ההתרחשות הערנית במשרדו של משה מושקוביץ (מושקו) אינה מסגירה את העובדה שהאיש היושב כאן יחגוג בקרוב את יום הולדתו התשעים. משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב יוצאים ונכנסים אנשים בחדרו שב"היכל שלמה" בירושלים, משחרים לפתחו של האיש האנרגטי הזה, שמתפקד כחבר פעיל בהנהלתן של לא פחות מ־22 עמותות, ישיבות הסדר, מכללות אקדמיות, גופי התיישבות וגופים חברתיים – כשברובם המוחלט הוא משמש גם כיו"ר. לכל אחד מהארגונים מוגדרים ימים ושעות ביומן הצפוף של מושקו, שגם בפתח העשור העשירי לחייו עובד שישה ימים בשבוע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "קריטי לעתידם של התלמידים": בני עקיבא במבצע לעידוד חיסונים
– שומרים על אופטימיות: ישראל נערכת לשיבת הסכם הגרעין
– לראשונה זה שנים: אפס נרצחים בפיגועים אנטישמיים בעולם
כבר שנים רבות שלוח הזמנים שלו קבוע. בימים ראשון ושלישי מושקוביץ נמצא ב"הר עציון", הישיבה שהוא נמנה עם מייסדיה. לשם כך הוא נוסע לאלון־שבות, היישוב שיזם והקים. בימים שני ורביעי הוא בהיכל שלמה בירושלים, שם הוא משמש כיו"ר ההנהלה. ביום חמישי תמצאו אותו באוניברסיטת בר־אילן, שבה מכהן מושקו כחבר הוועד המנהל וכסגן יו"ר מועצת המייסדים, וביום שישי הוא נפגש עם ידידו הרב חיים דרוקמן, לעיסוק בענייני ישיבת "אור עציון".
"היום יש למעלה משמונים ישיבות הסדר, וזה יוצר בעיות. כדי להיות גננת צריכים תואר, אבל מספיקה תעודת לידה כדי להקים ישיבת הסדר. יש היום ראשי ישיבה שלא מסוגלים להעביר שיעור בגמרא. לדעתי לא צריך להקים ישיבות חדשות, אלא לחזק את הקיימות"
אבל גם אחרי למעלה משישים שנה של פעילות ציבורית, שבמהלכן פיקח על העברת עולים ממחנות המעצר בקפריסין לארץ, הקים יישובים וישיבות, נחשב לגדול מחדשי ההתיישבות בגוש עציון, הכריח קיבוצניקים ללמוד עם בני עולים, גאל מאות ספרי תורה מכל רחבי העולם והיה בעל השפעה על שרים ומנהיגים – מושקו מהסס לדבר ומסרב לסכם. הוא עדיין לא מרגיש בנוח כשהוא מספר על מפעליו הרבים. זו גם הסיבה לכך שכתב היד של הספר המרתק שחיברה אפרת קראוס על חייו ("לבנות ארץ", הוצאת ספריית בית־אל), המתין למעלה משנה על שולחנו, עד שמושקו התיר אותו לפרסום לפני חודשים אחדים."לולא יעל אשתי, הספר הזה לא היה יוצא לאור", הוא אומר. "היא זו שדחפה. היא אמרה שלא יעלה על הדעת שאני עושה כל כך הרבה דברים שאנשים יכולים ללמוד מהם, ולמרות זאת אף אחד לא יודע עליהם".
ומה אתה חושב?
"אני עדיין מרגיש שהפרסום לא טוב לי. כואב לי כשמצלצלים בפעמונים על מעשים שנעשים". כדי להסביר את אי הנוחות שלו מחשיפה תקשורתית, הוא מחזיר אותנו יותר משישים שנה אחורה, לשנות החמישים. מושקו היה אז ראש המועצה האזורית שפיר בדרום, שבתחומה נמצא היישוב החרדי קוממיות. רב היישוב ביקש ממנו שינצל את קשריו כדי להשיג לתושבי קוממיות תפוחי אדמה מחו"ל, כיוון שאין להם מה לאכול בשמיטה. באותה תקופה הובאו לארץ תפוחי אדמה לצורך זריעה בלבד, וכדי למנוע את מכירתם לאכילה הם הוטבלו בצבע כחול. מושקו פנה לשר החקלאות באותה תקופה, קדיש לוז, והמושבניקים החרדים קיבלו תפוחי אדמה נטולי צבע.
ימים ספורים לאחר מכן הגיע באישון ליל הרב של קוממיות, במונית, לביתו של מושקו במשואות־ יצחק. נרגש כולו הוא התנצל על שבאחד העיתונים החרדיים הזניחים פורסמה ידיעה על תפוחי האדמה שהגיעו למושב, והקרדיט להישג ניתן בטעות לחבר כנסת חרדי מסיעת "צעירי אגודת ישראל". מושקו סירב להתרגש מגנבת הקרדיט, והרגיע את האורח הנסער. למחרת שלח לו הרב מכתב ובו דבר תורה העוסק בכך שהשכר על מעשים טובים שנעשים בצנעה וללא פרסום, נשמר לאדם במלואו לעולם הבא.
"השתדלתי לקחת את המסר הזה לעצמי – לעשות בשקט, בלי רעש", אומר מושקו היום. "לצערי, חלק גדול מהאנשים עושים יותר רעש ממעשים. הניסיון מוכיח שאם אתה לא מבקש שיכתבו בעיתון על משהו שעשית, זה מצליח יותר. הרבה מהצלחותיי נבעו מכך שלא התנגשתי עם אנשים, והשארתי להם את הפרסום ואת הכבוד".
להפוך את השכנות לשותפות
מושקו נולד בשנת 1925 בפשבורג שבסלובקיה, ובגיל 10 עלה ארצה עם הוריו, לתל־אביב. לפני שבועות אחדים ארגנו לו מוקיריו טיול בין תחנות חייו ברחבי הארץ. המסלול התחיל בביתו שבמשואות־יצחק, יישוב שמושקו נמנה עם מקימיו עוד בגלגולו הראשון, בגוש עציון שלפני הקמת המדינה. משם המשיכו למרכז שפירא הסמוך, המרכז האזורי שהקים כראש מועצת שפיר. אחרי ביקור בישיבת אור עציון ובמועצה האזורית נסע האוטובוס למקווה־ישראל, המקום שהפך את מושקוביץ לחקלאי. במקווה־ישראל הוא קיבל גם את הכינוי מושקו, והכיר את אשת נעוריו אורה, שנפטרה לפני ארבעים שנה.
משם המשיך הסיור למקום שבו שכן בעבר הכפר הערבי תל־אריש, שם התגוררו לזמן מה המשפחות של משואות־יצחק לאחר נפילת גוש עציון. במשכנה הזמני, סמוך לחולון, מנתה הקבוצה 42 נשים, 12 ילדים ושלושה גברים בלבד. כל שאר הגברים של הקיבוץ היו אז בשבי הירדנים. האחריות לניהול המשק ולעתידו נפלה על כתפיו של מושקו בן ה־24 , שבזמן מלחמת השחרור נשלח מהארץ לנהל מחנות מעצר בקפריסין, ולכן ניצל מהשבי.
בקיץ 1949 ,לאחר חזרתם של השבויים, עלתה הקבוצה למשואות־יצחק החדשה באדמות סוואפיר שבדרום. שלוש שנים לאחר מכן, בטרם מלאו לו שלושים, מונה מושקו לראש המועצה האזורית שפיר. העלייה ההמונית הביאה לכך שתוך זמן קצר איגדה המועצה הצעירה גם מושבי עולים רבים, לצד הקיבוצים הדתיים עין־צורים ומשואות־יצחק. במקום לפתוח בית ספר אחד בכל מושב כמעט, כפי שהיה נהוג אז, החליט מושקו לאחד כוחות ולהקים בית ספר אזורי שמיועד לכולם. המטרה הייתה לבנות מערכת חינוך גדולה ובאותה הזדמנות ליצור שותפות בין העולים החדשים מארצות האסלאם לקיבוצניקים האשכנזים הוותיקים.
חלק גדול מהקיבוצניקים, כולל חבריו של מושקו ממשואות־יצחק, לא אהבו את הרעיון; הם הביעו מוכנות לספק לבית הספר האזורי מורים טובים ולשאת בעול התקציבי, אבל לשלוח לשם את ילדיהם – זה לא. ראש המועצה התעקש על אינטגרציה. "יש לנו אחריות היסטורית", הוא טען בפני חבריו. "אם ילד ממושב העולים יפגוש בבית הספר רק ילדי עולים כמותו, מתי הוא יתחכך עם הישראליות? איפה הוא ישמע על בני עקיבא, איך הוא ירגיש חלק מהחברה הכללית?". בסופו של דבר הצליח מושקו לשכנע את התושבים, ובשפיר הוקם בית ספר אזורי אחד משותף, שהיה אז יחיד מסוגו בארץ.
"כשהשר משה חיים שפירא אמר לי שהוא רוצה שאהיה ברשימת המפד“ל, הוא לא העלה על דעתו ששמנדריק כמוני, בגיל שלושים, יגיב בהיסוס. אשתי המנוחה היא זו שנתנה לי את האומץ לסרב להצעה. כשחזרתי כעבור יומיים עם תשובה שלילית השר נעלב עד עמקי נשמתו, אבל כעבור יומיים־שלושה הוא התאפס"
שנים ספורות לאחר מכן, מתוך אותה אידיאולוגיה, יזם מושקו הקמת ישיבה תיכונית שכל ילד ביישובי המועצה יוכל להתקבל אליה, בלי קשר ליכולת הלימודית שלו או למצב הכלכלי של הוריו. במקביל, החליט, תיפתח הישיבה גם לילדים מחוץ לאזור, כדי לחזק אותה מבחינה כלכלית. כך הוקמה הישיבה התיכונית אור עציון, בראשותו של הרב חיים דרוקמן, ונערים מכל הארץ הגיעו ללמוד בה לצד ילדי המועצה.
בעוד שבמקומות אחרים הייתה הפרדה ברורה בין קיבוצניקים לעולים חדשים, במוסדות החינוך של המועצה האזורית שפיר הם נאלצו לשבת זה לצד זה. מושקו הקיבוצניק טען כי עקרונות השיתוף שאליהם שואפת תנועתו, מוכרחים לבוא לידי ביטוי לא רק בתוך גבולות הקיבוץ אלא גם בערבות הדדית עם מושבי העולים. "קיבוץ עין־צורים יעמוד לעולם ועד ליד המושב שפיר", הוא אמר לחבריו. "אני רוצה להפוך את השכנות הזאת לשותפות של ממש".
שתי חביות עם דגל
האתגר הגדול הבא של מושקו הגיע לאחר מלחמת ששת הימים. כבר ביומה השלישי של המלחמה, עם שחרורו של אזור גוש עציון, הוא החל לתכנן את שיקום הגוש. המטרה המרכזית הייתה ליישב אותו מחדש בכמה שיותר יהודים. בגוש שנפל היו רק קיבוצים, ארבעה במספר, ומושקו צפה שאם בגלגולו החדש שוב יוקמו בו קיבוצים בלבד, לא תהיה אליו נהירה המונית של מתיישבים חדשים. המושג יישוב קהילתי עוד לא נולד באותם הימים, אבל במועצה האזורית בשפיר כבר קם מרכז שפירא, ששימש מרכז אזורי חינוכי ליישובי המועצה. כעת החל מושקו לחלום על הקמת מרכז דומה גם בגוש עציון המשוחרר, ורשם ביומנו שכדי ליישב את האזור מחדש, צריכים להקים בו ישיבה גבוהה במסגרת צבאית.
עשרה ימים לאחר המלחמה הוא כבר שטח את תוכניותיו בפני ח"כ מיכאל חזני מהמפד"ל. מושקו דיבר איתו על הקמת ישיבה וסביבה יישוב שיהווה מרכז אזורי, וכך נוסד לימים היישוב אלון־שבות. שני השותפים שמצא להקמת הישיבה במקום היו חנן פורת, שכבר בקיץ שלאחר המלחמה עלה עם חבריו לחדש את קיבוץ כפר־עציון, ויעקב דרורי, מראשי הקיבוץ הדתי ומזכ"ל תנועת בני עקיבא. דרורי היה זה שהכיר לפורת ולמושקו את הרב יהודה עמיטל. שנה וקצת לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, ומושקו מונה למנהלה.
"הרב עמיטל ואני עשינו בינינו שותפות כמו של יששכר וזבולון: הוא יעסוק בהרבצת התורה, ואנחנו נדאג לתחום הכלכלי. אני לא העליתי על דעתי להתערב בעניינים הרוחניים של הישיבה, אבל כן רציתי שהרב עמיטל יהיה מעורב גם בעניינים החומריים. יחד החלטנו להביא את הרב אהרן ליכטנשטיין, שיכהן איתו כשותף בראשות הישיבה, יחד החלטנו גם על הקמת מבנה הישיבה ועל הקמת מכללת הרצוג, שהופכת עכשיו למכללה הדתית הגדולה ביותר בארץ". כיום מכהן מושקו כיו"ר הנהלת הישיבה, וביומיים שהוא עושה באלון־שבות הוא משתתף גם בדיונים הקשורים למכללת הרצוג ולמכון צומת, שבהם הוא משמש כיו"ר העמותה.
בתחום ההתיישבות בגוש עציון, מושקו לא הסתפק בהקמת אלון־שבות. "עם האוכל בא התיאבון", הוא אומר. "נכחתי בחדרו של הרב דרוקמן כשהוקם גוש אמונים, וראיתי שם אנשים נפלאים, שהלכו בדרך שלא נראית לי. הם חשבו שלשתי חביות עם דגל אפשר לקרוא יישוב, ואני אמרתי שיישוב צריך להיות משהו אחר לחלוטין: גדול, מבוסס, עם שטחים נרחבים. אי אפשר להסתפק רק בהפגנות ובריקודים.
"כשעוד היה לי מה לומר באלון־שבות, באתי לאסיפת התושבים וביקשתי להרחיב את היישוב ב־250 משפחות נוספות. אמרתי להם – ’אתם יושבים בלב השמנת, למה שלא תתנו גם לאחרים ליהנות מזה?’. קם אחד החברים ואמר: ’אנחנו אכן בלב השמנת, אבל אנחנו לא רוצים שתדלל אותנו ללבן’. הבנתי שאם זה המצב, הפתרון הוא להקים עיר. שם אף אחד לא יגיד לי מה לעשות".
כבר בשנת 1969 טען מושקו שצריכים להקים בגוש עציון התיישבות עירונית של 25 אלף תושבים. המיקום הראשוני שבחר לפרויקט היה בין אלון־שבות ליישוב גבעות. מי שהציע לו להקים את העיר דווקא בצד המזרחי של כביש ירושלים־חברון, באזור שבו עדיין לא היה אז אף יישוב יהודי, היה לא אחר משר הביטחון משה דיין. מושקו החל לתכנן את העיר וכבר בחר לה את השם אפרת, אבל החלטת ממשלה על הקמתה התקבלה רק בשנת 1975 ,והעבודות בפועל החלו רק בשנות השמונים.
השאיפה של מושקו הייתה להקים עיר מבוססת, ולא עיירת פיתוח. הוא רתם לנושא את הרב שלמה ריסקין, רב צעיר שביקש אז לעלות לארץ מארה"ב, ונעזר בו כדי למשוך לעיר החדשה מסה של יהודים־ אמריקנים. "לא רציתי שיקרה באפרת מה שקרה בשכונת נווה־יעקב בירושלים, כשהביאו אוכלוסייה חלשה והבריחו את האוכלוסייה החזקה שרכשה שם מגרשים. לכן יצרנו מצב חוקתי שבו ’החברה לפיתוח הרי יהודה’, שבאמצעותה הקמנו את העיר, קבעה מי יהיו 500 המשפחות הראשונות שיגורו בה. אחר כך זה כבר רץ לבד".
אף שהמשיך להתגורר במשואות־יצחק, כיהן מושקו כראש המועצה של אפרת בחמש שנותיה הראשונות. "השפֵלה שבה אני חי היא בסופו של דבר ארץ פלשתים", הוא אומר. "המולדת האמתית היא אותם סלעים בהרי יהודה. גרתי בסך הכול שנתיים וחצי בגוש עציון, במשואות־יצחק הישנה שלפני הקמת המדינה, אבל כל החיים שלי קשורים לאזור הגוש. לסלעים הללו יש כנראה איזה כוח מגנטי".
לא פחות מתיאטרון
למושקו לא היה אכפת לייקר את עלויות הבנייה בעיר שהקים, כך כותבת אפרת קראוס בספרה. החוק שחייב לצפות באבן את הבתים ייקר אותם ב־17 אחוז, אבל זה לא הפחיד את מושקו אלא בדיוק להפך – התאים לתוכניות שלו להביא לאפרת אוכלוסייה מבוססת מבחינה כלכלית, שתייצר מקורות תעסוקה ותחזק את גוש עציון. "אני מאמין שאפשר למשוך אנשים באמצעות רעיון, אבל במקביל צריכים גם לתת להם תחושה שהם לא פראיירים", הוא אומר היום. "באפרת נתנו לאנשים הזדמנות מיידית לבתים ברמה גבוהה ואיכות חיים. אנשים לא באו לקרוואן מעוך. בנוסף, חיפשתי תשובה לשאלה איך לאכלס כאן מספר גדול של יהודים שיפרנסו את עצמם ולא ייפלו למעמסה. לכן גם התעקשתי שאנחנו ב’החברה לפיתוח הרי יהודה’, גוף לא ממשלתי, נקים את העיר, ולא משרד השיכון שהקים ערים ופספס אותן. היה שר שיכון אחד שאמר לי ’שמע מושקו, יש לך מזל שלא האמנו לך. אם היינו מאמינים, לא היינו נותנים לך להקים את אפרת'".
"באתי לאספת התושבים באלון־שבות וביקשתי להרחיב את היישוב ב־ 250 משפחות. 'אתם יושבים בלב השמנת, למה שלא תתנו גם לאחרים ליהנות מזה?' שאלתי. קם אחד החברים ואמר: 'אנחנו אכן בלב השמנת, אבל אנחנו לא רוצים שתדלל אותנו ללבן'. הבנתי שאם זה המצב, הפתרון הוא להקים עיר"
ובכל זאת, לא כל חלומותיו של מושקו בנוגע לבירת גוש עציון התגשמו. "כששאלו אותי במה נכשלתי, עניתי שרציתי להביא לאפרת ציבור חילוני ולא עלה בידי. ד"ר צבי צמרת, שהתגורר באפרת בשנותיה הראשונות, אמר לי שהוא עזב את היישוב כי לא היה לו מניין חילוני". הבנייה היוקרתית ורחבת הלב באפרת אפיינה את מושקו גם בהקמת מבנה הקבע של ישיבת הר עציון. בתכנון היכל הישיבה, הגדול והבולט למרחקים, הוא הוביל קו אדריכלי המכונה בפיו "קו המלכות". המטרה מבחינתו הייתה שהבחורים יזכו ללמוד תורה מפוארת בכלי מפואר. כשנשאל על ידי אחד המבקרים מדוע הישיבה זקוקה להיכל כה גדול, כמו של תיאטרון, הוא קפץ וענה לשואל: "שמע מה פיך מדבר. אם תיאטרון שמבקרים בו לעתים רחוקות ראוי לו מבנה מפואר, ישיבה שלומדים בה 24 שעות אינה זכאית לכך?"
לפי הפרשנות של מושקו, את הפתגם שנאמר במסכת אבות על לומדי התורה, "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", יש לקרוא בלשון תמיהה. "הפאר הוא לתורה וללימודה”, מסייג מושקו. "בן התורה עצמו, באשר הוא, חייב לנווט את חייו מתוך צניעות והסתפקות במועט". הוא אפילו היה מוכן להיאבק על בנייתן של ברכות דגי זהב סמוך לישיבה, בניגוד לדעתו של הרב ליכטנשטיין. בישיבת הנהלה שהתקיימה בנושא, תמך הרב עמיטל במושקו, מכיוון שראה עד כמה הדבר חשוב לו. "יהיו לי עוד הזדמנויות רבות לתמוך בדעתו של הרב ליכטנשטיין, גם נגד דעתו של מושקו". הסביר אז הרב עמיטל את עמדתו.
מלבד הר עציון, מושקו חבר כיום בעמותות של שלוש ישיבות הסדר נוספות: אור עציון, ישיבת ירוחם ו"שיח יצחק" בגבעת הדגן שבאפרת. בעקבות חוק הגיוס החדש נשמעו בשנה האחרונה לא מעט קולות שקראו לבחינה מחודשת של מסלול ההסדר, וגם מושקו סבור שיש מה לתקן במפעל החשוב. "בהקמתן של הישיבות האלה הייתה מטרה עיקרית אחת – למצוא את מיטב הבחורים של הנוער הדתי, ולהקים מנהיגות דתית ברמה גבוהה. לא דובר על מענה לכל בני הנוער של הציבור הדתי. עם הזמן המציאות השתנתה, ואיתה המטרות. הגיעו למצב שרוב בוגרי כיתות י"ב הלכו לישיבות הסדר, והרמה ירדה. היום יש למעלה משמונים ישיבות הסדר, וזה יוצר בעיות. בשביל להיות גננת צריכים תואר, אבל בשביל לפתוח ישיבת הסדר צריך תעודת לידה בלבד. יש היום ראשי ישיבה שלא מסוגלים להעביר שיעור בגמרא.
"לדעתי לא צריכים להקים ישיבות הסדר חדשות, אלא לחזק את הקיימות. בהר עציון אנחנו עומדים לפתוח מסלול חדש שבו אפשר ללמוד שנתיים ואז ללכת לשירות צבאי מלא. אנחנו אומרים היום למי שלא מתאים למסלול ההסדר, שמוטב שיתגייס לאחר שנתיים לשירות מלא, מאשר שיחזור לישיבה ולא ילמד. מסלול ההסדר מותנה בכך שהישיבה היא ישיבה רצינית, אבל אם מקבלים אליה כל בחור שמניח תפילין, זאת לא ישיבה אלא בית ספר תיכון עם קצת לימודי קודש. לא לשם כך הוקם מסלול ההסדר".
השבויים לא רצו קיבוץ
כבר למעלה משישים שנה שמושקו חבר במושב השיתופי משואות־יצחק. החברות הזו הפכה את העניינים הכספיים האישיים לחסרי חשיבות בעיניו. הפנסיה המכובדת שהוא מקבל היום כראש מועצה לשעבר של שתי רשויות מקומיות, נכנסת כולה לקופה המשותפת. "אני מקבל מהמשק רבע מהמשכורת שאני מכניס, כי החלוקה היא לפי מספר נפשות – ואני שמח על כך. אני גאה להיות חבר ביצירה השיתופית הזאת, שצריכה לא פחות אידיאליזם מחיים בקיבוץ.
"אחרי מלחמת השחרור התקבלה אצלנו החלטה להיות משק שיתופי ולא קיבוץ, מכיוון שהחברים שחזרו מהשבי הירדני רצו לחזק את המשפחה, ולא היו מעוניינים בשותפות מעיקה עם חדר אוכל ולינה משותפת של הילדים. הייתי אז מרכז המשק והיה חשוב לי רק דבר אחד – שהמשק יישאר ולא יתפרק. אני משוכנע שאם לא היינו עוברים אז מקיבוץ למשק שיתופי, היינו מתפרקים. המשפחות התייצבו, בנינו משק לתפארת, וגם היום הוא יציב".
לפני שמונה שנים חזרו חברי משואות־יצחק להשתייך לתנועת הקיבוץ הדתי. "הייתי בעד המהלך", אומר מושקו. "הקיבוץ הדתי היה מעוניין יותר מאיתנו בהצטרפות. זו הייתה שיבה מפויסת, ולמעשה קיבלו את המודל שלנו, שהוכיח את עצמו. למעשה, היום אנחנו יותר קיבוציים מקיבוצים ותיקים בתנועה.
"לאורך כל פעילותו הציבורית היה מושקו מחובר למנגנונים המפלגתיים של המפד"ל, אבל כאיש עשייה בשטח ולא כפוליטיקאי. ולא שלא הייתה לו האפשרות. באחת מתקופות השיא של המפלגה הדתית־לאומית, בתחילת שנות השישים, הציע לו מנהיג המפלגה השר משה חיים שפירא להשתלב ברשימתה לכנסת הבאה. מושקו ביקש להתייעץ עם אשתו, ולתדהמתו של השר חזר אליו כשבפיו המילה לא.
"קשה להסביר היום את האומץ שנדרש אז למתן תשובה כזו. הכריזמה של השר שפירא ושליטתו במפלגה היו שם דבר. הוא היה מגיע לישיבות של ’הפועל המזרחי’ כשכולם כבר היו עייפים, אומר את דברו וזה תמיד היה מתקבל. עבדתי כיועץ שלו, וכשהוא בא ואמר לי שהוא רוצה שאהיה ברשימה, הוא לא העלה על דעתו ששמנדריק כמוני, בגיל שלושים, יגיב בהיסוס. אשתי המנוחה היא זו שנתנה לי את האומץ לסרב להצעה. כשחזרתי כעבור יומיים עם תשובה שלילית, השר נעלב עד עמקי נשמתו. אני חייב לומר לשבחו שכעבור יומיים־שלושה הוא התאפס. הייתי איתו בידידות בלב ובנפש, והוא היה מורי ורבי".
"אפשר למשוך אנשים עם רעיון, אבל צריך גם לתת להם תחושה שהם לא פראיירים. באפרת נתנו לאנשים בתים ברמה גבוהה ואיכות חיים. אנשים לא באו לקרוואן מעוך. שר שיכון אחד אמר לי, ‘שמע מושקו, יש לך מזל שלא האמנו לך. אחרת לא היינו נותנים לך להקים את אפרת‘"
מושקו נשאר נאמן למפד"ל לאורך השנים, והוא שומר לה אמונים גם היום, בגלגולה החדש כ"הבית היהודי". "אני חבר בתנועת הפועל המזרחי. תמיד הצבעתי למפד"ל ותמיד גם אצביע, כי זה הציבור שלי, והמפלגה הזו נאבקת על דברים שחשובים לי – חינוך דתי, רבנות דתית־לאומית, התיישבות דתית. אני לא מחפש במפלגה מאה אחוז ממה שאני רוצה, ולמרות שאני לא מסכים עם חלק מהטקטיקה שלה, אמשיך להצביע לה. חלק מנכדיי, שגם הם דתיים־ לאומיים, אומרים לי – ’סבא, אתה מיושן’. נוצר מצב שמרוב הצלחה של הציבור הדתי, המפלגה כבר לא נחוצה בעיניהם. הרי כשאני הייתי נער הלכנו עם ברט כי התביישנו בכיפה, ומתוך 32 תלמידים בכיתה שלי בבית הספר תחכמוני בתל־אביב, רק שניים נשארו דתיים".
בסוגיות דת ומדינה משתייך מושקו לאגף המתון בציבור הסרוג. "המפלגה צריכה להיות מאחדת בין דתיים לחילונים, וזה צריך להתבטא גם בחוק הזוגיות ובחוק הגיור. צריכים למצוא דרך משותפת. לדעתי, נפתלי בנט רץ מהר מדי להיות ראש ממשלה. הוא צריך קודם לבסס את מעמדו ולהאהיב את עצמו על ציבור רחב יותר. לא נפגשתי איתו, אבל נפגשתי עם איילת שקד והיא מאוד הרשימה אותי".
היהודים הולכים
היומיים־בשבוע שבהם מושקו נמצא בהיכל שלמה בירושלים, מוקדשים לענייניהן של כמה מהעמותות שהוא עומד בראשן. בבוקר שבו התקיים הראיון ביקר במשרדו איש עמותת "תימורה", המפעילה מוסדות לנוער דתי בסיכון שנפלט ממערכות החינוך. הגיעו גם אנשי עמותת "מנורה", שעוסקת בהבאת ספרי תורה, ארונות קודש ותכולת בתי כנסת מחו"ל לישראל".
בכל שנה מתחסלים כמאה בתי כנסת בצפון אמריקה, כשיהודים עוברים לגור במקום אחר", מסביר מושקו. "אנחנו מאתרים את הגורם האחראי לבית הכנסת, באים איתו בדברים, פותרים את הבעיות המשפטיות ומקבלים על עצמנו את האחריות. עכשיו למשל אנחנו הולכים להביא לארץ ארון קודש שמצאנו בחור נידח בצרפת. הקהילה שם מזמן לא קיימת, היהודים לא נמצאים, אז סיכמנו עם הגויים האחראים שאנחנו לוקחים את הארון. בעבר הבאנו לארץ את תמורתם ותכולתם של שני בתי כנסת שלמים. במקרה של אחד מהם, שהיה בניו־ יורק, מכרנו את הבניין, סיכמנו עם הרב המקומי שנשלם לו פנסיה עד סוף ימיו, ובכסף של המכירה בנינו שני בתי כנסת בארץ".
היכל שלמה עצמו דווקא נחשב עד היום כסיפור של החמצה. הבניין המפואר הוקם בסוף שנות החמישים כמרכז רוחני בלב ירושלים, סמוך לבית הכנסת הגדול ולבנייני המוסדות הלאומיים. המקימים דיברו אז במושגים משיחיים וחלמו לחדש בבניין את הסנהדרין, אך הרוח המשיחית הזאת הרתיעה את הציבור החרד. הרב ולוולה סולובייצ’יק, "הרב מבריסק", אף גזר חרם על הבניין.
כשהרבנות הראשית נשלטה בידי הציונות הדתית, שכנו בהיכל שלמה לשכותיהם של שני הרבנים, בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בראשית שנות התשעים, כשהרב ישראל מאיר לאו נבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי, הוא העביר את משרדי הרבנות ומוסדותיה לבניין בשכונת רוממה. "אפילו את המזגנים הוא הוציא מהקיר", מספר מושקו. "אחרי עשר שנים, כשהרב יונה מצגר נבחר, הוא רצה לחזור לכאן, אבל אז אני לא רציתי. גם הרב לאו הצעיר שולח רמזים על חזרה להיכל שלמה ואני מסרב, כי זו לא הרבנות הראשית שאנחנו רוצים. הרב דוד לאו מדבר לכאורה בשפה של הציבור שלנו, אבל העמדות שלו חרדיות".
אחרי יציאתה של הרבנות הראשית מהבניין, נותרו בו רק מוזיאון לאמנות יהודית ואולם מופעים. אגפים רבים שהתפנו הושכרו לארגונים יהודיים שונים. בקרוב עומדת להיכנס למבנה מכללת הרצוג, ומושקו מדבר על כך בהתלהבות של יזם צעיר: "לימודי התואר שני של המכללה יתקיימו כאן, האודיטוריום יהפוך לאולם כנסים ענק, והמכללה תנהל את כל הצדדים הרוחניים והחינוכיים של הבניין".
על כריכת הספר ’לבנות ארץ’ כתבה קראוס: "כשמושקו עוצם את עיניו ומדמיין את ימות המשיח הוא לא רואה תמונה פסטורלית של שלווה עילאית. השלט המוצב בכניסה איננו ’שקט! נא לא לדרוך על הדשא’, אלא ’זהירות כאן בונים!’. הוא רואה אבק והמולה רבה, טרקטורים ומפלסות עפר, מהנדסים ואדריכלים רוכנים על שרטוטים, ומעצבי פנים נותנים עצות ומקפידים על הגימור. הוא רואה את ארץ ישראל מתמלאת בבתים וחצרות, שדות ופרדסים, בתי ספר, אוניברסיטאות וישיבות. ארץ הולכת ונבנית".
גם כסב לעשרות נכדים ונינים, כולל נינה שכבר סיימה שירות צבאי, מושקו מבחינתו ממשיך בבניית הארץ במלוא הקצב. הוא לא מתכנן לשנות את הלו"ז הצפוף שלו, ואין לו אפילו כוונה להוריד הילוך. "אשתי אומרת לי לא פעם שכבר עשיתי מספיק", הוא אומר. "אני עונה לה שהעשייה הזאת מחזיקה אותי".
