המשימה: להציל חמור
דרגת סיכון: חמורה
המשתתפים: דוד ומשה, סינתיה, מרפי, ג'ודי ושאר דיירי החווה
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מותו של כוכב הטרנזיסטור
– אל תילחמו בגלים: בגלל שמרנות, בן-גוריון נשאר נמל
– "החטא הקדמון של הפילנתרופיה הוא החשיבה שלעמותה אסור לייצר רווח"
משה ודוד הגיעו למושב בהפרש של שלושה ימים זה מזה, ומרגע שנפגשו נפש משה נקשרה בנפש דוד. מספרים לי כאן שהם לא נפרדים – שותים יחד, אוכלים יחד, ישנים יחד, באים לליטוף ביחד. גם עכשיו, במקלט רחב הידיים שהקימו למענם בגן יאשיה, מציצים שני ראשים שחורים צמודים מעבר לגדר. משה ודוד – מסגירים תגי השם על הצוואר – לא נפרדים גם כשהמתנדב שהגיע לביקור שולף לעברם תפוחים שהביא מהשרון. "בין חמורים יש אנרגיות, חיבור בלתי נתפס, משהו שהוא מעלינו, והסיפור היפה של משה ודוד ממחיש את זה", אומרת לי קרן דוסטר, עובדת בית המחסה לחמורים.
מאיפה אספתם אותם?
"דוד שוטט באזור ירושלים, הוא היה רזה מאוד, ממש בתת־משקל. משה נמצא שלושה ימים אחריו בדרום, ליד כביש מהיר, מסתובב במעגלים סביב אמא שלו – היא כנראה נפגעה ממכונית ומתה. כשהם הגיעו לפה שניהם היו בבידוד ודי מהר החלטנו לקשר ביניהם. משה עבר לתא של דוד ומאותו רגע הם הפכו לאחים. זו אחת התכונות הכי יפות של חמורים, היכולת שלהם להתחבר, היא ממש מצילה אותם ממצוקה. אגב, דוד קצת יותר מבוגר וגם הרבה יותר קשוח. בהתחלה הוא היה חשדן ומרוחק ודי אגרסיבי, ומשה – מושי אנחנו קוראים לו – בדיוק ההפך. אני חושבת שהחיבור ביניהם ריכך מאוד את דוד. היום הוא כבר נותן לנו להתקרב אליו ואין שום בעיה. את יודעת, אנחנו אף פעם לא נדע מה בדיוק עברו החמורים האלה לפני שהם הגיעו לכאן".
כבר עשרים שנה מצילה עמותת "Safe Haven for Donkeys בישראל" חמורים מרחבי המזרח התיכון. גם בעלי חיים אחרים נעזרים לפעמים בעמותה, סניף מקומי של ארגון בינלאומי, אבל 210 החמורים שמשחקים לצידי ביום מהביל במושב הם המוקד.
בואו נדבר רגע על חמורים: לא קל להיות חמור. מעבר להיותו סנג'ר של סחיבת משאות, חמור סוחב עליו בעיה תדמיתית קשה. הוא לא נהנה מהקלאסה והאצילות שמייחסים לאחיו במשפחת הסוסיים – ולא פלא שסוס צוהל וחמור נוער, רק אומרת. מקומו של החמור בשרשרת המזון התודעתית הפך אותו לבעל חיים שקוף, והוא סופג לא מעט פה בארץ, בשטחי ישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, מנוצל באופן מחפיר ומגיע למצבים קשים. חברי העמותה מקבלים דיווח או פוקחים עיניים, ומגיעים לאן שצריך כדי להושיע.
"כל החמורים שהגיעו לכאן מפתיחת החווה ועד היום עברו התעללות או הזנחה שגובלת בהתעללות. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים איפה הם היו, אנחנו פוגשים אותם בדרך כשהם משוטטים ורואים עליהם את הסימנים של מה שחוו. אנשים מדווחים לנו ואנחנו משנעים אותם לפה. הם מגיעים ועוברים תהליך מסודר – וטרינר מגיע לבדוק אותם וכל אחד יקבל את מה שמתאים לו – חיסונים, טיפולים רפואיים. הם מקבלים כל מה שהם צריכים, והם חוזרים להיות חמורים".
למה זה קורה לדעתך? אנשים לא אוהבים חמורים?
"קודם כול זה עניין של חינוך. מה אנחנו באמת יודעים על חמורים? גם אם לא תמיד בזדון, אנשים מחזיקים חמורים באופן בעייתי – קושרים אותם ברגליים והם לא יכולים לזוז, אין לידם מקור מים, דורשים מהם לשאת משקל כבד, לסחוב בעלייה, להוביל עגלה – תביעות אינטנסיביות לעומת הצרכים שמספקים להם. יש להם מבנה ואנטומיה שיכולים לעמוד בזה, אבל הגוף הזה צריך שיתייחסו אליו כמו שצריך, וזה אומר טיפול וטרינרי ואוכל ומים ותחזוקה שוטפת. זו חיה שצריכה שיתייחסו אליה בדיוק באותו כבוד שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, ואם נתבע ממנה עוד ועוד היא תקרוס או תברח. במקרים האלה אנחנו נכנסים לתמונה. חמור הוא חיה שכמעט לא תפגין סבל. זה אחד הדברים שעובדים נגדה, כי צריך עיניים מאוד מיומנות לקלוט את זה".
גם בעיניים לא ממש מיומנות אני קולטת את סינתיה, אתון אפרפרה וחביבה שמסתכלת עלינו בעין אחת. היא הגיעה לכאן עם עין נפוחה ומזוהמת, קיבלה טיפול וטרינרי בהול ולמרות זאת איבדה את העין. ילד קטן לא מפסיק להסתכל עליה, ושואל את קרן מה קרה לה. בכלל, קשה להשלים משפט בלי שיקטעו אותנו. סבא חביב עם נכדים, שתי פנסיונריות סקרניות שבמקרה שמעו על המקום, או עוד מתנדב מתעניין, כולם עם שקית תפוחה מלאה בירקות ופירות שהכינו לחבר'ה. אחת הגיעה מהרצליה עם סלסילת ביכורים: מלאי תפוחים ואפרסקים. אחר גר כאן בעמק חפר, והביא שזיפים שאסף. ובמקום הראשון: גזרים. הרבה גזרים. אנשים אוספים במהלך השבוע ונוסעים עם השלל לבית המחסה.
קרן עוצרת להודות להם וגם לתת הנחיות: "הייתי מעדיפה בכל הכנות שתשאירו את זה לצוות שלנו. הוא יאכיל אותם בזמן שאנחנו מטפלים בהם. כי פשוט יש היום המון מבקרים וכולם עם גזר, הם כבר מפונקים. בעיקרון זה בסדר לזרוק להם מעבר לגדר. כשאתם מלטפים אותם חשוב שזה יהיה רק מהמצח והלאה, ושתשמרו על ערנות". לי היא מסבירה שחמור שסבל התעללות עלול להרגיש מאוים.
תגידי, מה לך ולחמורים?
"אני נמצאת בתחום בעלי החיים כבר שנים. זה לא היה מקור הפרנסה שלי אבל תמיד התעסקתי ברווחה ובזכויות בעלי חיים. אני טבעונית, את יודעת, אוהבת חיות. היה טבעי לי לעשות את הקישור בין מה שחשוב לי ומה שאני רוצה לקדם ובין העבודה שאני מתפרנסת ממנה. זו נראית לי זכות אדירה לחבר מחדש בין אנשים וחמורים. אני חושבת שאכפתיות ולב פתוח הם משהו שצריך בכלל בחיים, בטח אצל בעלי חיים, בטח ובטח אצל חמורים. לכל בעל חיים צריך להתחבר מחדש, ולמרות שאני כבר למעלה משנה כאן אני עדיין לומדת אותם. הווטרינרים הכי ותיקים שעובדים איתי יגידו לך שכולנו עדיין לומדים".
אנחנו יושבות על ספסל במשק בן 12 דונם שנשכר למען המטרה. לידנו מאחורי הגדר כמה חמורים משחקים, דוד ומושי לא משים זה מזה, חמור שחור שוכב על הרצפה. סבתא מלווה בנכד שואלת בשמו מה קרה לחמור. "אה זה מרפי, יכול להיות שהוא סתם נח, הוא אוהב את השמש. אל דאגה, היה פה צוות היום בבוקר ולא ידוע לי על כל בעיה", אומרת דוסטר.
היא בת 30, תושבת יפו, מגיעה לכאן מדי יום למעט יום בשבוע שהיא מקדישה ללימודי טיפול בתחום הפסיכולוגיה החיובית. את שנות ילדותה העבירה רחוק מכאן, בקיבוץ סופה בעוטף עזה. "התעסקתי בחקלאות כל החיים, ממש מאז שאני זוכרת את עצמי. עבדתי בגד"ש של ירקות שורש – בטטות, בצל, תפוחי אדמה. התעסקתי גם בתחום הקנביס הרפואי – התחלתי מלמטה, כמו צמח, עד שהגעתי למעלה, ואז בעזרת חבר טוב מהתיכון שעבד פה הגעתי לבית המחסה".
ואת פה כדי להישאר?
"בטח, אי אפשר אחרת, ואי אפשר לא להתאהב. חמורים נאמנים מאוד, וברגע שיש קשר איתם הם באים אליי, אני אפילו לא צריכה לקרוא להם לטיפולים כי הם כבר מכירים אותי. הם גם חכמים רגשית. יכולת הקבלה שלהם את השונה מרגשת, פשוט צריך להסתכל עליהם מהצד וללמוד מהם".
גם החמורים פה כדי להישאר: זאת לא תחנת מעבר. "אנחנו הבית. במקרים נדירים מאוד הם יוצאים למשפחות מאמצות, רק אם יש באפשרותן לספק את כל הצרכים ואת הרקע", היא אומרת. אבל מכיוון שהעמותה ניזונה מתרומות, כל אחד יכול לאמץ לעצמו וירטואלית חמור בתרומה בסך 160 שקל: החמור יזכה בטיפולי שיניים, בתחזוקה ובהסעדה, והתורם יכול לבוא עם חבריו או משפחתו ולבקר את המאומץ.
תגידי, במבט מרחוק את יכולה לזהות את החמורים, ולומר לי מי זה מי?
"לא את כל המאתיים, אבל עובדים על זה. הנה שם זו אן, לידה זאת רוקי, הגבוהה זאת ג׳ודי שהיא אמא של ג׳וני, הלבן שאת רואה שם מאחור. אגב, אין פה המלטות: כל הזכרים מסורסים, אז זה לא היריון שקרה פה, הוא הגיע בהפתעה. גם גלי שאת רואה שם אוכלת, הגיעה לפה ברחם ונולדה פה, וגם פיטוניה, שכבר נפטרה לצערי".
יש כאן מישהו שאת קשורה אליו במיוחד?
"השתגעת? מה פתאום, שלא ישמעו אותי. לכולם אני קשורה, לכל אחד יש קסם משלו".
מאז ראשית המהפכה החקלאית מנסה האדם לביית מיני בר, כלומר לרתום צמחים ובעלי חיים לצרכיו, אבל מה שהצליח אז פחות מצליח היום. במאות השנים האחרונות לא הצליח האדם לביית מין חדש כלשהו. באוניברסיטת תל־אביב הצליחו לחשוף טפח בסוגיה. צמחים שבויתו בהצלחה מורישים לצאצאיהם יותר מסט אחד של כרומוזומים לשכפל באמצעותו את הגנום. במחקר התל־אביבי פותח אלגוריתם שמזהה אילו צמחים עברו שכפול גנטי במהלך האבולוציה. כאשר הוצלבו הנתונים עם רשימת צמחים, התגלה שכ־30 אחוזים מהמינים שהאדם ביית בהצלחה – כמו חיטה, תפוח אדמה, קפה, תותים, כותנה ועוד – עברו הכפלה גנומית, בשכיחות גבוהה בהשוואה לצמחי הבר. נראה שריבוי הכרומוזומים אפשר לאדם לשחק עם התכונות של הצמח ולהפיק מהם את המיטב. אולי כאן טמון הפוטנציאל לביות מינים בעתיד.
לא רק בני אדם סובלים מבעיות שיניים. גם כלבים, חתולים, חמורים ושאר בעלי שיניים נפרדים מסכום נאה מפעם לפעם כדי לטפל בשיניים. אצל סוסים השיניים לא משמשות רק לאכילה: הן יכולות ללמד הרבה על גילו של בעליהן. הן גדלות במשך כל חייו, מה שכמובן מייצר בעיות ללא הרף ומסביר את ההיסטוריה הארוכה של רפואת השיניים של הסוסים. לפני שנתיים וחצי דווח בכתב העת PNAS על הממצא העתיק ביותר בתחום: בגולגולות סוסים שנמצאו במונגוליה, המתוארכות לשנת 1150 לפני הספירה, נמצאו סימנים לניסיונות לעקור שן חלב של סוס ולתקן צמיחה של שן אחרת. הסוסים השתייכו לעם נוודים מונגולי שהסוסים תפסו מקום מרכזי בחיי היומיום שלו, ולכן השמירה על בריאותם הייתה קריטית.
