לא משחק ילדים: יצחק זמיר חוזר לקריירה הסוערת עם ספר

הִרְתַּחְתִּי מַיִם לְקָפֶה, וְהֵעַפְתִּי מַבָּט בְּכוֹתְרוֹת הָעִתּוֹן. הַכּוֹתָרוֹת עָשׂוּ אוֹתִי, כָּרָגִיל, מְדֻכְדָּךְ: עוֹד פַּעַם יְדִיעָה עַל הַמִּשְׁטָרָה הַחוֹקֶרֶת חֲשָׁד שֶׁאַחַד הַשָּׂרִים לָקַח שֹׁחַד, וִידִיעָה נוֹסֶפֶת עַל שַׂר אַחֵר שֶׁאוֹמֵר כִּי אִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עַל הַמִּשְׁטָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אֵינָם חוֹקְרִים כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ, וְהֵם גַּם עוֹצְרִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁצָּרִיךְ לְלֹא סִבָּה טוֹבָה. חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: הַאִם זֶה לֹא הַמִּקְרֶה שֶׁל הַקֶּנְגּוּרוּ?"

(מתוך הספר "לשחרר את קנגורו תום", הוצאת שוקן, 2021).

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחזרה למגפות שפקדו את ארץ ישראל
– גלישה יפנית: יואב כהן מחכה לאולימפיאדה
– דעה: וילכו שניהם: הדילמה של בנט וסמוטריץ' קשה מנשוא

פרופ' יצחק זמיר לא חשב שעל סף גיל תשעים הוא יוציא לאור ספר ילדים. בתור היועץ המשפטי לממשלה ובכהונתו בבית המשפט העליון הוא כבר הספיק לכתוב חוות דעת שהסעירו את הציבור, מאמרים הנוגעים לסוגיות היסוד של מדינת ישראל ופסקי דין שנלמדו ונותחו היטב – ובאף אחד מאלה לא הופיעו חיות מדברות. הגעגועים לנכדים שנסעו עם הוריהם למסע בן שנה בהודו, באוסטרליה ובניו־זילנד הם שהביאו את זמיר לכתוב בסגנון שונה לגמרי מכל מה שהורגל בו, וחברים ובני משפחה שקראו את הסיפור הפצירו בו לפרסמו כספר. מצד שני, כאקטיביסט חריף שמאמין בכוחם של יועצים ושופטים, הוא שזר גם לתוך הספר הזה את תפיסת עולמו ואת סולם הערכים שלו.

"הנכדים סיפרו לי שבכפר ההודי שהם גרים בו יש מסעדה ישראלית שמגישה ג'חנון", מתאר זמיר כיצד נולד הספר. "באחד הלילות השתוללה סופה שניתקה את החשמל, לא הייתה אפשרות להכין ג'חנון, והם התאכזבו מאוד. חשבתי שלא יהיה נכון לספר להם בתשובה על פסק דין שקראתי, אז כתבתי: 'אל תדאגו, אני אשיג לכם ג'חנון ואשלח להודו'. סיפרתי להם מעשייה, כיצד אני יורד לחפש ג'חנון, ובדרך אני פוגש פיל, והוא שולח אותי לאריה. אני עוד זוכר מילדותי שאפשר לדבר עם חיות, אז כך זה יצא".

גיבורת העלילה היא תום, קנגורו ממין נקבה שמסתבכת בפרשייה פלילית מסועפת ואף עומדת לדין. הכול בגלל סבא יצחק, שהגיע לדוכן של האריה בכיכר המדינה וביקש להזמין שם ג'חנון לנכדיו. תום הייתה השליחה שהתבקשה להביא את הג'חנון מהדוכן לביתו במגדלי אקירוב, וכדי שלא תעורר את חשדו של השומר, נתן לה סבא יצחק שמלה של סבתא רינה. אלא שהשוער מגלה את ההתחזות, תום נעצרת ומואשמת גם בתקיפת שוטרים, וסבא יצחק יוצא למסע לשחרורה. בסוף כל פרק בספר מוצגות לילדים שאלות המחדדות את הדילמות הערכיות שהדמויות מתמודדות עמן.

העלילה האינטליגנטית והמשעשעת שרקם זמיר יכולה בהחלט להפוך לסרט אנימציה, מעין "זוטרופוליס" ישראלי. סבא יצחק, בן דמותו בספר, דווקא אינו משפטן בכיר בדימוס אלא אזרח מן השורה. "אני עושה בספר דברים שכשופט לא הייתי עושה: מאיים למשל על שוטר, או קונה לשוטר בונבוניירה – ובזה יש אבק של שוחד. אדם רגיל שחותר למטרה עלול לנהוג כך", מסביר זמיר.

לקנגורו הוא בחר לקרוא תום בגלל המונח "תום לב", שיש לו גם משמעויות משפטיות. "היא באמת טיפוס תמים. בנוסף לכך, באיזשהו מקום בתוך ראשי חיפשתי שם שנשמע טוב גם בלועזית". כן, הוא בהחלט מקווה שספרו יגיע גם לקוראים מעבר לים, כשאת רחובות צפון תל־אביב יחליף אוקספורד סטריט בלונדון, ובמקום ג'חנון יכיל המשלוח פיש אנד צ'יפס.

אחד הנושאים בספר הוא מחדלי המשטרה: השוטרים מונעים מהקנגורו לפגוש עורך דין או להופיע בפני שופט, הם תופרים לה תיק, מנהלים חקירה שלומיאלית ואוכלים את הג'חנון שנועד לנכדים. כך אתה רואה את משטרת ישראל?

"זו לא ביקורת דווקא על משטרת ישראל, אלא על משטרה באשר היא. אני גם לא מציג את המשטרה באופן חד־צדדי: השוטרים אמנם עצרו קנגורו סתם ככה בלובי, וזה היה לא חוקי, ומצד שני עולה השאלה – מה הם היו אמורים לעשות במקרה כזה? בשלב מסוים בספר, קצין המשטרה אומר: מה אתה מצפה, שאני אשחרר את הקנגורו והיא תתחיל להסתובב ברחובות? אם אתה היית ברחוב, מה היית עושה? היית תכף קורא למשטרה.

"הנושא העיקרי מבחינתי בסיפור הזה הוא יחס החברה אל השונה. הקנגורו יושבת בלובי, ומיד לוקחים אותה ומחזיקים אותה בתנאי מעצר קשים רק משום שהיא שונה. זה מה שהיה יכול לקרות גם לפליט סודני או לאדם עטוי כאפייה, שהיה מתיישב באותו מקום. כשמישהו שונה, אתה לא מתעניין לדעת אם הוא אכן מסוכן".

על הפוליטיקאים המבקרים את מוסד היועמ"ש כיום אומר זמיר: "יש להם סמכויות מרובות, אבל הם רוצים לסלק גם את מעט הכבלים המפריעים להם. זה לא מתקבל על הדעת, משום שהם שליחי ציבור. המנדט שלהם נקבע במשפט המדינה, זה גבול סמכותם, ומישהו צריך לפקח עליהם"

לא במקרה משתמש זמיר בדוגמה של הסודנים: בתו רחל צוק־זמיר, שלילדיה יועדו המכתבים ההם, היא מורה בבית הספר ביאליק־רוגוזין, שלומדים בו ילדים רבים של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. גם רעייתו של זמיר, רינה, מתנדבת בבית הספר. "חלק גדול מהסכסוכים הפנימיים והמאבקים בין השבטים במדינה הם בגלל השונות", הוא ממשיך. "החרדים שונים, הערבים שונים, האתיופים שונים, והשונות הזו מובילה לדעות קדומות וליחס פוגעני. רציתי להראות שאפשר גם אחרת. המצב רע מאוד והמדינה לא ממלאת את תפקידה – לפעול לצמצום הפערים ולדאוג שלכולם תהיה רמת חיים סבירה".

סבא יצחק גם מגלה שלעיתים דווקא החוק בולם אותו מלממש את ערכי החופש והצדק. יש כאן רמיזה לחוקים שנפסלו בבג"ץ, בשל פגיעה בכבוד האדם וחירותו או בעקרון השוויון?
"אנחנו יודעים שהרוב יכול לעשות דברים נוראים, וראינו זאת במדינות שונות. גם את ישראל הרוב יכול להפוך מדמוקרטיה לדיקטטורה".

אתה חושש שהדמוקרטיה הישראלית עלולה להידרדר לשם?
"חלק גדול מהציבור בארץ לא מבין מה זו דמוקרטיה. אני לא יודע אם זה מתוך בורות או מתוך כוונות אחרות, אבל יש כאן רבים שאומרים שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. אנחנו יודעים שיש מדינות שבהן שלטון הרוב הביא לדיכוי לא רק של מפלגות או יריבים פוליטיים, אלא גם של האדם".

לכתוב בגן החיות

"הַפִּיל הִקְשִׁיב, שָׁתַק רֶגַע, וְאָז הֵשִׁיב: 'שְׁלוֹמִי טוֹב. אֲנִי סְתָם מְטַיֵּל. הָאַרְיֵה מִכִּכַּר הַמְּדִינָה אָמַר שֶׁכְּדַאי לִי לִרְאוֹת אֶת מִגְדְּלֵי אָקִירוֹב. הוּא גַּם אָמַר לִי שֶׁכָּאן גָּרִים אֲנָשִׁים עֲשִׁירִים. אַתָּה גָּר כָּאן?'. עָנִיתִי שֶׁכֵּן. הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי, עָצַם אֶת הָעֵינַיִם, פָּקַח אוֹתָן, הִסְתַּכֵּל עָלַי שׁוּב, וְשָׁאַל: 'אָז אַתָּה עָשִׁיר? זֶה מְשֻׁנֶּה בְּעֵינַי, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה נִרְאֶה כְּמוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים. תַּגִּיד לִי, אִם אַתָּה עָשִׁיר, אָז אַתָּה גַּם חָזָק יוֹתֵר וְיָכוֹל לָרוּץ מַהֵר יוֹתֵר?'"

(מתוך הספר)

זמיר נולד בוורשה למשפחת נכטיגל (זמיר בגרמנית), ובגיל שלוש עלה ארצה. בילדותו אהב לקרוא ספרים, למשל של ז'ול ורן וקרל מאי. "כששאלו אותי מה ארצה לעשות כשאגדל, הייתי עונה: להיות סופר", הוא מודה. "כשהייתי ילד, עיריית תל־אביב ערכה תחרות לכתיבת סיפורים, ואני זכיתי בפרס הראשון: מינוי לגן החיות של העיר. הפרס היה מותנה בכך שאלך לגן החיות ואכתוב חיבור נוסף. אני זוכר שכתבתי על הטווס שפורש את זנבו".

אמו חלמה שיהיה עורך דין, אביו חלם שיירש אותו בעסק המשפחתי כסוכן ביטוח. לאחר שירות בחיל המודיעין, החל זמיר ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. את ההתמחות עשה בבית המשפט העליון, אצל השופט יואל זוסמן. שם גם למד לעשן והתמכר להרגל הזה – אך לימים עבר צד: בשיתוף משרד הבריאות הוא יזם את הקורס הראשון בארץ לגמילה מסיגריות, וייסד את האגודה למניעת עישון. כיועמ"ש לא חסרו לו רגעים מותחים ועוכרי מנוחה שבהם סיגריה הייתה עוזרת אולי להרגעה, אבל זמיר כבר עבר את נקודת האל־חזור ולא שב לעשן.

את הדוקטורט שלו במשפטים קיבל זמיר מאוניברסיטת לונדון. הוא החל להרצות באוניברסיטה העברית, הפך פרופסור וב־1975 מונה לדקאן הפקולטה למשפטים. שלוש שנים אחר כך הופתע כששר המשפטים שמואל תמיר פנה אליו והציע לו להתמנות ליועץ המשפטי לממשלה – במקום חברו הקרוב אהרן ברק, שמונה לשופט בבית המשפט העליון. זמיר השיב בחיוב, ושימש כיועמ"ש עד שנת 1986. בהמשך הגיע גם הוא לבית המשפט העליון, וכיהן בו מ־1994 עד 2001.

אחת הסוגיות הטעונות שעסק בהן בכהונתו כיועמ"ש זכורה כ"בג"ץ אלון־מורה". בעקבות עתירה נגד שימוש בקרקעות פרטיות של פלסטינים, הורה בית המשפט שלא להפקיע קרקעות כאלו לצורך הקמת היישוב. בחוגי הימין חששו שפסק הדין יעמיד בסכנה את בנייתם של יישובים חדשים ביהודה ושומרון, וחיפשו דרך לעגן את נושא ההתיישבות לעתיד לבוא. זמיר שלח כמה מכתבים בעניין לראש הממשלה דאז מנחם בגין, ובאחד מהם כתב: "אמנם, פסק הדין בעניין אלון־מורה אינו מונע בעד הממשלה הקמתם של יישובים חדשים ביהודה ושומרון, במסגרת המשפט הקיים. עם זאת, אי אפשר לומר בביטחון שכל יישוב העשוי להיות מוקם ביהודה ושומרון, על פי החלטת הממשלה או ללא החלטת הממשלה, יעמוד במבחן החוקיות". הדברים הללו עוררו בימין זעם רב, והיועמ"ש הוצג כעוין להתיישבות. "מי שנתן את פסק הדין הזה היה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, משה לנדוי – אך במקום לכעוס עליו, כעסו עליי. עשרים שנה אחרי שלנדוי פרש, פתאום התברר ממאמרים שכתב שהוא בכלל איש ימין קיצוני", אומר לנו זמיר. "אני מכל מקום באתי לממשלה ואמרתי שלפי פסק הדין, אי אפשר להקים התנחלות על אדמה פרטית של פלסטינים. בגלל זה כעסו עליי. הם לא הבינו שלמעשה הדגשתי: 'בית המשפט העליון לא אסר להקים יישובים על אדמות מדינה ביהודה ושומרון'. בשעתו לא ידעו כמה אדמות כאלה יש, ולכן חשבו שזה יעכב את תנועת ההתנחלות. למעשה, היא קמה כמעט כולה על אדמות מדינה בעקבות חוות הדעת שלי".

"אהרן ברק מעולם לא הוציא מפיו את המילים 'הכול שפיט'. זה פייק ניוז, משהו שהפוליטיקאים ייחסו לו, כשבפועל הוא אמר את ההפך. מדי יום נותן בית המשפט פסקי דין שאומרים למעשה: זה לא שפיט. כמעט כל המשפטנים בעולם חושבים למשל שההתנחלויות הן בלתי חוקיות, אבל בית המשפט העליון אמר: זה עניין פוליטי"

זמיר נחשב למי שהניח את היסודות לאקטיביזם של היועצים המשפטיים לממשלה, ועל כך הוא סופג חיצים מימין עד היום. כך למשל במאמרו של עו"ד גיל ברינגר, "המחטף השקט: מיועצים משפטיים ל'שומרי סף'", שפורסם בכתב העת "השילוח" בספטמבר 2018. ברינגר, לשעבר יועצה של שרת המשפטים איילת שקד, כתב שם בין השאר שזמיר אחראי לעיוות המסקנה של ועדת אגרנט, שהוקמה בשנת 1962 כדי להגדיר את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. "במקום שיקול דעת מלא של הממשלה לסטות מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה – זמיר ציין כי מדובר בחובה גמורה לנהוג על פי חוות דעתו של היועץ ללא כל אפשרות לסטות ממנה", כך לפי ברינגר.

זמיר, שגם כמומחה למשפט מנהלי חקר את תפקיד היועמ"ש, אינו מסכים לפרשנות שניתנה לדבריו, אך חולק גם על השקפתו של ברינגר: "היועץ המשפטי לממשלה, כמו יועץ משפטי של חברה, נמצא שם כדי להגיד לממשלה מה החוק קובע. לעיתים קרובות החוק אינו חד־משמעי, וככזה נזקק לפרשנות. אם הממשלה לא מסכימה עם היועץ שלה, היא יכולה לפעול בניגוד לחוות דעתו, והיא אכן עשתה זאת".

על מבקרי מוסד היועמ"ש כיום אומר זמיר: "יש להם סמכויות מרובות, אבל הם רוצים לסלק גם את מעט הכבלים המפריעים להם, ולהחליש את הפיקוח עליהם. זה לא מתקבל על הדעת, משום שהם שליחי ציבור. יש להם מנדט שנקבע במשפט המדינה, זה גבול סמכותם שלהם, ומישהו צריך לפקח עליהם – היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט".

הטענה הנגדית היא המשילות: לא ייתכן שנבחרי הציבור לא יוכלו לממש את המדיניות שנבחרו ליישם.
"מדובר בפייק ניוז. אין שום תוכנית גדולה של הממשלה שבית המשפט מנע. שום מלחמה, שום רפורמה כלכלית. נכון, פה ושם באופן נקודתי עצרו את הממשלה, וזה בסדר גמור. הקורונה למשל היא דוגמה לכשל של משילות: הממשלה לא מנהלת את זה בצורה טובה, ויש עשרות עתירות נגד ההחלטות שלה בנושא הסגרים למשל – אבל בג"ץ לא יתערב. זה הכול הממשלה, היא עושה מה שהיא רוצה. יש כאן חוסר משילות, האם בג"ץ אשם בזה?"

מה לגבי היוזמה ששבה ועולה בימים אלה, לפצל את תפקיד היועמ"ש וליטול ממנו את סמכות התובע הכללי שמחליט על הגשת כתבי אישום? האם זהו צעד נכון?
"אני לא חושב כך, ובמשרד המשפטים לא תמצאי מי שחושב כך, מלבד אולי בתקופה של איילת שקד. הייתה ועדה ציבורית בראשות שמגר שהמליצה לא לפצל את התפקיד. המוסד הזה טוב, אך יש כל הזמן ניסיונות להחליש אותו".

לאחרונה פורסם בעיתון הארץ שהיועמ"ש אביחי מנדלבליט הקים פורום יועצים "מבחוץ" כדי לדון עמם בתיקי נתניהו, וזאת בלי ליידע את משרד המשפטים. הוא התייעץ גם איתך?
"לא, ואין בפורום הזה אף שופט בדימוס. אני לא רוצה להביע דעה על התנהלותו של מנדלבליט, אבל אומר שאני חושב שהיועץ המשפטי לממשלה ראוי לכבוד. הוא הדין לגבי בית המשפט ולגבי הפרקליטות. כל הדיבורים שאנחנו שומעים בזמן האחרון על תפירת תיקים הם סיפורים הזויים".

ההאשמות הנוראיות ביותר

"עוֹרֵךְ דִּין צִבְעוֹנִי קָם מִמְּקוֹמוֹ. 'כְּבוֹד בֵּית הַמִּשְׁפָּט', הוּא אָמַר, 'הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה נִרְאֶה כְּמִקְרֶה מְיֻחָד, מִשּׁוּם שֶׁהַנֶּאֱשֶׁמֶת אֵינָהּ בֶּן אָדָם, אֶלָּא בַּעַל חַיִּים, כְּלוֹמַר קֶנְגּוּרוּ. אֲבָל בְּעֶצֶם זֶה מִקְרֶה פָּשׁוּט, מִשּׁוּם שֶׁמְּדֻבָּר בְּמִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַל בְּנִגּוּד לַחֹק, וְהַחֹק חָל עַל כֻּלָּם בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, עַל קֶנְגּוּרוּ כְּמוֹ עַל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, וְלָכֵן מִבְּחִינָה מִשְׁפָּטִית לֹא מְשַׁנֶּה מִי יוֹשֵׁב בְּתָא הַנֶּאֱשָׁמִים'".

(מתוך הספר)

כשם שהוא מצדד ב"אקטיביזם ייעוצי", זמיר מגדיר את עצמו כשותף לתפיסותיו של אהרן ברק, שכידוע דוגל באקטיביזם שיפוטי. "גם ברק וגם אני סבורים שמערכת המשפט כיום אינה אקטיביסטית יותר מזו של השופטים הראשונים והיועצים המשפטיים הראשונים, בשנות החמישים. מעבר לכך, לפי דעתי האקטיביזם הוא תופעה חיובית. כשם שלוקחים את המילה שמאלני, שבכל מקום בעולם היא תיאור פוליטי בדיוק כמו 'ימני', והופכים אותה למילת גנאי – כך הופכים גם את זכויות האדם למושג שלילי, ואת האקטיביזם לכינוי גנאי. אני לא מבין מדוע".

אולי כי בית המשפט העליון והיועמ"ש אצלנו נתפסים כמי שנוטלים לעצמם סמכויות יתר.
"סמכויות למה? האקטיביזם נועד להגן על זכויות האדם, למה זה רע? יועץ משפטי לממשלה שומר על שלטון החוק, וזה אקטיביזם חיובי מאוד".

שיח על זכויות אדם יכול לשמש הסוואה לשיח פוליטי.
"השופטים יודעים להפריד. הם יכולים לתת פסק דין שמנוגד לדעתם האישית, משום שזה המשפט".

מה דעתך על מטבע לשון אחר שמזוהה עם אהרן ברק – "הכול שפיט"?
"ברק מעולם לא הוציא מפיו את המילים האלה. זה משהו שהפוליטיקאים מייחסים לו, כשבפועל הוא אמר את ההפך. מדי יום נותן בית המשפט פסקי דין שאומרים במילים אלו או אחרות: זה לא שפיט.

"כמעט כל המשפטנים בעולם חושבים למשל שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. יש מי שמגדירים אותן אפילו כפשע מלחמה. בית המשפט העליון הישראלי התבקש יותר מפעם אחת לפסוק שההתנחלויות אינן חוקיות, ואת יודעת מה הוא אמר? זה לא שפיט. זה עניין פוליטי, ולכן לא מתאים לבית המשפט להביע דעה. יכול להיות שהשופטים חשבו שההתנחלויות אינן חוקיות, אבל הם לא אמרו את זה".

"היום השב"כ מלמד את פרשת קו 300 כאירוע שהארגון שינה את עורו בעקבותיו. על דבר אחד אני קצת מצטער: אני חושב שבעקבות הפרשה הזו, ממשלות ישראל נעשו הרבה יותר נחרצות למצוא לעצמן יועצים משפטיים נוחים. הריאקציה אולי פגעה קצת במוסד היועמ"ש"

אז לצורך העניין, אדם שנלחם על ביתו בהתיישבות יוכל לומר שיש הנחה אפריורית של שופט שההתיישבות אינה לגיטימית, ולכן מבחינתו אין טעם לבקש סעד מבית המשפט.
"הם לא צריכים להעריך את העובדה שהשופט נמנע להגיד שזה לא חוקי? השופטים אפשרו את מפעל ההתנחלות בכך שקבעו שההחלטה על כך לא שפיטה. אבל מעבר לכך, השאלה היא באיזו מדינה רוצים לחיות. אתה רוצה שיהיו זכויות אזרח? אם אין זכויות אזרח לפלסטיני – גם לך אין".

כתבת במקומות שונים ש"פסקת התגברות", שתצמצם את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים, היא איום על הדמוקרטיה. אבל כשח"כ בצלאל סמוטריץ' למשל רוצה פסקת התגברות, גם הוא עושה זאת בשם הדמוקרטיה. מדוע הוא לא מייצג אותה ואתה כן?
"בעולם הגדול מקובל שדמוקרטיה כפופה לסדרה של ערכים, כגון שוויון, ואת זה ח"כ סמוטריץ' לא מקבל. שוויון בין גבר לאישה לא מסתדר יפה עם ההלכה, שלה מערכת ערכים אחרת, לא דמוקרטית. כל דת היא לא דמוקרטיה, כי היא כפופה לריבון, לאל זה או אחר. המפלגות הדתיות והחרדיות הן לא דמוקרטיות".

את מפלגת "הימין החדש" מובילים מאז הקמתה אישה וגבר – איילת שקד ונפתלי בנט.
"תשאלי אם הצביעו שם בעד ההצעה האחרונה להכניס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו את ערך השוויון. או האם הם מוכנים שבבית דין רבני תשב אישה. אני אומר לך שוודאי שלא, כי זה לא על פי ההלכה".

בימים אלה הוא משלים את כתיבתו של ספר על בית המשפט העליון – "ספר שמיועד לציבור הרחב, לא למשפטנים, ומטרתו היא להציג את בית המשפט כפי שהוא, ולא כפי שאומרים עליו".

מה אומרים עליו?
"את הדברים הכי נוראים שיש: שהוא סניף של מרצ, שהוא עובד בשיטת חבר מביא חבר, שצריך לעלות עליו עם די־9, שהוא פוגע במשילות, שיש דיקטטורה של בית המשפט. מציגים את בג"ץ כאילו הוא האויב של השלטון. זה דבר נורא, משום שהאמת היא הפוכה לגמרי".

אתה חושב שהרכב השופטים בבית המשפט העליון מגוון מספיק?
"בהחלט, וכך היה מאז ומתמיד. לפי השיטה שלנו, שנבנתה בשנות החמישים, בוועדה לבחירת שופטים יש רוב מקצועי. דבר זה השתבש לפני שנים אחדות, כשראש לשכת עורכי הדין דאז, אפי נוה, שינה את עורו והתחילו למנות שופטים לפי אינטרסים. התקיימה אז זהות אינטרסים בין המערכת הפוליטית ללשכת עורכי הדין, מה שלא היה במשך עשרות שנים, והתחילו להכניס למינויים כל מיני שיקולים זרים. אבל את השיטה עצמה, כפי שהיא בנויה, רואים בעולם הרחב כדוגמה ומופת".

אז מדוע בית המשפט נתפס כמייצג ערכים של ציבור מסוים ושל צד מסוים במפה הפוליטית?
"כי למנהיגות שלנו לא נוח שיש מישהו שמפעיל עליה ביקורת, כמו שנהוג בכל העולם. אין לנו תרבות שלטון ראויה".

הוא נמנע מלהשיב ישירות לשאלה האם ראש ממשלה צריך להפסיק לכהן בתפקידו לאחר שהוגשו נגדו כתבי אישום. "אני חושב שהשחיתות השלטונית היא סכנה נוראית למדינת ישראל, לא פחות מסכנה ביטחונית", אומר זמיר. "אימפריית ענק כברית המועצות לא קרסה בגלל התקפה מבחוץ; היא קרסה מבפנים, בגלל שחיתות. יש מדינות שיכולות להתקיים לאורך שנים כמדינות מושחתות. יש כאלה באפריקה, בדרום אמריקה. החיים שם על הפנים, אבל השלטון מחזיק מעמד. מדינת ישראל לא יכולה להרשות את זה לעצמה".

שלושה ראשי ממשלה זועמים

"הַיּוֹם כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ שֶׁלְּהִכָּנֵס לַפֶּה שֶׁל 'כַּתָּבֵנוּ לְעִנְיְנֵי מִשְׁטָרָה' בַּטֶּלֶוִיזְיָה זֶה כְּמוֹ לְהִכָּנֵס לְבֶטֶן שֶׁל צוּנָאמִי".

(מתוך הספר).

האירוע המזוהה ביותר עם כהונת זמיר כיועמ"ש הוא פרשת קו 300. ב־12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס שנסע מתל־אביב לאשקלון, לקחו את הנוסעים כבני ערובה ודרשו את שחרורם של 500 מחבלי פת"ח. חיילי סיירת מטכ"ל שפרצו לאוטובוס הצליחו לחלץ את כל החטופים פרט לאחת, רב"ט אירית פורטוגז, שנהרגה מאש כוחותינו. לאחר מכן הודיע השב"כ כי כל ארבעת המחבלים חוסלו במהלך הפעולה, אך צילומים ועדויות הראו ששניים מהחוטפים נתפסו חיים; התברר שהם הוצאו להורג בשטח, בהוראתו של אברהם שלום, ראש השב"כ. מאותה נקודה החלה צמרת השב"כ במסע הסתרה ארוך ונפתל, במטרה לטאטא את הסיפור מסדר היום הציבורי ולמנוע חיטוט יתר בעבודתו של הארגון. זמיר היה נחוש להוציא את האמת לאור, בעיקר לאחר שהגיעו אליו עדויותיהם של שלושה בכירי שב"כ, שחשפו מערכת שקרים שיטתית מול רשויות המדינה.

מאבקו של היועמ"ש היה מנוגד לעמדתו של ראש הממשלה שמעון פרס, ולווה בביקורת ציבורית עזה. זמיר ספג אז הטרדות שהגיעו עד כדי איומים על חייו. פעם אחת נשלחה לביתו ניידת טיפול נמרץ, לאחר שאלמוני דיווח שהוא לקה בהתקף לב, ופעם קיבל זר פרחים עגול, כמו זה שנהוג להניח על קבר. "קצת פחדתי, אך לא הרגשתי שחיי בסכנה", הוא מספר. "הייתי מוכן לשלם כל מחיר. חונכתי על ערכים מסוימים, וכאן הכול עמד בסכנה. הייתי משוכנע שמה שאני עושה זה להציל את המדינה".

זמיר דרש שפרשת קו 300 תיחקר במשטרה, אך פרס סירב לאפשר זאת. גם שר החוץ יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין, שניהם ראשי ממשלה לשעבר, גויסו כדי לשכנע את זמיר לוותר. "זימנו אותי כמה פעמים לדיונים קשים במה שנקרא 'פורום ראשי הממשלה'. לחצו עליי, איימו, צעקו שאני מחריב את המדינה, שופך דם נקיים, ושכל האחריות על הרס השב"כ מוטלת על הכתפיים שלי. כשביקשתי שיסבירו לי למה זה פוגע בביטחון המדינה, לא הייתה להם תשובה".

לבסוף גילה זמיר בבוקר בהיר אחד שהוא מודח מתפקידו, ולממשלה יש יועץ משפטי חדש – יוסף חריש. "על דבר אחד אני קצת מצטער: אני חושב שבעקבות הפרשה הזאת, ממשלות ישראל נעשו הרבה יותר נחרצות למצוא לעצמן יועצים משפטיים נוחים. הייתה מין ריאקציה, וחשבתי שאולי קצת פגעתי במוסד היועמ"ש. זה ציער אותי".

קשה להגיד על מנדלבליט שהוא יועץ משפטי נוח מבחינת הממשלה.
"כך יצא לה, אבל היא בחרה במי שרצתה".

בימים אלה השב"כ מאכן אזרחים לטובת המאבק בקורונה. היום אתה סומך עליו, או שלנוכח ההיכרות שלך עם התנהלותו, יש לך חששות?
"את פרשת קו 300 השב"כ מלמד היום כאירוע שבעקבותיו הארגון שינה את עורו והשתבח".

בפרשה ההיא, מודה זמיר, הדלפות לעיתונות הן מה שאפשר לבסוף את הירידה לחקר האמת. "לאחרונה יש לי חשד מי היה המדליף שם. אין לי ידיעה עדיין, אז אני לא רוצה להגיד במי מדובר. כך או כך, הפרסומים בתקשורת שינו את התמונה. תמיד חשבתי את העיתונות למרכיב חשוב וחיוני בדמוקרטיה. חייבים לשמור עליה ולטפח אותה. לאחרונה גם היא מאוימת מאוד על ידי הון ושלטון".

הוא מתוודה שבמהלך הקריירה המשפטית שלו, הוא קיבל גם החלטות שצדקתן מוטל בספק. "יישמתי את החוק כמו שחשבתי, ובדיעבד התברר לי שאולי עשיתי את זה באופן פורמלי או נוקשה מדי", הוא אומר. הדוגמה שהוא מזכיר קשורה גם היא לעיתונות: בסוף שנות השבעים, העיתונאית אורלי אזולאי פרסמה בידיעות אחרונות פרטים על משפטו של שלמה ניר, אסיר שלא הצליח להשתקם וחזר לכלא. "התקבלה תלונה חריפה מבית המשפט, על כך שהפרסום הזה עלול לפגוע במתן פסק הדין. החלטתי, בתור היועץ המשפטי לממשלה, להעמיד את אזולאי לדין על עבירת סוב־יודיצה – פרסום דבר שעלול להשפיע על ניהול משפט. היא הורשעה, הוגשו ערעורים ובית המשפט העליון אישר את ההרשעה. אחר כך התחרטתי, משום שראיתי שכלל הסוב־יודיצה לא נשמר, ושאולי גם לא צריך לקיים אותו היות שאינו מוצדק".

הסוגיה העקרונית הזו שבה ופגשה את זמיר ביוני 1985, כשהורה למשטרה לא לאשר הפגנות בעד עצורי המחתרת היהודית – גם פה בנימוק שהן מנוגדות לחוק בנוגע לסוב־יודיצה. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שנאסרה הפגנה במדינת ישראל מהטעם הזה, ובזמיר שוב הוטחה ביקורת. "איני זוכר את פרטי המקרה, אבל בחוגי הימין מעלים אותו נגדי מפעם לפעם", הוא אומר. "החוק שחל אז אסר מעשים או התבטאויות שעלולים להשפיע על ניהול המשפט. הייתי מופקד על מימושו ועל אכיפתו. בנסיבות של היום, אני לא חושב שהייתי מונע הפגנה כזו".

זמיר, שלימים שימש נשיא מועצת העיתונות, אף הורה בעת כהונתו כיועמ"ש לסגור עיתון. היה זה העיתון "אלף יוד", שיצא לאור בשומרון. ב־1985, תחת הכותרת "שנית יש"ע לא תיפול", פורסם בו מאמר שהזהיר מפני סכנת מלחמת אחים אם הממשלה תחליט על נסיגה. זמיר גרס שיש בכך חשש להמרדה, והורה על סגירת העיתון בנימוק פורמלי – למוציאים לאור לא היה רישיון, כנדרש על פי פקודת העיתונות.

"פרטי הפרשה אינם זכורים לי", אומר זמיר גם במקרה הזה, "אבל למה הם חושבים שאני שמאלני? אין להם שום הוכחה לכך. הרי אני הקמתי את ההתנחלויות ביו"ש (הכוונה לפרשת אלון־מורה – מ"פ). יצאתי גם פעמים רבות נגד סרבנים משמאל, שאמרו שלא ישרתו בלבנון או ביהודה ושומרון. את זה לא זוכרים".

מלבד גורלה של העיתונות, מדאיגה אותו גם משטרת ישראל, שצמרתה שוב עוברת טלטלות עזות. לפני מעט יותר מעשור תרם גם הוא לשרשרת אירועים דומה, כשהשר לביטחון הפנים אבי דיכטר הודיע על כוונתו למנות למפכ"ל את ניצב בדימוס יעקב גנות. זמיר התראיין אז לעיתון הארץ וקבע שהמינוי אינו ראוי, מכיוון שבעת כהונתו כמפקד המחוז הצפוני הואשם גנות בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים. בית המשפט המחוזי אמנם זיכה אותו מחמת הספק ובית המשפט העליון אישר את הזיכוי, אך זמיר – שחתום בעצמו על פסק הדין – סבור שמפכ"ל המשטרה נדרש לעמוד באמות מידה גבוהות יותר. "תקפו אותי מאוד בזמנו על הדברים שאמרתי, אבל אני שלם עם זה", הוא אומר. "בסופו של דבר לא מינו אותו, ואני חושב שזו הייתה החלטה נכונה".

בפרולטריון של אקירוב

לאחר פרישתו מבית המשפט עמד זמיר בין השאר בראש המרכז לאתיקה בירושלים, ושימש יו"ר המועצה הציבורית של "כל זכות", מאגר מידע שמנגיש לישראלים את זכויותיהם. בשנת 2014 הוא זכה בפרס א.מ.ת, שמצטרף לפרס ישראל שהוענק לו עוד בעת כהונתו כשופט.

כמו בן דמותו בספר, גם זמיר גר כיום במגדלי אקירוב, המתחם היוקרתי שמזוהה עם אנשים מקושרים ובעלי הון – אהוד ברק, טדי שגיא, סמי עופר ואחרים. בלובי רחב הידיים, המחופה שיש, ניצבות ספות ישיבה רכות, שעליהן כנראה ישבה הקנגורו רגל על רגל. גם שוער יש כאן, שלא מאפשר לאורחים לעלות לפני שמתקבל אישור מהדייר שהזמין אותם. "האמת היא שלא רציתי לקנות פה דירה, בגלל התדמית שהייתה לאנשי אקירוב", אומר זמיר. "חשבו אותם לא רק לעשירים, אלא לקבוצה מתנשאת ואליטיסטית. אני לא רואה בעצמי כזה, ולא רוצה להיחשב כזה".

אתה אדם עשיר?
"לא. תמיד חייתי ממשכורת, ואחרי שפרשתי מבית המשפט התחלתי קצת להרוויח כסף כבורר ומגשר. למיליונרים הכבדים שגרים באקירוב יש קומה שלמה או חצי קומה, ולי יש דירה קטנה; המחירים כאן נקבעים גם לפי הגובה, הם גרים למעלה ואני בקומה נמוכה. אין קשר בינינו, אני בפרולטריון של אקירוב".

"המרחק אינו הורס את האהבה, רק בונה געגועים", כותב זמיר בספרו. בימים אלו של מגפה וסגר, המשפט הזה ידבר מן הסתם אל הסבים והסבתות הרבים שמצאו עצמם מורחקים מצאצאיהם. זמיר עצמו, על אף הגעגועים לשלושת ילדיו ולשמונת נכדיו, מסרב להיכנס לפינת הקשיש העגום שמצא את עצמו ספון בביתו על כורחו. "אני לא מרגיש את עצמי זקן, למרות שאני כן. גם לפני הקורונה וגם כעת, את רוב זמני אני מבלה ליד שולחן הכתיבה, בעבודה ובמחקר. יש לי חיים נוחים ושקטים מאוד. אני לא נמצא במרוץ, לא נלחץ על ידי שאפתנות, לא צריך כבוד, לא מרגיש אחריות כבדה. אני יכול לעשות פחות או יותר מה שאני רוצה, ויש סביבי משפחה טובה".

תכתוב עוד ספרים לילדים?
"אולי. הסיום של הספר הוא פתח להמשך, כי תום הקנגורו נעלמת. אבנר, הבכור משלושת נכדיי שנסעו להודו, כתב המשך: הוא תיאר כיצד הוא מקים עם הקנגורו להקת מוזיקה, ואיך הם הולכים ברחובות ואוספים כספים למטרה הזאת. הספר פיתח לו את הדמיון".

אתה חושב שספר הילדים מציג לציבור יצחק זמיר שלא היה מוכר עד היום?
"היום הציבור לא מכיר את יצחק זמיר, הזקנים אולי מכירים".