יצחק הוא שם ישראלי שגרתי למדי, אך בשנת 1967 הוא זכה לתפנית מפתיעה: שלוש בנות שנולדו בארץ קיבלו את השם הזה מהוריהן. ככה זה כשההערצה למצביא מלחמת ששת הימים, שהרחיב את גבולות ישראל, עולה על גדותיה ופורצת גם את גבולות המגדר. בשנים שלאחר מכן קיבלו כמה בנים, בברית המילה שלהם, את השם "רבין". הרמטכ"ל דאז לא היה הגבר היחיד שקיבל מהורים ישראלים כבוד מעין זה: כבר עם קום המדינה נקראה תינוקת אחת בשם דוד, כשמו של ראש הממשלה, ובת ששמה סטלינה באה לעולם, ככל הנראה באחד הקיבוצים. בסוף שנות החמישים הוענק לתינוק ישראלי השם "שרת", ובהשראת הסרט "כנר על הגג", שיצא לאקרנים ב־1971, הכריזו זוג הורים בשנה שלאחר מכן כי בנם שנולד להם במזל טוב ייקרא רוטשילד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
ניצוצות של הבנה: כך המוח האנושי למד לחשוב מחוץ לקופסא
סוף הנשיאות הקיסרית: שערוריית טראמפ תחזיר את ארה"ב לאיזון
פשע, סוף: משטרת ישראל לוקחת את החוק בחזרה לידיה
את פריטי המידע הללו ואחרים אוספת באדיקות ד"ר שלומית לנדמן, בלשנית העוסקת באונומסטיקה, חקר שמות פרטיים. בימים אלו ראה אור ספרה "אני הלישז היחידה בעולם" (רסלינג) – מחקר מקיף על שמות פרטיים בישראל, על השיקולים שמנחים הורים בבחירת שמות לילדיהם, ועל החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת דרך השמות. במהלך המחקר היא ראיינה כמה עשרות גברים ונשים ישראלים, בטווח רחב של גילים ותקופות. לדבריה, כשביקשה מהם להיזכר ברגעי ההחלטה על שמות ילדיהם, לחזור לשיקולים שהנחו אותם, להתלבטויות וגם לחרטות – הם בדרך כלל שמחו לשתף ולתאר את התהליך שעברו. "אצל רוב ההורים, השיקולים הם בראש ובראשונה חברתיים", אומרת לנדמן. "השם צריך להתאים לחברה, למשפחה ולהורים עצמם – לשניהם יחד ולכל אחד מהם לחוד. כשאנחנו מדברים על חברה, אפשר לראות באופן מובהק איך בבית־שמש ייבחרו שמות מסוימים ובצפון תל־אביב יהיו שמות אחרים. ביחס למשפחה, השאיפה היא שהשם יצליח להשתלב בתוך המרקם המשפחתי הקיים, שלא יהיו יותר מדי הרמות גבה. ברובד של ההתאמה האישית, השיקולים קשורים למשל לצליל, והם מאוד אינטואיטיביים".
בספרה היא מצטטת מרואיין אחד שהסביר לה: "אני חושב שיש צירופי הברות או אותיות או עיצורים שנשמעים לבן אדם מסוים יפים פחות. למשל, ח', ז', ק', נשמע לי פחות יפה מאשר נ', ר', ת', שנשמע לי יותר רך. אבל זה משהו מאוד אישי". "כשקצת דחקתי לפינה את אחד המרואיינים, התשובה שלו הייתה: 'זה נעים לי'", מספרת לנדמן. "את זה קשה להסביר. השאלה איך השפה עובדת במוח שלנו היא מרתקת אותי כבלשנית, אבל זה משהו שקשה להגדיר אותו בדיוק, והוא תלוי בהכרעה אישית. אב מסוים יודע שהשם נורית נעים לו יותר ממיכל, אבל הוא לא יודע להסביר למה".
מצאת הבדלים בין אבות לאמהות?
"כשראיינתי גברים, רבים מהם פתחו ואמרו שהם לא זוכרים בדיוק מדוע נתנו לילדם את שמו. אצל הנשים, לעומת זאת, לא הייתה אחת שלא זכרה איך התנהל התהליך ומה היו השיקולים. כנראה לאמהות הבחירה הזו חשובה יותר. מעבר לכך, השיקולים שציינו הגברים היו קשורים בדרך כלל לתחום המשמעות. רבים מהם הדגישו שחשוב להם שהשם יהיה ישראלי; מצד שני, בשנים האחרונות יש גם רצון בשם בינלאומי או אמריקני – בעיקר אצל תל־אביבים, ושוב, לרוב מצד גברים. אצל הנשים היו אמנם גם שיקולי משמעות, אבל גם מבט רחב יותר, על שאלות של צליל, חיבור אישי ואפילו כתיב.
"המרואיינים דיברו על משמעות השם גם כשלא הייתה לו ממש משמעות. קח למשל את השם הנפוץ איתי: לא ברור מה פירושו, וסביר להניח שזהו קיצור, כינוי חיבה, אולי של איתיאל. או השם ינאי, שהיום אנחנו יודעים שהוא קיצור של יונתן. לא מעט מרואיינים הדגישו כיצד השמות האלה מתפקדים בתוך החברה הישראלית, ההקשר הרחב יותר שלהם, וזה נכון גם אם המשמעות המקורית לא ברורה. לשם יש מעין דימוי סביבו, וזה עובד".
זו מן הסתם לא תופעה ייחודית לישראל.
"נכון. יש מחקר שמרבים לצטט, ולפיו שמות תלמידים משפיעים על ציוניהם. החוקרים לקחו קבוצה של מורים, נתנו להם לבדוק עבודות, ומצאו שהעבודות של תלמידים עם שמות 'טובים', כמו דיוויד וליסה, קיבלו ציונים גבוהים יותר מאשר העבודות של אדלייד ומרשל. אני לומדת מזה שהאינסטינקט הבסיסי של רוב ההורים מוצדק – יש שמות שמתקבלים טוב יותר, מבחינה חברתית.
"במחקר מאלף אחר הציגו בפני המשתתפים כמה פרצופים ומבחר שמות, ושאלו אותם איזה שם מתאים לאיזה פרצוף. רוב האנשים סימנו את השם האמיתי של האדם שבתמונה. זה אומר שהשם מתחבר אל הפנים שלנו, אל התדמית שלנו. השם מחלחל, גם תודעתית. ברור שאם קוראים לי שלומית, ויש לי השכלה מסוימת, אני מרגישה מחוברת לתקופת בית שני. ככה זה אצלי – אני מניחה שנשים אחרות שנקראות שלומית חוות את השם הזה בצורה אחרת".
מותר גם להמציא
את ספרה פותחת ד"ר לנדמן בסקירת השמות שאפיינו תקופות שונות בהיסטוריה היהודית מראשיתה. "בתקופת המקרא הייתה בכל המרחב סביבנו אמונה ששם אלוהות שמגולם בשמם של הילד או הילדה מחויב להגן עליהם", היא אומרת. "כינויים תיאופוריים, כלומר אלוהיים, שולבו בכל שם כמעט, והטענה המקובלת היא שגם רבים מהשמות שאין בהם כינויים תיאופוריים הם למעשה שמות מקוצרים. בממצאים ארכיאולוגיים אפשר למשל לראות שם כמו 'יעקבאל'. שמות אחרים מכילים יסודות דתיים שמתייחסים לאלוהים, כמו נחום או ברוך. מעט שמות אנושיים הם חילוניים לגמרי – מילים שהן גם שמות של צמחים, בעלי חיים, אבנים יקרות וכדומה.
"מה שמעניין הוא שכאשר הישראלים היום 'ממציאים' שמות, אפשר לפעמים לראות את השמות הללו גם בממצאים ארכיאולוגיים מתקופת המקרא. את 'אליאור', שנתפס כיצירה ישראלית חדשה, מצאו גם באתר קדום. זה מדהים, כי המשמעות היא שהשפה מכוונת את החשיבה שלנו, ואנחנו חושבים בצורה דומה ונדרשים לכיוונים דומים כמו בימים ההם. נוצר כאן קשר בין אנשים שחיים במרחק של כ־3,000 שנה זה מזה".
בתקופה ההלניסטית, אומרת לנדמן, הפך השם מאמצעי הגנה לתו זיהוי. "בשביל היוונים שם הוא תג. הוא מסמן אותך, והסימון המועדף הוא כזה שנעשה לכבוד אבותיך. כך מתחילים לקרוא לבנים ולבנות בעם היהודי על שם האבות והאמהות, גם הביוגרפיים אבל גם התרבותיים והלאומיים. בתקופה השלישית, כשרוב העם היהודי בגלות, מתחילים להיווצר 'שמות סגולה' שבדרך כלל הוצמדו לשם הראשי. אצל הבנים אלו שמות כמו חיים, שלום או ציון, ואצל הבנות – ברכה, נחמה ועוד.
"השמות האלה נוצרו עצמאית בקהילות שונות, בלי שהיו בהכרח קשרים ביניהן, ומעניין לראות שיש החלפה מגדרית: שמחה, למשל, בארצות אשכנז הוא שם של גבר, ובארצות המזרח זהו שם של אישה. או נחמה – שם מלעילי לאישה באשכנז, ושם מלרעי לגבר בבלקן. במאה השמינית מתחילים גם לתת לילדים שמות של הדמויות המרכזיות במיתולוגיה היהודית, מה שלא עשו לפני כן. אם בתקופת בית שני השתמשו בעיקר בשמות של דמויות משניות, כמו שמואל ויהודה, אלף שנים אחר כך אנחנו מוצאים פתאום אנשים שקוראים להם דוד.
"התקופה הרביעית, מסוף המאה ה־19 ועד היום, התאפיינה בתחילתה בשלילת הגלות וצמיחת היהודי החדש, שצריך גם שם חדש. לשם כך חזרו למקרא, שיש בו כ־2,500 שמות פרטיים, ודלו מתוכו. לאו דווקא את דוד אלא גם את אבשלום, למרות – ואולי אפילו בגלל – שחז"ל לא אהבו אותו כל כך. הייתה כאן בעיטה במסורת, אבל יחד עם זאת נשארו בתוך הגבולות שלה. בהמשך, כשהעברית הפכה לשפת אם, הורים צברים התחילו לגזור שמות בעצמם. אם רצו שם שיש בו אור, ולא אהבו את 'אורה', הם היו יכולים להמציא את 'אורלי' ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה. כך נוצרים מאז ועד היום שמות מתוך הצרכים והרצונות של ההורים, גם בלי מקור מדויק או מסורת ארוכת שנים".
לנדמן מספרת שכאשר סקרה את נתוני השמות הפופולריים מקום המדינה ועד היום, היא הבחינה בתפנית מעניינת בתחילת שנות השישים. "עד אז אפשר עדיין למצוא שמות מסורתיים, ישנים יותר, של חברת מהגרים שמשמרת את המקובל בארצות המוצא. אבל מ־1960, בשנות כור ההיתוך, רואים פתאום איך השמות מתיישרים לפי הנורמה הישראלית החדשה, הצברית. במקום נח, רחמים ונסים, מופיעים גיא וטל. ההורים הם אותם מהגרים שהגיעו למדינה הצעירה, אבל הם כבר בוחרים שמות עבריים, ברובם הגדול.
"יש מחקר שמרבים לצטט, ולפיו שמות של תלמידים משפיעים על ציוניהם. החוקרים נתנו למורים לבדוק עבודות, ומצאו שתלמידים עם שמות 'טובים', כמו דיוויד וליסה, קיבלו ציונים גבוהים יותר מאדלייד ומרשל. אני לומדת מזה שהאינסטינקט הבסיסי של רוב ההורים מוצדק – יש שמות שמתקבלים טוב יותר מבחינה חברתית"
"בשנות התשעים מופיעים פתאום שמות מהמשנה – נהוראי, אילעאי – וגם שמות כמו רחל ודוד, שנעשים פופולריים מאוד גם בצפון תל־אביב. רחל, אגב, כבר שבעים שנה שומרת על כוחה. לפעמים היא קצת עולה או יורדת, אבל תמיד נשארת".
מה לגבי שמות אנדרוגיניים, בין־מגדריים? מתי התחילה התופעה הזו?
"זה דבר שהורים אוהבים בעיקר מאז שנות השמונים, אם כי כבר ב־1948 אפשר לזהות שמות כאלה. טל, לדוגמה, מופיע בתחילת שנות החמישים כשם לבנים ולבנות, גם אם נדיר בשני המינים. שם כמו נעם הופך למרכזי בשנות השמונים, גם לבנות. בהתחלה זה עורר הרמת גבה, ויש אפילו פסק הלכה של הרב שמואל אליהו שאומר שאסור לקרוא לבנים בשמות של בנות ולהפך, אבל בארבעים השנים האחרונות זה להיט גדול בישראל. אני מניחה שזה קשור לכך שישראל הפכה לחברה שוויונית יותר. ההורים הצעירים היום לא חושבים כמעט על המגדריות של השם, והדילמות בנושא עולות בעיקר במשפחות מסורתיות יותר. אגב, יש לא מעט שמות שניתנים היום לבנות, אך בתנ"ך הם שמות בנים, כמו דקלה. בכלל, אין הרבה שמות של נשים בתנ"ך – רק כמאה כאלה, לעומת כאלפיים שמות של גברים".
תופעה של קריאה על שם אירועים פוליטיים והיסטוריים, או על שם דמויות מצמרת ההנהגה, התקיימה בעבר בישראל, אך לפי לנדמן נעלמה כמעט לגמרי. מלבד רבין ושרת הנזכרים לעיל, היא מציינת, נולדו בארץ גם כמה ויצמן ודיין. לאחר רצח רבין נקראה ילדה נוספת על שמו, בהיפוך אותיות – ניבר מדר. "עד 1968 אפשר למצוא שמות בנות כמו עזה, טיראן, ירושלמית ועציונה, וזמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים גם נולד בן שנקרא כותל. בסוף שנות השבעים התחילו להופיע יותר ויותר עציון ושומרון, ועשור אחר כך גם חברון", אומרת לנדמן. האירועים הביטחוניים והמדיניים הנחילו לילודים לא רק שמות של מקומות ואישים: "גם אחרי מבצע קדש וגם בתקופת מלחמת ההתשה מצאתי את השם צהל, וב־1969 נולד בן שנקרא דקר, על שם הצוללת שטבעה".
מלחמת יום הכיפורים הכניסה לרשימת השמות הנפוצים את השם "גולן", שהפופולריות שלו דעכה אחרי שנה בלבד. שם בולט בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הוא ימית, כשם העיר הישראלית שפונתה בסיני. "המילה הזו היא מלשון ים, וזה מקור שמה של העיר בסיני. השם הזה נכנס במשך שנה או שנתיים לשמות הפופולריים ביותר, והיה ברור שזו הצהרה פוליטית חזקה מצד הורים שמוחים כנגד הנסיגה, או רוצים להנציח את המקום ההרוס. אחרי כמה שנים השם יצא מהרשימה, ולמעשה לא מופיע יותר".
האם בשנה הבאה נראה בארץ בנות שייקראו "קורונה"? "אני לא מאמינה שזה יקרה", אומרת לנדמן. "למילה קורונה יש דווקא משמעות טובה, כתר, אבל היא משמשת גם למטבע וגם לבירה, ובסופו של דבר היא מוכרת היום כשם של נגיף".
ומה לגבי הפוליטיקאים של ימינו? האם ילדים ייקראו על שמם?
"מאז תחילת שנות האלפיים נעלמה המגמה של מתן שמות פוליטיים מאוד, כי נעלמה הנטייה לראות בפוליטיקה דבר אישי ורגשי, וכך גם הערצת הפוליטיקאים והמצביאים. מי שקרא לבת שלו 'דוד' באמת העריץ את בן־גוריון, אבל זו תופעה שחלפה".
לא לוקחים סיכון
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו בנובמבר 2020 מלמדים שהשם הפרטי הנפוץ ביותר בשנת 2019 לבנים בישראל היה מוחמד, ובמגזר היהודי – דוד ואחריו אריאל. השם הנפוץ ביותר אצל הבנות – כמו בארבע השנים האחרונות – הוא תמר, במקום השני מאיה ובמקום השלישי נעה. השם מאיה זכה לפופולריות מיוחדת בהוד־השרון, וניתן ל־5 אחוזים מן הבנות שנולדו שם באותה שנה. עוד מצביעים הנתונים על עלייה בשמות תנ"כיים במקורם, כמו ניתאי ואליאב, אך גם בשמות לועזיים כמו רוי וליאו. המגמה העדכנית ביותר, אומרת לנדמן, היא "אימוץ של שמות שאינם בהכרח אמריקניים, אבל יכולים לערוב גם לאוזן של דוברי אנגלית, כמו תום. לא מעט הורים רוצים את הצליל הבינלאומי הזה".
"בעשור הראשון למדינה אפשר עדיין למצוא שמות מסורתיים, ישנים יותר, של חברת מהגרים שמשמרת את המקובל בארצות המוצא. אבל בשנות כור ההיתוך רואים פתאום שהשמות מתיישרים לפי הנורמה הישראלית החדשה, הצברית. במקום נח, רחמים ונסים, מופיעים גיא וטל"
את מדברת בספר על מתח בין זהות ישראלית לזהות יהודית. כיצד הוא מתבטא במתן השמות?
"הסוציולוג הישראלי סשה וייטמן עשה את העבודה הראשונה החשובה על שמות פרטיים בארץ. הוא קיבל מאגר של שני מיליוני שמות, אלה שנרשמו מ־1882 ועד 1980 – חגיגה לכל חוקר של התחום. על סמך הניתוח שלו וייטמן קבע שיש בשמות דיכוטומיה ברורה בין זהות היהודית לישראלית, וההורים בוחרים באחת מהן. מהראיונות שאני עשיתי עולה דווקא שיש מקום לשתיהן יחד: שם מודרני וישראלי מאוד לכאורה יכול להופיע גם במקורות יהודיים עתיקים – למשל אלון או אורן. החלוקה בין יהדות לישראליות היא הרבה יותר מורכבת ומרובדת, וצריך לזכור שרוב היהודים בארץ, לפי הסקרים שנערכים אחת לכמה שנים, מגדירים את עצמם 'יהודים' לפני 'ישראלים'".
תופעות נוספות שגוברות בשנים האחרונות בתחום מתן השמות הן פנייה למאגרים אינטרנטיים, חיפוש משמעות נומרולוגית והתייעצות עם רבנים ומקובלים. "גם באזורים החילוניים ביותר נהוג להתייעץ עם רבנים בנושא הזה. אם הרב הכריע, הולכים אחרי ההכרעה שלו. הרב מחובר למה שקורה למעלה – בין שזה נכון ובין שלא – והשם שייך למה שלמעלה. שם הוא תווית מזהה חברתית, ויש בו כל כך הרבה משקעים סוציולוגיים וגם דתיים. היהדות נותנת לו מעמד ותפקיד; כשמישהו חולה, מזכירים בתפילה את שמו ושם אמו, ולפעמים גם מחליפים את שמו באמונה שהדבר יכול להשפיע על הגורל. יש כאן מסתורין ומאגיה, ולכן הרבה הורים, גם חילונים, לא משחקים עם זה.
"ההתייחסות לשם כבעל משמעות מיסטית היא דבר שנוכח בארץ בצורה חזקה מאוד, וזו השפעה של החשיבה המקראית. קיימת כאן אמונה שאם קוראים לילד על שם אדם שמת צעיר, זה עלול לבשר רעות גם לחיים שלו. אני זוכרת כתבה בטלוויזיה על שלושה אנשים בני אותה משפחה שנקראו 'אהוד': הראשון נהרג במלחמת העצמאות, ואז קראו על שמו תינוק – וגם הוא נהרג בגיל צעיר, ועל שמו נקרא ילד שלישי, שלימים נרצח בפיגוע בחו"ל. השורה התחתונה של הכתבה, גם אם לא נאמרה בפירוש, הייתה שזה מה שקורה כשמעניקים שם עם מזל רע. יש פחד אמיתי מתוצאות כאלה. שמעתי מההורים משפט קבוע: 'לא משנה אם אני מאמין או לא, אני לא לוקח סיכון על הילד שלי'".
לא תמיד ההורים אומרים את המילה האחרונה: יש גם מי שמחליטים בעצמם מהו השם המתאים להם ביותר. "אני יודעת על לא מעט אנשים ששינו את שמם הפרטי בבגרותם, כל אחד מסיבותיו, ואפילו מכירה מי שעשתה זאת יותר מפעם אחת", מספרת לנדמן. "קשה למצוא מדגם מייצג של תופעת החלפת השם, וגם לא קל להגיע לפתיחות סביב הנושא, אבל זה קיים במגוון הקשרים. יש כאן חומר למחקר שאשמח לערוך יום אחד.
"צעד כזה נובע מתחושה שהשם שלי לא הולם את מי שאני, אני לא רוצה להיכנס אליו, זו לא האישיות שאני שואף אליה. גם את זה קשה להסביר, אבל לכולם ברור שיש משהו בשם. לא בכדי, כשאתה שומע שלחברים נולד תינוק, אתה מיד שואל 'מה השם?', כי זה מצייר לך דמות. לכן שם הוא קודם כול עניין חברתי, כי הדמות שמצטיירת בראש נוצרת בתוך מסגרת חברתית. במכונים של יוגה או מדיטציה תמצא לא פעם מדריכים ומדריכות שמציגים את עצמם בשם ההודי, שזה מעניין מאוד כשלעצמו".
פגשת הורים שמתחרטים על השם שהם נתנו?
"כמעט שלא. ברגע שהורים קוראים לילד בשם, רובם רוצים להאמין שעשו את הבחירה הטובה ביותר. גם זה קשור למטען המיסטי ולאמונה שהשם מכוון את מסלול החיים – אנחנו רוצים להיות שלמים עם ההחלטה, להרגיש שעשינו את הטוב ביותר וסגרנו את הסיפור, בלי לחשוב על זה יותר מדי. כן פגשתי מרואיינים שהייתה להם אמביוולנטיות כלשהי לגבי השם. הרגשתי את זה בעיקר כשחזרו שוב ושוב על נקודה מסוימת בקשר אליו, בעיה שיש איתו, ויתור בגלל לחץ משפחתי".
עד כמה המשפחה המורחבת מעורבת בהחלטה על השם?
"זה משתנה ממשפחה למשפחה, אבל יש לא מעט תופעות של 'סייעני שמות', כמו שאני קוראת להם. המשפחה בדרך כלל מתערבת כשמדובר בשם חריג. פגשתי למשל אדם שקרא לבנו 'עזגד' – שם מקראי שהצלילים שלו לא כל כך ערבים לאוזן העברית המודרנית. האב הזה, שהיה המבוגר ביותר בין המרואיינים שלי, הגיע יחד עם אשתו למסקנה שזה השם שהם רוצים לתת לילד שלהם, בעיקר בגלל המשמעות. כשסיפר על כך לבני המשפחה, הם יצאו לקרב. אמרו לו: 'אתם תהרסו לילד את החיים, אף אחד לא יבין מה זה, ילעגו לו, יקראו לו בשמות גנאי'. כשיש מלחמה, ברוב המקרים ההורים מתייחסים לדעה האחרת, זה מחלחל. אז לא תמיד נכנעים, אבל הרבה פעמים משנים קצת, מורידים או מוסיפים אות, הולכים לכיוון אחר, ובסוף כולם מרוצים".
לנדמן, תושבת תל־אביב, מרצה במכללת אחוה ובמכללת לוינסקי לחינוך. היא לא ששה לחשוף את שמות שלושת ילדיה, אך מגדירה אותם "מיוחדים". אל חקר השמות הגיעה בעיקר מתוך החוויה האישית שלה: "לא היה פשוט לגדול עם שם כמו שלומית", היא מודה. "זה שם שמושך תשומת לב – הוא בולט בגלל האות שי"ן בהתחלה, הוא ארוך, וגם אני הייתי ילדה בולטת. באופן מצחיק, כשהגעתי לצבא גיליתי שזה אחד השמות הכי נפוצים במחזור הטירונות שלי, ודאגתי לאתר את השלומיות האחרות. קראו לי שם 'שלומית' במלעיל, ואני התעקשתי שיהגו את השם במלרע".
העיסוק שלה בשמות קשור גם להתרחקות מחוויות ילדות אחרות שלה, הנוגעות בזכר השואה. "יש לי תואר בפסיכולוגיה, אבל זה פשוט לא עניין אותי. חשבתי ללכת לכיוון של היסטוריה, אבל חששתי להגיע משם לחקר השואה. אני בקצה התחתון של הדור השני לשואה, והייתה לה נוכחות בבית שבו גדלתי, נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. חשבתי ששמות הם דרך נחמדה לשים הכול בפרופורציה, ולעסוק גם בשואה במין דרך עקיפה, מרוככת. כך אוכל לחקור דברים שמעניינים אותי בלי להגיע לנושא שאני לא רוצה להגיע אליו. לא רציתי לחקור את המוות – פחדתי מזה. אז אני חוקרת מאורע שמתרחש ברגע הקיצוני ההפוך: הרגע של תחילת החיים".
