המשימה: שחרור נחש בחול לוהט
דרגת סיכון: גבוהה
המשתתפים: דוד דוד, כפכפים וצפע ארצישראלית
לא חכם לצאת בכפכפים כדי לשחרר צפע בחולות. בטח לא באוגוסט. דוד דוד, בכובע רחב שוליים ונעליים סגורות, שולח מבט שואל לעבר הבירקנשטוק האוורירי שלי. האמת, לא חשבתי על זה. יכול להיות שזה לא רעיון מוצלח לתעד כך נקבת צפע עבת גוף בעודה זוחלת לחופשי מתוך מכל מחניק. נו, שוין.
במעלה הגבעה החולית אצבעות הרגליים שלי לוהטות. אבל מה אני מקטרת, זאת היא שכלואה שם בכלי סגור. "אל דאגה, יש לה כאן אוויר לשבוע", מרגיע דוד. "באופן כללי צריכת החמצן שלה נמוכה. הבעיה היחידה היא כשכלי כזה עומד בשמש ונוצרת לחות. אז מתחיל הבלגן".
ביממה האחרונה התארחה הגברת בביתו של דוד, אחרי שלכד אותה בכלבייה באזור רחובות. "איתרתי אותה בתוך שעה וחצי בערך. בסוף היא נצפתה מטפסת על אחד העצים, משהו שפחות מאפיין צפעים. זה מצב מלחיץ גם בשבילה.
"בדרך כלל אני משתדל לא להחזיק בבית נחשים, גם כי אני דואג לבעל החיים וגם כי אני לא גר לבד וזה עלול להיות מסוכן. הפעם, למען תיעוד שמירת הטבע, חרגתי ממנהגי. המשפחה שלי לא ממש התרגשה מהנוכחות שלה". בהיעדר זוחל שמתארח ללילה, יש לדוד טרנטולה עצומה בסלון להתנחם בה. וחרדון מזוקן. ופיתון עצים ירוק. ושני כרכנים. וכמה עקרבים.
אנחנו מעפילים: הוא בראש, נושא בעזוז את המכל, ואני מאחור – כל צעד כמו גחל. פתאום הוא עוצר ומצביע על ציורים בחול. "מה שאני אוהב בחולות זה שאת ממש יכולה לראות מי היה כאן, מה גודלו, לאיזה כיוון הוא התקדם. כשאת באה לכאן בלילה ומאירה בפנס בזווית, את יכולה לראות את העקבות. אני לא מבין גדול בציפורים, אבל הנה כאן הלכו שתיים, ופה, הציור הגלי הזה יכול להיות צפע. הוא יוצר מין מריחות. יש נחשים שלא יוצאים מהחול – נחש חולות למשל, הוא ישאיר אחריו מין קו סינוסואידלי כזה. תראי איזה יופי, את רואה פה? כאילו שמו שבלונה על החול".
בנקודת השחרור המיועדת השמש קופחת. אני מכינה את המצלמה, ודוד מטה את המכל לכיוון החול. הוא פותח את המכסה. היא מגיחה, שולחת ראש מבעד לפתח, מפתלת בחשדנות את שאר הגוף החוצה, לוקחת לעצמה שנייה – ואז, במהירות שלא ציפיתי לה, מתפתלת על החול עם כל המטר ועשרים שלה – ולא לכיוון כפות הרגליים שלי. "את לא מעניינת אותה. כשאני משחרר נחש הוא מסוגל לעשות רברס ולחזור לכיווני, אבל אין לו עניין בזה. יש לי סרטון שבו אני משחרר צפע, ומשהו גרם לו לעשות אחורה פנה. הוא רואה שהגיע אליי, לא מבין מה קורה, ואז ממשיך וזוחל בין הרגליים שלי, לצד השני".
ואין בך פחד? בכל זאת, צפע.
"מה זה אין פחד? אם אני מוכש, אני בבעיה בדיוק כמוך. יש בארס מרכיבים נוירו־טוקסיים, רעלנים שעלולים לפגוע במערכת העצבים, נוגדי קרישה וחומרים אחרים שגורמים לנמקים ושאר ירקות. בקיצור, בחרתי בעיסוק מסוכן. אבל העיקרון המנחה הוא לא לעשות שטויות. ברגע שאתה יודע איך לקרוא את הנחש אתה בסדר.
"בתור ילד הרמתי הכול בידיים, עקרבים, עכבישים, לטאות, מה שתרצי. כשהתחלתי להתעסק בזה באופן מקצועי, הבנתי שזה כמו לחצות כביש באור אדום. זה יעבוד מאה פעם, אבל בפעם ה־101 נכנסת בך משאית. צריך לעשות את המלאכה באופן מחושב. להרים צפע מהזנב כשהוא 'פתוח' זה בסדר, אבל נחש קטן מסוגל לעשות סיבוב ולהכיש אותך ביד, ולכן אני פשוט לא עושה את זה. עד היום זה הוכיח את עצמו.
"אצל כל לוכד נחשים, השאלה היא לא אם הוכשת, אלא מתי. אתה מקבל תחושת ביטחון מוטעית. היו לי כבר כמה וכמה 'כמעטים'. פעם קיבלתי קריאה חשובה בטלפון ופתאום אני קולט שאני מתעסק עם צפע ענק ביד אחת ועם הטלפון ביד האחרת. כשעוברים תחת ידך אינספור נחשים אתה נעשה קהה".
היא כבר מזמן נעלמה בשיחים. השאירה מאחוריה שובל של משיכות חול עדינות. כשיגיע לביתו ידווח דוד לרשות הטבע והגנים על השחרור. הכול בתיאום, כולל מתן רישיון הלוכד.
בזמן שאני סבה על כפכפיי הוא מקבל קריאה: מישהו מעדכן אותו על עקרב בביתו, ומצרף תמונה. דוד מביט בה וקובע באחת: שחרן יהודה. "תראה, הוא לא מסוכן למי שאינו אלרגי, בשורה התחתונה אין מה להתרגש". הוא מקליט הודעה ארוכה לשואל ואז מצביע על סימנים בחול: "תראי, פה עברה נחושית חולות, מין חומט שנע מתחת לפני הקרקע ומעליהם".
אנחנו מתיישבים מתחת לעץ מוצל. את השנתיים האחרונות, אני מגלה, הקדיש דוד בכלל לרביית חפריות – דו־חיים בולטי עיניים וחסרי זנב, שזכו בשמם בשל נטייתם להתחפר באדמה בקיץ. "מוצאים אותן רק בבריכות חורף, בשלוליות, ואנחנו גבול התפוצה הדרומי שלהן, המקום הכי דרומי בכדור הארץ שהן נמצאות בו. לצערי אנחנו דוחקים אותן צפונה, בגלל שינויים במשטר המים והתפתחות אורבנית.
"החפריות שעבדתי איתן הגיעו משלולית שהייתה בצ׳ק פוסט, מחלף הקריות. היום היא איננה, כי היה חשוב מאוד לבנות שם מרכז מסחרי – הרי אין לנו מספיק מרכזי קניות. היום החפריות נמצאות בסכנת הכחדה קריטית. אם לא נדע איך להחזיק אותן בשבי, איפה לשחרר אותן, איך ליצור בריכה מלאכותית שיכולה לתמוך בצרכים שלהן – נישאר בלעדיהן. עבדתי על זה בתואר השני שלי. עבדנו עם כמה מאות ראשנים שהגיעו מהשלולית – כמעט כולם הגיעו לבגרות וגם התרבו – ושחררנו אותם. בעצם יצרתי נוהל לרביית חפריות. בשנה הבאה יצאנו לבדוק אם המידע שצברנו מחזיק מים, תרתי משמע".
אז החפריות חבות לך את חייהן?
"לא רק לי, עבדו עליהן לפניי ויעבדו עליהן גם אחריי. אני משאיר את החפריות לעמיתיי וממשיך לדוקטורט עם הנחשים. אני רוצה לבדוק עד כמה הם נודדים, מה שטח המחיה שלהם. עשרות מטרים רבועים? קילומטרים רבועים? אין על זה שום מידע".
ותמשיך ללכוד בזמנך החופשי?
"אני צריך לאכול, להתפרנס. מעבר לכך זו שליחות. יכולתי לבחור כל עבודה, אבל אני אוהב מאוד נחשים. כואב לי בכל פעם מחדש כשאני רואה נחש שמישהו 'טיפל' בו. זאת גם הסיבה לכך שאני מדבר איתך. כשאני מגיע ללכידה אני בדרך כלל מסביר קצת מה מסוכן, ואיך לנהוג".
מה החלק האהוב עליך בתהליך?
"הלכידה עצמה מסובכת, ויש התרוממות רוח כשאתה מצליח להוציא צפע בשלום מתחת לרכב, שנייה לפני שהוא נכנס לחיפוי מתכת; או לחלץ זעמן מטבעות מציוד מכני כבד. היה לי פעם מקרה בטייסת של אחי: אמרו לי שיש צפע בתוך גלגל סימון אדום בשולי המסלול, ואי אפשר לעלות למטוס. אם אתה דוחף את היד פנימה – אתה מוכש. בסוף הצלחתי להוציא אותו משם באמצעות הלוכדן שלי – מין צבת – שהוחזק בזווית הנכונה.
"לפני כמה ימים נקראתי ללכוד צפע שנתקע מתחת לגלגלי עגלת משא במפעל ביטחוני. הוא היה תקוע, כאילו ישב וחיכה לי בשקט. הוא הסתכל עליי, וראיתי דם, ידעתי שהוא פצוע. הייתי חייב לעבוד עם הידיים. נאלצתי לתפוס אותו מאחורי הראש בטכניקה מסוימת, אחרת הם משתוללים ושוברים לעצמם את המפרקת. כשחילצתי אותו גיליתי שהפציעה לא קשה. טסתי לבית החולים לחיות בר וגיליתי שמצבו לא רע".
אני מנסה להתעמת קצת עם הדאגה לשלום הצפעים ועוזריהם. לא בדקתי סטטיסטית, אני אומרת לו, אבל נראה שיש יותר צפעים שמסתובבים לאחרונה בקרבת מגורי אדם. "המחוקק קבע שכל הזוחלים הם מינים מוגנים, ובהם גם נחשים ארסיים", הוא משיב. "יש לנו היום 42 מיני נחשים, כולל מינים בסכנת הכחדה שקשה למצוא אותם, או שחיים באזור מצומצם: זעמן יפהפה, זעמן סיני, צפעי החרמון. אם תגיד לציבור: תשמרו על 15 נחשים מוגנים, ועם כל השאר אתם רשאים להתפרע – אתה יוצא מנקודת הנחה שהציבור מזהה כל מין. הוא לא. לפעמים אני מגיע כשכבר מאוחר מדי: 'הרגתי אותו כי חשבתי שזה צפע', ובסוף אני מגלה שזה בכלל זעמן מטבעות. אני רוצה אותם חיים".
לאנשים יש עניין עם נחשים, ולא בכדי. יש מחקרים על פחד מולד.
"זה נכון חלקית, אבל יש גם המון דברים תלויי תרבות וסביבה. במקומות מסוימים שלא נתקלו בהרבה נחשים מסכני חיים, באירופה למשל אין רתיעה כמו אצלנו. בישראל יש אנשים שנכנסים למצב רטט רק מהמחשבה על נחש, כי מגיל אפס מלמדים אותנו שזו חיה רעה – אדם וחווה והתפוח – וזה חבל, כי אין חיה רעה".
יש חיה שרעים אליה.
"רוע הוא תכונה אנושית. אם נחש מבזבז ארס, תהליך שעולה לו מבחינה ביוכימית ומבחינת צריכת מזון, זה רק כי הוא רוצה להגן על עצמו או לאכול. את הרוע בני האדם המציאו. אני מודע לכך שקשה לאנשים להישאר אדישים כשמדברים על נחשים. ככה זה: או שחשים סלידה מטורפת או שמאוהבים בהם".
בקיצור, הם הכוסברה של הטבע.
"כן, משהו כזה. מזל שאני לא אוכל כוסברה".
גשם יורד, הנחלים מוצפים ועולים על גדותיהם ועם שוך הסערה נקוות בשטחים הפתוחים הסמוכים שלוליות, בריכות החורף. הבריכות הן אכסניה לצבים, צפרדעים, סרטנים, חרקים, מיקרואורגניזמים, צמחים ומה לא. כל טיפת מים שוקקת חיים, ומערכת אקולוגית שלמה נוצרת למשך כמה חודשים.דא עקא, עד הקמת המדינה היו 1,200 בריכות חורף בישראל, והיום נותרו כמה עשרות. תנופת הבנייה והיעלמות השטחים הפתוחים גרמו להכחדת השלוליות, והעושר האדיר שהן יצרו מאוים. למשל, לקראת התייבשות השלוליות סרטנים מסוימים מטילים ביצים שימתינו בקרקעית עד לחורף שיבוא, ואז יבקעו ויתחילו מעגל חיים אחר. עכשיו השאלה אם הגשם יגיע ויהיה למים מקום להתנחל בו.
הסלידה מכוסברה חוצת גבולות, נראה שאין עוד צמח תיבול שמעורר אנטגוניזם כמותו. איכשהו הפטרוזיליה השתחלה יפה לקונצנזוס והשאירה את גד השדה – כוסברה, בשמה העברי – בחוץ.כבר כמה שנים מבינים שבשורש הסלידה יש גורמים גנטיים. באחד המחקרים, למשל, בחנו את יחסם של זוגות תאומים זהים ותאומים לא זהים לריחה ולטעמה של הכוסברה. דמיון גדול יותר בדירוג נמצא בין הזהים ללא זהים, שכמובן חולקים גנטיקה. כשבחנו דגימות די־אן־איי מצאו גם מוטציות מסוימות בגנים הקשורים לדרך שבה אנו חשים טעם מר.
