הבית של פרופ' אלישע קימרון נמצא בקצה רחוב צפון תל־אביבי שקט הפונה אל הים. התחושה במרפסת היא של שלווה פריפריאלית בתוך האזור המבוקש במדינה. בין הבית לבין קו החוף מפריד מסלול 03, שממנו ממריאים ונוחתים המטוסים בשדה דב. אבל כל זה זמני: בעוד כעשור או שניים הנוף ייעלם עם השדה, מגדלי ענק יצמחו כאן כפטריות אחרי הגשם, והבית של קימרון יהפוך לעוד נכס בתוך מרכז אורבני צפוף ושוקק. כבר עכשיו אפשר לדמיין את "לפני" מול "אחרי".
ההיסטוריה, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה שמשתנות מול העיניים הן מוקד ההתעניינות המקצועית של הפרופסור, שהקדיש את חייו לחקר המגילות הגנוזות ויוכתר ביום העצמאות הקרוב כחתן פרס ישראל במדעי היהדות. קימרון (75) הוא לשונאי, והמפגש שלו עם המגילות התחיל בכלל בחקר הדקדוק והשפה שלהן. פיסות הקלף בנות אלפי השנים חשפו אותו לאחד הפרקים המרתקים במטמורפוזות שעבר עם ישראל, והקימו לחיים עידן תרבותי שייראה זר ומוזר ליהודי בן־זמננו, המכיר בעיקר את עולמם של חז"ל. הספרים שהוציא הם עבודת נמלים אינסופית, מאבק על פיצוח כל תג ופסיק במגילות, גם אלו שיד הזמן אכלה בהן בכל פה וקשה היה להאמין שניתן עוד לשחזר את הכתוב בהן.
לפני כמעט ארבעה עשורים היה קימרון לחוקר היהודי והישראלי הראשון שהשתלב בצוות הממונה על מחקר מגילות מדבר יהודה ופרסומן. פרופ' ג'ון סטרגנל מאוניברסיטת הרווארד הזמין אותו להשתתף בההדרה ובפרסום של הטקסט מ"מגילת מקצת מעשי התורה". "פרופ' סטרגנל, תיאולוג בכיר שידע הרבה שפות וחקר כתבי קודש, פנה אליי בגלל המומחיות שלי בעברית עתיקה", מספר קימרון. "סטרגנל עצמו היה אדם שנוא בעולם המחקר: הוא היה שתיין והואשם באנטישמיות. האמת היא שהוא שנא את היהדות, אך לא את היהודים. הוא הודה בפירוש שהוא לא אוהב את היהדות כי היא גורמת ליהודים להתבצר בעמדות שלהם, ואם היהודים לא יכירו בישו, הבשורה הנוצרית לא תתגשם. אותי הוא הכניס למחקר מחוסר ברירה, כי הצוות שלו התקשה להתקדם בגלל פערי השפה והידע. יש למשל מגילה בשם 'סרך היחד', שעוסקת בתקנון החיים בכתות של מדבר יהודה. האנשים שעסקו בה לא ידעו עברית לעומק, ותרגמו את המילים בצורה די שטחית בלי להבין את התוכן. גיליתי שלפעמים קל לי יותר להבין את הטקסט המקורי מאשר את התרגומים שלהם.
"כשנחשפתי למגילת 'מקצת מעשי התורה', התרגשתי מאוד. אמרתי לסטרגנל שמדובר בטקסט חשוב ביותר, כי יש בו מקבילות למשנה שכתבו חז"ל, רק מהצד השני. צריך לזכור שאין לנו בכלל טקסטים יהודיים מאותה תקופה, וזה כמעט התיעוד היחיד שלה. כשחקרתי את הטקסט הבנתי שהוא מרכז את עיקרי המחלוקות בין הקבוצות ביהדות של סוף ימי הבית השני".
כך התגלתה לנגד עיניו מציאות חלופית שהתקיימה בארץ ישראל. "נסה לדמיין איך חיים היהודים המקראים בתקופה הזו", הוא אומר. "'האיסיים' זה שם שנותנים להם מבחוץ בני השבטים האחרים; הם קוראים לעצמם 'אנשי התורה', 'אנשי היחד' או 'החבורה', ולפעמים סתם 'ישראל' או 'יהודה'. הם מביטים בבוז על המגזרים האחרים. הצדוקים, שהיו שכבת הכוהנים האריסטוקרטית של ירושלים, נתפסים בעיניהם כמושחתים הרודפים אחר מנעמי החיים, מתבוללים בתרבות היוונית ומבקשים עושר וכבוד. היהודים המקראים מכנים אותם 'אפרים', ביטוי בעל קונוטציות שליליות בנבואות הושע. את הפרושים – הפלג הגדול ביותר בעם היהודי, וזה שמחזיק בסמכות החקיקה, בצבא ובכוח השלטוני – הם מכנים 'מנשה'. הכוהן הגדול של האיסיים מתואר בפיהם כמי שאלוהים גילה לו את רזי הנבואה ואת סודות העתיד, ואילו למנהיג הפרושים הם קוראים 'הכוהן הרשע'.
"חז"ל מבחינתם מנסים להשתלט על התורה האלוהית ולשכתב אותה כרצונם. מה כתוב במסכת אבות? 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה'. שמת לב שדילגו כאן על מעמד הכוהנים, ששלט בירושלים לאורך רוב ימי הבית השני? האיסיים רואים בתורה שבעל פה זיוף שיצרו חז"ל. בעיניהם זו לא התורה שנמסרה מדור לדור, אלא ניסיון לחתור תחת המקור האלוהי ולהחליף אותו בפרשנות אנושית".
אז זה מאבק על פרשנות התורה, או מאבק על השלטון?
"הדברים מחוברים. מהוויכוח בשאלה מהי התורה המחייבת, האם זו שבכתב או זו שבעל פה, נגזרת השאלה מי ישלוט. האיסיים רואים את רדיפת הממון הקיימת בירושלים, ואומרים: יש כאן חברה משוגעת, מטורפת ומושחתת, שבוגדת לא רק בערכים סוציאליים־חברתיים, אלא גם בחיי הברית שדרשה התורה. הם רצו חברה מושלמת, והיו מוכנים לסבול רדיפות קשות מצד הפרושים בגין העמדות שלהם.
"יש לדרמות הללו תיעוד חיצוני אצל יוספוס. הוא כותב שבתקופתו היהודים התחלקו לשלוש כתות, ומקדיש כמה עמודים לתיאור חיי האיסיים. ביום הקדוש לפי חשבונם, יום הכיפורים בלוח השנה שלהם, ניסו לחסל להם את הכוהן הגדול – 'מורה צדק' – במקום הגלות שלו בקומראן. מדובר בתקופה שבה היהודים חיים תחת שלטון רומי, ואין להם סמכות להוציא להורג. אבל אדם אחד אפשר לחסל, ואם הוא המנהיג של הכת היריבה, יש לזה משמעות עצומה. כך שהמאבק היה לא רק תיאולוגי, אלא ממשי ואלים".
נס רוקפלר
פרופ' קימרון הוא איש שיחה נעים ולבבי. לו ולשרה אשתו יש בת ושני בנים, 17 נכדים ושני נינים. אחת מבנותיו מתגוררת עם עשרת ילדיה ביישוב מעון שבדרום הר חברון.
לפני שבועות אחדים התקשר אליו שר החינוך נפתלי בנט, לבשר לו על זכייתו בפרס ישראל. כשאני מברך אותו ב"מזל טוב", שרה מעירה: "זה לא מזל, אלו שנים ארוכות של עבודה קשה". "אני התרגשתי מאוד משיחת הטלפון ודי הופתעתי", אומר בעלה, "היא דווקא ציפתה להודעה הזו".
הוא נולד בתל־אביב להורים יוצאי פולין. ילדותו עברה עליו בהרצליה, בחניתה ובקריית־גת. הוא למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון במקרא ובלשון עברית, ולתואר שני בלשון עברית. עבודת הדוקטורט שלו בנושא "דקדוק הלשון העברית של מגילות מדבר יהודה" הוגשה בשנת 1976. כעבור ארבע שנים מונה למרצה באוניברסיטת בן־גוריון, וב־1993 הפך לפרופסור מן המניין.
לא במקרה נמשך קימרון לחקר המגילות שהתגלו במערות ים המלח. מדובר באחד התחומים ההיסטוריים שמעוררים את האמוציות העזות ביותר במסדרונות האקדמיה בארץ ובעולם. הטקסטים המפוענחים של "המגילות הגדולות" – שבע מגילות שנקנו על ידי אליעזר סוקניק ובנו יגאל ידין – פורסמו מוקדם יחסית, כבר בשנות החמישים. אלא שלצידן הוחזקו בידי החוקרים אלפי קטעי מגילות שתוכנם לא נחשף לציבור. סיפורים שהסתובבו באותן שנים גרסו כי המגילות הללו אינן מפורסמות מכיוון שהן מכילות טקסטים פוגעניים כלפי הנצרות או היהדות. "היו המון אגדות אורבניות", אומר קימרון. "טענו אפילו שהגיעו הוראות מהוותיקן לעכב את הפרסום, אולם אלו דברי הבל. מה שהרגיז את כולם היה שרק מתי מעט קיבלו נגישות לטקסטים – ואותם חוקרים לא יכלו להתמודד עם המגילות, בין היתר בגלל חוסר הידע שלהם בעברית וביהדות".
מהיכן הגיעו המגילות שאתה עסקת בהן?
"הן היו בין המגילות שנמצאו במה שמכונה 'מערה 4', וגילוין נמשך עד לשנת 57'. הירדנים, ששלטו אז בשטח, דרשו וקיבלו הרבה כסף כדי לאשר לקבוצה קטנה, שבעה עד עשרה חוקרים נוצרים, לפענח את המגילות. במלחמת ששת הימים קרה נס: הירדנים הנסוגים ארזו את המגילות בחופזה והניחו אותן במחנה רוקפלר, לקראת משלוח לרבת־עמון. הנהג שכבר היה בדרך כדי לקחת אותן, שמע שמפגיזים את הכביש ליריחו ופשוט לא בא. כך המגילות נשארו בידינו. הבעיה הייתה שישראל לא רצתה לריב עם הצוות הנוצרי, ולכן השאירה לו את הזכויות הבלעדיות שהוא קיבל מהירדנים. בהמשך החוקרים הכניסו אנשים חדשים, ואני הייתי היהודי הראשון שצורף לחבורה המצומצמת הזו. להחזיק את המגילות האלה ביד היה מבחינתי מרגש ומאתגר מאוד".
במשך 12 שנים שקד קימרון על מגילת "מקצת מעשי התורה". "כל הזמן היו מלחמות אגו אינסופיות של חוקרים ופרופסורים", הוא מספר. "המגילות עצמן נשמרו בקנאות ואף אחד לא יכול היה לראות אותן, אפילו לא צילומים שלהן".
ובכל זאת, עותק נדיר דלף החוצה, וגרר את קימרון להליך משפטי ממושך. "הסיפור הזה מתחיל מאישה בשם אליזבט בכטל, גרושתו של איל הון גדול שהניח את רוב צינורות הנפט במזרח התיכון. היא קיבלה הרבה כסף והחליטה להיות פטרונית לענייני המגילות. בכטל באה לרשות העתיקות ואמרה להם: 'אין בעולם שום עותק של המגילות. אם המבנה שלכם יופגז במלחמה – הכול יאבד לעד'. הם העבירה להם סכום גדול בתמורה להסכמתם ליצור שלושה צילומים של המגילות. את העותקים האלה היא שמה בארה"ב – שניים במתקנים מוגנים נשק אטומי, ואחד בספרייה.
"הבעיה הייתה שהספרן שם החליט שהוא לא כבול להתחייבויות של התורמת, ונתן את העותק הזה להרשל שנקס, עורך המגזין Biblical Archaeology Review. שנקס היה בוגר הארוורד, יהודי עשיר מאוד שהוציא לאור כמה כתבי־עת. הוא הפך את עצמו לאוטוריטה של כל ענייני העתיקות מארץ ישראל: רכש ממצאים, ארגן כנסים ומסעות לחוקרים, ושימש מקור כמעט בלעדי לחומרים חשובים. אחרי שקיבל את הצילומים של המגילות, הוא הלך ופרסם הכול. הוא הבין היטב שמגילת 'מקצת מעשי התורה' היא טקסט היסטורי מהפכני, שמסביר לראשונה מדוע האיסיים מעידים על עצמם ש'פרשנו מהעם המרובה'. טענתו הייתה שהמגילות הן נכס תרבותי של כל העולם, ולכן אין משמעות לזכויות בעלות עליהן, וכל מי שרוצה לחקור אותן ולפרסם – צריך לאפשר לו לעשות זאת".
לא רק את הטקסט של המגילה פרסם שנקס, אלא גם את הפרשנות של קימרון. "זה קרה ב־1991, בעוד המחקר שלנו ראה אור באוקספורד רק ב־1994. איך זה הגיע אליו? מאחר שאינני איש הלכה, העברתי את המחקר שכתבתי לשלושה מומחי הלכה, שני אמריקנים ואחד ישראלי. רציתי לקבל מהם הערות, אבל הם התלהבו מהגילוי והתחילו ללמד את הטקסט עם הפרשנות שלי עוד לפני שסיימנו את העבודה. מישהו קלט את זה והעביר את החומרים לשנקס.
"צריך לזכור ששנקס ידע מה הוא מחפש, כי החשיפה הראשונית של הטקסט בקרב ציבור החוקרים נעשתה כבר ב־1984, בכנס על ארכיאולוגיה מקראית שקיים פרופ' יגאל ידין. סטרגנל הוזמן להרצות, אולם הוא לא יכול היה להגיע, ושלח אותי. אלף איש נכחו שם, ואני סיפרתי להם שיש לנו טקסט שמסביר לראשונה מדוע עם ישראל נחלק בימי הבית השני לשתי קבוצות עיקריות, פרושים ואיסיים. אמרתי שאנחנו מחזיקים בשני טקסטים המהווים תמונת ראי זה לזה: המשנה והמגילות".
לאחר ששנקס פרסם את המגילות, שקלה רשות העתיקות לתבוע אותו בארה"ב אבל נסוגה, כי ההליך הצריך השקעה ראשונית של 300 אלף דולר. "אני עצמי הלכתי לעו"ד יצחק מולכו, וניצלנו הזדמנות להגיש את התביעה פה בישראל: כשאחד הנתבעים בתיק הגיע לביקור עבודה בארץ, עם ציוד מתקדם שהובא לכאן כדי לבדוק חללים במערות מדבר יהודה, העברנו לו את כתב התביעה. הוא נבהל והתקשר לשנקס, שהציע לו לברוח מישראל דרך ירדן. בסוף הם התקפלו ובאו למשפט. שנקס לא הכחיש שום טענה עובדתית, רק אמר שהחיבור לא שייך לנו, אלא למי שכתבו אותו לפני 2,100 שנה".
ואיך נגמר המשפט?
"אה, השופטת דליה דורנר הייתה נפלאה. ניהלנו הליך ארוך, אך בסוף קיבלנו פסק דין מכונן בענייני זכויות יוצרים. דורנר הוציאה צו בינלאומי האוסר על מכירת הספר ששנקס פרסם בנושא, ופסקה לטובתנו פיצויים מקסימליים על עוגמת נפש. אגב, שנקס עצמו הרוויח מהסיפור הרבה מאוד כסף, כי כתב־העת שלו שסיקר את המשפט נמכר ב־250 אלף עותקים. הוא בעצמו התרברב שהמשפט עשה לו רק טוב".
כשכולם מקצינים עמדות
כיום מוחזקות המגילות הגדולות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל, וקטעי המגילות מוחזקים ברשות העתיקות. קימרון הוציא לאור שלושה כרכי מחקרים שעוסקים בהן, ומבחינתו זה אמור להיות הבסיס למחקרי המשך.
אם נחזור לאיסיים ולמה שלמדת עליהם מהמגילות – מה בעיקר מרתיח אותם בתורה שבעל פה?
"חז"ל, מבחינת הכת הזו, מונעים מאמביציות כוחניות ורוצים לבצר את שלטונם, ולכן הם קובעים שחייבים לציית להם גם אם יגידו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. את אלוהים הם הוציאו מהתמונה. כמה פעמים אלוהים מוזכר במשנה? אפס. גם אם הוא ישלח נביא או בת קול, חז"ל יגידו 'לא בשמיים היא'. ההבדלים בתפיסה יוצרים המון מחלוקות מעשיות".
הביטוי העיקרי למחלוקת הכתות והפרושים, אומר פרופ' קימרון, היה סביב נושא המקדש. "המקדש הוא מרכז החיים, תמצית עבודת האלוהים. מבחינתם החטא החמור ביותר שאדם יכול לעשות הוא לטמא את המקדש. זה גרוע יותר מרצח". האמירה הזו מזכירה לי סיפור המופיע במקורות התנאיים. בגרסה שבמסכת יומא כתוב שהכוהנים היו מתחרים ביניהם מי יזכה בעבודת "תרומת הדשן", פינוי האפר שנותר בראש המזבח מעבודת היום הקודם. המשנה מספרת כי "מעשה שהיו שניהם שווין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו". בתוספתא ישנה גרסה שונה לסיפור: "מעשה בשניים כוהנים שהיו שווים רצים ועולין בכבש, דחף אחד מהן את חברו לתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בליבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האילים ואמר: שמעוני בית ישראל אחינו, הרי הוא אומר 'כי יימצא חלל וגו' ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה, על ההיכל או על העזרות. געו כולם אחריו בבכייה". החלק המדהים מגיע בהמשך המדרש: "בא אביו של תינוק, אמר להם: 'אחינו, אני כפרתכם, עדיין בנו מפרפר וסכין לא ניטמת', ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים". הדבר שמטריד יותר מכול את האב היא האפשרות שבנו הגוסס ימות בשטח המקדש ויטמא אותו, ולכן הוא מציע לכוהנים לפנות במהירות את הנדקר. על סדרי העדיפויות הללו באים חז"ל ומתרעמים.
"זהו הוויכוח", מסכים קימרון. "האיסיים תופסים את כל ירושלים כמחנה השכינה, בדומה לאזור שהקיף את אוהל מועד. המחנה חייב להישמר טהור, ולכן בתוכו אסור להוציא צואה, אסור לקיים יחסי אישות וחייבים לשלח ממנו את הטמאים. מי שנכנס למחנה השכינה כשהוא טמא, פוגע באלוהים. זהו החטא החמור ביותר שיכול להיות.
"חז"ל הבינו שהמשמעות של שמירה על הסטנדרט הזה היא שלא יהיה אפשר לקיים בירושלים חיים נורמלים. הם הציעו פרשנות אחרת, כשחילקו את השטח לשלוש רמות של קדושה: העזרה, הר הבית וירושלים. טומאת מת אסורה בעזרה אך מותרת בהר הבית, ולא רק טמא מת אלא אפילו המת עצמו יכול להיות שם. זאת בהסתמך על התורה, שמספרת שמשה לקח איתו את עצמות יוסף למחנה הלוויים".
איך המחלוקת ההלכתית ביחס לרמת הטהרה הנדרשת בירושלים הפכה לקרע כה עמוק?
"כי מבחינת האיסיים, הפרושים טימאו את ירושלים וכבר אי אפשר לחיות בה ולעבוד בה את השם. המקדש חולל, אלוהים עזב אותו, ולכן מי שרוצה להציל את היהדות שלו חייב ללכת למדבר. בערך בשנת 150 לפני הספירה הם עוזבים את ירושלים והולכים לקומראן כדי לשחזר את ההיסטוריה היהודית. הם דרשו את הפסוק מישעיהו 'קול קורא, במדבר פנּו דרך השם, ישרו בערבה מסילה לאלוהינו', ולמדו ממנו שצריך לחזור למדבר כדי לשוב אל השם.
"כשאתה קורא את המשנה, אתה רואה סימנים למאבק עז של הפרושים נגד הכתות. במגילות אפשר לראות באופן מרתק את המאבק הזה מהצד השני, כשהאיסיים הם אלה שתוקפים את הפרושים. צריך להבין ששתי הקבוצות השפיעו זו על זו. מול הקיצוניות של האיסיים, גם חז"ל הגיבו בקיצוניות כשהתירו להכניס את המת עצמו להר הבית, מחוץ לעזרה, למרות שזה לא הכרחי מבחינה פרקטית. הם רצו 'לעשות דווקא' ולבדל את עצמם מהאיסיים. כולם הקצינו עמדות. קח למשל את פרשת פרה אדומה: מבחינת האיסיים, כוהנים יכולים לעסוק בהכנת אפר הפרה רק כשהם טהורים ממש, ו'העריב שמשם' (כלומר שגם טבלו וגם חיכו עד הלילה – י"י). חז"ל לעומתם אומרים שגם טבולי יום (שטבלו אך עדיין לא הגיע הלילה – י"י) יכולים לעשות זאת. הם רואים את ההתעקשות של האיסיים על 'הערב שמש' ומבדלים את עצמם. יש אפילו סיפור על צדוקי שחיכה להערב השמש, ורבן יוחנן בן זכאי טימא אותו בשרץ ואמר לו לטבול שוב. זה היה אחרי השקיעה, והוא למעשה הוריד לו את רמת הטהרה והכריח אותו לפעול בניגוד להנחיית האיסיים.
"דורות מאוחרים יותר של חז"ל לא כל כך הבינו את ההתעקשות הזו, אבל בסופו של יום זו הייתה מלחמה על השלטון. ברור שיש לה רקע דתי־אידיאולוגי, ויחד עם זאת מדובר במלחמה פוליטית. תוסיף על זה את משבר השבת: מבחינת האיסיים התורה מאוד ברורה – היא מצווה 'שבו איש תחתיו', כפשוטו. זה אומר שלא יוצאים מהבית בשבת, חוץ מגיחה קצרה לבית הכנסת".
למה לבית הכנסת מותר לצאת?
"כי גם במקדש הקריבו קורבנות, והאיסור 'לא תעשה כל מלאכה' מתייחס למלאכה שלך, ולא למלאכה של אלוהים. לכן הליכה לקריאה בתורה מותרת, כי היא מעשה פולחני. אבל השבת עצמה היא יום שמוקדש כולו לאלוהים, והאיסיים נלחמו נגד עצמם שלא לחשוב ביום הזה שום מחשבות של חול".
מוחמד לא היה מקורי
אחד ממוקדי הביקורת של האיסיים על הפרושים, אומר קימרון, נוגע לחוסר נכונותם של האחרונים ללמוד הלכות מספרי הנביאים. "חז"ל לא אהבו לא את מעמד הכוהנים ולא את הנביאים, מסיבות מובנות".
אבל יש הרבה הלכות שנלמדות מהנביאים, כמו דיני שבת מישעיהו.
"כן, אבל בהיקפים קטנים לעומת ההלכות שלמדו משם האיסיים. הבעיה עם הנביאים היא קונספטואלית: חז"ל הם המחוקק הרשמי, אבל בעולם של נבואה יכול לבוא מישהו, להגיד 'אני מדבר בשם אלוהים', להשתלט ולערער את העסק. הטענה של חז"ל היא שחכם עדיף מנביא, ושהנבואה נגמרה ולכן אין יותר שליחים של אלוהים. קח למשל את הסיפור של שמעון בן שטח, שאומר לחוני המעגל: 'אם לא היית כל כך אהוב ופופולרי, הייתי מחרים אותך'. צריך לזכור שבימי בית ראשון התרוצצו כל מיני נביאים ויצרו חוסר יציבות שלטונית. חז"ל סגרו את הפרצה הזו".
המתקפה של האיסיים על חז"ל, שב ומדגיש קימרון, לא נגעה רק ליישום המעשי של ההלכה; הוויכוח הוא על יסודות השיטה. "קח לדוגמה את 'ברית דמשק', מגילה מהגניזה הקהירית שהתגלתה כיובל שנים לפני המגילות הגנוזות. היא כוללת קטעים מהלכות שבת, 16 עמודים שמפרשים פסוקים מספר ישעיהו. יש שם טקסט מקביל ומשלים לטקסט שמצאנו בקומראן. הנוסח הוא כזה: 'איש על מצודו נבנתה הגדר הוחק החוק בכל השנים האלה בליעל משולח בישראל כאשר דיבר ביד ישעיה הנביא בן אמוץ לאמור, פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ, פרשו שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב (…) הראשונה היא הזנות, השנית ההון, השלישית טמא המקדש. העולה בזה ייתפס בזה'.
"למה הם מאשימים את הפרושים בזנות? כי לפי חז"ל מותר לשאת שני נשים. האיסיים לעומתם טוענים שסיפור הבריאה הוא 'זכר ונקבה ברא אותם', ומכאן שאיש יכול לשאת רק אישה אחת. הם כותבים 'אישה לקחת ברישכך (בראשך, כלומר בימי עלומיך – י"י), בהתחברך יחד התהלך עם עזר כל ימי חייה, כי את אביו ואת אמו ייטוש איש ובאשתו ידבק והיו לבשר אחד (…) ואשר ימשול בה זולתך השיג גבול'. גם את הפסוק מפרשת נח 'שניים שניים באו אל התיבה' הם מביאים כראיה לטובת המונוגמיה. גם זו הייתה סוגיה מרכזית בוויכוח בינם לבין חז"ל. הבעיה שלהם היא שבתורה אין ציווי מפורש על מונוגמיה. המלך מצווה שלא להרבות לו נשים – אבל רק בגלל שבדרך כלל למלכים היה מספר גדול של נשים. ואיך הם מתרצים את זה שדוד המלך נשא כמה נשים? הם מסבירים שספר התורה היה חתום בארון עד גילויו בימי יאשיהו, ודוד לא קרא בו. מבחינתם, דוד לא ידע על האיסור ולכן נסלח לו.
"הם גם אוסרים על גירושין, כי מבחינתם הפסוק 'והיו לבשר אחד' הוא בעל משמעות משפטית: אסור להפריד את האיש והאישה. אסור ליהודי להתגרש – למעט במקרים חריגים של זנות – כי את מה שאלוהים חיבר, האדם לא יכול להפריד".
זה מזכיר את הנצרות.
"ברור, לנצרות יש מקורות עמוקים מאוד ביהדות. מבחינה חברתית ישו הוא לגמרי חלק מהפרושים, אבל מבחינה תיאולוגית הוא מושפע מהאמונות האיסיות. הוא אומר במפורש שהפרושים הם צבועים שמחפשים כבוד, אבל הם הסמכות בענייני החוק וההלכה. 'השליחים' תלמידיו הכירו כתבים של מדבר יהודה, ובטקסטים שלהם רואים השפעה של המגילות".
כשאתה משווה את הטקסטים המקראיים שהחזיקו האיסיים לתנ"ך שמוכר לנו היום, אתה מגלה פערים?
"מגילות ים המלח מחזקות את אמינות הטקסט המקראי. בתנ"ך שלנו יש 150 מזמורי תהילים, בתרגום השבעים יש 151, ובתרגום הסורי והנוצרי יש עוד כמה מזמורים. ידוע לנו שהיו ויכוחים גדולים מאוד אצל חז"ל: בספר תהילים של זמנם היו הרבה יותר מ־150 מזמורים, ורק הקדומים שבהם נכנסו לתנ"ך. היו כאלה שנכתבו בימי בית שני, ונשארו בחוץ. בקומראן נמצאה מגילת תהילים שכוללת את המזמורים שאנחנו מכירים. כשחוקרים את המגילות מגלים שתהליך הקנוניזציה (ההכרעה של חז"ל מה להכניס לתנ"ך ומה לא – י"י) אירע בתקופה קדומה מאוד, וזה מחזק את האמינות של התנ"ך.
"בחמשת חומשי התורה אין כמעט הבדלים בין הטקסט שלנו היום לזה שבמגילות. פה ושם אפשר למצוא חסרות ויתרות, אבל הטקסט הבסיסי זהה. בספרי הנביאים קיימים הבדלים גדולים יותר. צריך לזכור שהתורה היא קובץ שהיה סגור כבר בתקופת עזרא ונחמיה, בתחילת ימי הבית השני; הקנוניזציה של ספרי הנביאים והכתובים הייתה מאוחרת יותר.
"כשאתה בוחן את היחס של הכתות לנביאים, אתה רואה דירוג. ישעיהו הוא מבחינתם הנביא החשוב ביותר, ונשמרו לא פחות משלושים עותקים של הנבואות שלו. יש בהן הבדלי נוסח מהותיים לעומת מה שמופיע אצלנו. אגב, גם בנצרות ישעיהו הוא הנביא הראשי. אפשר להבין את זה, כי הנבואות שלו מרשימות יותר ועשירות יותר ומגוונות יותר משל נביאים אחרים".
יש למגילות השפעה על הבנת המשנה?
"השפעה חשובה מאוד, כי המשנה היא טקסט די מאוחר. עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, חי במאה השלישית לספירה, כ־300 שנה אחרי זמן חיבור המגילות. המשנה כוללת הרבה תיאורים של בית המקדש השני, והיחס אליהם תמיד היה סקפטי, כי זוהי כתיבה על אירועים ומקומות ממרחק של מאות שנים. אז אמנם יש מסכתות קדומות, כמו מסכת תמיד ומסכת עדויות, אך עדיין – איך מחברי המשנה יכלו לדעת מה היה בימי המלך ינאי, שפעל הרבה לפני הספירה? במובן הזה המגילות הן חיזוק רציני למשנה, כי מדובר בטקסט הרבה יותר קדום, שמשתמש במונחים דומים. גם כשהוא כתוב בצורה ביקורתית, הוא מאשר בצורה חד־משמעית את הנאמר במשנה".
מהי העמדה של האיסיים בסוגיות השקפתיות־פילוסופיות, כמו שאלת הידיעה והבחירה – הסתירה בין הבחירה החופשית של האדם לבין האמונה שהאל יודע את העתיד לקרות?
"בסוגיה הזו, התפיסה שלהם היא דטרמיניסטית לגמרי. הכול צפוי ונקבע מראש, כולל למי האדם יינשא. אבל כאן גם בחז"ל יש דעות שונות".
נושא העולם הבא קיים אצלם?
"העולם הבא כידוע לא מופיע בתנ"ך, גם לא בספר איוב (שעוסק בסוגיות שכר ועונש – י"י), והדיבורים על אודותיו מתחילים בימי הבית השני. זהו חידוש של היהדות המאוחרת, שמתמודדת עם תחושת חוסר הצדק בעולם. חז"ל אומרים שאמנם פה אין צדק, אך העולם הזה הוא רק הפרוזדור לעולם הבא, ולכן בחישוב הגדול יש צדק. ישו לקח את זה צעד אחד קדימה ואמר שבעולם הבא המאזן יתהפך – עליונים יהיו למטה ותחתונים למעלה. האיסיים לא מדברים על תחיית המתים, אבל טוענים שאנשים יחיו כמו מלאכים. מושגי גן עדן וגיהנום קיימים אצלם והם מאמינים באחרית הימים".
אנחנו רגילים לחשוב שביהדות אין מיסיון ואין ג'יהאד. לאיסיים יש גישה שונה?
"הם בהחלט מאמינים בג'יהאד. מוחמד לא היה מקורי בזה. החכמים המוסלמים הכירו כנראה את המסורות היהודיות, וייחסו אותן לעצמם. אחת המגילות שנמצאו במדבר יהודה – 'מגילת המלחמה' שמה, או 'מלחמת בני אור בבני חושך' – מתארת את כיבוש העולם כולו על ידי עם ישראל. 'קבוצת היחד' האמינה שהיא צריכה לכבוש את ירושלים ואז לצאת לכבוש את כל העולם. זה ממש מתואר שלב אחרי שלב, עם הכוהנים והחצוצרות, סדרי המלחמה, היערכות הצבא וכלי הנשק".
הממון מהשטן
מה אנחנו יודעים על החיים החברתיים בקומראן? מהי השיטה הכלכלית שהאיסיים דוגלים בה, איך מתנהל היומיום שלהם?
"המבנה החברתי מאוד קהילתי ומסודר, כשהכוהנים הם אלה ששולטים בקהילות. האיסיים חיים בקומונה, ואחד הערכים היסודיים שלהם הוא שנאת הממון. בספרות החוכמה שלהם כתוב שאלוהים נתן לכל אחד בדיוק מה שהוא צריך, ומי שלוקח יותר מזה – עתיד ליתן את הדין, כי הוא אוכל מחלקו שבעולם הבא. זוהי גישה סוציאליסטית קיצונית, שמתנגדת לשלטון ההון. יש שם אמירה שקל יותר לגמל לעבור בקוף המחט, מאשר לעשיר להיכנס לגן עדן.
"לפי האיסיים, האדם הוא עבד לשני אדונים: ליִצרו וליוצרו. לכסף ולאלוהים. אם הוא עובד אחד מהם, הוא מרגיז את האחר. התפיסה שלהם אומרת שצריך לעבוד רק את אלוהים, כי הממון בא מהשטן, כפי שהזנות באה מהשטן. כחבר בכת ים המלח אין לך רכוש פרטי, אתה מתחלק בכול. עם זאת צריך להבין שלא כל האיסיים חיו ככה אלא רק המסדר הגבוה, האליטה שהתגוררה בקומראן. שאר האיסיים הפשוטים נתנו מעשר מהכנסותיהם לעניים, אולם עבדו וצברו רכוש. יחסית לעמדות האיסיות, חז"ל היו כמובן הרבה יותר פרגמטים וריאליסטים. האדם אמור לעבוד גם בשביל כסף, וצריך לשמור על מתח בין חובות הפרנסה לבין עבודת האלוהים".
מה עלה בסוף בגורלם של האיסיים? למה הם נעלמו מעם ישראל?
"כנביאים, מתבודדים ופרושים, מטבע הדברים הם לא החזיקו כוח צבאי, ובזמן החורבן והמרד הגדול הם נכחדו בקרבות. כשהרומאים הגיעו למדבר יהודה, חלק מהאיסיים ברחו למצדה ולחמו שם לצד המורדים האחרים. אחרי התקופה הזו אין לנו שום תיעוד או זכר לכת. הם כנראה נהרגו כולם.
"צריך לזכור את המעשה הנועז של רבן יוחנן בן זכאי באותה תקופה. הוא עשה צעד גדול שהתפרש כבגידה של ממש: חצה את הקווים, עבר אל הרומאים וניהל משא ומתן תבוסתני. הרומאים הכחידו באותה תקופה עמים שלמים, ולא הייתה להם שום בעיה להשמיד, להרוג ולאבד אוכלוסייה כדי לחסוך לעצמם מרידה עתידית. רבן יוחנן בן זכאי הצליח לשכנע אותם שבמקרה היהודי אין צורך, ולא תהיה מרידה נוספת. אלמלא הוא, בהחלט ייתכן שגם היהדות הפרושית של חז"ל לא הייתה ממשיכה להתקיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
