כשהשחקן מנור חקק קיבל את הטקסט לקראת האודישן לתפקיד אליהו בסדרה "בת השוטר", הוא הרגיש שהוא קורא את סיפור חייו. תפקיד בחור הישיבה, שנקרע בין הרצון להישאר בעולם החרדי לרצון להופיע על במות, כאילו נכתב עליו. למרות שלא נדרש ממנו הרבה כדי להזדהות עם הדמות, הוא החליט לתת את המקסימום ולפתוח את היומנים שכתב בתקופה שהעביר בישיבת ההסדר "מחניים" באפרת. "כל הדיאלוגים של אליהו כאילו נכתבו שם. כל ההתלבטויות, כל חיבוטי הנפש", הוא אומר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחזרה לעתיד: כך משנה הטכנולוגיה את הכלכלה
– נשארים בבית, מבלים במטבח: ט"ו בשבט בימי קורונה
– כשהמשטרה נערכת לתרחיש של מוות, החרדים צריכים לקחת עצמם בידיים
"בת השוטר" היא סדרת מתח לנוער המבוססת על ספר של ליעד שהם. במרכז העלילה נמצאת דמותה של דנה, תלמידת תיכון ברמת־גן שהייתה עדה לרצח של אב הבית בבית הספר, והועברה באמצעות התוכנית להגנת עדים להתגורר בבית חרדי בבני־ברק. שם היא פוגשת את אליהו, אחד מבני הבית. הסדרה משודרת בערוץ TeenNick למנויי yes.
"הייתי נוסע לאודישנים בתל–אביב, שעתיים ורבע לכל כיוון. כשהגעתי החבאתי את הציציות, הכנסתי את הכיפה לתיק, ואף אחד לא ידע שאני בעצם בחור ישיבה"
חקק עצמו אמנם מעולם לא היה חלק מהעולם החרדי, אבל במשך שנים נקרע בין העולם הדתי שממנו בא לעולם המשחק. היום הוא כבר ללא כיפה, אבל מבחינתו הצעד הזה אינו מעיד על התרחקות מהדת. "אנשים חושבים שהורדת כיפה היא הורדת הדת מהחיים שלך, אבל זה לא נכון. אני עדיין הולך עם ציצית, אני שומר שבת, כשרות, מתפלל כל יום", הוא מסביר, "אני לא אוהב את זה שאני צריך למנות מה אני עושה כדי 'לאשר' את הורדת הכיפה. הסיבה לכך שהורדתי אותה היא שלא אהבתי את התיוג הזה. בכל מקום חילוני שהגעתי אליו תמיד עשו ממני 'פרשננו לענייני הלכות וחגים ואומר הדבר־תורה'. אני לא אוהב את הקִטלוג הזה".
ואיפה עובר הגבול שלך כאדם דתי שמתחיל את דרכו בתעשייה?
"יש לי קו אדום לגבי דברים שמוציאים את היהדות כמשהו לא טוב. לא אעשה דברים לא מכבדים כלפי המקום שממנו אני בא ושבו אני חי. וכמובן על עבודה בשבת אין מה לדבר. הייתה כבר הצגה שהתקבלתי אליה והייתה אמורה להציג גם בשבת, אז אין סיכוי שזה יקרה. גם אם משהו לא מתאים לי, אני אומר בצורה מכובדת מאוד שזה לא מתאים".
מאז עלתה הסדרה לאוויר הוא מקבל תגובות מנוער דתי וחרדי שמזדהה עם הדמות שלו. "הרבה צעירים כתבו לי 'אליהו זה אני'. כתב לי מישהו שבמשך שנה למד בסתר תיאטרון. נערה חרדית סיפרה שזרקו אותה מהבית כי היא לא הולכת בדרך שבה רצו שתלך. כך שהסיפור הזה הפך להיות שליחות עבורי. הדמות הזאת היא אני, ויש לי שאיפה זהה – לעבוד את השם באמונה שלי ובאמנות שלי".
חיים סודיים
חקק (20) גדל במשפחה דתית־לאומית בחולון. בתיכון למד בישיבה התיכונית למדעים ולאמנויות בר־אילן בתל־אביב, המקום שלדבריו עיצב את מי שהוא היום. במקביל הוא למד גם תיאטרון במסגרות כלליות. תוך כדי הלימודים כבר שיחק בתפקיד קטן בהצגה "מירל'ה אפרת" בהבימה, אבל לא סיפר על כך בזמן אמת לחבריו. "ילדים יכולים להיות עם מאוד אכזר, לכן לא רציתי לספר ולשתף. החתמתי את מנהל בית הספר על היתר עבודה לתיאטרון, אבל עשיתי את זה בשושו", הוא מספר. "הייתי מסיים את הלימודים בישיבה, יוצא לרוטשילד לכיוון הבימה, ומשם יוצא בהסעות לרחבי הארץ".
בהמשך שיחק בסיטקום "סופשלי". "אז כבר אי אפשר היה להסתיר מהחברים, ומצד שני זה לא תפקיד שהתהדרתי בו יותר מדי", לדבריו.
הייתה חוויית נעורים נוספת שהפכה את חקק לחריג – העובדה שלא התקבל להדרכה בבני עקיבא. "היום זה דבר לצחוק עליו, אבל אז זו הייתה טראומה, הייתי היחיד בשבט שלא נכנס להדרכה. זה הפך את זה לעלבון, סוג של צרעת, אני זוכר שממש התביישתי ולא ידעתי מה אני הולך לעשות. זה גרם לי להבין שעכשיו זה אני לעצמי, ושכנראה מה שלא יקרה שם – יקרה במקומות אחרים. העליתי הילוך בלימודי משחק מול מצלמה, תיאטרון, בהשקעה באודישנים".
כשסיים את הישיבה בחר ללכת לישיבת הסדר, וכשהגיע לישיבת מחניים באפרת חשב שמצא את המקום הנכון. "התאהבתי בישיבה, שנראתה לי מקום מדהים ונראית לי ככה עד היום. אהבתי את הרבנים ואת האנשים שם, היו שם מספר אנשים שנפשי נקשרה בנפשם".
ואז מה קרה?
"בסופו של דבר תלמיד חכם אני לא, זה פשוט לא אני. שמעתי מסביבי מכל עבר שזה המסלול וזו הדרך, אז עשיתי מה שכולם מסביב עשו. כבן בכור גם פחדתי מהצבא, לא ידעתי מה זה, וזה היה סוג של מקום בטוח לפני שאני מתגייס. בסופו של דבר חוויתי שם משבר גדול. זו הייתה תקופה שהרגשתי בה נורא לבד, התבודדתי המון, כתבתי יומנים. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול לקבל החלטות על סמך מה שאנשים יגידו. אחרי חודש וחצי הבנתי שאני לא מתאים למקום, אבל עברו ארבעה חודשים וחצי עד שיצאתי ממנו".
ההבנה שהוא לא נמצא במקום הנכון לו הכתה בו כאשר הוריו הגיעו לישיבה לערב לימוד משותף. "אני הייתי אמור להעביר להורים את הקטע, ובהמשך היינו צריכים ללמוד אותו יחד. ואז אמא שלי אמרה לי, באמצע בית המדרש, 'מנור, נכון שאתה לא באמת פה?'. השיחה התנהלה בלחש כדי לא להפריע לאחרים, אבל כל כך נבהלתי מה'אאוטינג' הזה שאמרתי לה קצת בקול: 'מה פתאום, אני עובר תהליך, אני משתנה, מתפתח'. בסופו של דבר זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה את זה ואמר לי את זה בפנים".
"הייתי היחיד בשבט שלא נכנס להדרכה. זה הפך את זה לעלבון, סוג של צרעת, אני זוכר שממש התביישתי ולא ידעתי מה אני הולך לעשות. זה גרם לי להבין שעכשיו זה אני לעצמי, ושכנראה שמה שלא יקרה שם – יקרה במקומות אחרים. נתתי הילוך בלימודי משחק"
בכל החודשים בישיבה הוא ניהל למעשה חיים כפולים: בבוקר תלמיד ישיבה באפרת, ובצהריים שחקן תל־אביבי שניגש לאודישנים. "אני בן אדם עירוני כל חיי, עובד, לומד ומסתובב בעיר. פתאום קיבלתי שוק, עברתי למקום של שקט מוחלט. אין אורות או רעש. רציתי מאוד שהגמרא תעניין אותי, אבל הלב היה במשחק. המשכתי לקבל זימונים לאודישנים בתל־אביב, וכל אודישן זה להדפיס ולשבת וללמוד לקראתו. זה הפך להיות כל החיים שלי, והכול בסתר. נעלמתי מהישיבה ולא אמרתי לאן. בדיעבד זה לא היה בסדר, אבל פשוט הייתי חייב לצאת לתל־אביב. בכל פעם היו נסיעות של שעתיים ורבע לכל כיוון. לכל מקום הגעתי עם תיק. החבאתי את הציציות, הכנסתי את הכיפה לתיק, ואף אחד לא ידע שאני בעצם בחור ישיבה".
חבר נפש אחד
החיים הכפולים הללו גבו ממנו מחיר נפשי לא פשוט. חקק הרגיש שהוא לא באמת חי את עולם האודישנים התל־אביבי, ומצד שני גם לא את חיי הישיבה, והוא גם חש בודד. "כל החברים שלי משנות התיכון מפוזרים בישיבות אחרות ומכינות, חוץ מכמה בודדים לא היו לי חברים. הרגשתי ממש לבד".
בתוך הבדידות הזאת הוא מצא חבר נפש אחד – דביר שורק, שלימים נרצח בידי מחבלים בגוש עציון. "חבר יקר ואהוב שלי", הוא מכנה אותו. "אי אפשר להבין את החיבור הזה. אני עירוני ושטותניק. דביר היה כולו בחור של עמל בתורה, מלא עדינות ואור בעיניים, בחור שאוהב לכתוב, לגדל ירקות ולטבול במעיין. הוא ראה שקשה לי. היה לנו מעיין באפרת שהיינו טובלים בו, עושים שיחת נפש, חוזרים ולומדים יחד. אני מודה שלא תמיד הבנתי את הלימוד במאה אחוז, אבל זה שמישהו נתן לי את התחושה שאכפת לו ממני, ובא לו לתת לי את תשומת הלב הזאת – זה היה הכי מרגש".
באחד הימים הלחץ הנפשי כמעט הכריע אותו. "לא הצלחתי לדבר, הרגשתי שהכול חונק אותי, הלכתי לרופא והוא אמר שאני עובר התקף חרדה. הייתי לבד, ירדתי במשקל. הרגשתי שאני חי בשני יקומים מקבילים. אין לי מושג מאיפה היה לי האומץ לעשות את זה, וכל הזמן אני חושב מה יקרה אם אתקבל לתפקידים".
"אנשים חושבים שהורדת כיפה היא הורדת הדת מהחיים שלך, אבל זה לא נכון. אני עדיין הולך עם ציצית, אני שומר שבת, כשרות, מתפלל כל יום. אני לא אוהב את זה שאני צריך למנות מה אני עושה, כדי 'לאשר' את הורדת הכיפה"
למסקנה שהוא לא יכול להישאר בישיבה הוא הגיע בליל חנוכה, כשחזר מעוד אודישן בתל־אביב והגיע למפגש בבית הר"מ (רב מחנך, ר"ר) שלו, הרב יוסי פרומן. "באותו יום שיקרתי ואמרתי שאני הולך לרופא, כשבעצם הייתי באודישן. הגעתי למפגש, אני זוכר שכולם מסביבי שרים ואוכלים ולומדים, ואני רק חושב על האודישן. זה הרגע שבו הבנתי שאני לא שם, שאני חייב לעזוב. הסתכלתי על דביר וראיתי שהוא יודע שלא הייתי אצל רופא, הוא ידע שאני משחק ושקשה לי בישיבה. היו לי כמה חודשים קשים ומיוסרים, כל הזמן חינכו אותי שזו הדרך והרגשתי שאני בוגד בכל מה שלימדו אותי".
הוא ידע שעזיבת הישיבה תוביל גם לקטיעת החברות המיוחדת עם שורק. "באיזשהו רגע הבנתי שאם אני חוזר לתל־אביב אני הולך לאבד אדם יקר מאוד, חברות שאם לא הייתי מגיע לאפרת – אין מצב שהיא הייתה נוצרת. כששיתפתי את דביר בזה שאני עוזב, הוא אמר לי: 'אני מאוד־מאוד עצוב, אבל אני מבין שזה מה שצריך לקרות'. הוא השאיר לי בתיק שוקולד ופתק. אין לנו לצערי תמונה משותפת, ומה שנשאר זה רק הפתק. כשנפרדנו אמרתי לו שאולי נעשה חברותא בטלפון, לצערי זה לא קרה בסוף".
חקק עזב את הישיבה בדצמבר 2018, ובאוגוסט 2019 דביר שורק נרצח. הפעם האחרונה שהתראו הייתה חודש וחצי לפני הרצח, כשחקק הגיע לבקר בישיבה. "הוא נראה ממש מאושר, וכך אני משתדל לזכור אותו".
כשחזר הביתה הוא קיווה שעכשיו הדברים יסתדרו. "אמרתי לעצמי 'זהו, עכשיו אני מגשים את החלום', אבל פתאום אני מוצא את עצמי לבד בבית ומבין ששום דבר לא מחכה לי, החלום הגדול דהה לי מול העיניים".
איך ההורים הגיבו כשאמרת להם שאתה עוזב את הישיבה?
"כשהודעתי שאני עוזב הם לא כעסו, אבל כשהגעתי הביתה הם אמרו לי שעשיתי טעות. חזרתי למלצר, וכשההורים שלי הודיעו לצבא שאני מתגייס ניסיתי רק לדחות את הגיוס, ואמא שלי ראתה אותי רק ממלצר כל היום ולא מתקדם, וזה אכזב אותה. בסופו של דבר אמא שלי צרחה מאושר כשהודעתי לה שהתקבלתי ל'בת השוטר'. היא ואבא שלי פשוט לא האמינו כמה הסיפורים של אליהו ושלי דומים".
מרחק נגיעה
לאט־לאט החלו הדברים להסתדר. חקק החל לשרת כרכז גיוס חרדים בחיל האוויר, וגם שם פגש באנשים שמהלכים בין הקווים. "עבדתי עם חבר'ה חרדים, חלקם נזרקו מהבית כשהודיעו שהם מתגייסים. היה מרגש לראות אנשים שהולכים עם השאיפה והחלום שלהם, ועצוב לגלות שהמשפחה שלהם לא איתם. הם אנשים שעושים הקרבה משמעותית".
תוך כדי השירות, הסוכנת שלו, חני שלום, הפנתה אותו לאודישן לתפקיד אליהו ב"בת השוטר". "קראתי את תיאור התפקיד של אליהו, ישבתי וקראתי סצנה ופרטים על הסדרה, ובכל שלב קיבלתי תחושות מטורפות בבטן. כשאליהו אומר 'אני לא יכול לעזוב את הישיבה', הרגשתי שזה לגמרי הסיפור שלי".
כשקיבל את התפקיד, הוא ידע שיעשה הכול כדי להצליח. "אפילו שמרתי נגיעה לצורך התפקיד, למרות שאני לא מקפיד על כך. שלושה וחצי חודשים שמרתי על זה, כדי להרגיש כמו אליהו. היחס שלי לאנשים נהיה אחר, הדיבור, גידלתי פאות – ממש עשיתי הכול כדי להיות אליהו".
את הכיפה הוריד לא מזמן, אבל כאמור, בעיניו הסממן החיצוני הזה לא הרחיק אותו מהדת. אולי אפילו להפך. "לא פשוט להיות אדם מאמין במקומות האלו. לא פשוט להיות יהודי שומר מצוות באופן כללי, ובאופן פרטי לא פשוט להיות יהודי שומר מצוות בעבודה כזו. ב־99 אחוזים מהמקומות שלמדתי בהם תיאטרון, אמנות או שעבדתי בהם כשחקן, הייתי האדם הדתי היחיד. תמיד, אגב, הלכתי עם כיפה. רק באודישנים הורדתי, כדי שלא יפסלו אותי בגלל זה.
"הרבה צעירים כתבו לי 'אליהו זה אני'. כתב לי מישהו שבמשך שנה למד בסתר תיאטרון. נערה חרדית סיפרה שזרקו אותה מהבית כי היא לא הולכת בדרך שבה רצו שתלך. הסדרה הזו הפכה לשליחות עבורי"
"הדבר הכי מעניין שקרה מהרגע שהורדתי את הכיפה הוא שאני מדבר הרבה יותר על היהדות בכלל, ועל היהדות שלי בפרט. הרבה יותר ממה שאי פעם דיברתי. אני עוסק בה יותר, מעלה אותה לשיח, חוקר אותה, לא מפחד ממנה, לא מפחד לדבר עליה. סוג של אפקט הפוך".
הקורונה גרמה להקצנת הקיטוב בין המגזר החרדי לחילוני. אתה מרגיש שהסדרה שותפה בתיקון?
"כן. אני מקבל המון תגובות מצופים שחלקם בפעם הראשונה נחשפים לעולם החרדי, ולא דרך הכותרות בחדשות. יש הרבה חרדים שמזדהים עם חילונים וגם ההפך. זה שמדובר בחבר'ה צעירים סייע לתחושת ההזדהות, ולבבות נפתחו. מישהו כתב לי שאחרי הקורונה הוא נוסע לבקר בבני־ברק, הוא רוצה להכיר את העולם החרדי. זה ממש מחמם את הלב וזה חשוב מאוד".
מה הלאה?
"אני רוצה מאוד לעשות קולנוע, ואני עובד קשה בשביל זה. יש הרבה דברים על הפרק, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. מאחורי כל דבר יש עבודה קשה, על כל תפקיד יש המון מתמודדים. המטרה בסוף היא לעשות את הדברים באופן כן והכי טוב, רק ככה אפשר להצליח".
