כשאני מתקשר לשמעיה (שם בדוי), מוותיקי יצרני השטריימלים באזור ירושלים, הוא מסרב לדבר איתי אלא אם אענה תחילה על שורת שאלות טריוויה מהווי העולם החרדי. רק כך הוא ישתכנע לשוחח איתי על עיסוקו. "מהו שם המשפחה של האדמו"ר מגור?", "מיהו החתן של הרב חיים קנייבסקי?", "מי מכהן כרב של שכונה פלונית בבני־ברק?". בסופו של דבר התשובות שלי מניחות את דעתו והוא מתרצה לדבר, אך מזהיר אותי באלף אזהרות לא לכתוב את שמו ואפילו לא את שם היישוב שהוא פועל בו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עד שהחיסונים ישפיעו: כיצד ניתן לחזק את האמון בין החרדים למדינה?
– קריאה לימין: תלמדו מהשמאל ותפסיקו לגנות על אוטומט
– חובת האכיפה האזרחית על המשטרה, לא על צה"ל
"חוק הפרוות טיפשי ביותר", חורץ שמעיה. "ממציאים שטויות ומספרים סיפורים דמיוניים. כדי לעבד עור חיה צריכים למתוח אותו, ובשביל זה יש להשרות אותו במים עם כימיקל מסוים. כך עובדים כל יצרני העורות בעולם. אבל מה, יש כמה סינים מטורפים על כל הראש, שמישהו צילם אותם מקלפים את עור החיה בעודה בחיים, כי אז העור נמתח בקלות והם חוסכים כסף. אף אחד לא עושה ככה חוץ מהם, אבל בנו מזה סיפור לא נורמלי. בגלל כמה אנשים הזויים רוצים לדפוק את כולנו".
החידון היה רק החוליה האחרונה בשרשרת מכשולים שנערמו בפניי כשביקשתי לראיין "שטריימל־מאכערים", כדי לשוחח איתם על התקנות החדשות של "חוק הפרוות" – שאוסרות מכירה של פרוות ומוצריהן, אך מחריגות לפי שעה "סחר בפרוות לצורכי דת", כלומר שטריימלים. הידיד הראשון שפניתי אליו בשאלה אם הוא מכיר אנשי מקצוע בתחום, הגיב בשתיקה רועמת.
"אין לי", הוא אמר אחרי דקה ארוכה. מה זאת אומרת, אין לך? שאלתי אותו. אתה הרי משתייך לאחת מהחסידויות הגדולות בירושלים, חובש שטריימל בכל שבת – אצל מי קנית אותו? "אין סיכוי שהוא יתראיין", פסק החבר, "אין סיכוי".
השיחה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב בגרסאות שונות. גם כיוונים אחרים הכזיבו: מתמונות בגוגל הסקתי שיש עסק בני־ברקי גדול למדי בתחום השטריימל'ך, אך כל ניסיון למצוא את כתובתו או את מספר הטלפון שלו הסתיים בכישלון. אין פרסום מסודר, הפרטים לא מופיעים ב־144, ונראה שהעסק פועל תחת מעטה חשאיות. בסופו של דבר הצלחתי להשיג דרך מישהו את מספר הטלפון והתקשרתי – כדי לגלות מעין מחסום נוסף: המענה האוטומטי המפנה לשלוחות הוא ביידיש בלבד. המתנתי בסבלנות לסוף ההקלטה, ולחצתי על אחת הספרות. "יא?" (כן), ענה לי קול חביב מעבר לקו, אך כשסיפרתי שאני מכין כתבה על עולם השטריימלים, הקול הפך זועף: לא מעוניינים, תודה.
מה פשר החשאיות הזאת, אני שואל את יהודה (שם בדוי), יצרן שטריימלים וסוחר מירושלים שהסכים להתראיין בתנאי שלא אציין את שמו או את שם העסק שבבעלותו. "תראה", הוא אומר לי, "לפני הכול, בייצור השטריימלים יש סודות מקצוע. לכל יצרן או סוחר יש שיטות משלו, ואף אחד לא ישמח לארח עיתונאי בבית המלאכה שלו, ובטח שלא להצטלם. מעבר לכך, יש חשש מרשויות המס. רוב המסחר בשטריימל מוסדר כיום, אבל אף אחד לא רוצה שמס הכנסה יעשה לו מבדקים ויתחיל לשאול שאלות על גבי שאלות. ויש גם סוחרים, מעט אומנם, שלא בדיוק מדווחים על כל קנייה אצלם".
ובכל זאת, ליהודה וליצרנים נוספים היה חשוב להתראיין – גם אם בחשאיות מלאה. כשהאצבעות המאשימות של הארגונים הירוקים מופנות לעברם, הם מבקשים להציג את הזווית שלהם, את הצד האחר של השטריימל.
אות הקלון הפך לכבוד
את הכובע הפרוותי העגול, שהפך למעין סמל של החברה החרדית בכללותה, חובשים רק חסידים נשואים, ורק בשבתות, במועדים ובשמחות משפחתיות. משקלו של שטריימל בוגר יכול להגיע לעיתים לחצי קילו, אך כמו בכל פריט מגזרי, גם כאן האופנות משתנות מחסידות לחסידות. בחסידויות הירושלמיות שבמאה־שערים, לדוגמה, נהוג לחבוש שטריימל נמוך ושטוח. בוויז'ניץ, לעומת זאת, השטריימל הצר והגבוה הוא השולט בכיפה. וחסידי גור – הם בכלל הולכים עם ה"ספודיק", כובע פרוותי גבוה במיוחד, כמו זה שחבש שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן במסיבת העיתונאים המפורסמת עם ראש הממשלה במוצאי פורים.
איפה בעצם הכול התחיל? – אני שואל את חיים גרַבר, יצרן שטריימלים בני־ברקי מוכר, והיחיד שהסכים להתראיין בשמו המלא (אם כי ללא פרסום תמונתו). "אני לא חושב שמישהו יכול להצביע על הזמן והמקום שבהם החליטו החסידים לחבוש שטריימלים", הוא עונה. "יש כמה דעות, וזה יכול להיות עד לפני 300 שנה. לפי גרסה רווחת בפולקלור, הגויים בתקופה מסוימת רצו להצמיד ליהודים אות קלון, והורו להם ללכת עם זנבות על הראש. מה עשו היהודים? הפכו את הזנבות הפרוותיים הללו למלבוש מכובד. אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה נכון. סיבה הגיונית יותר היא שבפולין הקרה, שם התבססה תנועת החסידות, כולם הלכו עם פרווה על הראש, אז היהודים בסך הכול שדרגו את הלבוש המקובל ועשו מהפרווה משהו שבתי יותר. בכל מקרה, ברור שזה מנהג עתיק יומין, שלא התחיל בדור הזה".
ומה לגבי המראה של השטריימלים? הוא השתנה במשך השנים?
"בוודאי, היו הרבה שינויים ושדרוגים. אין להשוות אפילו את השטריימלים מלפני חמישים שנה לאלה של היום. פעם היה מקובל שטריימל נמוך ורחב יותר, ובשנים לאחר מכן – שטריימל צר וגבוה. הוא גם נעשה דבוק וצפוף יותר, והשיער נעשה נוקשה ופחות פרוותי. דווקא לאחרונה חוזרת האופנה של שטריימל פרוותי ולא צפוף במיוחד. אופנה נוספת שצמחה במהלך השנים היא ה'שפיץ', מין כתר שעומד במרכז השטריימל מלמעלה, כדי שהגימור ייראה טבעי יותר. יש כמובן גם גוונים בהירים וכהים יותר".
על ה"שפיץ" של השטריימלים כבר השתברו קולמוסים רבים בעיתוני המגזר. לפני כשנתיים יצא האדמו"ר מוויז'ניץ נגד האופנה הזו: "שבחורים מוויז'ניץ לא יקנו את השטריימל'ך עם השפיצים", אמר בדרשה לחסידיו, והסיף כי כובעים כאלה נראים "כמו תחפושת של פורים". האדמו"ר אף סיפר שלפני שרכש את השטריימל שלו־עצמו, הזהיר את המוכר שלא יעשה בו שפיצים – "אבל הוא כן עשה, וביקשתי ממנו שיוריד את זה. (…) אם כולם לא יקנו לחתונה שטריימל כזה, ויתעקשו על כך ויגידו שהם לא רוצים, אז כל המוכרים יתקפלו ולא ימכרו את זה. אנחנו לא אמורים להיות ב'מודה' הזו".
האופנות המתחלפות נוגעות למראה החיצוני בלבד; מבחינת חומר הגלם, אומר גרבר, לא חלו שינויים כמעט לכל אורך השנים. אך בניגוד לדימוי הרווח, מתברר שהכובע החסידי אינו מכיל זנבות שועל. "כמעט כל השטריימלים, בעבר ובהווה, עשויים מפרוות צוֹבֶּל, דָּלָק סיבירי", אומר גרבר. "אנשים אומרים 'זנב שועל' פשוט כי זו חיה שהם מכירים. הם לא יודעים מה זה דלק סיבירי. יש סוג של שטריימל זול מאוד שעשוי מפרוות שועלים, אבל זה חלק זניח מהשוק. נכון שהיום כבר מחפשים עוד חיות שאפשר לייצר מהזנב שלהן שטריימל, אבל כרגע רוב התעשייה מבוססת על הצובל".
ואיך הפרווה שלו מגיעה אליך?
"פרוות הצובל משמשת לייצור מעילים ופריטי לבוש נוספים בכל העולם. פעם בשנה נערכות מכירות פומביות של פרווה ברוסיה, בדנמרק ובמקומות נוספים, והיצרנים הגדולים רוכשים שם את חומרי הגלם שלהם. את הזנבות הם חותכים – ואנחנו קונים מהם. כלומר, מה שמגיע אלינו אלה השאריות של תעשיית הפרווה העולמית".
מחירו של שטריימל מתחיל מ־1,500 שקלים ומגיע ל־10,000 ואפילו יותר. טיב חומר הגלם אמנם משפיע על התמחור הסופי, אך הוא אינו הרכיב המרכזי בו: זנב צובל אחד נמכר תמורת 10 עד 30 דולרים, ובשטריימל יש 8־12 זנבות כאלה. שעות העבודה הרבות הן שמייקרות את המוצר, כי כל שטריימל מורכב בעבודת יד ועל פי הזמנה אישית. "ההבדלים בין שטריימל לשטריימל גדולים", מסביר גרבר. "כל פריט מותאם למידת ראשו של הלקוח ולרצונות שלו – הגובה והרוחב שהוא רוצה, הגוון, מידת הפרוותיות ועוד. אם אתה רוצה שכל אחד יוכל להיכנס לחנות ולקנות לעצמו מיד שטריימל, כמו בתעשיית הכובעים הליטאיים, אתה צריך להניח על המדף כמה מאות שטריימלים מהרבה סוגים שונים, וזה דבר שאין בארץ. בארה"ב יש כמה חנויות שאפשר להיכנס אליהן ולקנות שטריימל מוכן, אבל גם שם רוב הענף מבוסס על הזמנה פרטנית, כי לכל אחד יש רצונות אחרים. המחיר הגבוה של השטריימל נובע בסופו של דבר ממיעוט יצרנים, ומתהליך העבודה הארוך – בערך 50 שעות לשטריימל. לכן אני לא יכול לייצר 50 שטריימלים בחודש, רק כמה בודדים".
בעבר היו השטריימלים יקרים בהרבה מהמקובל היום, אלא שלפני כמה שנים התחוללה מהפכה צרכנית: כמה אדמו"רים, בהובלת הרֶבֶּה מסאטמר היושב בניו־יורק, הכריזו על מחירי גג בכל חסידות וחסידות, והורו לצאן מרעיתם לא לשלם מעבר לכך. המהלך הזה הביא לירידה תלולה בשער השטריימל. "היום בארץ כבר לא קונים כמעט במחירים גבוהים. רק במקרים נדירים מגיע לקוח ורוצה שטריימל יוקרתי ויקר במיוחד", אומר גרבר. "אם לקוח מבקש שטריימל 'שיערי' ומנופח יותר, זה מצריך יותר סחורה ויותר עבודה, והמחיר יעלה".
החקיקה הקשורה למכירת פרוות מדאיגה אותך ואת עמיתיך בענף?
"ברור שאם החוק יאסור כל סחר בפרוות, ובכלל זה שטריימלים, היצרנים ייפגעו קשות. אני אישית עדיין אוכל להתפרנס מתיקונים של שטריימלים קיימים, שזה חלק גדול מההכנסה שלי. חוק כזה לא יגרום למעשה לצמצום מספר השטריימלים, כי אנשים פשוט יקנו אותם בחו"ל. אגב, כשאני הייתי תלמיד ישיבה, זה היה מקובל מאוד. חברים היו מביאים לנו הכול מחו"ל: חליפות, קפוטות (חליפה ארוכה – ח"ב) וגם שטריימלים. היו בישיבה הרבה בחורים מארה"ב, ובכל פעם שנסעו הביתה הם היו חוזרים עם שלל בשביל כל הישיבה. התלמידים אהבו מאוד את הסחורה האמריקנית. היום כבר מקובל פחות לקנות כך, כי לכל חברות ההלבשה החסידיות מארה"ב יש סניפים בישראל, אבל אם יאסרו למכור כאן בארץ שטריימלים – אנשים יקנו באמריקה ויביאו לכאן".
ואולי פשוט יעברו לשטריימלים מחומרים מלאכותיים?
"אני לא מאמין שזה יקרה. כבר ניסו בעבר לייצר שטריימלים סינתטיים, וזה לא עבד. זה לא נראה טוב".
לשמעיה, שעוסק בתחום השטריימלים למעלה משלושים שנה, יש גרסה משלו באשר למקורותיו של הכובע. לדבריו, הוא חקר את הנושא והעלה ממצאים מפתיעים. "תשעים אחוז ממה שמספרים מצוץ מהאצבע, אפילו אדמו"רים לא מבינים בזה. אני גיליתי שהיצירה הזאת של השטריימלים הגיעה בכלל מהליטאים. כל גדולי הליטאים חבשו אותם. הגאון מווילנה היה מי שהכניס אותם לציבור: כל חתן שבא אליו עם שטריימל, זכה ממנו לברכה. תסתכל בציורים של רבי עקיבא איגר – תמיד מראים אותו עם כובע שסביבו פרווה, כלומר שטריימל. רק אחרי הליטאים זה הגיע גם לחסידים, שהיום מנכסים את השטריימל לעצמם.
שמעיה, יצרן שטריימלים: "בעבר יהודים חבשו כובע רחב שמאחוריו מין פתח למי הגשם. זה היה כובע גדול שיצר בעיה הלכתית של 'אוהל' בשבת. לכן עברו לשטריימלים, שהם קטנים יותר. היום שוב יש שאלה של אוהל, כי הגובה של השטריימל הוא מעל טפח. אבל מה שהלקוח רוצה, אני אעשה – גם מפרוות חתולים"
"נפגשתי בזמנו בשווייץ עם האדמו"ר מביאלא, כשהתגורר בלוגאנו, והייתה לנו שיחה ארוכה על הנושא. היום יש כל מיני גרסאות לגבי משמעות המילה 'שטריימל', אבל האדמו"ר אמר לי שהפירוש הוא פשוט מאוד: זה שילוב של המילה 'שטרוי', פאה בגרמנית עתיקה, והמילה 'מייל' – כלומר זכר. זה הכול".
למה בכלל התחילו לחבוש שטריימלים?
"כי לפני מאות שנים יהודים השתמשו בכובע רחב שמאחוריו מין פתח עבור הגשם, שלא ירד על הבנאדם. זה היה כובע גדול מאוד, שיצר בעיה הלכתית של 'אוהל' בשבת. לכן עברו לשטריימלים, שהם קטנים יותר". מאז, אומר שמעיה, התהפכו היוצרות, והשטריימל הלך ותפס ממדים מרשימים. "זו שוב שאלה הלכתית של יצירת אוהל, כי הגובה שלו הוא מעל טפח".
ואתה מייצר שטריימלים כאלה?
"בטח. כל החסידים האמריקנים אוהבים שטריימל רחב וגבוה, טרקטור על הראש. אני יצרן, מה שלקוח רוצה, אני אעשה – גם מפרוות חתולים. אם יש בעיה הלכתית, שישאל את הרב שלו".
השטאנץ של השוואנץ
גם שמעיה מסביר שההתנגדות של שטריימל־מאכערים לנוכחות עיתונאים וצלמים קשורה להגנה על אינטרסים מסחריים: "יש ניואנסים לכל אחד ואחד בתחום – זה עם שפיץ לפה, וההוא עם דגם מסוים. אלו סודות המקצוע". ובכל זאת, אחרי הפצרות רבות, זה קורה: יהודה, יצרן השטריימלים מירושלים, מסכים שאגיע לבית המלאכה שלו כדי לשוחח, להתרשם ואפילו – כן, כן – לצלם. שוב, בתנאי שלא אזכיר את שמו המפורש של העסק או של הבעלים.
אני נוסע אל הכתובת שנמסרה לי, כולי ציפייה לראות מפעל תזזיתי, עם מכונות ענק ועשרות עובדים פעלתנים שעמלים במקביל סביב פס הייצור. אבל כשאני מגיע למקום, מתברר שהמפעל אינו אלא מחסן קטן בקומה מינוס אחת של בניין מגורים. "ככה נראה בית מלאכה של שטריימל'ך", מחייך אליי יהודה. שני עובדים צעירים רכונים אל השולחן, עמלים על שני שטריימלים שנמצאים כעת בשלבי הכנה. "זה רק בחצי העבודה כעת, עוד לפני הגימורים", מסביר לי אחד העובדים כשהוא מצביע על שטריימל נמוך, עמוס בפרווה שמזדקרת לכל עבר. על השולחן, מברשות בגדלים שונים וכלי עבודה קטנים עשויי מתכת. בצד פזורים להם כמה זנבות צובל. כעת אלה סתם פיסות פרווה שהגיעו ממחסניהם של הסוחרים, בעוד יומיים הם יהיו שטריימל מכובד על ראשו של חתן נרגש.
בצד אחר של חדר העבודה אני רואה מעין סירי מתכת גדולים. "את זה לא לצלם מבפנים", מזהיר יהודה, "זה חלק משיטת העבודה שלי". הוא נותן לי למשש כמה מזנבות הצובל שעל השולחן. הם פרוותיים ורכים, אך לא רכים מדי. גם אותם מעדיף בעל העסק שלא נצלם, כדי לא לחשוף מהיכן יובאו. על שולחן סמוך עומדות כמה כיפות קטיפה גדולות: בסיום התהליך, אחרי שיחוברו אל הפרווה באמצעות הדבקה ותפירה, הן ישבו במרכזם של השטריימלים החדשים.
"יש הרבה סגנונות", אומר יהודה. "עבור הציבור שלנו השטריימל הוא פריט הלבוש הכי יקר, ובחור חסידי צעיר בן 18 שמתחתן, מה כבר יש לו לחשוב? על השטריימל שלו, איך הוא רוצה שייראה. אז כל אחד בענף מפתח שיטה משלו, וכל יצרן מנסה להתעלות על האחרים. מכיוון שהשטריימל בנוי מחלקים של זנב, ולא מיוצר במכונות, יש המון מקום לפיתוח עצמאי. אני כבר 12 שנה בשוק, ויש לי שיטות עבודה שפיתחתי – איך לחתוך את הזנבות, איך ליצור מהם את השטריימל. יש לי שטאנץ משלי. היו אפילו מי שניסו לחקות את הייצור שלי, פירקו שטריימל שהגיע מכאן כדי לראות איך הוא מיוצר".
כמה יצרני שטריימלים פועלים בארץ? גם בנושא הזה קשה לתת נתונים מדויקים בשל החשאיות האופפת את התחום, אך גורמים בענף העריכו באוזנינו שהמספר הוא כעשרה בלבד. סוחרי שטריימלים יש כמה עשרות. "יש כאלה שנותנים שטריימלים חינם לאדמו"רים או רבנים מפורסמים, בשביל המיתוג", מספר יהודה. "האדמו"רים חובשים שטריימלים רחבים ומרשימים יותר, עם מראה רבני מהודר". מספר השטריימלים הנמכרים בארץ מוערך ב־3,500 בשנה, מה שאומר שהשוק המקומי מגלגל מחזור שנתי של יותר מ־10 מיליוני שקלים. "אני אישית מוכר שטריימלים במחירים נמוכים מאוד, יחסית, בזכות כל מיני תורמים וארגונים שמבקשים לתת לציבור את השטריימלים במחיר הקרוב למחיר עלות. גם לי יש אינטרס שאנשים יחבשו שטריימל וימשיכו את המסורת, ואני שמח לעזור למשפחות ברוכות ילדים עם המחיר".
וכעת לנושא שהביא אותי לכאן: "הסכמתי להכניס אותך לבית המלאכה כדי להפריך כמה מיתוסים שאנשים חוזרים עליהם שוב ושוב, והם פשוט לא נכונים", אומר יהודה. "בשום מקום לא מגדלים חיות כדי לייצר מהן שטריימלים; מגדלים אותן בשביל המעילים. כמו שמשתמשים בעורות לנעליים, כך ברוב המדינות הקרות לובשים מעילי פרווה, זה נחוץ כדי להתחמם. אנחנו משתמשים רק בשאריות של תעשיית הפרוות למעילים, שנחשבים במדינות רבות למצרך חיוני.
"על פי התורה כמובן אנחנו לא צריכים את ההסבר הזה. הבריאה נוצרה לצורך האדם, וכמו שיש צרכים של אוכל שעבורם שוחטים בעלי חיים ואוכלים את הבשר, יש גם צרכים של לבוש. שלא לדבר על כך שלפי הקבלה, באכילה אנחנו מעלים את האוכל לדרגה של קדושה – וכך גם בשטריימל: אנחנו לוקחים את החיה הכי טמאה ועושים ממנה לבוש יפה לכבוד שבת. אבל לצערי, הציבור בחוץ לא מבין בנושא הזה את הציבור החרדי, כמו שלא הבינו למה אנחנו צריכים את בתי הכנסת בתקופת הקורונה. אצלנו, מלבד התורה והמצוות עצמן, בית הכנסת הוא התרבות שלנו, וכך גם הלבוש המסורתי. הג'ינס הפך לפריט לבוש חובה אצל הציבור הכללי, ואצלנו זה השטריימל. מסורת הדורות היא מה ששימר אותנו תמיד. מי ששאלו את עצמם במשך השנים 'למה אני צריך שטריימל?', וניסו להישאר חרדים גם בלי זה – אצלם אולי לא היה שינוי, אבל אצל הבנים והנכדים שלהם כבר ראו הבדל גדול. זה דבר שהוכח".
לא מפריע לך שחיה סובלת עבור השטריימל שאתה רוצה לחבוש?
"צריך להבין שלא הרגו חיות בטבע; אלה חיות שגודלו בחוות מיוחדות לצורך הפרוות שלהן. מי שאומרים שאנחנו מאמללים את החיות, אין להם מושג. אני לא מדבר על סין ומדינות אחרות שלא קונים מהן פרוות, אלא על הספקיות הגדולות כמו קנדה ורוסיה. יש שם פיקוח חזק מאוד על הנושא. מגדלים את הצובלים האלה במיוחד לפרוות, מפנקים אותם והם חיים במשך כמה חודשים בתנאים מעולים. גם אנחנו סובלים בעולם, אבל שמחים לחיות את השמונים־תשעים שנה שלנו; אצל הצובלים אלה כמה חודשי חיים, ואנחנו רק עוזרים להם. כדי שהפרווה שלהם תהיה איכותית, הם צריכים לחיות טוב. בזכות בני האדם הצובלים האלה בכלל קיימים בעולם במשך כמה חודשים. כל האנשים שמבקשים כותרות לא מתמצאים בכלל בנושא".
ואם החוק יקבע שאסור לסחור בפרוות "לצורכי דת"?
"זה לא יעזור. אתה חושב שיפסיקו לחבוש שטריימלים? פשוט ייסעו לחו"ל להביא משם. אף אחד לא יוכל להגיד לציבור החרדי לעזוב את השטריימלים. כמובן, הפוליטיקאים שרוצים לתפוס כותרות גאים במאבק שלהם. הם מציגים עצמם כמי שדואגים לחיות, כי לבני אדם כבר ראו שהם לא יכולים לדאוג. כל החוק הזה לדעתי הגיע מכיוון ששמעו על כמה מקומות נחשלים שתולשים בהם את הפרווה מהחיות כשהן עוד בחיים, אבל הדברים האלה לא קיימים במדינות המפותחות. בכל מדינה מפותחת יש רשות טבע, כל מעיל פרווה צריך חותמת, יש פיקוח ואתה יודע עם איזו סחורה אתה עובד.
"פעם הייתי בכותל, וראיתי ילד שואל את אביו מה זה על הראש שלי. האבא השיב לו שהחסידים לוקחים חיות, מתאכזרים אליהן ומלבישים אותן על הראש. פניתי אליו ואמרתי לו: במקרה נפלת על מישהו שחי את התחום ומכיר אותו היטב. כתוב שאדם לא מנחיל שקר לבניו, אז חבל שאתה אומר לבנך דברים לא נכונים ומושפע מהסביבה שלך. אף פעם לא הרגו חיות במיוחד בשביל השטריימלים".
אז חוק הפרוות לא מדאיג אותך.
"לא, לדעתי הוא אפילו יחזק את הציבור החרדי, ויהיו עוד יהודים שיחבשו שטריימל. דווקא כשאתה אומר לאדם 'לא', המוח אומר לו 'כן'. כשאתה מתווכח איתנו, התוצאה היא כן ירבה וכן יפרוץ. אף אחד לא יגרום לחסידים לא לחבוש שטריימל, וכל אחד עם שכל מבין את זה".
זה לא כובע, זו מהות
עתידם החוקי של השטריימלים במדינת ישראל לוט בערפל הפוליטי. התקנות שפרסם המשרד להגנת הסביבה לפני כחודשיים אמורות להיכנס לתוקף בעוד שמונה חודשים, וגורמים חרדיים הביעו חשש כי ההחרגה של סחר לצורכי דת תיפסל בבג"ץ. הליכוד ניסה להרגיע אותם ולהגיע להבנות שלפיהן אם ההחרגה לא תעבור את בג"ץ, התקנות יבוטלו במלואן. מאז כבר הוחלט על הליכה לבחירות, החקיקה תיתקע למשך זמן בלתי מוגבל, ואיש לא יודע מה יהיה הרכבה של הקואליציה הבאה. החרדים עדיין חוששים מהתערבות של בג"ץ, ובימים האחרונים פורסמו פשקווילים בעניין.
"חוק הפרוות לא יוכל לעבור ולא יהיה לו קיום, אם תהיה לו בשלב כלשהו השפעה על השטריימלים", קובע העיתונאי ישראל כהן מרדיו "קול ברמה", חסיד ויז'ניץ בעצמו. "השטריימל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות, מהמנהגים, מהאמירה האישית ומהזהות של החסיד".
הוא עצמו חובש בשבתות שטריימל מהסוג הגבוה. "כשהתחתנתי, זאת הייתה האופנה. בסופו של דבר, אף שמדובר בלבוש שמרני, יש פה כל מיני אופנות. יש צבעים שמותאמים לשיער ולפנים של האדם, יש שטריימלים עם שפיצים ובלי שפיצים, עם כתר ובלי כתר, גבוהים יותר ונמוכים יותר. אגב, השטריימל הגבוה שלי קל יותר מהשטריימלים הנמוכים. אדם חילוני שמסתכל מבחוץ רואה את כולנו כביכול עם שטריימל אחד ולא מבין, אבל למעשה יכולים להיות עשרות הבדלים דקים בין שטריימל לשטריימל".
גם באירופה, אומר כהן, ניסו לאסור את הסחר בפרוות לצורכי דת, ולא הצליחו. "כשאתה חובש שטריימל אתה למעשה אומר: אני שייך לעולם החסידי. יש אמירה בשטריימל, ובכלל בלבוש החסידי כמו הקפוטה. לכן מובן מאליו שאגודת ישראל תיאבק בחוק שיאסור את מכירת השטריימלים. גם הח"כים החרדים האחרים – מש"ס ומדגל התורה – מבינים שזאת המהות שלנו. הרי גם הם לא היו מוותרים על הלבוש שלהם, שמבטא את הזהות של הציבור הליטאי או הספרדי. אצל החסידים יש לכך משמעות גדולה אפילו יותר, כי הם ידועים כשמרנים שמקפידים לא לשנות קוצו של יו"ד ממה שהיה פעם. השטריימל נחשב ללבוש החסידי האותנטי. נכון שהוא בסך הכול בן כמה מאות שנים, אבל היום החסידים ייאבקו עליו עד הסוף".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מהמדידה ועד לתנור – שלבי הכנת השטריימל
1. מדידות ראשונות לפי גודל הראש
2. הכנת זנבות הצובל לתפירת השטריימל
3. תפירת הזנבות וחיבורם זה לזה
4. הזנבות תפורים ומסורקים היטב, גם ה"כיפה" כבר יושבת במרכז
5. השטריימל מוכנס למעין סיר לקראת חימום בתנור והדבקת כל החלקים
6. השטריימל מוכנס לתנור
7. סירוק והתאמה אחרונים לראש החובש
8. השטריימל מוכן
