים; אבל המודל הזה פשט את הרגל. כשלא שמנו לב עברה מדינת ישראל מפוליטיקה של מפלגות לפוליטיקה של אנשים.
יש עתיד, הימין החדש, כחול לבן, תקווה חדשה והישראלים אינן מפלגות; הן הצגה של איש אחד, שסביבו ניצבים שתפקידם לסייע לו. למפלגות הללו אין מוסדות ואין תשתית; אין פריימריס, אין מרכז, אין ועדה מסדרת. יש מנהיג, והוא כל הסיפור מהחל עד כלה. אנשי ה"מפלגה" תלויים בו לחלוטין, ולפיו יישק דבר.
המעבר מפוליטיקה של מפלגות לפוליטיקה של אנשים תפס את המדינה לא מוכנה. המשטר מפלגתי, הפוליטיקה אישית. התוצאה היא אינספור רסיסי "לא מפלגות", שמתחברות אד־הוק לקראת הבחירות. ההתפוררות בלתי נמנעת. התרחיש של רשימה לכנסת שתורכב מעשרים מפלגות נשמע לנו קצת מופרך, אבל אין סיבה שהוא לא יקרה. לכן גם הכלנתריזם התפוגג. אם אין מפלגות עריקה היא לא עניין גדול. בסוף הכול אנשים.
