"מי שחווה חרדה אמיתית מבין על מה אני מדבר", כותב יצחק פלדמן, כשהוא פותח מעל דפי ספרו את הנושא שלא מקובל לדבר עליו, בטח לא בגוף ראשון. "הריאות לא מוצאות לעצמן מקום, הן נדחקות הצידה, ואז האוויר נשאר בלי חלל פנוי לריקודים הסלוניים שלו. ואתה, הבן אדם, נחנק. בשיא החרדות שלי, הייתה לי מחשבה שהחיים הם תהליך ארוך של ריקודי אדם וריאה, כמו רומי וירושלים. פעם האדם למעלה והריאה למטה, ופעם הפוך. החוכמה היא לאצור מספיק זיכרונות טובים, שכשהריאה תמצא את עצמה נחבטת בדפנות, והאוויר יישאב החוצה, היא תוכל להישאב החוצה ולחשוב שפעם היה אחרת".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ימים נוראים: באיחור ניכר, המגזר החרדי מבין את סכנת הקורונה
– משבר ההתנתקות החרדי: כשהביקורת מגיעה מבפנים זו כבר אזעקת אמת
– מושך בחוטים: נתניהו שוב מוכיח שהוא הבוס האמיתי בימין
בטרם נמשיך את התיאור השונה הזה לתופעה המוכרת כל כך, צריך להבין את המסגרת שהוא עוסק בה. "נתב"ג בן־גוריון" הוא ספר "חרדי" – כלומר, כזה שרואה אור בהוצאה חרדית, ונמכר בחנויות חרדיות – ומתאר את חייו ומשבריו של צעיר כבן שלושים, חרדי כמובן. וכשאנחנו אומרים בהקשר הזה "צעיר כבן שלושים", הוא יכול בהחלט להיות אב לחמישה ילדים, ראש כולל או חבר מועצה. בלא מעט חצרות חסידיות, הוא יכול אפילו להיות אדמו"ר. לגיל הכרונולוגי אין כביכול משמעות רבה; בחברה מתוכננת מאוד, השאלה הקובעת היא איפה אתה, כגבר, נמצא על הציר בין בחור ישיבה – רווק בשידוכים – חתן טרי – אברך משי – אב ומחנך – מגיד שיעור – ראש ישיבה או עסקן. זהו הגיל האמיתי שלך. וכשבכל רגע אתה צריך להקדיש מאמצים להתקדמות על הרצף, אתה בהחלט יכול לעבור שלושים שנות חיים בלי שבדקת פעם אחת מה באמת קורה איתך, איך נראים החיים שלך, מנין מגיעים הפחדים, ומה לופת את נפשך בחרדה עצומה עד כדי כך שלעיתים בלילה אתה לא מצליח לנשום.
לכן הספר של פלדמן חריג כל כך בנוף הספרות החרדית, שבדרך כלל נחשבת לענף נוסף במפעל החינוכי והאידיאולוגי של הממסד החרדי. הוא מבקש לעשות בדיוק את זה: לעצור רגע באמצע המירוץ, להתעלם מהצורך המלחיץ של "ניצול הזמן" שמוכר לכל אדם חרדי, ולדבר על מה שקורה כאן ועכשיו. בגוף ראשון, בהומור עצמי אבל בכנות.
בחזרה לתיאור החרדה, למלחמה בין הריאה הקורסת במהלך ההתקף ובין האדם הניצב מולה חסר אונים: "לפחות אתה בנאדם ואתה יכול לזכור. כי לעומתך, בזמנים שאתה רוקד והריאה נכלמת בצד, אין לה אפשרות לזכור שפעם היו לה חיים משלה. שהיא רקדה לך על הדם, שהיא פצעה אותך באכזריות, שחנקה, שתקפה, שהחרידה. שנהנתה כל כך". אני קורא את השורות הללו וחושב על האחים והאחיות שלי, על הילד והנער שחי בסביבה חרדית, וגדל בפנימייה בישיבה, המנוכרת לעיתים קרובות. לבד במשבר מול המשגיח, מול היצר, מול עצמו. ואני חושב עליו עכשיו, אוחז את הספר הזה – שהפך לרב־מכר בתוך שבוע מהדפסתו הראשונה, וכבר מכלה מהדורה שנייה – והוא נשמע לי פחות בודד.
ואתה, יצחק פלדמן? אתה חושב עליו?
"רק עליו. המחשבה שלי כשאני כותב את השורות הללו היא רק על הילד הזה. אני לא מסכים כל כך לתיאור שלך על הניכור והבדידות, זה קצת מוגזם וסטיגמטי. אולי פעם זה היה ככה, כשאתה ואני היינו בחורי ישיבה צעירים. אבל העולם החרדי שעט קדימה, היום המערכת יודעת הרבה יותר טוב לזהות קשיים ולתת להם מענה. ועדיין, אנחנו מדברים על מערכת ממוקדת מטרה, ששמה את כולנו וגם את עצמה במסלול הישגי ברור מאוד. את הבן החרדי מגדלים בלי הרבה מרחב תמרון. הרי אנחנו יהודים מאמינים, ולכל דבר שאנחנו עושים, לכל פעולה, יש משמעות שקשורה למי שאנחנו צריכים להיות. אפילו את השיחה הזו איתך אני לא אמור לקיים 'סתם'. גם לזמן יש משמעות. אם אני מבזבז את הרגע הזה, הוא לא יחזור. יהיו אחרים, אני בטוח, אבל את הכוח הספציפי של הרגע, והחובה שלי באופן אישי לנצל אותו, אני אפסיד ולכן אחזור אחורה.
"אני כמו סוס במרוץ שדוהר לבד, וצריך לנצח את עצמו. מה שמתרחש בחזה פנימה הוא חגיגה שלמה. במשך שנים חשתי את החגיגה הזו לוחצת אותי עוד ועוד, וכמו שאני יודע היום היטב – כך גם הרגישו רוב האנשים והנשים שהיו מסביבי. לא הייתי במיעוט, בטח ובטח שלא הייתי לבד".
שפת קוד מסוכנת
התופעה המתוארת בספרו של פלדמן היא מה שמכונה בפי אנשי המקצוע "הפרעת חרדה", והביטוי שלה הוא התקפי חרדה שאוחזים באדם לפתע פתאום. לרוב מתפרצת החרדה כתוצאה מפחד ומחשבות טורדניות, אבל יכולים להיות לה גורמים נוספים. היא עשויה להופיע לפני אירועים כמו בחינות וטיסות, או בתקופות של לחץ נפשי גדול.
החרדה מתחוללת בעיקר בשדה המנטלי והרגשי, ומשפיעה משם על מערכות פיזיות והתנהגותיות. את ההתקף עשויים ללוות כאבי ראש, פרקים, גב וצוואר, וכן קוצר נשימה, רעידות, דופק מהיר ולחץ בחזה. ברמה הרגשית, אדם הנתון להתקף כזה יכול לחוות קלסטרופוביה, חוסר אונים משתק ותחושה עזה שמשהו נורא עומד לקרות.
"המערכת יודעת היום לזהות קשיים ולתת מענה. ועדיין, זו מערכת ממוקדת מטרה, ששמה את כולנו על מסלול הישגי ברור. אני כמו סוס במרוץ שדוהר לבד, וצריך לנצח את עצמי. בחזה פנימה מתרחשת חגיגה שלמה. היום אני יודע שכך גם הרגישו רוב האנשים והנשים שהיו סביבי"
כיום יש מגוון דרכים לטיפול בחרדות, ובכלל זה טיפול תרופתי. בשיח הטיפולי דנים רבות בשאלה מה קורה כאשר מדחיקים חרדות או מנסים להתעלם מהן. קיומה של הפרעה לא מטופלת, כך נמצא, מטיל תחושות אשמה ובדידות. בטווח הקצר התוצאה יכולה להיות הימנעות מגורמי החרדה, מיציאה למקומות הומי אדם ומפעילויות הקשורות בלחץ. התגובה האינסטינקטיבית הזו פוגעת כמובן בתפקוד הכללי, ואינה מועילה להתמודדות עם הבעיה. בהיעדר טיפול של ממש, ההתקפים עלולים להחמיר ולהתפרץ לעיתים תכופות יותר. עם זאת, לרוב יחלוף ההתקף בלי להותיר עקבות פיזיים.
פלדמן מצהיר כי הספר שלו נועד לשכנע את הקוראים שאין טעם בהדחקה. מאז שהוציא לאור את ספרו ואת עצמו, הוא מוצף בהזמנות להרצות בפני תלמידים והורים חרדים, וגם בפני קבוצות פסיכולוגים ופסיכיאטרים שמטופליהם מגיעים מהמגזר. "הספר שלי לא מתיימר חלילה להיות ספר מקצועי, או כזה שאומר מה עושים", חשוב לו להבהיר. "יש אנשי מקצוע, וגם אני בעצמי מטופל. המטרה שלי היא לומר את מה שבתל־אביב אולי נראה מובן מאליו – כולנו מתמודדים. ברחוב החרדי זו אמירה קיצונית, רדיקלית. איש אינו מעז לדבר על זה בפומבי, ובטח לא להודות.
"קח למשל את מערכת השידוכים המסועפת, שבה נהוג לסרוק בקפידה כל פרט בקורות החיים והמשפחה של 'המועמד' או 'המועמדת'. נסה לתאר לעצמך מה המשמעות כשאומרים לשדכנית שבחור מסוים 'סובל מחרדות', או גרוע מזה, 'יש במשפחה שלו בעיה של חרדות'. השם ישמור ויציל. צריך להכיר את עולם המינוחים הפנימי: בכלל לא מדברים על הדבר עצמו, תמיד הולכים מעבר לזה. 'מתמודדים שם במשפחה עם בעיות לא פשוטות', כך יגידו בשפת קוד.
"אבל מה זה אומר? הרי כל אדם מתמודד עם בעיות לא פשוטות: מה אבא שלך חושב עליך? מה האשמה שלך בכך שלא מימשת את עצמך? איך אתה מסתכל על עצמך בגיל 30, לעומת השאיפות שהיו לך בגיל 18? כל הטעויות, והרצונות, כולם בעיות לא פשוטות. אבל בשידוכים, 'בעיות לא פשוטות' נשמע אחרת: הפרעות! יש שם הפרעות חרדה! מכאן קצרה הדרך לתיוג ולמימוש הפן האיום ביותר של החרדה. לכן אתה מסתיר את זה אפילו מהסביבה הקרובה, מהמשפחה ומהחברים. אתה גם מקל ראש – מול עצמך – בצורך להאיר בזרקור אל תוך התחושות הללו.
"חוויות הגבר החרדי מתוארות רק דרך סיפורים על גדולי ישראל – על גדלותם העצומה שניכרה מינקותם, ועל היכולת שלהם לנצח את היצר עוד לפני שהבין שהוא יצר. אצל החברים שלי, שלדעתי היו צריכים להיות גדולי ישראל, זה לא עבד. אולי לספרים לא הכניסו הכול"
"המחשבה שאתה 'מתמודד עם בעיות', על כל מה שכלול בחבילה הזו, מתדלקת בעצמה את חלומות הלילה. כך נוצר מחזור בלתי אפשרי, שאני לא מתיימר להיות מי ששם לו סוף. אכעס מאוד אם אשמע על מישהו שמתיימר לזה. יש כל מיני מטפלים חרדים מטעם עצמם, שמספרים סיפורים ואומרים שהם יכולים להעלים את החרדה או לייצר 'אדם חדש'. מה שהם עושים בפועל הוא קידום שיפוטיות נוראית כלפי כל אחד מאיתנו. גם כלפי עצמם, כנראה. אז אני לא מספק את הפתרון, אבל אני מעוניין לא ללכת בדרך הזו לבד ובחושך, אלא בקבוצה ובאור. אני רוצה לנסח מין שפה בכלים שלנו – מגזריים וחרדיים, פחות מקצועיים לפעמים, וקורצים ומקבלים, לא שופטים. שפה שמאחדת בינינו, כל החרדים שחיים בצל החרדה".
השפה הזו נוכחת היטב בספר. כך משחזר פלדמן את אחד מהתקפי החרדה: "פעם לקחתי את הריאה לבוררות, וזה הסיפור שסיפרנו לדיינים: בשעה אחת לפני חצות, כשאור אחרון של תחנת האוטובוס כבר גרר את הכיסא לאחור, פעמתי פעם ראשונה. והלילה עוד היה ארוך. נדלקו פנסים, כבו מדורות של שבטים, רגל כבתה וגם טביעתה שבחול. אפילו הרוח התייאשה מלמצוא אובייקט להתעלעל בו ופיזרה עצמה לרוח. שריקה. וכמו בקול שופר, שרק הלך וחזק, לא נשמע כזה בכל המרחב. העיר דוב מרבצו, לביא נהדף מטרפו, כלב הגיח ממשמרתו, ולב פעם פעימה שנייה. והלילה עוד היה ארוך, וגם השריקה. לא הצלחתי לנשום, פתאום, לא כמו שלשום. כמו היום. נורא.
"ואיום ונורא. כי הלב ניסה עוד פעם אחת לפעום את פעימתו השלישית. נאבק בכתלים, בכסלים, בצללים, באחרוני הנזקים, מהעישון ומהשאיפה. לאורך כל הלילה הארוך, בשריקה החרישית. שאיפה אחת אחרונה, אולי בכל זאת, הנה, עוד קצת, כבר יאיר היום ותתגלה אשמורת רביעית. צחוק הגורל, זו לא אשמורת, זו סתימת הגולל. כך סיפרנו בפני הדיינים וסופרי בית הדין".
השפה הציורית הזו לא אופיינית לספר, שרובו כתוב בפשטות, אבל היא אופיינית לרגע הזה, רגע החרדה המזוקק. השריקה המוכרת, המבשרת על מה שבדרך. השאיפה הראשונה, השנייה, והשלישית שלא מגיעה. הציפייה חסרת האוויר לאשמורת הבאה, לרגע שזה יהיה מאחוריי, כשאימה משתלטת על שדה הראייה המשחיר.
אך לצד התיאורים הקודרים, פלדמן גם מפתיע ביחס הקליל שלו ללחצים הנפשיים. אפילו שמו של הספר, "נתב"ג בן־גוריון", מרמז לטעות חרדית נפוצה ומשעשעת – ההתייחסות לשם "נתב"ג" כמילה נרדפת לנמל תעופה באשר הוא. יש נתב"ג הית'רו, נתב"ג קנדי ונתב"ג שלנו, בן־גוריון. כשאמו של פלדמן מציינת את הכפילות בביטוי הזה, בנה נבוך להודות שלא הבחין בכך עד היום, ולכן הוא מעמיד פנים "שזה בדיוק הקטע". מה הקטע? הוא לא ממש יודע. הקריצה הזו מלווה את דפי הספר: אנחנו כן יודעים ולא יודעים, אומר המחבר. אנחנו כן משכילים ובאותה מידה לא משכילים. אנחנו מכווני מטרה ואידיאולוגיים, אבל גם בני אדם שיש להם רגשות ופחדים.
פלדמן לא מסתפק בקריצות: גם בכתיבה על נושאים כבדים, טראומטיים, מטרידים, הוא משלב הומור בוטה וחסר גבולות שעשוי לגרום לקורא להתגלגל בצחוק. "יש כאן מעין הצהרה", הוא מסביר. "גם אם אנחנו עוסקים עכשיו בחרדות, בדידות ופחדים, בואו נרד רגע מהגבינים המכווצים ומהמתח. אלה בסך הכול אנחנו, הגוף והמוח והריאות והזיכרונות. אפשר להקליל. זו הצעת הגשה לחרדות שלך. אם יש לך מתכון טוב יותר שקיבלת מהסבתא – אדרבה, אני בעד. אבל אני עדיין בטוח שאתה יכול לקבל טיפ או שניים למטבח הזה שמבשלים בו את החיים שלנו".
רק לנשים יש חוויות
פלדמן (33), אב לשלושה, מתגורר במודיעין־עילית ומשתייך לזרם הליטאי. הוא עיתונאי בשבועון "בקהילה", ובעבר עמד בראש גוף פוליטי ששאף לחזק את הקשר בין החרדים והימין האידיאולוגי. עם הכתיבה בגוף ראשון הוא התחיל לפלרטט כשכתב סדרת טורים על תהליך הגמילה הממושך שלו מעישון. הסיגריה, יש לומר, היא מפלט פופולרי בקרב צעירים חרדים המתמודדים עם לחץ וחרדה. פלדמן מספר שאיש צוות בישיבה דתית־לאומית הסביר לו פעם את ההבדלים בין המגזרים: "כאן בישיבה, הוא אמר לי, אף אחד לא מעשן. אסור לעשן. זה איסור הלכתי וסכנה בריאותית. לעומת זאת, לרוב הבחורים יש רישיון נהיגה. בישיבה חרדית זה הפוך – הרוב המוחלט מעשנים, כולל אנשי הצוות והר"מים, אבל לאף אחד אסור שיהיה רישיון נהיגה".
לבסוף לא נותר לו עוד מה לכתוב על הגמילה. "כמה זמן יהודי אחד יכול להיגמל? הייתי אחרי שנה וחצי בלי סיגריות, והעניין ההוא נגמר. ואז אמרתי לעצמי: או שתתחיל לעשן מחדש, או שתנסה לכתוב גם על דברים אחרים. את התודה הגדולה אני חייב לעיתון בקהילה, למו"ל הרב לייבל פפר ולעורכים, כי זה היה בלתי שגרתי: טור חושפני שמדבר על כל הקשיים, העצלות, החרדות, הלחצים המשפחתיים, הישיבה. הכול עבר ניתוח לב פתוח.
"כשרציתי להתחיל לכתוב בסגנון הזה, חיפשתי דוגמה של טור דומה ולא מצאתי. במגזינים המיועדים לנשים חרדיות אפשר למצוא טורים על נושאים 'נשיים' כביכול – התמודדות עם הורות, משק בית, לעיתים נדירות גם קריירה או חברות. גברים כותבים ומדברים על פוליטיקה, אידיאולוגיה, היסטוריה. כותבים תורני. גם אני כתבתי חיבורים תורניים, ובעזרת השם עוד אכתוב. אבל שגבר חרדי יתאר בגוף ראשון את מה שעובר עליו – כן, מפתיע, גם עלינו עוברים דברים – זה לא היה קיים. אני לא מדבר רק על המקובל או המיינסטרים, פשוט לא היה. לנו כביכול אין הורות, קריירה, משק בית".
הספרות היחידה שמדברת עם גברים חרדים על הקשיים היא ספרות תמיכה שמטרתה לחזק את הבחור כדי להפוך אותו למכונת לימוד משוכללת.
"השכפול של חוויות הגבר החרדי עוברת רק דרך סיפורים על גדולי ישראל – על גדלותם העצומה שניכרה כבר מינקותם, ועל היכולת שלהם לנצח את היצר עוד לפני שהיצר הבין שהוא יצר. 'ספרות הבוצין־בוצין' (ביטוי שפירושו פרי משובח עוד מהרגע שהחל לצמוח – א"ב). הבעיות היחידות שניצבות בפני אותם גדולי ישראל בהתהוות הן קשיים חיצוניים, שהם כמובן מתגברים עליהם ולכן הם ראויים להערצה ולחיקוי. אני בטוח שהכול קרה כך בדיוק, אין לי ספק. אבל אצל החברים שלי, שלדעתי היו צריכים להיות גדולי ישראל בעצמם, זה לא עבד. היצר הופיע במינון גדול יותר מהמתואר בסיפורי החפץ חיים, הקשיים היו פנימיים, הלחצים הכריעו. שמנו לב שלא כל החוויות האנושיות שעוברות על המועמדים להיות גדולי ישראל מצוינות בספרים. אולי לא הכניסו הכול".
לטוריו, שזכו להצלחה רבה בקרב הקוראים, הצטרף חשבון בטוויטר, הרשת החברתית המובילה במגזר החרדי. פלדמן משתף בו חוויות מ"מלחמת היצר" שלו, וכותב ברוח סאטירית על אירועי היום. השלב הבא היה הספר החושפני. "האמת היא שאפילו אני הופתעתי מהצורה שבה הוא התקבל. צריך להבין שסדר הדברים בהוצאה לאור של ספר חרדי שונה מאשר במגזר הכללי. כאן לא מוציאים כל ספר. זו לא צנזורה, אבל יש ניטור – בוודאי בספרים שהם לא עלילות מתח או סיפורי צדיקים. הספר שלי ראה אור בהוצאת 'מקרא', שעד אז פרסמה רק ספרים תורניים. זו הפעם הראשונה שהם שולחים את ידם בתחום אחר, ולכן הם ביקשו שרב יעבור על הספר בטרם יודפס. אבא שלי הוא מנהל חיידר ליטאי בבני־ברק, ורבנים נוספים קראו ואישרו".
גם בשיווק הספר היה צעד חריג: רכישתו התאפשרה גם באתר "מקרא", ולא רק בחנויות כמקובל בעולם החרדי. "הספר יצא, ומה שקרה אחר כך בלתי ייאמן. אני מקבל תגובות וטלפונים בכל שעות היום. זו גם תקופת קורונה, ואנשים חשים חרדה על החיים שלהם, חיי ההורים שלהם, האוכל של הילדים. לפעמים הם תקועים בבידוד ומרגישים שהעולם נסע. והם מתקשרים". הוא מראה לי את תוכן ההודעות שקיבל בדוא"ל: סבתות חרדיות שמספרות על התמודדויות נפשיות, עסקנים שפתאום מגוללים את החיים האמיתיים שמאחורי התדמית הצינית, ואפילו רבנים.
"תיארתי לעצמי שבחורי ישיבות ואברכים יתקשרו אליי, אבל בפועל אני מקבל טלפונים מרבנים שמספרים לי על עצמם. מתקשר אליי ראש ישיבה מוכר, לא צעיר, ומדבר איתי במשך שעה על התחושות שיש לו מול כל החיים שלו עד היום. אני לא חושב שמשהו הכין אותי לשיחה כזו. גם אם באיזשהו מקום בראש אני יודע, ואתה יודע, שרבנים כאלה עוברים את אותם הדברים שאנחנו עוברים – יש רצון להאמין שזה אחרת. אבל זה לא אחרת. במובן הזה, הספר אומר דבר גדול יותר ממה שאני בתור הכותב שלו מסוגל לעכל בכלל. עשיתי לעצמי כלל: כל מי שמתקשר אליי ומספר לי על החרדות שלו, אני לגמרי שם. לא כאיש מקצוע, אלא כאדם לאדם. זה כבר שנים ככה בין החברים שלי, אבל מאז שהספר יצא לאור אני מדבר כך עם כולם. אחרי זה נחשוב ביחד איזה איש מקצוע מתאים, אבל בינתיים אנחנו יכולים לדבר".
לשיר עם מלאכים
את הספר הוא סידר כמסע בין בתרי חייו, לא על פי רצף כרונולוגי אלא כאיסוף של אנקדוטות וחוויות. חלקן משנות הילדות בבני־ברק, וחלקן מטיוליו בחו"ל, מתוקף תפקידו כעיתונאי ומתוקף תחביבו כתייר. כשלרשותו אנגלית שבורה של מי שלא למד ליב"ה, השכלה תורנית רחבה שלא שווה הרבה בשדות תעופה צבאיים במדינות ברית המועצות לשעבר, ומספרי טלפון של כמה עסקנים חרדים "לעת צרה", הוא משוטט ברחבי העולם. על גבו הוא נושא את שק החרדות שמאיים להפיל אותו – אבל גם מעניק ממד נוסף לטיול. "אומרים שמלחמות טובות לכלכלה; באותה מידה נוראית ועקמומית, חרדות יכולות להיות טובות לחוויות", אומר פלדמן בזהירות. "הן יוצקות תוכן ושופכות צבע לתשוקות, לשאיפות, לחלומות. אתה לא מזמין אותן, אתה רוצה שילכו, אבל אם כבר המלאכים האלה הגיעו לסוכה, לפחות נשיר משהו ביחד".
יש דברים שלא הכנסת לספר?
"נושא אחד בולט השארתי בחוץ. סיפרתי שאני הולך מדי שבוע לפסיכולוג – אבל השמטתי את הכדורים. אני לוקח ציפרלקס כל יום, ואם קצת קשה, אני מוסיף זאנקס אחד. היום זה כבר נדיר, אבל זה יכול לקרות פעם ב־. למה השמטתי? כי יש גבול. בסוף, אם תחלק את העולם לשמרנים וליברלים, אני בצד השמרן. אני כנראה ימני, קפיטליסט ונוטה להעדיף את מה שקיים. במשך יותר מעשור הרכבתי זוג משקפיים אחד, ולקח לי הרבה מאוד זמן עד שעליתי על כביש שש. ככה זה, שמרן במובן הכי פנאט שיש. ופתאום בספר אני נועז, פורץ, כי ככה החלטתי שחשוב. בכלל, בכל מה שנוגע לחרדות ולטיפול בהן, הבנתי שאין ברירה אלא לתת הזדמנות להתפתחות ולשיטות החדשניות. ובכל זאת, בספר העדפתי ללכת צעד אחד ולא שניים. אם הייתי מספר שאני לוקח כדורים, ייתכן שבמגזר החרדי זה היה מתקבל אחרת. לא שיש כאן סוד – הנה, אני מספר לך ולכל מי שרוצה לשמוע – אבל כשהדברים מודפסים בספר שנמכר בחנויות שיש בהן גם ספרים של ראשונים ואחרונים, זה סיפור אחר. החלטתי מראש שאת הכדורים אני משאיר לספר הבא".
בשנים האחרונות אנחנו פוגשים יצירות כמו "שטיסל" וסדרות אחרות, שפונות לקהל החילוני ומבקשות להציג לו את החרדי־האדם לפני החרדי־האידיאולוג. גם אתה מנסה להעביר מסר דומה?
"זו לא המטרה שלי ולא המטרה של הספר, שפונה לחרדים", ממהר פלדמן להסתייג מההשוואה. "אנחנו יודעים היטב כמה אנחנו בני אדם, ולא צריכים שיספרו לנו. אבל גם אנחנו שוגים לפעמים בהענקת משקל־יתר לסיפור הגדול, וגם אצלנו הניסיון הזה לפעמים מותיר את האדם חסר כוחות בהתמודדות מול מה שקורה בין הציצית לחדרי הלב פנימה".
ובכל זאת, אתה חושב שספר כזה יכול לעניין גם קוראים חילונים?
"יש כאלה, כמה וכמה. חברה אחת מתל־אביב קראה ואחר כך אמרה לי, 'חשבתי שבספר הזה אגלה שגם חרדים הם בני אדם, אבל גיליתי שגם אני בן אדם. הבנתי את עצמי'. אני לא משלה את עצמי שאצור חיבורים וגשרים וכדומה, ויחד עם זאת, הבסיס האנושי חזק מכדי שאתה ואני נוכל לשחק בו. בסוף הוא מנצח".
מאז פרוץ משבר הקורונה, העיתונאים החרדים ממלאים תפקיד כפול: מחד גיסא להזהיר ולדווח פנימה, להתריע מפני זלזול בהנחיות, ומאידך גיסא להגן כלפי חוץ ולהגיב מול גלי השנאה המופנים למגזר. איפה אתה נמצא על פני הרצף הזה?
"אני לא איש הסברה, אבל בתוך עמי אנוכי יושב. אנחנו באירוע מתגלגל שנמשך כבר שנה, והמגזר שלנו משלם מחיר כבד מהרבה בחינות. כמי שמתוקף עבודתו מוצא את עצמו מתחכך עם העולם שבחוץ, אני רואה את השבר החילוני־חרדי, אני חש אותו. בינתיים אני פשוט יושב בצד, מחכה שהקורונה תעבור, ואז נראה איך מטפלים במה שקרה בדרך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
