חלים לוהטות, פזורות מסביב לג'אנט של גלגל, מחממות את הסטודיו צר הממדים של ויסאם בוקאעי. זוהי שעת אחר צהריים מאוחרת, ובכפר שעב שבגליל התחתון הטמפרטורה צונחת במהירות. לחבורת הילדים הרעשנית סביבנו זה לא ממש מפריע. "קח קולה, בקלאווה, רוצה גם תה? קפה?", מפציר בי בוקאעי. אחר כך הוא מצמצם את המטר־תשעים שלו ונכנס לפינה קטנה, עמוסה בכלי עבודה וחלקי מתכת. כמה הבזקי ריתוך מחברים בין ראש פטיש לאקדח סיליקון חלוד, ומקרבים יצירה נוספת לשלב הגמר. "רק לצבוע קצת, להוסיף שני מכסים של קפה ושני פלאגים של מנוע מכונית בתור כנפיים – וזה יהיה אחלה מטוס", הוא קובע. לך תתווכח עם מי שהופך קומקומים לציפורים, פנסי רחוב לפינגווינים, וקפיצים שמחוברים זה לזה סביב שני מזלגות לקבוצת רקדנים המפזזים מול חתן וכלה. רהיטים ישנים, קופסאות מאובקות, תרסיסי צבע, פרסות סוסים וקפיצים באורכים שונים מאיימים ליפול עלינו מהמדפים הנמתחים לצידי החדר הצר. אתם תראו בלגן אחד גדול, בוקאעי רואה דמויות וחלומות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא משחק ילדים: יצחק זמיר חוזר לקריירה הסוערת עם ספר
– חוק מרפי: בחזרה לתקופה בה הספרות הוגדרה
– הצפות וסיכוי לשלג: מערכת חורפית ראשונה לעונה
הוא נולד כאן בכפר לפני 36 שנה, ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא הולך עם הראש ברצפה. "כשהחברים שלי שיחקו כדורגל וכדורסל, אני ציירתי וחיפשתי ברחוב חלקים ישנים להרכיב מהם צעצועים. ההורים שלי השתגעו ממני. הייתי מביא הביתה מכשירי חשמל ישנים ומפרק אותם כדי להבין איך הם עובדים. אפילו פירקתי כמה מהצעצועים שקנו לי, והרכבתי מהם צעצועים חדשים, יפים יותר. בשיעורים הייתי מצייר במקום ללמוד, ובבית הספר כבר התייאשו ממני. הם הבינו שלימודים לא ממש מעניינים אותי, אבל גם הבינו שיש להם כאן ילד מיוחד, לא רגיל.
"ההורים שלי עבדו קשה מאוד, והשקיעו הרבה בלימודים שלי ושל ארבעת אחיי ואחיותיי. הם היו נותנים לי בכל יום כסף, שאקנה לעצמי אוכל כדי שאהיה מסוגל ללמוד היטב. אבל כמו שאתה מבין, לא עשיתי הרבה בבית הספר, וכאב לי הלב לראות את ההורים שלי מתאמצים כל כך. התחלתי לעבוד פה ושם על חשבון הלימודים, ובסוף כיתה ח' החלטתי לעזוב את בית הספר".
הוא עבד בבניין, תחילה בעבודות שלא מצריכות ניסיון ובהמשך במלאכות מסובכות יותר. "הייתי עושה טפסנות ליציקות בטון, אחר כך שיפוצים של וילות קטנות. בגיל 20 התארסתי ואחרי שנה התחתנתי. עזבתי את הבניין ועברתי לעבוד במפעל בחיפה, שם ריתכתי ברזים ושסתומי ביטחון, שיפצתי וחידשתי חלקי מכונות. שנאתי את העבודה, אבל הייתי חייב להרוויח כסף".
שלושה ילדים נולדו לוויסאם ולאשתו. בחלוף השנים הוא עבר מהמפעל לעבודה במוסך – פחחות רכב, קצת חשמל וטיפולים קבועים. ואז הגיעה ההארה: "זה היה בשנת 2010. למוסך נכנסה מכונית יונדאי, לבדיקה לפני טסט. העליתי אותה על הליפט, נענעתי את הגלגלים ושמעתי את התקתוק המוכר. שלפתי כלי עבודה ופירקתי את הגלגל וגם את ה'תפוח' שמחזיק אותו. לקחתי אותו ביד, ופתאום הסתכלתי עליו אחרת: ראיתי שהוא דומה לפרפר.
"אחרי הטיפול במכונית חזרתי עם התפוח הביתה. כשאני עדיין לבוש בבגדים המלוכלכים מהעבודה, לקחתי צבעים מהבת הקטנה שלי והתחלתי לצבוע אותו. אשתי ראתה את הפרפר שיצרתי, והתלהבה. היא ביקשה לשים אותו בגינה. יום אחרי כן השכנה הגיעה, ורצתה גם כן פרפר כזה. התחלתי לאסוף את כל חלקי החילוף מהמוסך, להפוך אותם לפרפרים ולחיות אחרות ולחלק לשכנים. זה מילא אותי באושר וברצון ליצור עוד ועוד. קניתי מכונת ריתוך והתחלתי לעשות פרויקטים גדולים יותר. הבעיה הייתה שהעבודות האלו גמרו לי את הזמן. מצאתי את עצמי יוצר עד השעות הקטנות של הלילה, כשאני צריך לקום מוקדם בבוקר וללכת למוסך".
אשתו של ויסאם קיבלה החלטה: בעלה יקדיש את זמנו ליצירותיו, והיא לבדה תישא בנטל הפרנסה. מאז הוא יוצא מהבית מדי בוקר בשעה שבע, מסתובב בין הפחים בכפר ומחפש גרוטאות ברזל ישנות, בהן יעשה פלאים. פנסי רכב נולדים מחדש כחיפושית ענק, שתי קופסאות נס קפה מתאחדות למכבש, מגהץ ישן לובש צורה של סירת מנוע. עם הזמן החל גם לרכוש חומרים ליצירותיו, אבל כשמועצת שעב החליפה למשל את תאורת הרחוב, בוקאעי מיהר לאסוף את המנורות הישנות; כמה מהן פתחו בקריירה חדשה כגיטרות מוארות, אחרות התגלגלו לפינגווינים. "אחרי שנים שקמתי לעבודה בחוסר חשק, עכשיו אני עף מהמיטה ומתחיל לעבוד, ליצור דברים חדשים", הוא אומר תוך כדי תצוגת תכלית. "הנה – אריה, חתול, אפילו קנגורו עם הילד שלו. היום אנשים בכפר כבר יודעים על השיגעון שלי, ומביאים לי דברים במקום לזרוק. כשמתקלקל משהו בבית, אשתי כועסת ואני מבסוט: יאללה, יש לי עבודה, תביאי".
"הוא אמן גדול", מעיד עליו טארק, שכן שהצטרף לשיחתנו. "זרוק לו מול הפרצוף חתיכת ברזל מהרחוב – והוא יסתכל עליה, יחשוב חמש דקות ויתחיל ליצור. ראיתי איך זה קורה". בוקאעי מנסה לכבוש חיוך נבוך, בזמן שטארק ממשיך: "הוא לקח לי את המברשת הישנה של הכביסה, והפך אותה להליקופטר. הבאתי לפה דוד שמש מקולקל, וקיבלתי אותו בחזרה בתור חמור. לא ראית דבר כזה".
אין כבר דרך חזרה
הביקור שלי בשעב מתקיים רגע לפני גזרת הסגר השלישי. כמו עסקים קטנים רבים, גם אמן הברזל שאירח בסטודיו שלו קבוצות ומכר עבודות, נותר כעת ללא פרנסה. המאפייה שאשתו עובדת בה פתוחה גם בסגר, אבל ההכנסה הזו לא מכסה תשלומים שוטפים.
"זה היה ב־2010. למוסך נכנסה מכונית יונדאי, לבדיקה לפני טסט. העליתי אותה על הליפט, שלפתי כלי עבודה ופירקתי גלגל וגם את ה'תפוח' שמחזיק אותו. לקחתי אותו ביד, ופתאום הסתכלתי עליו בצורה שונה: ראיתי שהוא דומה לפרפר. הבאתי אותו הביתה, לקחתי צבעים מהבת הקטנה שלי והתחלתי לצבוע"
"הקורונה הרגה אותנו", מספר בוקאעי. "לפני המגפה הסתדרתי. היו מגיעים לכאן יהודים וערבים, מהצפון, מירושלים ומתל־אביב, מסתכלים וקונים. אף פעם לא התעקשתי על מחיר, הכול לפי הלב. אם ראיתי שבנאדם אוהב את אחת היצירות – הייתי עושה לו מחיר טוב, העיקר שיהיה שמח מהעבודה שלי. הכסף פחות חשוב. אבל עכשיו אנשים לא קונים פסלים, הם צריכים לשמור את הכסף לאוכל למשפחה. אי אפשר לצאת, אי אפשר לעשות כלום ואין למי למכור. עוד לפני הקורונה, חבר שלי שמבין במחשבים הציע לפתוח לי חנות באינטרנט. התחלנו לעבוד על זה, אבל בינתיים הכול תקוע. המצב בעייתי".
אתה שוקל לחזור למוסך? אני שואל בזהירות. "לא", עונה בוקאעי מיד. "למי שכבר יותר מעשר שנים עושה יצירות אמנות גדולות, זה לא מכובד לחזור לעבוד במוסך או בבניין. זה לא מכבד אותי ואת האמנות שלי. כשאני מדבר עם אמנים אחרים, הם אומרים אותו הדבר. אבל אל תדאג, נסתדר. אז לא מעשנים מרלבורו, אלא מגלגלים סיגריות. קונים ג'ינס במאה שקל ולא ב־500. הקורונה תסתיים והכול יחזור להיות טוב".
הבחור החייכני מוצא גם בסגר צדדים חיוביים. "יש יותר זמן עם המשפחה", הוא אומר. "אני מציע לאנשים לנצל את הזמן הפנוי שלהם בקורונה כדי ליצור. במקום לזרוק דברים שסיימתם להשתמש בהם, כמו כלים חד־פעמיים, בקבוקי פלסטיק וניירות כסף, אפשר לחלץ את הילדים מהמסכים ולהתחיל להפעיל את הידיים. לעשות פרחים מבקבוקים, חיפושיות מגביעים של מעדני חלב, כל מה שעולה בדמיון. היצירה טובה לנפש שלנו, וכשיוצרים יחד עם הילדים – זה מחבר את כל המשפחה. יש כאן רווח כפול, גם נפטרים מהשעמום וגם זוכים ביצירות יפות".
העיסוק ביצירה, לפי בוקאעי, יכול גם לסייע בהרגעת האלימות המשתוללת בקרב ערביי ישראל. בשנת 2020 נמנו במגזר כמאה נרצחים, כשגיל הרוצחים והקורבנות הולך ויורד. רק לפני כשבועיים נורה למוות ילד בן 15, כשירו לעבר הרכב שנסע בו בכביש 6. לדעת בוקאעי, אחת הסיבות לאלימות היא השעמום וחוסר המעש של הצעירים. "אמנות נותנת שקט ושלווה. כשאדם – בעיקר צעיר – יוצר ובורא דברים חדשים בעולם, הוא אלים פחות. הוא מורגל לפתוח את העיניים לדברים חיוביים, ולא לדרכים רעות. לא רק אמנות כמו שלי; שירה, ציור, כל דבר שיש בו יצירה וחיים מרחיק את האנשים מאלימות ומפשע.
"יצירה שמקורה במִחזור היא חשובה במיוחד. כשאני אוסף מהפח חפץ, מביא אותו לסטודיו שלי, חושב עליו, נותן לו כבוד ויוצר ממנו משהו, אני מרגיש שעשיתי משהו גדול, הענקתי חיים חדשים למה שכבר נזרק. זה מה שמניע אותי.
"תראה מה יש פה מסביבך, עולם שלם מהזבל. מטוס מחלק של מזגן, פלמינגו מווינקרים של רכב, פח של מכונת כביסה שעשיתי ממנו כלב, שעון מים שהפך לאיש זקן, חתיכת קפיץ ישן שעכשיו היא דייג שדג", הוא אומר בעיניים נוצצות. "תביא לי כל דבר שאתה לא צריך, ואעשה ממנו יצירה חדשה".
בוקאעי לא מפסיק לחייך כשהוא מספר על העבודה, אך נראה מאושר פחות כשאנחנו עומדים בכניסה לחצר שלו, ליד פסל אריה באורך שני מטרים ובגובה מטר וחצי. "זאת אחת העבודות הגדולות הראשונות שלי. רואים שפספסתי קצת בפרופורציות ועשיתי לו בטן ארוכה מדי. אבל אני עדיין אוהב אותו, כי למדתי ממנו איך להשתפר. תמיד לומדים מטעויות", הוא אומר וטופח על רעמת הקפיצים.
"את זה עשיתי לרמדאן", הוא אומר ומצביע על "פנוס", פסל־אור בגובה שני מטרים שפסוקים מהקוראן כתובים עליו. "הפנוס הזה מסמל את הקדושה של החודש, וגם את הערך של השלום בכפר – בין התושבים עצמם, ובינם לבין הבריאה. החומר הוא כמובן ברזל ממוחזר. השקעתי פה אלפי שקלים והרבה שעות עבודה. שמתי פסל אחד קטן בכניסה לכפר שלנו, ועניינתי גם מועצה של כפר אחר".
והם הזמינו ממך עבודה?
"וואלה לא", הוא אומר באכזבה. "הצעתי להם את זה ב־8,000 שקל, אחרי שהשקעתי בחומרים 4,000 שקל, והם אמרו שזה יקר מדי. בסוף שמו בכניסה משהו אחר, דומה. זה מאכזב. בכלל, קשה למכור פסלים גדולים. עשיתי גמל ואפילו ג'ירפה, בניתי גם את מגדל אייפל, אבל רק גופים גדולים יכולים לקנות דברים כאלה. הלכתי לכמה מועצות מקומיות, ושם הביעו עניין עד ששמעו את המחיר.
"אני לא יכול יותר ללכת לחנות, לקנות חומרי גלם לפסלים גדולים ולנסות למכור את היצירה. אני רק מפסיד מזה. החלפתי את השיטה – עכשיו רק אם מזמינים ממני, אני מכין. חשבתי פעם לפנות למישהו שיש בבעלותו שטח גדול, ולהציע לו: 'בוא נשים אצלך את כל הפסלים הגדולים שיושבים פה בסטודיו כבר כמה שנים, ונציג אותם כמו תערוכה. אולי אנשים ישלמו קצת כסף כדי לראות אמנות'. אבל לא הצלחתי למצוא מישהו שיסכים לזה. לפעמים לאנשים אין הערכה לעבודה שלי. מתלוננים על הבלגן שיש תמיד ליד הבית, על הרעש שאני עושה כשאני עובד בשעות הבוקר המוקדמות. מה לעשות, אלה החיים".
השאגה האחרונה
לפני סיום, בוקאעי לוקח אותי לראות יצירה נוספת, הגדולה ביותר שלו. שעות החשכה ואורו העמום של פנס הרחוב לא עושים חסד עם גוש המתכת העצום. רק כשמתקרבים מתגלה הדמות השחורה בשיא תפארתה: טירנוזאורוס רקס בגובה 2.5 מטרים. "זה יצור שנעלם לפני מיליוני שנים", אומר בוקאעי, ומפליג בהסבר על השערתו של הפיזיקאי לואיס אלוורז, שפגיעת מטאור בכדור הארץ לפני 66 מיליוני שנים גרמה להכחדת יצורי הענק. "בשביל הדינוזאור הזה הסתובבתי בכל הארץ. הלכתי ממוסך למוסך, אספתי חלק ועוד חלק. במשך חצי שנה עבדתי יום־יום, מהבוקר עד הלילה, כדי לייצר את המפלצת הזאת".
בכמה חלקים השתמשת?
"לא ספרתי חלקים, אבל אני יכול להגיד לך שיש פה טון וחצי של ברזל, כי שקלתי כל ערמה של חומר לפני שריתכתי. מכיוון שהוא כבד כל כך ואי אפשר להזיז אותו ממקום למקום, הייתי צריך לבנות אותו פה בחוץ. האמת היא שבשלב מסוים נמאס לי לעבוד עליו. היה לי משבר. רציתי לקחת דיסק, לפרק אותו ולזרוק הכול, חאלס. הדינוזאור הזה, שלפי הספרים שרד הרבה שנים בתנאים קשים, גרם גם לי לעבור הרבה. אבל בסוף, כמו שאתה רואה, סיימתי אותו".
"שמתי פסל אחד לכבוד הרמדאן בכניסה לכפר שלנו, ועניינתי גם מועצה של כפר אחר. הצעתי להם את זה ב־8,000 שקל, אחרי שהשקעתי בחומרים 4,000 שקל, והם אמרו שזה יקר מדי. בסוף שמו בכניסה משהו אחר, דומה. זה מאכזב. בכלל, קשה למכור פסלים גדולים. עשיתי גמל, ג'ירפה, בניתי את מגדל אייפל, אבל רק גופים גדולים יכולים לקנות דברים כאלה"
הטירנוזאורוס האימתני עומד כיום בחצר האחורית של בוקאעי, ראשו נתמך במוט בניין כדי למנוע ממנו מליפול. הוא חושף שיני ברזל לעבר מי שמתקרב אליו, אך ילדי השכונה נוהגים לטפס מעלה ולרכוב על גבו הרחב. "הפסל הזה צריך להיות באחת הכיכרות בתל־אביב, או במתחם סינמה סיטי בראשון־לציון. צריך לשים אותו על משטח מכובד בגובה מטר, עם תאורה יפה שתדגיש את העוצמה שלו", אומר בוקאעי בזמן שהוא מלטף בחיבה את המוטות שהפכו לידיו של הדינוזאור, ואחר כך את בטנו המורכבת מקלאץ' של סיטרואן ברלינגו ישנה.
"בכל בוקר אני אומר לו שלום, ולא נעים לי ממנו שהוא עדיין פה. שמתי בו חלקים שכל אחד מהם הוא יצירת אמנות בפני עצמה. אתה יודע כמה מחרטות עבדו על כל הרכיבים פה? כמה אנשים ייצרו אותם? כמה מחשבה, זמן ומאמץ יש למשל מאחורי קלאץ' כזה? צריך לכבד את העבודה של האנשים, וכמובן גם את התוצר הסופי. תראה את הראש שלו. הוא פותח את הפה כאילו עכשיו פגע המטאור בכדור הארץ, והוא מבין שהוא הולך למות. אני קורא ליצירה הזאת 'הצעקה האחרונה של הדינוזאור'". ואני מביט למעלה ומקווה שהאמנות של בוקאעי לא להשמיע את שאגתה האחרונה.
