מותו של כוכב הטרנזיסטור

ביום האחרון של ינואר 1991 הקהילה המדעית הרכינה ראש. הידיעה על לכתו של ג'ון ברדין, שמת מהתקף לב בגיל 83 בבית החולים בבוסטון, קיבלה מקום של כבוד בעיתונים, גם כשהם עקבו באדיקות אחר התקיפות בעיראק. כל מי שהכיר את פועלו של הפיזיקאי האמריקני או עבד לצידו, שקע בתוגה. בחוגי המדע דיברו על גאון ברמתו של אלברט איינשטיין, סובביו תיארו איש צנוע, טוב לב, חרוץ וישר. "כל מבנה התרבות האנושית תלוי בטכנולוגיות של ג'ון ברדין", אמר פעם ניק הולוניאק, תלמידו שקנה את עולמו בעצמו כשהמציא את נורת הלד. "אי אפשר לאמוד את מספר האנשים שברדין השפיע על חייהם. הוא לא סתם גיבור, הוא גיבור מעבר ליכולת התפיסה שלנו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגיבורים האלמונים שהקימו את המדינה יוצאים מהצללים
– לא מייבשים: הפירות שהישראלים הכי אוהבים
– הסמטאות האפלות של יצירת המדבקות המונפשות

ברדין זכה בפרס נובל לפיזיקה פעמיים – האדם היחיד שעשה זאת עד כה – אבל שמו נודע ברבים בעיקר בגלל הפיתוח שהניב צוות משולש אחד במעבדות בל בניו־ג'רזי. אחרי מלחמת העולם השנייה התבקשו ויליאם שוקלי, וולטר בראטיין וג'ון ברדין להתמודד עם אחת הבעיות שטרדו את עולם האלקטרוניקה: מגבלותיהן של שפופרות הריק. השפופרות שהעבירו בתוכן זרם חשמלי הפכו למרכיב מרכזי במכשירים אלקטרוניים, וככל שהתרחב השימוש בהן, התגלו חסרונותיהן: גודלן, החום שהפיצו, עלות החשמל שהפעיל אותן, נטייתן להתקלקל במהירות ושבירותן. כל אלה הפכו את השפופרות לבעייתיות מאוד בשימוש תדיר. שוקלי, שכבר היה פיזיקאי מבריק בעל שם במעבדות בל, נקרא לנהל צוות שיחפש אחר תחליף. החברים שקדו על חקר חומרים מוליכים למחצה, וניסו למצוא את הפתרון במחוזות האלה. בעמל רב מאוד הם הצליחו לייצר רכיב אלקטרוני חלופי, ובסוף 1947 הציגו אותו בפני בכירי החברה. השלושה חיברו את הרכיב למיקרופון ולרמקול, והדגימו איך עוצמת הקול גדלה. ההתלהבות הייתה רבה. בהמשך נערכה הצבעה מסודרת בין כל מהנדסי המעבדות, כדי להחליט איך לקרוא להמצאה המהפכנית. רשימת הצעות נכתבה על דף, והשם שנבחר ברוב קולות היה "טרנזיסטור".

עוד כמה שנים וניסיונות חלפו לפני שהטרנזיסטור הושמש לתעשייה, והחל לשנות את העולם האלקטרוני מן הקצה אל הקצה. רבים מהמכשירים האלקטרוניים התכווצו, הודות למידותיו הצנומות. ייצור המוני מזער גם את עלות הטרנזיסטור עד שהייתה כמעט אפסית לכל יחידה, והיכולת לבנות מעגלים משולבים הרחיבה את מניפת היישומים. למעשה, עולם התקשורת ומהפכת המחשב חבים לטרנזיסטור את התקדמותם האדירה. לא בכדי זכו שלושת הממציאים בפרס נובל לפיזיקה כבר ב־1956. "ידעתי שהטרנזיסטור חשוב, אבל מעולם לא חזיתי את המהפכה שהוא יחולל בעולם האלקטרוניקה", אמר פעם ברדין.

רוחות רעות שנשבו במערכת היחסים – בעיקר מכיוונו של שוקלי, שסבר שהתהילה נגזלה ממנו – גרמו לשלישייה להתפרק. ברדין המשיך לבלות במעבדה, הפעם באוניברסיטת אילינוי. על מחקריו שעסקו בתיאוריית מוליכות־העל הוענק לו שוב פרס נובל. "אתה חייב להאמין בהתמדה – לפעמים היא משתלמת", אמר ברדין, כמי שהקדיש עשרים שנות עבודה לנושא הזה. גם הפעם זכה בפרס בשלישייה, עם שניים מתלמידיו. בניו־יורק טיימס סופר שברדין כמעט החמיץ את חגיגות פתיחת השמפניה לכבוד זכייתו השנייה, וזאת דווקא בגלל המצאתו הראשונה, שכנראה התקשתה לפרגן: הפיזיקאי לא הצליח לפתוח את דלת המוסך, שהופעלה בשלט אלקטרוני. לבסוף נאלצו עמיתיו לשלוח מכונית שתיקח אותו לקמפוס.

רמקול אצטדיון

אחד היישומים הפופולריים ביותר שצמחו הודות לפיתוח הטרנזיסטור היה הרדיו־טרנזיסטור: מכשיר קטן המאפשר להאזין לשידורי הרדיו גם מחוץ לבית. בגלל תפוצתו הרבה, בתודעה הציבורית "טרנזיסטור" הוא שמו של אותו מכשיר רדיו נייד, ולא של הטכנולוגיה שהוא מבוסס עליה. בשנות החמישים והשישים נראו בישראל הצעירה יותר ויותר אנשים נושאים בידיהם חפץ כזה. "לאלה שימי סגריר גורמים להם דיכאון: טרנזיסטור פעוט המוצמד לידית המטרייה ומוזן בסוללת 3 וולט זעירה, ידית המטרייה והתומכות משמשים לאנטנה כדי להבטיח קליטה טובה ככל האפשר", נכתב בפרסומת במעריב בסתיו של שנת 1964.

הזמינות והקלות אפשרו שינויים בהרגלי צריכת התקשורת. לא עוד משפחה שלמה שיושבת רכונה בסלון סביב מכשיר אחד גדול, אלא כמה מכשירים קטנים שמאפשרים לכל אחד להאזין לתכנים לפי טעמו. העידן הרב־ערוצי קיבל דחיפה עצומה. אפילו עדרי הכבשים חשו במהפכה. "גלגלי המכוניות דוחקים בימינו את רגלי הסוסים, והטרנזיסטורים דוחקים את החלילים מידי הרועים", נכתב בעיתון הצופה באוגוסט של שנת 1960. "אכן גם לענף המרעה, העטוף עדיין ברומנטיקה, חדרו חידושי הזמן. בשדות מושב מולדת הופיע בימים אלה עדר גדול של כבשים. הכבשים הלכו בטור ארוך כמו אבות אבותיהם מימים ימימה, ואחריהם צעד רועה צעיר שזוף פנים ופזור שערות — בלי חליל. הרועה אחז בידו האחת מקל רועים, ובאחרת — רדיו טרנזיסטור".

עוד משהו שהשתנה לבלי הכר הודות למכשיר הרדיו הקטן היה עולם הפשע. לצד מודעות השבת אבדה של מכשירים שנשכחו, דיווחים על גנבת מכשירי טרנזיסטור היו עניין שבשגרה בעיתונות הישראלית: "נער בן 11 גילה עוז וחוש אזרחות למופת כאשר רדף אחרי ילד שגנב טרנזיסטור והוציאו מידיו" (מעריב, 1965); "הציג עצמו כדוקטור וקיבל טרנזיסטור" (חרות, 1962); "ראדיו טרנזיסטור שנגנב לפני ימים מספר נמצא אתמול על ידי משטרת אור־יהודה בארון קודש של צריף בית כנסת" (מעריב, 1963); וגם "חבלן משטרה חשוד בגנבת טרנזיסטור" (מעריב, 1978). במקרה האחרון היה זה טרנזיסטור שנשכח במקום כלשהו, ועורר את חשדו של אזרח אחראי. החבלן שהגיע לבחון את החפץ החשוד, גילה שזהו טרנזיסטור משובח: "במקום להביא למטה המשטרה את הטרנזיסטור החדש שמצא, הוא נטל את הטרנזיסטור לעצמו — ובמקומו הביא מביתו טרנזיסטור קטן, מיושן ומקולקל ודיווח עליו כעל החפץ החשוד שנמצא", כך נכתב בעיתון.

לילדים ארבה גם סכנה דומה לזו שמזמנים היום המכשירים הסלולריים: תכנים בלתי מפוקחים. הצעירים היו יכולים לשמוע ביטלס ואלביס בלא ידיעת הוריהם, שהעדיפו אקורדיון ולהקות צבאיות. בעיתון "מעריב לילדים" סיפר דודו פישר כעבור שנים על חוויותיו מישיבת נחלים: "אסור היה אז להחזיק טרנזיסטור, ואני בלי מצעד הפזמונים לא יכולתי לחיות. בחשאי הפרתי את המשמעת". פישר נשלח כעונש לישיבת הכותל, אבל לא חדל מעשות רע: "כעבור תקופה קצרה גם שם קניתי לי טרנזיסטור והמשכתי להאזין לשירי החטא כשאני מדביק גם את שאר האברכים".

הרדיו־טרנזיסטור הפך למוצר צריכה בסיסי. מודעות על מכירת מכשירים ועל שירותי תיקונים מילאו את העיתונים. להמיית מגרשי הכדורגל נוסף רעש חדש: "כאשר בשנות השבעים החלו לשדר את התוכנית 'שירים ושערים', היה אפשר לשמוע את התוכנית כמעט בכל מקום ביום שבת בצהריים, וכמעט כל מי שהלך לאצטדיון נשא עמו טרנזיסטור קטן כדי להיות מעודכן במתרחש במגרשים האחרים, עד שהאצטדיון היה כרמקול ענק אחד", נכתב בקבוצת נוסטלגיה בפייסבוק.

העשורים האחרונים הביאו עמם את מהפכת האינטרנט, הזרמת התוכן ומכשירי הסלולר, ושינו לגמרי את אופן צריכת התקשורת. נדמה היה שהספרים ייעלמו ושהרדיו ידעך, אבל עם הספר ממשיך לרכוש ספרים והרדיו ניצל מטלפי תהפוכות הטכנולוגיה, גם כשהגירויים אינסופיים. והטרנזיסטור? עדיין כאן, אם תהיתם. הוא פופולרי פחות מבעבר, אבל הוא גם לא מוצר לאספנים: רשתות השיווק והאלקטרוניקה ממשיכות למכור אותו, ובמחירים נאים. הגנבים, עם זאת, פנו כנראה לנתיבים אחרים.