החנות של חמידו שוכנת בלב רמאללה, בין כיכר ערפאת לכיכר אל־מנארה. באי החנות יוכלו למצוא בה חומרי ניקוי, אביזרים ריחניים ושלל פריטים ביתיים. ויש כאן עוד משהו, מראה שכמעט נשכח מהישראלים: המוכר מחייך לעבר הקונים חיוך רחב, נטול מסכה. "אין כאן קורונה, הכול רגיל", אומר לי חמידו. "כמו שאתה רואה, אנשים נמצאים ברחובות ובחנויות. אין אצלנו סגר כמו אצלכם. היו כמה חודשים קשים, אבל עכשיו הכול בסדר".
ומה לגבי הסגר שהרשות הכריזה בכל ערב החל בשעה שבע?
חמידו מביט בשעון: "כן, צריך להתחיל לקפל את העסק". הוא מזרז שתי נשים לגשת לקופה. "אבל תכף יגיעו החיסונים, ואנחנו נסיים את הקורונה הזאת", הוא מבטיח. פקידים פלסטינים מדברים על חיסון המוני בסוף פברואר או מרץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהודה משי-זהב: "לשבת שבעה פעמיים בחודש זה גדול גם עליי"
– במקום להתנצל בפני הקהילה היהודית, נשיא תוניסיה התבטא נגד ישראל
– התרגיל הגדול: בצה"ל נערכים ל"חודש מלחמה"
גם בקניון הישן שהחנות שוכנת בו נרשמת תנועה ערה של קונים. אולי זו שעת הסגר שמאיצה בכולם. "אם תתרחק ממרכז העיר תמצא חנויות פתוחות גם בלילה", אומר לי בחור בשם טארק, כממתיק סוד.
"אני מזמין אותך לבוא לאזור בית־ג'אלה, ממש מול הבסיס של הצבא הישראלי. פתחו שם בזמן הקורונה מועדון, ובכל שישי יש מסיבות. רוב האנשים שמגיעים הם בכלל ישראלים. כולם יודעים שלאזור הזה המנגנונים הפלסטיניים לא מגיעים, והמשטרה הישראלית לא מגיעה. אנחנו קוראים לאזור הזה בצחוק Corona free zone"
כדי להגיע לרמאללה ולחנות של חמידו הייתי צריך לעבור את מחסום פוקס, סמוך לבית־אל. הכביש היה עמוס מכוניות שהתנהלו לאיטן אל תוככי העיר הפלסטינית, אך למרבה הפלא הבטונדות הצה"ליות היו ריקות. 200 מטר בהמשך התגלתה הסיבה האמיתית להזדחלות: מחסום קורונה פלסטיני. שוטרי הרשות בחנו כל אחת מהמכוניות לפני שתיכנס לרמאללה. כשפתחתי חלון והנהנתי לעבר אחד מהשוטרים – לא לפני שייצבתי את הרדיו על תחנה מקומית – הוא מיד סימן לי לעבור, בלי בעיות מיוחדות.
מעברו האחר של המחסום הפלסטיני הסמלי התגלתה עיר שוקקת חיים שהקורונה נוכחת־נפקדת בה. צעירות במשקפיים, לחלקן מסכה שכרוכה על הסנטר, יוצאות מהקניון כשבידיהן שקיות מותגים. משפחות עם ילדים מנצלות את השמש החורפית כדי לבלות בחוץ. המסעדות פתוחות והומות אדם, ועל הכביש עומדים צעירים ומוכרים תירס חם בעגלות, חלק בלתי נפרד מהנוף בערים הפלסטיניות.
שלטי הפרסומת מבשרים על מכירות חיסול והנחות, שאריות אחרונות מחגיגות השנה האזרחית החדשה. גם טורי המכוניות אינם מזכירים ימי סגר. הניידות החונות בצד הדרך והשוטרים לאורך הכביש לא הגיעו לכאן כדי לקנוס את המתקהלים, אלא רק כדי להכווין את התנועה.
לשאננות ול"אווירת סוף קורונה" הפלסטינית מצטרפים הנתונים שמראים על מגמת ירידה בתחלואה, הן בשטחי הרשות והן ברצועת עזה. באיו"ש נמנו בתחילת השבוע כ־6,100 חולים פעילים וברצועת עזה נרשמו עוד כ־7,600, מתוך אוכלוסייה (רשמית) של כ־5 מיליוני בני אדם – לעומת כ־80 אלף חולים פעילים בישראל, שאוכלוסייתה גדולה פי שניים. מערך הבדיקות ברשות הפלסטינית מצומצם ושיעורי הבדיקות החיוביות גבוהים, ובמיוחד בעזה, שם שיעור בדיקות הקורונה שזיהו את הנגיף בדגימה עמד על 21 אחוזים.
אלה הישגי הגרסה המקומית של הסגר. בעלי החנויות חייבים להגיף את הדלתות בשבע בערב, ובסופי השבוע מוטל סגר מלא, הכולל גם איסור מעבר ממחוז למחוז. כ־70 אחוזים מהפלסטינים בני פחות מ־50, והסיכוי להתפתחות תחלואה קשה בקרבם נמוך יחסית. כדי להיאבק בקורונה אימצה הרשות תוכנית רמזור, והיא מחלקת את היישובים והערים בתחומה לאדומים, צהובים וירוקים.
לגלי הקורונה הפוקדים את הרשות הפלסטינית יש כמובן השלכה ישירה גם על המתרחש ממערב לה. ישראל מצידה, באמצעות מתאם הפעולות בשטחים, מנסה לסייע לרשות בהשתלטות על מגפת הקורונה, אבל הדבר לא תמיד מקבל ביטוי בתחושות בשטח. "ישראל מנהלת את משבר הקורונה כאילו יש ניתוק והפרדה מהציבור הפלסטיני. זאת אשליה", אומר לי בשיחת טלפון אנטואן סאקא, תושב בית־לחם. "אנחנו לא חלק מתוכנית ההגנה הישראלית מפני הקורונה, אבל האוכלוסיות מתערבבות. זה כמו שבמלחמת המפרץ ישראל חילקה מסכות ביישובים, והפלסטינים שגרים מטרים ספורים מהם נשארו בלי".
סאקא היה עֵד לראשיתה של התפרצות הקורונה בשטחי הרשות: חבריו היו בין ראשוני הנדבקים, והוא בא לבקרם במלון אנג'ל בבית־לחם, שם הוחזקו בבידוד. הוא מספר לי על מוקד ההתפרצות הפוטנציאלי בימינו, שטח הפקר שאין בו לא דין ולא דיין ולא דו"חות. "אני מזמין אותך לבוא לאזור בית־ג'אלה, ממש מול מתקן התיאום והקישור (DCO) של הצבא הישראלי. פתחו שם בזמן הקורונה מועדון, ובכל שישי יש שם מסיבות. רוב האנשים שמגיעים למועדון הם בכלל ישראלים. זה קורה מול הצבא, ואף אחד לא עושה שום דבר.
בעקבות ההצהרות הישראליות והאמריקניות בנושא החלת הריבונות, הודיעה הרשות הפלסטינית על הפסקת התיאום הביטחוני והאזרחי עם ממשלת ישראל. שיתופי הפעולה בין הצוותים הרפואיים הוחלפו בעבודה עם גופים בינלאומיים. עד מהרה הכה הגל השני ברשות הפלסטינית במלוא עוצמתו
"מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אוכפים את הסגר בשטחי איי ובי, מונעים אירועים המוניים ומחלקים קנסות. אבל כולם יודעים שלאזור סי מסביב לבית־לחם המנגנונים לא מגיעים, והמשטרה הישראלית גם לא מגיעה. אפשר לקיים אירועים ללא חשש. אנחנו קוראים לאזור הזה בצחוק Corona free zone".
יש גם אפליקציה
בסיפורה של מגפת הקורונה ברשות הפלסטינית יש מקום חשוב לדרג מקבלי ההחלטות. וכמו בישראל, גם ברמאללה השיקולים הרפואיים אינם חזות הכול: מלחמות על קרדיטים, חשבונות פוליטיים ועניינים של כבוד לאומי מחלחלים לכל הכרזה על סגר או על יציאה ממנו.
יושב ראש הרשות אבו־מאזן, על 85 שנותיו ותיקו הרפואי הגדוש, שייך כמובן לקבוצת סיכון. בכל הקשור לטיפול בקורונה, הוא זז הצידה. לכאורה התמזל מזלם של הפלסטינים: המגפה תפסה אותם בדיוק כשבתפקיד שרת הבריאות שלהם מכהנת דוקטור לבריאות הציבור ולאפידמיולוגיה. מאי כילה (66), ילידת ירושלים, מונתה לתפקיד עם כינונה של הממשלה הפלסטינית הנוכחית, במרץ 2019. היא בוגרת לימודי אחיוּת בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים, בעלת תואר ראשון ברפואה מאוניברסיטת גרנדה בספרד ותואר שני מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, עם התמחות במיילדות וגינקולוגיה. את הדוקטורט שלה, בדיוק בתחומים הרלוונטיים להתמודדות עם נגיף זריז ומסוכן, היא השלימה באוניברסיטת צ'ילה.
אבל הציבור הפלסטיני מבין כי למרות הופעותיה התכופות של כילה בטלוויזיה, תפקידה במערכה נגד הקורונה אינו מרכזי. התחום הזה שייך לראש הממשלה מוחמד א־שתייה (63), דוקטור לכלכלה שהוביל בעבר מהלכים כלכליים ומדיניים ברשות. כדי להתמודד עם הקורונה הקים א־שתייה ועדה בהשתתפות אנשי כלכלה, רפואה ושירותים חברתיים, אך לצד זאת פעל להשתלט על השיח התקשורתי, בתקווה לזכות בנקודות ציבוריות ולחזק את מעמדו הפוליטי. הוא מבשר לציבור על כל התקדמות מערכתית בטיפול במגפה, ומקפיד לדחוק את כילה אל מחוץ לאור הזרקורים.
הנתונים בגרף הזה ובהמשך הכתבה מגיעים מאתר המעקב אחר הקורונה של משרד הבריאות ברשות הפלסטינית. הם אינם כוללים את התחלואה במחוז ירושלים של הרשות, הכולל בין השאר שכונות ישראליות
השבוע בשכם, בטקס פתיחת בית חולים מיוחד לקורונה של הסהר האדום, אמר א־שתייה: "אני מודה למושל שכם, לאנשי הרפואה, לאנשי הביטחון ולנשיא הסהר האדום. אני מודה גם למנהל בית החולים ולכל המשתתפים פה על המאמצים. אנחנו נילחם בקורונה עד שתיעלם מחיינו". את שרת הבריאות, שעמדה לצידו וכבשה את עלבונה מאחורי המסכה, הוא לא טרח לציין. מבחינתו היא סרח עודף.
הגישה של א־שתייה מרתכת את המאבק בקורונה למאבק הלאומי. בשבת שעברה, בפגישה בשכם עם בעלי עסקים, הבטיח ראש הממשלה הפלסטיני להעביר להם מענקי סיוע והלוואות – והמליץ להם להשקיע את הכסף במיזמי תפיסת הקרקעות של הרשות. הוא אף הודיע לנציגי לשכת המסחר ולפורום אנשי העסקים שהממשלה תעניק תמיכה כספית מוגדלת למיזמים סמוכים להתנחלויות, כדי להגביר את האחיזה שם.
גם הגברת המשילות הפלסטינית נחשבת בעיני א־שתייה למשימה מרכזית בימי הקורונה. פריסת כוחות הביטחון והשיטור בערים, והכנסת כוחות לשטחי סי ולשכונות כמו כפר־עקב במזרח ירושלים – כל אלו הם מבחינתו הישגים לאומיים לכל דבר, גם אם מטרת הפעולות היא רישום דו"חות על אי־עטיית מסכה.
"בניגוד לא־שתייה, לכילה אין כל שאיפות פוליטיות עתידיות", אומר לי עיתונאי פלסטיני. "כל הניסיונות לדלות ממנה התבטאויות פוליטיות, או כמה משפטים על אישים אחרים בממשלה הפלסטינית ואפילו על ישראל, לא צלחו. היא אדם נחמד, פקידה אפורה שמתמקדת במקצוע שלה ולא מעבר. כשמנסים לגרור אותה לנושאים אחרים, היא מתחמקת ועוברת לנתוני תחלואה ולניתוחים אפידמיולוגיים".
הפרזנטור של המאבק הפלסטיני בקורונה הוא איברהים מילחם ממחנה הפליטים דהיישה, עיתונאי שעבד בסוכנות הידיעות מען ובעיתון אל־קודס. א־שתייה מינה אותו לדובר הממשלה ולמסביר הלאומי בנוגע למגפה. מדי יום מעביר מילחם לתקשורת את נתוני התחלואה, וזוכה ללא מעט זמן מסך בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית.
ד"ר עוסמא נג'אר, דובר משרד הבריאות הפלסטיני: "ישראל היא כוח כובש במדינה שלנו, ועל פי הסכמי ז'נבה יש לה אחריות לספק חיסונים לאוכלוסייה הפלסטינית. דרשנו לחסן את האסירים – בהתחלה הם סירבו ואחר כך נכנעו לדרישה. פנינו גם לארגון הבריאות העולמי ודיווחנו שישראל ניסתה לתת לאסירים חיסונים מייצור ישראלי, ולהשתמש בהם כחיות מעבדה"
בתקופת הגל הראשון, המינוף התקשורתי והציבורי הניב תוצאות: סקרי דעת קהל הראו שהרחוב הפלסטיני מרוצה מתפקוד הצוות המטפל בקורונה. בהמשך הצטננה ההתלהבות, בשל התוצאות הקשות של הגל השני. שביעות הרצון של הציבור הלכה ופחתה, וכעת מקווה א־שתייה לשחזר את שיאי הפופולריות שלו באמצעות הבאת חיסונים.
הניסיונות של הממשלה להיעזר באמצעים דיגיטליים לניטור המחלה נחלו הצלחה פחותה. כשאני שואל את אנטואן סאקא על אפליקציית הקורונה "אמנא" (ביטחון), המקבילה של אפליקציית המגן הישראלית שנועדה לזהות שהייה בקרבת חולים מאומתים, הוא מופתע: "יש אתר של משרד הבריאות ודרכו אפשר להתעדכן בתוצאות בדיקות וחדשות אחרות. יש חקירות אפידמיולוגיות, שמאתרות את מי שצריך להיכנס לבידוד בגלל חשיפה לחולה מאומת. אבל זו הפעם הראשונה שאני שומע על אפליקציה".
עברנו לחסינות עדר
הגרף של גלי התחלואה הפלסטיניים משרטט גם את העליות והמורדות ביחסיה של הרשות עם ישראל. הקורונה התגלתה בשני הצדדים כמעט במקביל: לישראל היא הגיעה בשלהי פברואר 2020, וב־5 במרץ זוהו המקרים הראשונים בקרב הפלסטינים. בהבנה שהווירוס אינו יודע גבולות, בתחילת המגפה התקיים תיאום מלא בין מערכות הבריאות בישראל וברשות. שני הצדדים למדו את המחלה, את הטיפול בה ואת כלי ההתמודדות נגד התפשטותה. ישראל, שהייתה חלוצה ברכש מטושים לבדיקות קורונה, העבירה לפלסטינים ציוד וסיפקה להם ידע באמצעות צוותים רפואיים שנפגשו עם מקביליהם הפלסטינים. גם במישור הביטחוני, ישראל הדריכה את המשטרה הפלסטינית באכיפת סגרים.
בשיא הגל הראשון הכריז א־שתייה על סגר כללי בתחומי הרשות. כל העסקים נסגרו, למעט חנויות חיוניות ובתי מרקחת. מנגנוני הביטחון הציבו מחסומים בכניסות לערים, וקיבלו אישור מישראל להציב מחסומים גם בכניסה לכפרים שהגישה אליהם עוברת בשטחי סי. כמה מחסומים הוקמו גם בשטחים שנמצאים בתחום ירושלים.
צוותים של המועצות המקומיות הפלסטיניות צוידו באפודים של תנועת פת"ח ויצאו לסייר בעסקים בשטחי בי, כדי להרחיק משם ישראלים ולמנוע מגע בין האוכלוסיות. פועלים פלסטינים שעובדים בשטחי בי לא הורשו לחזור לכפרים שלהם, ונאלצו לישון במקום העבודה; אנשי משרד הבריאות הפלסטיני הגיעו אליהם באמבולנסים של הסהר האדום ולקחו בדיקות קורונה. פועלים פלסטינים העובדים בישראל קיבלו אישור לינה מיוחד, והתחייבו לא לעזוב את מקומות העבודה. המאמצים השתלמו: מספר החולים הפלסטינים בגל הראשון היה נמוכים יחסית, ובשטח ניכר היטב שיתוף הפעולה של התושבים.
אלא שבחודש מאי, בעקבות ההצהרות הישראליות והאמריקניות על החלת הריבונות, הודיעה הרשות הפלסטינית על הפסקת התיאום הביטחוני והאזרחי עם ממשלת ישראל. שיתופי הפעולה בין הצוותים הרפואיים הוחלפו בעבודה עם גופים בינלאומיים. בפועל, ישראל המשיכה להעביר ציוד רפואי לרצועת עזה ולרשות הפלסטינית, הפעם באמצעות מתווכים מבחוץ. לכל הצדדים היה ברור שהדבר נחוץ כדי לשמור על תחלואה ברמה סבירה.
איימן סייף, ממונה הקורונה בחברה הערבית מטעם משרד הבריאות: "לצערנו יש במזרח ירושלים המון פייק ניוז בנוגע לחיסונים. זה גם נופל על חוסר האמון הקבוע בין התושבים לממשל ולישראל. הם לא רוצים להתחסן כאשר קרובי המשפחה שלהם ברשות הפלסטינית לא מקבלים חיסונים. סוג של סולידריות"
עד מהרה הכה הגל השני ברשות הפלסטינית במלוא עוצמתו. השאננות מצד התושבים, לצד החלטתה של הרשות להעדיף את תחזוק הכלכלה על פני דיכוי המגפה, תורגמו להמוני חולים ולמתים רבים. במחוז חברון, ובו כמיליון תושבים, נרשמו בשיאו של הגל קרוב ל־4,500 חולים ביום. מספר המתים הגיע ל־40 בתוך שבועיים. מצד שני, א־שתייה גילה שקשה מאוד לעצור את שגרת החיים בחברון – המחוז הגדול ביותר ברשות, וזה שאחראי לקרוב ממחצית התוצר הגולמי שלה. ההודעה על סגר כללי בעיר התקבלה בבוז מצד החמולות הגדולות בעיר, ולמעשה התעלמו ממנה.
בנובמבר הכריזה הרשות הפלסטינית על חידוש התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל. בנוסף לכך נסוג אבו־מאזן מהתעקשותו לא לקבל את כספי המיסים מישראל, אם יקוזזו מהם הכספים שהוא משלם לאסירים ולמשפחות מחבלים. 3.7 מיליארדי דולרים נכנסו לקופת הרשות, וא־שתייה כבר הכריז כי מחצית מהסכום יושקע במערכת הבריאות ובמבצע חיסונים. ככל ששיתוף הפעולה התרחב, מספרי החולים שבו ופחתו. מערכת החינוך שבה לפעילות חלקית: בחלק מהיישובים הפלסטיניים מתקיימים הלימודים כרגיל, וביישובים אחרים יש למידה מרחוק, בהתאם להערכת מצב שבועית של ועדת הקורונה. בריאיון לטלוויזיה הפלסטינית טען דובר משרד החינוך ד"ר בסרי סאלח כי בחינה של מספר החולים הצעירים לאורך חודשים הראתה שלפתיחת בתי הספר אין השפעה דרמטית.
בין הערים הפלסטיניות בולטת שכם בנתוני התחלואה. עד כה נמנו 180 מתים בעיר, וגם בימים אלו היא מככבת בראש טבלת הנדבקים, יחד עם רמאללה השאננה. בחברון לעומת זאת המצב כיום טוב בהרבה מכפי שהיה בגל השני. "אנחנו חושבים שחברון הגיעה בעצם לחסינות עדר", אומר לי יוסוף עוואוי, תושב העיר. "היו לנו ימים קשים, ועכשיו יש פחות ופחות חולים".
אולי זה בגלל הסגר החלקי, או ההישמעות להוראות הריחוק החברתי?
"הסגר נאכף רק במרכז העיר. כשמתרחקים משם קצת, אפשר לראות הרבה מקומות פתוחים מעבר לשעות המותרות, התקהלויות ואנשים בלי מסכות".
מושל מחוז ג'נין, אכרם רג'וב, מספר גם הוא על ירידה חדה בתחלואה במחוז שלו: מ־1,080 חולים פעילים לפני שבועיים ל־500 חולים כיום, מקרב אוכלוסייה המונה 356 אלף נפש. לדברי רג'וב, מוקדי החיכוך והמפגש עם ישראלים עדיין מהווים בעיה. "בתוך העיר כמעט כולם מקפידים על מסכות ולא מתקהלים, כי יודעים שהביטחון הפלסטיני נמצא שם, ומי שלא מציית לכללים יקבל דו"ח. בשטח סי אנחנו לא יכולים להיות באופן קבוע, ולכן אפשר לראות סופרמרקטים פתוחים אחרי שעות הסגר וגם התקהלויות. מצד שני, באזורים האלו אין צפיפות כמו בערים, ולכן סיכויי ההדבקה נמוכים יותר. במקרים ספציפיים יש תיאום עם ישראל, כדי להכניס כוחות גם לשם".
נקודת תורפה נוספת שרג'וב מצביע עליה היא תנועת הפועלים הפלסטינים העובדים בתחומי ישראל. עם ההכרזה על הסגר הראשון חילקה ישראל את הפועלים בהתאם לעיסוקיהם: עובדים חיוניים בתחום הרפואה והסיעוד רשאים להיכנס ולצאת כל יום; עובדים בענפי הבניין והחקלאות מחויבים ללון בישראל במשך שבועיים ולהתנהל כקפסולה. פועל שחוזר לביתו לפני תום פרק הזמן הזה, לא יוכל לשוב אחר כך לעבודתו בישראל. מספר הפועלים משתי הקבוצות האלו הוא כ־65 אלף. מלבדם יש כ־30 אלף איש שעובדים בהתיישבות ביו"ש במתווה יומי, בהתאם לצו אלוף. מי שלא כפופים לשום מתווה או קפסולה הם כמובן השוהים הבלתי חוקיים – כ־30 אלף פועלים שחוצים את הגדר הלוך ושוב מעת לעת.
בשלב מוקדם יותר של המגפה קיימו ברשות הפלסטינית מסע פרסום שהופנה כלפי הפועלים העובדים בישראל, והאשים אותם בייבוא הקורונה. אחרי ההתנפלות באה ההתפכחות: הפועלים הללו הם מנוע כלכלי חשוב ברשות. משכורת ממוצעת של פלסטיני העובד בישראל גבוהה כמעט פי שלושה מזו של מקבילו העובד ברמאללה או בשכם, שהשכר הממוצע בה הוא כ־2,500 שקלים לחודש. "פועלים שעובדים בהתנחלויות הם בעיה לאומית יותר מאשר בעיה של קורונה, כי הם עוזרים להרחיב את הכיבוש, אבל בסופו של דבר ברור לכולם שזה שובר את ההפרדה בין האוכלוסיות ויכול להוות גורם להדבקה", אומר רג'וב.
אתגר גדול אחר נמצא במחנות הפליטים, שם משפחות וחמולות חיות בצפיפות, והריחוק החברתי אינו רלוונטי. ההדבקה מתרחשת במהירות, ופוטנציאל איבוד השליטה הוא גבוה. מלבד זאת, מחנות הפליטים תמיד היו מעין אקס־טריטוריה מבחינת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. אין מה לדבר על אכיפה שם, ובוודאי לא על קניסת מפרי בידוד או הנחיות אחרות.
"אין שום סגר, כולם הולכים ובאים באופן חופשי", אומר לנו מוסא ערפאת ממחנה הפליטים בלאטה. "החנויות פתוחות פה גם בשעות הערב המאוחרות, ואנשים יושבים יחד ברחוב סביב נרגילה, חלק עם מסכות וחלק בלי. הם יודעים שבבלאטה אין מי שייתן קנס".
המקרר הריק
ישראל אמנם עברה את כל מדינות העולם במירוץ לחיסון האוכלוסייה, אך הפער בינה ובין הרשות הפלסטינית קיצוני במיוחד. כאן בארץ כבר דובר בימים האחרונים על ביטול מתווה התעדוף, והצעת חיסון לכל דורש; ברשות הפלסטינית מסתפקים בינתיים בהכרזות בלבד, וזריקות אין. השר לעניינים אזרחיים חוסיין א־שייח' יצא לרוסיה במצוות אבו־מאזן כדי לספק תמונת ניצחון פוליטית ומדינית, עם מלאי גדול של חיסונים. אלא שהפלסטינים היו אמורים לקבל השבוע בסך הכול כ־5,000 מנות "ספוטניק" – טיפה בים מול צורכי האוכלוסייה ביהודה ושומרון – וגם המשלוח הזה נדחה.
מוחמד עוויס, סילוואן: "אנשים לא שומרים על הכללים. לא על מרחק, לא על מסכות ולא על בידוד. גם המעבר בין ירושלים לרמאללה יוצר נקודת הדבקה בעייתית. הרבה בעלי תעודות כחולות ממזרח העיר עובדים באופן קבוע בשטחים וחוזרים לירושלים. הרבה פלסטינים נכנסים לירושלים בדרכים לא חוקיות"
ומה מעבר לסִפתח הרוסי? "המצב עוד לא ברור", אומר לנו ד"ר עוסמא נג'אר, דובר משרד הבריאות הפלסטיני. "אנחנו בקשר עם ארגון הבריאות העולמי וארגון הסיוע 'ברית קובקס', שהבטיחו להעניק חיסונים למדינות עניות כמו פלסטין. השאיפה היא לקבל מהם 20 אחוז מהחיסונים הדרושים לנו, ואני מקווה שזה יקרה בסוף פברואר.
"חתמנו גם על חוזה עם חברת אסטרהזניקה הבריטית לרכישת 5 מיליוני מנות חיסון, במחיר שני דולרים למנה. הם אמרו לנו שהאספקה תגיע בסוף מרץ. מתקיימים דיונים עם הרוסים על אפשרות תרומה של חיסוני ספוטניק ורכישה של כמות נוספת, ואנחנו מדברים גם עם חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון האמריקנית. לחיסון שלה יש יתרונות – די במנה אחת, ויכולת העמידות של התרכיב גבוהה יותר. חשובים לנו גם המחיר וגם מהירות האספקה".
למערכת הבריאות הפלסטינית יש יכולת ארגונית לשמר את מנות החיסון ולהפיץ אותן לאוכלוסייה?
"בניגוד לחיסונים של פייזר, שמצריכים שמירה בקירור במינוס 70 מעלות, החברות שאנחנו עומדים איתן בקשר מייצרות חיסונים שזקוקים למינוס 20 מעלות בלבד. למעשה קיבלנו מקררים שיכולים להתאים גם לחיסוני פייזר, אם יגיעו אלינו כאלו. יש לנו די תקציב ואנשי צוות שיערכו מבצע חיסונים".
ומה לגבי רצועת עזה?
"אנחנו עובדים מול משרד הבריאות שם, ונשלח אליהם חיסונים".
הרשות הפלסטינית, הוא טוען, דרשה לקבל מישראל חיסוני פייזר לצוותי הרפואה שלה, אך עד כה לא נענתה. "ישראל היא כוח כובש במדינה שלנו, ועל פי הסכמי ז'נבה יש לה אחריות לספק חיסונים לאוכלוסייה הפלסטינית. דרשנו לחסן את האסירים – בהתחלה הם סירבו ואחר כך נכנעו לדרישה". בנושא הזה יש בפיו של נג'אר האשמה שטרם שמענו: "פנינו לארגון הבריאות העולמי ודיווחנו שישראל ניסתה לתת לאסירים חיסונים מייצור ישראלי, ולהשתמש בהם כחיות מעבדה".
אמנסטי וארגוני תנועת החרם מאשימים את ישראל בהפעלת מדיניות אפרטהייד כאשר היא מחסנת את אזרחיה ו"מתעלמת" מהפלסטינים, אך ברמאללה יש גם מי שמצהירים שהרשות כלל אינה מעוניינת בעזרה ישראלית. הרשות הפלסטינית שואפת לייצר תמונת מציאות כאילו היא מתמודדת עם המגפה בכוחות עצמה. בראייה הפלסטינית, המאבק בקורונה הוא בעצם מאבק לעצמאות. בהתעקשות לקבל כמה שפחות סיוע רפואי או כלכלי מישראל, הם מבקשים להוכיח לעצמם ולעולם: כשם שאנחנו מנהלים את משבר הקורונה, כך אנחנו יכולים גם לנהל מדינה. מתחת לפני השטח, הדברים נראים אחרת. ישראל ממשיכה לסייע לפלסטינים כל העת, אם לא בתור ספקית אז לפחות כמתווכת.
ובכל זאת, את החיסונים יצטרכו הפלסטינים להשיג בכוחות עצמם. מקורות ישראלים ששוחחו איתנו הבהירו ש"לפי הסכמי אוסלו, מי שאחראית לרווחתם ולבריאותם של התושבים הפלסטינים בשטחי איי, בי וסי היא הרשות הפלסטינית, ולכן מצופה ממנה לדאוג להם לחיסונים". עוד נמסר לנו שבהתאם לבקשתם של הפלסטינים, העבירה להם ישראל בתחילת החודש מאה חיסונים עבור אנשי צוותים רפואיים המטפלים בחולי קורונה ונמצאים בעצמם בקבוצת סיכון בשל גילם. לשברי אותם גורמים, מנת חיסון שנייה תועבר בימים הקרובים. מנגד, ברשות הפלסטינית מכחישים כי קיבלו משלוח כלשהו של חיסונים מישראל.
תעודה כחולה ודרכון ירוק
ויש גם פלסטינים שאינם זקוקים למשלוח רוסי או לסיוע בינלאומי כדי להתחסן: אלה שמתגוררים במזרח ירושלים, או נכון יותר, אלה הרשומים כמתגוררים שם.
"ברמאללה, בבית־לחם ובמקומות אחרים יש הרבה אנשים ממזרח ירושלים. יש להם תעודה כחולה, הם חברים בקופות חולים והם הולכים להתחסן", מספר לנו מוחמד עוויס מסילוואן. "גם צעירים קיבלו חיסון. במזרח ירושלים אין מחסור של חיסונים כמו במרכז, יש פה עודפים, אתה מוזמן להגיע".
השבוע בשכם, בטקס פתיחת בית חולים מיוחד לקורונה של הסהר האדום, אמר א־שתייה: "אני מודה למושל שכם, לאנשי הרפואה, לאנשי הביטחון ולנשיא הסהר האדום… נילחם בקורונה עד שתיעלם מחיינו". את שרת הבריאות, שעמדה לצידו וכבשה את עלבונה מאחורי המסכה, הוא לא טרח להזכיר. מבחינתו היא סרח עודף
ובכל זאת, רמת התחלואה כאן גבוהה.
"הסיבה פשוטה: אנשים לא שומרים על הכללים. לא על מרחק, לא על מסכות ולא על בידוד. גם המעבר בין ירושלים לרמאללה יוצר נקודת הדבקה בעייתית. הרבה בעלי תעודות כחולות ממזרח העיר עובדים באופן קבוע בשטחים וחוזרים לירושלים. הרבה פלסטינים נכנסים לירושלים בדרכים לא חוקיות, בלי לעבור בכלל במחסומי קורונה. מי שנכנס לישראל באופן רשמי כפועל, צריך לעבור הליך מסודר של רישום ולהישאר בתוך ישראל לתקופה ארוכה. אבל הרבה אחרים נכנסים ויוצאים חופשי".
איימן סייף, פרויקטור הקורונה בחברה הערבית מטעם משרד הבריאות הישראלי, נמצא בקשר עם בתי החולים במזרח ירושלים. הוא מספר על תחלואה שמתפשטת ועל שיעור הדבקה גבוה, מול מספר בדיקות מצומצם בגלל היעדר היענות ציבורית. "לדבר על 'מזרח ירושלים' זו בעצם הכללה", אומר לנו סייף. "במקומות כמו מחנה הפליטים שועפאט או כפר־עקב, אין כמעט שליטה מבחינת השירותים העירוניים. יש אמנם קופות חולים שמפעילות חברות פרטיות, וניסינו להעלות שם את רמת הבדיקות, אך ללא הצלחה".
לדבריו, ההיענות למבצע החיסונים נמוכה גם היא. "למרות נתוני התמותה והתחלואה הקשים, המצב לא השתנה. החשש מהחיסונים קיים בעיקר אצל האוכלוסייה המבוגרת, שמוגדרת כקבוצת סיכון. לפי הנתונים שלנו, פחות מ־20 אחוזים מתושבי מזרח ירושלים מעל גיל 60 התחסנו. ייתכן שזה יוצר עודפי מנות, ולכן אתה שומע על צעירים שמתחסנים.
"לצערנו, יש המון פייק ניוז על החיסונים. זה גם נופל על חוסר האמון הקבוע בין תושבי מזרח ירושלים לממשל ולישראל. הייתי בסיור בשייח' ג'ראח ובבית־חנינא, נפגשתי עם מקומיים, ואחד השייח'ים שם אמר לי: 'אני לא מאמין בקורונה ולא בחיסון, אלה סיפורים והמצאות'. במפגש גם אמרו לנו שאם אנחנו רוצים להעלות את שיעור המתחסנים במקומות האלה, צריך לחסן את הפלסטינים בגדה ובעזה. תושבי מזרח ירושלים לא רוצים להתחסן כשקרובי המשפחה שלהם ברשות הפלסטינית לא מתחסנים. סוג של סולידריות".
אבל גם ברשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה מצד האוכלוסייה אינו מובטח. דובר משרד הבריאות הפלסטיני, עוסמא נג'אר, מודה כי מספר האנשים המגיעים להיבדק נמצא בירידה, והנתון הזה עשוי להעיד גם על שיעור המתחסנים העתידי. "אנחנו מודעים לספקנות הציבורית ולשמועות שגורמים מסוימים מפיצים ברשתות החברתיות. עם זאת אנחנו מאמינים שככל שהאוכלוסייה הפלסטינית תראה שיש יותר מחוסנים בעולם בכלל ואצל השכנים הישראלים בפרט, ושהתגובה לחיסון טובה – מחסום הפחד ירד ונראה היענות גבוהה".
