בחזרה למגפות שפקדו את ארץ ישראל

מגפת הדבר שהכתה בגליל גבתה אלפי חללים. קהילת הפרושים בצפת עמדה חסרת אונים; נדמה היה שאין בית אשר אין בו מת. רבים מבני הקהילה ברחו אל מחוץ לעיר, ליערות, לנחלים ולמערות. אחרים הרחיקו עד ירושלים, בתקווה שהמגפה לא תרדוף אותם גם שם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מותו של בולדוזר עם לב יהודי
– ספרות דור השכחה: תגובה ספרותית לבורות 
– טוויטר 2021: טראמפ הושתק, הרודנים ממשיכים לצייץ

אחד הנמלטים ירושלימה היה רבי סעדיה בן רבי נתן נטע משקלוב, מתלמידיו הבולטים של הגאון מווילנה. זמן לא רב לאחר שהגיע לעיר הקודש, נפל בנו למשכב. בייאושו הפר רבי סעדיה את הוראות ההסגר, הלך אל הכותל המערבי והתפלל. "אם מישהו צריך למות, שאהיה זה אני תחת בני", ביקש. כעבור ימים אחדים החלים הבן, אך השמחה הייתה קצרת מועד: רבי סעדיה חלה, ובכ"ה באב תקע"ג, 21 באוגוסט 1813, הלך לעולמו. למרות הפחד מן המוות האורב ברחובות, יצאו מאות בני אדם להשתתף בהלוויה.

אני עומדת ליד קברו של רבי סעדיה, שנתגלה רק לפני עשור. הוא נטמן במובלעת אשכנזית קטנה בתוך חלקת הספרדים בהר הזיתים, ממזרח ליד אבשלום. לצידי נמצאת שרה ברנע, מורת דרך מוסמכת שההר הוא ביתה השני. כבר עשרים שנה שהיא מהלכת בין הקברים ולומדת אותם. "אנשים צוחקים עליי שאני 'חופרת'", היא אומרת בחיוך.

הר הזיתים, לפי ברנע, הוא שיקוף של ירושלים ותולדותיה, "מראה של כל מה שהיה והתרחש בעיר הנצח". מן האדמה ניבטות כמובן המלחמות, האסונות והמחלות שפקדו את ירושלים במאות האחרונות. דרך המצבות למדה ברנע לעומק את נושא המגפות בעיר, וכאלה לא חסרו: לאורך שנים רבות שררו בירושלים תנאי תברואה קשים, האשפה הצטברה בחוצות, מי ביוב זרמו ברחובות, וכתוצאה מכך הכו בתושבים חולאים שונים ומשונים. באין תרופות וכמובן לא חיסונים, הלך בית הקברות והתמלא. ברנע חקרה גם מיהם הרופאים הקבורים בהר, אלה שעמדו בחזית מול גלי התחלואה הקטלניים, והתוודעה לתפקיד מפתיע שנועד לבית העלמין הזה ולחלקה שבה אנו עומדות, כאמצעי אלטרנטיבי לבלימת מגפות.

כך היה למשל בשנת 1909, כשהעדה התימנית בירושלים סבלה מתמותה נרחבת של תינוקות. מרבית בני העדה גרו אז בסילואן, כפר השילוח, לא רחוק מהר הזיתים. מודאגים וחסרי ישע, הם פנו לאחיהם האשכנזים שכבר חוו מגפות בעבר, ושאלו לעצתם. "חופה שחורה", השיבו האשכנזים, והסבירו כי זו סגולה שהביאו איתם ממזרח אירופה לעיתות מצוקה מעין אלה: לחתן יתומים בבית הקברות.

"צריך להבין שבאותם ימים, לנוכח מחלה משתוללת, אנשים יכלו רק להתפלל, לצום ולהשתמש בסגולות למיניהן. העמדת 'חופה שחורה' הייתה אחת מהן", אומרת ברנע. בירושלים של התקופה ההיא, שמונים אחוז מהילדים לא הגיעו לגיל שנה. כל שנה שהילד מצליח לעבור, זהו ניצחון שלו על המוות, הוכחה להיותו חזק ומחוסן. בימי מגפות יש הרבה ילדים יתומים שההורים שלהם מתו, כולם בסגר ובדיכאון, וצריך לעשות משהו כדי לשפר את האווירה ובאותה הזדמנות לקיים מצווה חשובה. לכן ב־1909 העמידו חופת יתומים סמוך לקבריהם של רבי סעדיה בן רבי נתן נטע וצדיקים נוספים".

מה הקשר בין חתונה ושמחה לבין מקום מנוחתם של המתים?
"בספר 'אור נגה עליהם', שעוסק בזיקה בין מנהגי נישואין למנהגי אבלות, פרופ' שמעון גליק מכנה את הטקס הזה 'מפגש בין חידלון לפריון'. בבית הקברות אתה עומד מול החידלון, ואם אתה מעמיד שני יתומים שאיבדו את הוריהם, אך הם עצמם הצליחו לשרוד ובעצם ניצחו את מלאך המוות – זה אומר שיש המשכיות. אנחנו ממשיכים את החיים, וגם את המצוות. יש כאן הכנסת כלה, יש כאן שמחה, ויש כאן אמירה 'אנחנו יכולים, אנחנו מנצחים'. אי אפשר להתווכח עם סגולה, ובכל זאת טוב לדעת שבדור שלנו יש כבר בתי חולים, יש חיסונים, יש כבר איזה אופק יציאה ממשבר הקורונה".

להעריך את ה"פרזיטים"

באדמתו של הר הזיתים טמונים שרידיהם של רבנים, אישי ציבור וענקי רוח יהודים שחיו ונפטרו בהפרש של מאות שנים זה מזה. הרמב"ן, רבי עובדיה מברטנורא, רבי יהודה החסיד, הרש"ש, הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), חתנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב שלמה גורן, הרב דוד הכהן ("הרב הנזיר"), יואל משה סלומון, חוקר ארץ ישראל א"מ לונץ, אליעזר בן־יהודה ובנו איתמר בן־אב"י, בוריס שץ, הרב שמואל סלנט, הנרייטה סאלד ורבים אחרים – כולם הובאו למנוחות בהר הירושלמי, שבשמו נקשרו אגדות ומדרשים רבים.

"ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, סבו של עזר ויצמן, היה דוחף כסף לידי מטופליו העניים, כדי שיוכלו לקנות את התרופות שרשם להם. יום אחד חזר מבית החולים ומצא על בגדיו כינה מהזן הנושא את טיפוס הבהרות. הוא אמר לבני משפחתו שאם עקצה אותו הכינה – היא תכריע אותו, וכך אכן אירע"

כבר בימי בית ראשון החלו היהודים לקבור את מתיהם בהר הזיתים. הקבורה בתוך ירושלים עצמה הייתה אסורה, וההר הסמוך, שסלעיו נוחים יחסית לחציבה, סיפק תחליף הולם. אתר הקבורה העיקרי במשך כאלפיים שנה היה במדרון שמתחת להר הבית עצמו, אך בלחץ השלטונות הממלוכיים נאלצו היהודים בסביבות המאה ה־14 להעביר את בית העלמין המרכזי שלהם להר הזיתים שממול, ובמורדות הר המוריה הוקם בית קברות מוסלמי.

במאה ה־19 החל בית הקברות בהר הזיתים לקבל צביון עדתי, כשהוקמו בו חלקות קבורה נפרדות לבני העדות השונות. עם נפילת מזרח ירושלים לידי הירדנים במלחמת העצמאות, חולל בית הקברות בידי השליטים החדשים. הם הרחיבו את כביש ירושלים־יריחו החוֹצה את החלקות, והפכו אותו לדו־נתיבי בכל כיוון תוך שהם הורסים את הקברים. מצבות רבות נעקרו ממקומן והוסבו לחומרי בניין. לאחר מלחמת ששת הימים שופץ בית העלמין, ומאז ועד היום הוא שוב משמש אתר קבורה ליהודים.

את קורותיו של ההר מספרת ברנע בת ה־68 תוך שהיא מקפצת בקלילות מקבר לקבר, מפגינה ידע נרחב לגבי תולדותיהם של הקבורים כאן. אנחנו נפגשות ביום חורף קיצי, מושלם לטיולים. כשאני אומרת לברנע שהייתי מעדיפה לבלות במקום משמח יותר, היא משיבה שדווקא כאן היא מרגישה בבית. "זהו מעין מוזיאון לאומי יהודי בשטח הפתוח שממזרח לעיר, באזור הטעון ביותר בעולם", היא אומרת. "המצבות מלמדות אותנו על האנשים שפעלו בירושלים, על ההתרחשויות, על הבנייה וההרס, ועל כל הצרות הנוראות שידעה העיר. אני מתחקה אחרי שם של נפטר, מנסה להכיר את תורתו, את חזונו ואת מפעל חייו. כשאני עומדת ליד מצבה ומספרת על מי שטמון תחתיה, אני רואה אותו לפניי. ההדרכות שלי משנות צורה עם הזמן: ככל שאני מכירה יותר את האנשים, כך אני נמלאת הערכה אליהם.

"המצבות בהר הן תעודות חיות ואותנטיות. מה שאנחנו לומדים דרכן, לא כתוב בספרי ההיסטוריה. לכן אני רואה בעבודה שלי גם שליחות – לספר על אנשים גדולים שנשכחו מלב ועל קבוצות אוכלוסייה שלא מספיק הערכנו אותן, כי תמיד אמרו לנו שמדובר ב'יישוב הישן', 'פרזיטים' וכדומה".

בשנה האחרונה, כשמגפה בת־זמננו השאירה את מורי הדרך בלי תיירים ומטיילים, היא החליטה להפיק את המירב, ולהעביר הרצאות בזום. סדרת הרצאות המתקיימת בימים אלה במסגרת עיר דוד מתמקדת בהר הזיתים. את יתר הזמן היא מנצלת כדי להעמיק ולהרחיב עוד את מחקריה. כבר שנים רבות היא חוקרת את החלקות שבהן נקברו נספי המגפות ואת השימוש בחתונת יתומים, ובעבר אף פרסמה מאמר בנושא במגזין "סגולה". "אני חוקרת בדרך כלל את מה שמסקרן אותי, ומשתדלת לחשוף דרך המצבות נושאים שרלוונטיים לחיים שלנו ולהנגיש אותם לקהל", אומרת ברנע. "תמיד אמרו לי שמגפה זה לא רלוונטי ולא מעניין. הסיפורים עצובים מדי, קשה לשמוע אותם. ואז פרצה הקורונה, ופתאום יש לנו שותפות גורל עם תושבי ירושלים בימים ההם, ויש הערכה לאנשים שהתמודדו ועמדו בגבורה מול הסבל".

היא מובילה אותי לחלקת חללי הכולרה מ־1865, ובה שורה ארוכה של קברים שעל מרביתם חקוקים תאריכים סמוכים זה לזה. השנה העברית, תרכ"ו, זכתה לכינוי "שנת הכור"ת", אחרי שבמשך חודשיים וחצי שוטט מלאך המוות בעיר ופגע בכל בית כמעט. "כ־500 איש נפטרו בתקופה הזו בעיר העתיקה, ויש אומרים הרבה יותר. הם קבורים בחלקה הזאת בבית הקברות הספרדי, בבית הקברות סמבוסקי שבהר ציון ובחלקת הפרושים הישנה בבית הקברות האשכנזי. זה דבר חריג, לראות עשרות קברים בני אותו תאריך. המצבות מספרות על בתי אב שלמים שנכרתו, כי המחלה ההיא לא הבחינה בין צעירים למבוגרים. קחי למשל את משפחתו של יואל משה סלומון: בחודש אחד הוא איבד את שני הוריו, את סבתו ואת דודו. גם הוא עצמו נדבק, אבל כבחור חסון הצליח להתגבר על המחלה. צריך לראות כמה רע היה להם, כדי להבין כמה המצב שלנו שונה. תושבי ירושלים מתו כמו זבובים, ובית הקברות היה חלק בלתי נפרד מהעיר".

בהר הזיתים ניתן לראות את עקבותיה של מגפה נוספת שפקדה את העיר – טיפוס הבהרות. זה קרה בזמן מלחמת העולם הראשונה, שהמיטה על ארץ ישראל חרפת רעב. "תת־תזונה היא כר פורה להתפתחות מגפה", אומרת ברנע. "9,390 אנשים מתו בירושלים מרעב ומטיפוס באותה תקופה – כך על פי מחקרו של זלמן גרינברג, שהסתמך בין השאר על פנקסי נפטרים של בית החולים שערי צדק".

בשעה שאנו מדברות כאן, אלפי אנשים מתחסנים כנגד הקורונה. איך נעלמו כל אותן מגפות, בהיעדר חיסונים יעילים?
"זה קרה פתאום. אחרי תקופה של מוות וסבל, הן דעכו במהירות. אולי זה סוג של חיסון עדר שהגן על האוכלוסייה".

התרופה הגיעה באיחור

בשנים האחרונות מתמקדת ברנע כאמור ברופאים שנקברו בהר הזיתים – דמויות מופת שפעלו להציל את חייהם של תושבי ירושלים, בתקופות שבהן בתי חולים וחיסונים היו חלום רחוק. ביניהם, אומרת ברנע, יש כאלה שהיו בעלי שם עולמי בשעתם, אך לא נכנסו לתודעה היהודית ההיסטורית.

לא רחוק מקברו של "אור החיים", רבי חיים בן עטר, אנחנו עוצרות ליד קבר צנוע הנושא את השם חנה דה־מלכי. חנה הייתה רעייתו של רבי רפאל מרדכי מלכי, תלמיד חכם ורופא שפעל בירושלים במאה ה־17. הוא נולד ב־1640 לערך ונפטר ב־1702, תשעה ימים לפני מות אשתו השנייה, שמצבתה מונחת לפנינו. את מצבתו שלו לא הצליחו לאתר עד היום. "הוא היה בעל ידע עצום, ולדעתי לא נפל מהרמב"ם בגדלותו בתורה ובבקיאותו ברפואה", אומרת ברנע.

רפאל מרדכי היה בן למשפחת אנוסים מחצי האי האיברי. שנים לא מעטות מחייו עברו עליו כנוצרי, עד שלבסוף שב ליהדותו. את הכשרתו ואת ניסיונו הרפואי רכש ככל הנראה בעת שהתגורר באיטליה. "השלטונות הכירו בו כ'רופא מובהק' ושמו יצא ברחבי איטליה, ובכל זאת הוא עזב הכול ובשנת 1677 עלה לירושלים – אז עיר נידחת, עלובה וענייה. הרב מלכי היה למעשה הרופא היחידי בירושלים, ונאבק מול כל הרופאים 'המכשפים'. חלק מתושבי העיר נידו אותו, כי הגישה ששלטה אז הייתה 'טוב שברופאים לגיהנום'. אנשים חששו מהרפואה המודרנית. הם היו בטוחים שזה עלול להרוג אותם. ובכל זאת הוא נקרא לטפל ברבי יהודה החסיד, שחלה עם הגיעו לירושלים, בראש חודש חשוון תס"א".

הגעתם של רבי יהודה וחסידיו עוררה התרגשות בקרב הקהילה היהודית בירושלים. לקראת בואם הוכנו עבורם דירות, בית כנסת, בית מדרש ומקווה. "ואז רבי יהודה חלה, ומקורביו התלבטו מה לעשות. ביום החמישי למחלתו הם הזעיקו את הרב מלכי. הרופא אמר להם שבעוד 24 שעות ייתן לרבי יהודה תרופה מסוימת – אבל החולה נפטר לפני שהספיק לקבל אותה". יהודה החסיד נקבר גם הוא בהר הזיתים, במערה שכיום אין אליה גישה.

בהיותו אדם אמיד נהג הרב מלכי לרפא חולים ללא תשלום. בתו נישאה לרבי חזקיה די־סילוה, מחבר הספר "פרי חדש" על השולחן ערוך. בנם, רבי דוד די־סילוה, היה גם הוא רופא מומחה. אלמנתו שמחה נטמנה בחלקה הזו, וגם קבר אביו זוהה סמוך לקבר "אור החיים", אך מצבתו של רבי דוד לא נמצאה. דוד די־סילוה מייצג את דור המעבר מהרפואה המסורתית, הגאלנית־ערבית, לעלייתה של הרפואה המודרנית בארץ ישראל, ולכן יש לו חשיבות רבה בחקר תולדות הרפואה. "הרופאים היהודים באותם ימים היו קודם כול גדולי תורה, ולצד זאת הם היו אנשים רב־תחומיים ומשכילים, בעלי ידע רב באסטרולוגיה, אסטרונומיה וביולוגיה, ודוברי שפות רבות", אומרת ברנע.

במרחק כמה דקות הליכה בין המצבות, אך יותר ממאה שנים על ציר הזמן, נמצא קברו של אברהם אבושדיד, מראשוני הרופאים הצברים. אבושדיד נולד ב־1875 לאחת המשפחות המיוחסות בעיר העתיקה: סבו מצד אביו היה אברהם אבושדיד, ממייסדי הקהילה המערבית בירושלים, וסבו מצד אמו היה חיים נסים ברוך, ראש ועד העדה הספרדית ואב בית הדין שלה. אברהם הנכד השלים את הדיפלומה שלו באיסטנבול, וכרופא סייע רבות ליהודי ירושלים. דמותו זכורה גם בשל סיפור האהבה המיתולוגי של איתמר בן־אב"י ללאה אבושדיד, אחותו של אברהם.

"זה היה חיזור שהסעיר את כל ירושלים באותם ימים", אומרת ברנע. "איתמר, שהיה ידידו הקרוב של אברהם, הקדיש ללאה שירי אהבה רבים תחת הכינוי 'אלה' או 'אלתי'. לאחר שפרסם את רובם בעיתון 'האור', דרש אברהם מאחותו לנתק את קשריה עם איתמר, ואמם אסרה על הצעיר המאוהב לבוא לבקר את בתה. משפחת אבושדיד התנגדה לשידוך עם איתמר בן־אב"י הן בשל מוצאו האשכנזי, הנחות מהם לטעמם, והן בשל מצבו הכספי, אופיו הפוחז ובריאותו הלא תקינה. אחרי שאיתמר פרסם את השיר 'אקדח', שבו איים למעשה לשים קץ לחייו, התערב בסיפור גם אביו, אליעזר בן־יהודה. הפעם גם אברהם תמך בשידוך. לאה ואיתמר התארסו, וכעבור שלוש שנים נישאו".

אברהם אבושדיד נפטר ב־1930, והוא קבור בהר הזיתים לצד בני משפחתו. בהר ניתן למצוא גם את מצבותיהם של שני רופאים נוספים בני התקופה, אנשי העלייה הראשונה: ד"ר מנחם שטיין, מהביל"ויים שעבדו במקווה־ישראל; וד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, ששימש כרופא בירושלים ובמושבות ראשון־לציון, פתח־תקווה ועקרון. בשנת 1915, כשמלחמת העולם הראשונה הייתה בעיצומה, גויסו שני הרופאים לצבא העות'מאני ונשלחו לבית החולים העירוני בירושלים. קרישבסקי, סבו של הנשיא המנוח עזר ויצמן, היה דוחף כסף לידי מטופליו העניים, כדי שיוכלו לקנות את התרופות שרשם להם. יום אחד חזר מבית החולים ומצא על בגדיו כינה מהזן הנושא את טיפוס הבהרות. הוא אמר לבני משפחתו שאם עקצה אותו הכינה – היא תכריע אותו, וכך אכן אירע. הוא ושטיין נדבקו שניהם בטיפוס, ונפטרו בהפרש של שבועיים זה מזה. היה זה אובדן של ממש לענף הרפואה הארצישראלי.

ויקיפדיה של בית עלמין

שרה ברנע היא ילידת קבוצת יבנה. הוריה, משה ורחל פלק, היו ממייסדי הקבוצה. עד גיל 40 התגוררה בקיבוץ, ושם גם נולדו ארבעת ילדיה. כיום היא תושבת אלון שבאזור מעלה־אדומים, וסבתא ל"הרבה נכדים, המתנה הגדולה ביותר שזכיתי לקבל מילדיי".

במשך 22 שנים עבדה ברנע כמורה ומחנכת בקיבוץ, ולאחר מכן לימדה היסטוריה וגיאוגרפיה בחטיבת הביניים בישיבת מעלה־אדומים. עם השנים השלימה תואר שני בלימודי ארץ ישראל מטעם מכון שכטר. ב־1998, כשהייתה בשנת שבתון, השתתפה בקורס הדרכה בשם "מזרח ירושלים בפנים יהודיות". "משרדי חברת הסיורים היו בשכונת שמעון הצדיק", היא מספרת. "בכל שבוע יצאנו לאתרים יהודיים הנמצאים בקו התפר, בתוך האוכלוסייה הערבית: ברובע המוסלמי, בכפר סילואן ועוד".

כך היא הגיעה גם להר הזיתים, ומיד הבינה שהפעם מדובר במקום שונה לגמרי מכל מה שהכירה. "הרגשתי שכל ההיסטוריה של עם ישראל, ושל ירושלים בפרט, טמונה כאן. אני חושבת שזה היה הרגע שבו נדבקתי בחיידק ששמו בית הקברות היהודי בהר הזיתים".

הקורס הסתיים בשנת 2000, בדיוק כשפרצה האינתיפאדה השנייה. קשה מאוד היה להדריך באזורי קו התפר באותה תקופה, אבל ברנע לא הסכימה להיפרד מההר. "בכל הזדמנות הייתי יוצאת לסייר לבדי בהר הזיתים. המקום היה ריק, אף יהודי לא הסתובב כאן. התחברתי עם עבד, שומר בית הקברות. הוא סייר איתי בין המצבות, וסיפר לי איך עזר להנרייטה סאלד ולפנחס רוטנברג למצוא חלקות קבר. בהר הזיתים גם פגשתי את אריה קינג, כיום סגן ראש העיר. אריה היה ממקימי שכונת מעלה הזיתים שבדרום ההר, ופעל רבות למניעת חילול הקברים. הוא חיבר אותי לאנשי עיר דוד, והמשימה הראשונה שלי שם הייתה להכין מערך הדרכה לסיורים בהר הזיתים. עם הזמן עיר דוד גם הקימה מרכז מבקרים בהר. היו חלומות גדולים על תוכנת מיפוי שתהווה כעין ויקיפדיה של בית הקברות היהודי, ואני התבקשתי להכין תקציר קורות חיים של אנשי שם הקבורים כאן".

באותן שנים היא עבדה בחצי משרה כמורה, ובחצי משרה כמדריכה בעיר דוד. "זה היה די מתסכל: בסיורים הרגשתי שכל העיניים נשואות אליי, ששותים בצמא כל מילה שלי, ואילו בכיתה הייתי צריכה להכות בפטיש כדי שמישהו יקשיב לי. הסקתי את המסקנות, ובשנת 2008 פרשתי מההוראה. עשיתי קורסים למורי דרך ב'יד בן־צבי', ויצאתי לדרך חדשה".

כיום היא מדריכה בכירה בעיר דוד, ומובילה סיורים גם באופן עצמאי. "אני חוקרת בהר את מה שמעניין אותי, ומנסה להנגיש את המידע בדרך הטובה ביותר לקבוצות שאני מדריכה כאן. מרכז המידע של הר הזיתים, שאיתו אני עובדת בשיתוף פעולה, עושה עבודת קודש. אצלם נמצא מסד הנתונים של בית הקברות. יש אנשים נוספים שמסייעים בידי, וביניהם מתנדב יקר בשם מרדכי מוטולה, המצוי בכל רזי ההר. בלעדיהם היה לי קשה מאוד לאסוף את המידע".

חלק גדול מהנתונים שעליהם היא מתבססת מגיעים מ"פנקסי פרנס", שנמצאו בעיזבון משפחתו של אליהו פרנס, הקברן הראשון בהר הזיתים. הפנקסים, המתוארכים לשנים תר"ב עד תש"ח (1842 עד 1948), משקפים את החיים בעיר ירושלים, ובעיקר את המוות. בני המשפחה שמרו אותם במשך שנים רבות, אך ללא עבודת סידור ומחשוב, קשה היה להפיק מהם מידע. רק במאה ה־21 הועברו הפנקסים לידי ועד עדת הספרדים בירושלים, שטיפל בפענוחן. הרב אפרים לוי, איש הארכיון של הוועד, ישב במשך שלוש שנים והתעמק בכתב היד החצי־קולמוסי, שפירט מעל 20 אלף רשומות של קברים. את התוכן הוא העתיק למחברות בכתב יד עגול ורהוט, ובהמשך הועברו הרשומות למרכז מידע הר הזיתים. הפנקסים עצמם מופקדים כיום למשמרת בארכיון עיריית ירושלים.

מקור נוסף למידע על הקברים הם כתביו של החוקר והסוקר הירושלמי אשר לייב בריסק, יליד 1872. בשנת 1900 החל בריסק ביוזמתו לתעד את המצבות בהר הזיתים ולהעתיק את הכתוב עליהן, גם כשהאבן הייתה עתיקה ובלה. ממצאיו פורסמו בסדרת מחברות שנכרכו לספר "חלקת המחוקק", וכיום הם זמינים גם באינטרנט. בריסק עצמו גויס בכפייה בידי העות'מאנים לגדוד העבודה "עמליה", וב־1916 מת ברעב ונטמן בעצמו בהר הזיתים. "בחייו הקשים ומלאי הסבל הוא לא ידע שיהיה 'שליח לדבר מצווה', ושמפעל חייו יהווה את התשתית לשיקום בית הקברות".

רבות מהמצבות בהר הזיתים עברו שיקום – פרויקט שדרש מלאכת זיהוי מורכבת וסיזיפית. 70 אחוז מהמצבות היהודיות נהרסו ב־19 שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים. באזור יד אבשלום רצו הירדנים להקים מגרש חנייה ותחנת דלק, ובמסגרת ההכנות לכך הם כיסו את המצבות בעפר. תוכניותיהם נקטעו באחת עם פרוץ מלחמת ששת הימים ושחרור האזור בידי צה"ל. בשנים האחרונות, בעזרת עמותת אלע"ד ואתרא קדישא, נחשפו כמה חלקות בהר הזיתים ואותרו קברים. בני משפחותיהם של הטמונים שם קיבלו בהתרגשות את הבשורה על איתור מקום מנוחת יקיריהם, אך עד היום, אומרת ברנע בצער, יש בהר מצבות חלקות שלא ידוע מי קבור תחתיהן. בשיתוף עיר דוד נעשה מאמץ להשלים את החסר, "ובכל שנה אנחנו מצליחים לחדש כמה מצבות ולתת שם לנופלים שהיו עד כה עלומים".

כולם מתרחקים מבתי הקברות, מעדיפים להתכחש למוות, ואילו את ממש חיה במקום הזה.
"לא סתם קוראים לבית העלמין גם בית החיים. מהמתים אנחנו לומדים על החיים, ומן העבר על העתיד. בעיניי, העלאת סיפורי חייהם של בניה, בוניה, לוחמיה וחולמיה של העיר ירושלים בעבר, היא זו שנותנת משמעות לחיינו בהווה. בזיכרון, כך נאמר, נמצא סוד הגאולה".