הימים הם ימי ראשית מגפת הקורונה, ובישראל עדיין מנסים להבין את טיבו של הנגיף המסתורי שהגיע מהמזרח. כמה נוסעים מהספינה "נסיכת היהלומים" שבים ארצה, ואנשי מד"א מפנים אותם תחת מעטפת בידוד כבדה. בבתי החולים אפשר לראות צוותים רפואיים עוטי חליפות מיגון מכף רגל ועד ראש. אחר כך מתחילות להגיע מחו"ל גם תמונות הלוויות, והרב אברהם מנלה, מנכ"ל חברה קדישא תל אביב־יפו ויו"ר פורום חברות הקדישא בישראל, מבין שבפתח עומד מצב חירום שלא היה כמותו בעבר, ושהוא ואנשיו יצטרכו לעמוד בחזית בלתי מוכרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
– "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו": דני דיין יורה לכל הכיוונים
– מנהיג "השולמנים": "קבוצות אינטרס שולטות בליכוד"
"בערך שבוע אחרי פורים קיבלנו דיווחים מארה"ב ומאירופה על מספרים אדירים של חולים במצב קשה שלא יודעים איך לטפל בהם, וגם על נפטרים רבים", מספר הרב מנלה. "זה עדיין נראה רחוק מאיתנו, דיברו בסך הכול על שישה חולים בארץ. ואז החלו לצאת נהלים שמתייחסים לנושא הקבורה".
אור פירון־זומר: "אנשים קיבלו תמונה של בן משפחה שנפטר, ולא זיהו אותו. לפעמים הם לא ראו את הנפטר מאז שאושפז, והמחלה משנה את האדם. במקרה אחד טעות טכנית גרמה להעברת תמונה לא נכונה, אף שקברו את האדם הנכון. לקח לי זמן להוכיח שלא נעשתה טעות בקבורה"
ההנחיות של משרד הבריאות היו יוצאות דופן: נפטרים מקורונה, כך נקבע, יובאו לבתי העלמין ישירות מבית החולים, בלי הליך טהרה כמקובל, וייקברו בתוך שקיות אטומות. "אני לא זוכר דבר כזה בהיסטוריה", אומר הרב מנלה. "גם כשהיו חללי מלחמה במצבים קשים, תמיד הקפידו לעשות הכול כדי לקבור אותם כהלכה. נכון שבתקופות רחוקות קברו את מתי המגפות בלי טהרה, אבל אנחנו בעידן אחר, וברור היה שיש פתרונות. התחלנו לחשוב מה אפשר לעשות".
בעוד הדיונים מתנהלים, נפטר אדם בן 100 מהעיר צפת שהיה חשש שחלה בקורונה. "אנשים לבושי חליפות מיגון הובילו לקבורה את הגופה, בלי שנעשתה לה טהרה. לי זה חרה מאוד: איך יכול להיות שאדם חי את כל חייו כיהודי דתי, ואז קוברים אותו באופן לא יהודי בכלל. פניתי לשר הבריאות יעקב ליצמן וביקשתי שנקיים דיון". במקביל פנה הרב יצחק גלבשטיין, מנכ"ל חברה קדישא פרושים ירושלים, אל השר לשירותי דת דאז יצחק וקנין מש"ס, וביקש את התערבותו. בפגישה שהתקיימה התבקשה חברה קדישא להציג חלופה. "הצענו לטפל בנפטרים כמו שמטפלים בחולים. במשרד הבריאות הביעו חשש שההנחיות לא ייאכפו ותהיה אצלנו הדבקה המונית, ולכן הצענו שנקים ארבעה מרכזים לטיפול בכל מתי הקורונה במדינת ישראל. אמרנו שנבודד את המתקנים, נכשיר את העובדים ונמגן אותם כמו צוותי מד"א. אחרי דיון לא ארוך הוחלט שהולכים על זה. עוד באותו לילה ישבנו והכנו נהלים.
"בלי דחיפה של השר ליצמן והשר וקנין זה לא היה קורה לעולם, ונוהל הקבורה החדש היה מתפוצץ לכולם בפנים. אף אדם דתי או חרדי לא היה מסכים שיקברו אותו בלי טהרה, ולכן אנשים היו קורעים את הניילונים מגופות הנפטרים, עושים טהרה בעצמם – ונדבקים בהמוניהם. התוצאה הייתה עלולה להיות גם חילול כבוד הנפטר, וגם תחלואה נרחבת. זה נמנע כי ברגע שהיה נוהל לטהרת הגופות, הדברים הסתדרו".
וכשבאת והודעת לאנשי חברה קדישא שיש משימה חדשה – ללמוד את נוהל קורונה ולהתחיל לעבוד בתוך ביגוד מגן, איך הם הגיבו?
"התגובה שלהם הפתיעה אותי לטובה. צריך לזכור שהיה אז פחד באוויר, ראו אנשים מתים ולא הבינו את המצב. לכן מראש לא הכרחתי שום עובד שלי לטהר נפטרי קורונה. אמרתי שמי שלא ירצה – לא יצטרך לעשות זאת. פניתי לעובדים ולעובדות, ואף אחד לא אמר לא. זה היה מרגש. בעיניי זה אומר המון על המסירות של אנשי החברה קדישא, על השליחות שלהם. אלה אנשים שלא היססו, גם אם ברור לי שהבטן התהפכה להם בפנים. היו עובדים שאנחנו הורדנו אותם מזה, בגלל מצב בריאותי או גיל. אחרי יומיים הגיע אלינו נפטר קורונה ישראלי ראשון, ומאז המספרים עולים".
כדי שהמיזם המורכב שנהגה בחברה קדישא יוכל לפעול, וכדי להוביל את ההתמודדות עם גלי תמותה בהיקף נרחב, נדרש ממונה מיוחד. מי שנקראה לדגל הייתה אור פירון־זומר. אורית מסמי, מנכ"לית הפורום לחברות קדישא דאז, פנתה אליה והציעה לה את התפקיד, בהבנה שאי אפשר להשתלט על הקטסטרופה המתקרבת בכלים הקיימים. בתוך זמן קצר הקימה פירון־זומר מערך לוגיסטי שמטרתו להביא את הנפטרים לקבורה, תוך שמירה על כבודם מחד גיסא ועל בריאות הסובבים מאידך גיסא.
"היה צריך לבנות כאן מהלך מהתחלה ועד הסוף", היא מספרת. "זה אומר לקחת את הנפטר מהמקום שהוא נמצא בו – בית חולים, בית אבות או כל מקום אחר – ולשם כך נדרשה לנו פריסת אמבולנסים רחבה. בימי שגרה מקום הטהרה נמצא צמוד למקום הקבורה, אבל עכשיו זה לא ככה. יכולים להודיע לי 'בעוד ארבע שעות הלוויה', ובזמן הזה צריך להסיע את הנפטר למרכז טהרה, שלפעמים נמצא במרחק של שעה־שעתיים נסיעה, ומשם להעביר אותו למקום הקבורה. אנחנו כל היום מסביב לשעון, דואגים שהכול יעבוד כמו שצריך ויתקתק".
במצב של כאוס בריאותי עולמי, הם הצליחו להצטייד בכל הדרוש לצורך מיגון וחיטוי. "בתקופה הזו אפילו המוסד עסק בהבאת ציוד. הפכנו את העולם, השגנו מה שצריך והכשרנו את הצוותים", אומר מנלה. "בתחילת הדרך הייתה תקלה עם האמבולנסים. סמכנו על ספק מסוים, שברגע האמת קרס והיינו צריכים לעבור לספק אחר. תוך כדי כך נאלצנו לאלתר ולמצוא פתרונות, וזה לא משהו שאתה עושה ברגע.
"גם היום המצב מאתגר מאוד. צריך להתמודד עם לחץ בלתי פוסק, לראות שהכול עובד. בעיניי, העובדים של החברה קדישא הם 'השקופים' של ימי הקורונה. בשנה האחרונה הם בפעולה 12 שעות ביום, עובדים עד דקה לפני שבת וממוצאי שבת, ובכל התקופה הארוכה הזאת אף אחד לא עשה לכבודם ערב הצדעה או יצא למרפסות למחוא להם כפיים. אף אחד לא אומר להם תודה, אפילו לא יודעים שהם שם, כי המערכת עובדת בצורה טובה כל כך. בדיוק כמו שאת לא רואה את גלגלי השיניים בשעון, רק רואה שהמחוג מסתובב. האנשים האלה הם הלוחמים האמיתיים בסיפור, לא פחות מאחרים שהועלו על נס".
פירון־זומר: "זה תפקיד קשה מאוד ומסוכן. כשהגיעו החיסונים נאבקנו שאנשי החברה קדישא יחוסנו מהר, כי הם נחשפים לנגיף כמו כל איש צוות רפואי שמטפל בחולי קורונה".
אשמה חשוכת מרפא
הרב אברהם מנלה ואור פירון־זומר מגיעים לכאורה משני עולמות שאין ביניהם נקודות השקה רבות. מנלה (44), תושב תל־אביב ואב לשלושה, נחשב לאחד האנשים החזקים בחסידות גור ולמקורב של שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן. קורות החיים שלו אינם אופייניים לאנשי החסידות: אחרי לימודים תורניים להסמכה כרב וכטוען רבני, הוא השלים גם תואר ראשון במשפטים ותואר שני במדיניות ציבוריות. לאורך השנים היה חבר בוועדת סל התרופות, וכיום הוא מכהן כדירקטור בחברת החשמל, כיו"ר הדירקטוריון של "מי אביבים" וכיו"ר הוועד הפועל של מגן דוד אדום. "מי שהרב מנלה לא מצליח לטפל בו במסגרת מד"א – עובר לחברה קדישא", מעירה הפרויקטורית בחיוך.
אור פירון־זומר (32) היא תושבת אורנית, אם לשלוש בנות קטנות. אביה הוא הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר. לפני שש שנים הקימה פירון־זומר יחד עם הילה ותקין את חברת "סופיה", שעוסקת בארגון לוויות ובסיוע למשפחות סביב האבל והשבעה. גם היא וגם הרב מנלה פגשו אם כן במוות לא מעט, אבל שום דבר לא הכין אותם להתמודדות עם מגפה שתגבה כ־4,500 קורבנות בתוך עשרה חודשים. מאז פרוץ הקורונה משלבים השניים כוחות במאמץ להביא כל אחד מהנפטרים למנוחות בדרך שתכבד אותו ואת משפחתו, גם בתנאים המאתגרים ביותר.
הרב אברהם מנלה: "היה אז פחד באוויר, ראו אנשים מתים ולא הבינו את המצב, ולכן לא חייבתי את העובדים והעובדות לטהר נפטרי קורונה. הסברתי את התוכנית, ואף אחד לא אמר לא. זה היה מרגש. הם לא היססו, גם אם ברור שהתהפכה להם הבטן. היו עובדים שהורדנו אותם מזה, בגלל מצב בריאותי או גיל"
פירון־זומר מראה לי את הוואטסאפ שלה, שכולו קבוצות עדכונים של חברות קדישא מרחבי הארץ. היא עוקבת ומוודאת שהכול מתנהל כשורה, ולפתחה מגיעים בעיקר מקרים בעייתיים – "כשצריך לזרז תהליכים מסיבה כלשהי, או כשלא ידוע אם אדם אכן נפטר מקורונה. עכשיו יש פחות מקרים כאלו, אבל בתחילת הדרך כמעט כל מי שנפטר בבית מקוצר נשימה, חום וכדומה, סווג כחשוד קורונה".
איך פותרים את זה?
"אני מדברת עם משרד הבריאות, מסבירה להם את הסיטואציה, והם צריכים להחליט אם מדובר בחשד קורונה או לא. היום כבר יש פחות 'חשודים', יש מאומת או לא מאומת. ייתכן בהחלט שיש חשודים למחלה שאני לא יודעת עליהם. יש אנשים שנפטרים בבית, והמשפחות מסתירות שהם היו חולי קורונה. הן חוששות מהטיפול במת קורונה, ורוצות שינהגו בגופה כמו בנפטר רגיל. כמובן, זה גורם לצוות חברה קדישא לחשיפה מסוכנת".
מנלה: "מצד שני היה בית חולים שבהתחלה סיווג את כולם כנפטרי קורונה. זה הקשה מאוד על העבודה, עד שפתרנו את זה מולם".
גם בהליך זיהוי הנפטרים יש מקרים לא פשוטים שמגיעים לטיפולה של פירון־זומר. בשל הקורונה, היא מספרת, הזיהוי נעשה באמצעות תמונות ולא במבט מקרוב, כמקובל. "היו אנשים שקיבלו תמונה של בן משפחה שנפטר, ולא זיהו אותו. לפעמים הסיבה הייתה שהם לא ראו את הנפטר מאז שאושפז, בינתיים עבר הרבה זמן, והמחלה משנה את האדם. זה קשה. אני מדברת איתם ומוכיחה להם שמדובר בבן משפחה. במקרה אחד טעות טכנית גרמה להעברת תמונה לא נכונה, על אף שקברו את האדם הנכון. נוצר משבר שדרש תחקיר מצידי, ולקח לי זמן להוכיח שלא נעשתה טעות בקבורה".
ימי הקורונה עוררו בעיה נוספת שלא הייתה מוכרת בעבר: משפחות שלמות נתונות בבידוד, ולכאורה מנועות מללוות את יקירן בדרכו האחרונה. "בני המשפחה במקרים כאלה נמצאים בלחץ נוראי", מספרת פירון־זומר. "אנחנו דואגים לשלוח להם אמבולנסים שייקחו אותם להלוויה כשכולם ממוגנים. צריך לתפור את זה היטב, כך שהקבורה תהיה במקום שאליו האמבולנס יוכל להגיע. הם לא נפרדו מהנפטר, אולי אפילו לא ראו אותו תקופה ממושכת – מה אפשר להגיד להם? אני חושבת שהדבר המרכזי הוא לתת להם להבין שמישהו מטפל בכל מה שצריך, ועושה זאת ברגישות. משפחה אחרת, לא בבידוד, הייתה רצה עכשיו ודואגת ועושה ומטפלת, ואילו הם צריכים לקבל את הביטחון שנציג שלנו ידאג לרישיון קבורה ולרישיון אפוטרופוס וכן הלאה. גם בלי הסיפור של משפחות בבידוד, את יודעת כמה נפטרים עריריים יש לנו? אנחנו דואגים להם, ואיך הנציגים שלנו אומרים – אנחנו המשפחה שלהם".
רבים מבני משפחותיהם של נפטרי הקורונה משתפים אותה ברגשות האשמה התוקפים אותם. "אומרים לי: 'זה קרה באשמתנו. לו רק היינו נזהרים יותר, שומרים יותר, מציבים יותר גבולות'. אני משתדלת להרגיע אותם, אבל גם יודעת שלא משנה מה אגיד, תחושת האשמה תישאר. אני בעיקר אומרת להם שהשאלה 'מה היה אילו' כבר לא רלוונטית, והם צריכים להחליט אם לחיות איתה או לא. הדבר הכי חשוב שהם יכולים לתת לעצמם זה לא להתעסק בשאלה הזאת. בתור אדם מאמין אני רוצה להעביר להם את המסר שכך הדברים היו אמורים לקרות".
בהקשר הזה יש הבדל בין משפחות דתיות למשפחות חילוניות?
"משפחות דתיות מבינות את המונחים האלה, אני שומעת גם מהן אמירות כמו 'זה מה שהקב"ה החליט'. במשפחות לא דתיות זה הרבה יותר מורכב, כי ההנחה היא שאנחנו אחראים במאה אחוז על הגורל שלנו ועל כל מה שקורה סביבנו, ופתאום אתה אומר לעצמך – אני גרמתי לאסון הזה. המסר הכי חשוב שיש לי בשבילם הוא 'אז בואו נשמור על עצמנו מעכשיו'. מאותה סיבה גם היה חשוב לנו להתראיין: כולנו חייבים להבין שזה תלוי יותר ויותר בכל אחד מאיתנו".
לא רק משבצות צבעוניות
הנוהל הנוכחי של משרד הבריאות קובע שכל גופה של נפטר קורונה תיעטף בשתי שכבות ניילון, תועבר לאחד ממרכזי הטהרה הייעודיים, ואחרי הטהרה תיעטף מחדש. בפורום החברות קדישא עמלו למצוא שקיות מתכלות לשלב הקבורה: "יש הקלה מסוימת למשפחות כשהן יודעות שלא מדובר בשקית ניילון שתשרוד עוד שנים", מסבירה פירון־זומר. "ועם זאת, לוויה כשהנפטר בתוך שקית, זה דבר מאוד לא פשוט עבורן. קשה להן מאוד גם עם הגבלת מספר המשתתפים לעשרים בלבד. אנשים שואלים אותי: אולי אפשר למצוא איזושהי הקלה? אולי לעשות את הלוויה בכמה קפסולות?"
להבדיל, כמו בחתונה.
"נכון, אבל בחתונה יש גם הרבה שאומרים – 'טוב, נארגן מסיבה נוספת אחר כך'. אצלנו אין 'אחר כך'. נכון, היו כמה שאמרו לי 'בלוויה יהיו רק עשרים אנשים, ובמלאת שלושים לפטירה נעשה אזכרה גדולה', אבל אף אחד לא יודע היום מה יהיה המצב בעוד חודש. אפשר רק לקוות שיהיה הרבה יותר טוב".
שיחת טלפון שקיבלה לפני כשבועיים, הביאה עמה מקרה סבוך מסוג אחר: משפחתו של נפטר קיבלה אישור להיכנס לבית החולים ולהיפרד ממנו – אלא שעד שהגיעה לשם, ובשל הלחץ השורר במחלקה, אנשי החברה קדישא כבר אספו את הגופה. "בני המשפחה ביקשו לבדוק מה אפשר לעשות", מתארת פירון־זומר. "פנינו לחברה קדישא ירושלים, והם אישרו למשפחה לבוא ממוגנים למתקן הטהרה ולהיפרד שם".
הרב אברהם מנלה: "בתחילת הקורונה ליצמן אמר – 'אם יש עלייה בתחלואה בבני־ברק, צריך להטיל סגר בבני־ברק'. הוא נהג בכנות וביושר, ומה הייתה התוצאה? התקשורת החילונית אמרה שהחרדים הם מפיצי נגיפים ומורדים במלכות והורגים את החילונים. ההסתה גרמה לאפקט בומרנג במגזר"
במקרים רבים אחרים, היא אומרת, הפינוי מבית החולים נמשך זמן רב מהצפוי. "בדרך כלל כשאדם נפטר, והאמבולנס מגיע לבית החולים לקחת אותו, אם הוא לא בחדר מתים אז הם פשוט עולים ולוקחים אותו מהמחלקה. במקרים של מוות מקורונה אי אפשר לעשות זאת: צריך שהסניטרים יורידו את הנפטר למטה, כי הכול מבודד היטב ולא מכניסים אפילו את הצוותים שלנו. זוהי הוראה של משרד הבריאות, לא להכניס את אנשי חברה קדישא למחלקות. לכן אנחנו תלויים מאוד בצוותי בית החולים".
אל פירון־זומר ומנלה מתנקזות כאמור הבעיות הקשות; מי שנותן את המענה השוטף לכל השאלות "הפשוטות" הם אנשי המוקד הטלפוני של החברה קדישא, וגם הם מתמודדים עם משימות כאובות. סמדר דרור, מנהלת המוקד, מספרת לנו כי לפני ימים אחדים לקחה על עצמה את הטיפול בסידורי הקבורה של תינוקת בת חודשים אחדים. "לא נתתי למוקדניות שהן אמהות לטפל בה, כי זה קורע לב. אני לא אמא, אז החלטתי שבמקרה הזה אטפל בעצמי", היא מספרת.
בתחילת הדרך, מספרת סמדר, עוד נהגו במוקד להצליב בין המקרים שבהם טיפלו לבין כותרות שהתפרסמו באתרי החדשות. עם התפשטות המגפה, כבר לא היה אפשר לעקוב ולחבר. "במשפחה אחת האב ושניים מהבנים נפטרו בהפרש של שבוע זה מזה. במשך שלושה שבועות המשפחה הזאת קמה משבעה ושוב התיישבה. היו בעל ואישה שנפטרו בהפרש של שעה. אנחנו מתמודדים עם מצבים כואבים, אנשים מתקשרים אלינו בשעתם הקשה. חלקם בוכים, עצבנים, וצריך להכיל הכול".
פירון־זומר: "בהתחלה הייתה יותר התייחסות בתקשורת לנפטרים ספציפיים, והיינו מעבירים כתבות למוקדנים, שיבינו במי הם טיפלו. עכשיו זה כבר לא נשלט, והתקשורת פחות מדווחת על נפטרים. קל מאוד להסתכל על זה בתור טבלה", היא אומרת ומציגה מסמך אקסל שבו משבצות בכמה צבעים. "הצהובים הם נפטרים שהטיפול בהם הסתיים, הלבנים עדיין בטיפול. על המסך אני רואה רשימת שמות, מה שיכול לגרום להתקהות הרגש. אחת לכמה זמן פתאום רואים שם מוכר – רב, אדם מפורסם – ואז זו לא סתם שורה.
"במקרים אחרים אתה יכול להעביר את כל התיק ולא לדעת מי המשפחה ומי האדם. אבל כשעוצרים ומתבוננים בפרטים, מבינים כמה זה עצוב. גם אם הנפטר הוא אדם מבוגר שסבל ממחלות רקע, הוא לא היה אמור למות עכשיו בנסיבות האלה. לפני יומיים טיפלנו בנער שנפטר אחרי שחלה בקורונה. הוא היה חולה סרטן, ובהתחלה את אומרת לעצמך שהוא נופל בסטטיסטיקה של מחלות רקע. ואז את חושבת – רגע, כמה נערים שחלו בסרטן הצליחו להחלים ולחיות חיים מלאים? המון".
דם על הידיים
לא רק מתי הקורונה הישראלים הובאו לקבורה בבתי העלמין ברחבי הארץ. בעשרת החודשים האחרונים הוטסו לכאן מאות תושבי חו"ל שהמגפה גבתה את חייהם, בעיקר יהודים מארה"ב וממדינות מערב אירופה. הטסת גופות היא ענף רווחי, ומשפחתו של כל אחד מהנפטרים משלמת עשרות אלפי דולרים כדי להביאו ארצה. החברה קדישא, יצוין, אינה קשורה לצד העסקי של מבצעי ההטסה האלה, אבל נפטר שמגיע מחו"ל משלם על חלקת הקבר ועל הנסיעה לבית העלמין, וכן את שכר החזן, צוות הטהרה וצוות הקבורה.
כבר בערב פסח נחת בנמל התעופה מטוס ובו כעשרים גופות, ובמרוץ נגד השעון נקברו כולן לפני כניסת החג. גורמים במשרד הבריאות מתחו ביקורת על הבאת המתים לישראל, וטענו כי יש בכך סכנה בריאותית. "מה מצפים מאיתנו לעשות?", אומר על כך מנלה. "אני לא חושב שצריך להגיד ליהודי מהעולם 'לא'. זוהי מדינת העם היהודי, גם אם יש כאלה שרוצים שתהיה מדינת כל אזרחיה. לא יכול להיות שאנשים שכל החיים היו קשורים למדינת ישראל ותרמו לה – פתאום בעת צרה אנחנו סוגרים מולם את השערים. זה מנוגד לחזון הציוני ולכל חזון המדינה הזאת. אני גם לא רואה שיש חברי כנסת שיצביעו בעד צעד כזה. בעיניי, לסגור את שערי הארץ ליהודים שבאים להיקבר פה זו פשיטת רגל, לא פחות מאשר לקבור בלי טהרה".
מלבד ארבעת מרכזי הטהרה הייעודיים שמפעילה החברה קדישא, החלו לפעול גם שבעה מרכזים למוסלמים. מנלה ופירון־זומר מספרים שבתחילת התפרצות הקורונה הלוויות היו בעיקר במרכז, אחר כך בצפון, וכעת המוקד הוא בירושלים. פני הלוויות כפני הנפטרים: העומס בצפון העיד על תמותה במגזר הערבי, "ובירושלים יש עלייה גדולה במספר הנפטרים בקרב האוכלוסייה החרדית", אומרת פירון־זומר. "אני נזהרת מהכללות, כי יש בעיר גם ערבים ויהודים חילונים, אבל כשאנחנו מסתכלים על המספרים – במידה מסוימת הם משקפים את הסיפור של האוכלוסיות".
הרב מנלה, בתור מי שמכיר מקרוב את מספר הנפטרים במגזר החרדי, אתה מנסה להזהיר את הציבור, לחנך אותו?
"מתחילת הקורונה התראיינתי לא מעט בתקשורת – גם בתקשורת הכללית, אבל בעיקר בחרדית – כדי להסביר כמה צריך להיזהר. אמרתי שלכל מכחישי הקורונה יש דם על הידיים, ממש ככה. בהתחלה הייתה איזו אגדה שאין עלייה במספר הנפטרים במגזר. אמרתי שזה לא נכון, וצריך לשמור על ההנחיות. אני מקווה שהצלתי כמה אנשים. ברור שיש אנרכיסטים בכל חברה, וגם אצל החרדים יש כאלה שעושים דווקא. אל האנשים הללו אפשר לפנות רק דרך התקשורת החרדית; אם אני מתראיין במדיה הכללית, זה רק גורם לפילוג ולשנאה.
"בתחילת המגפה בא שר הבריאות ליצמן ואמר, 'אם יש עלייה בתחלואה בבני־ברק, צריך להטיל סגר על בני־ברק'. אני לא חושב שיש הרבה פוליטיקאים חרדים שהיו אומרים דבר כזה. הוא נהג בכנות וביושר, דיבר בצורה הכי פתוחה. מה הייתה התוצאה? התחיל 'עליהום' על הציבור החרדי. אמרו שהם מפיצי נגיפים ומורדים במלכות והורגים את החילונים. לרמת ההסתה הגבוהה ביותר זה הגיע כשראש עיריית רמת־גן החליט לגדר את בני־ברק. לי זה באמת הזכיר ימים חשוכים. הייתי בא באופן אישי ומפרק את הגדרות האלה, כי זה הרתיח אותי. כל זה קורה כתוצאה מהסתה של התקשורת החילונית. היא הייתה יכולה להגיד 'המיינסטרים בציבור החרדי לוקח אחריות, ההנהגה שלו לוקחת אחריות'. הרי בליל הסדר למשל התפללתי בבית; לא חלמתי בכלל ללכת לבית הכנסת, ואפילו לא למניין בחצר. אבל במקום להציג את הדברים האלה, התקשורת הופכת את המגזר למפיץ מחלות, וזה גורם לאפקט בומרנג במגזר החרדי. המדיה החילונית עוסקת בפילוג ושיסוי, ובעיניי זו פשוט חרפה. במגזר הערבי קיימו חתונות של מאות משתתפים, ולא ראיתי כזו הסתה נגדם. בהתפרצות הקורונה בגימנסיה העברית – לא ראיתי כזו הסתה. גם לא נגד כל מי שנמצא בחופי הים או במסיבות חשאיות בחמישי בערב".
ואחרי כל זאת, הוא מפנה כאמור את האצבע המאשימה גם אל הציבור שלו. "המגזר החרדי אמון יותר מכולם על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. כשהייתי חבר בוועדת סל התרופות, היו פונים אליי אנשים בקשר לתרופה שהסיכוי שלה להועיל הוא אחד לאלף – ובכל זאת רצו שאעזור להם להשיג אותה, בעלות של עשרות אלפי שקלים לחודש. ופה אתה הולך והורג את סבתא שלך, רק כי מישהו תקף אותך בתקשורת החילונית? בעיניי זה ליקוי מאורות של חלק מהציבור. אני יכול להגיד לך שכל מי שנמצא בהנהגה של הציבור החרדי – ליצמן, דרעי כל מי שמוביל – אמר חד־משמעית שצריך לשמור על ההנחיות. הם חטפו על זה לא מעט אש, וגם אני חטפתי".
מצד שני היו רבנים שהורו להשאיר מוסדות חינוך פתוחים, למרות המצב.
"יש רבנים שדבריהם הוצאו מהקשרם בצורה בלתי רגילה. הסיפור עם הרב חיים קנייבסקי ופתיחת מוסדות החינוך הוכחש לחלוטין. כשהרב קנייבסקי אמר להתחסן, למרות כל מכחישי הקורונה – מישהו עשה מזה כותרת? לא, זה לא מעניין. גם כשהרב אלימלך פירר מסתובב בכל מקום ואומר להתחסן, זה לא זוכה לכותרת. מה כן מעניין? להגיד איפה נמצאים מפרי ההנחיות".
מנלה מתגורר כאמור בתל־אביב, באזור שדרות רוטשילד. לדבריו, הוא באופן אישי לא ספג הערות או עלבונות מצד חילונים. "לא נתקלתי בזה, אני חושב שיש הקצנה בתיאור המצב. יכול להיות שתל־אביב זה מקום מכיל. אני מעריך את רון חולדאי כמנהיג, הוא לא היסס בעיצומם של ימי הקורונה להאיר את עיריית תל־אביב במילים 'בני־ברק' עם לב. הוא חטף, אבל עשה את זה".
צלצול באמצע הלוויה
את אחת הפגישות שלנו אנחנו מקיימים במשרדי סופיה, בלב בית העלמין ירקון. כשאני מעירה שלא זה הלוקיישן הראשון שהייתי בוחרת למשרד שלי למרות השכנים השקטים, פירון־זומר מסבירה: "בסופו של דבר רוב הלקוחות שלי באים מהאזור. זהו בית העלמין הגדול ביותר בארץ, ואנשי החברה קדישא של תל־אביב אחראים לקבורה של כל הנפטרים בגוש דן – 25 אחוזים מכלל הנפטרים בישראל. המיקום הזה גם מראה על שיתוף הפעולה שלנו איתם".
אבל מערכת היחסים בין הצדדים לא תמיד התנהלה על מי מנוחות. פירון־זומר למעשה הגיעה לתחום בעקבות לוויה שבה אנשי החברה קדישא התנהלו באופן חסר סבלנות ולא מכובד, והטלפון של הקברן אף צלצל באמצע הטקס. "הבנתי שיש צורך בגוף שיעשה תיקון. בהתחלה באמת היה לנו רצון להילחם עם החברות קדישא, חשבנו שהן לא דואגות מספיק למשפחות, למשל. עם הזמן הקו שלנו השתנה מאוד, והיום אנחנו לא עושים שום דבר נגדם, אלא פשוט משלימים את השירות שלהם ונותנים תיווך. לא נחליף את החזן של חברה קדישא, נביא מוזיקה משלנו לחלק אחר בלוויה. אנחנו עושים את זה אישי יותר, ולחברה קדישא אין בעיה כל עוד הכול נעשה בזמן המתאים ובדרך הנכונה".
מנלה חשש בתחילה מהרפורמות שתוביל בתו של שי פירון, מי שהיה מספר 2 ברשימתו של יאיר לפיד. "הוא לא הסכים לדבר איתי, וטען שאבא שלי פגע בציבור החרדי. לקח הרבה זמן עד ששכנעתי אותו להפריד בין אבא שלי לביני – הרי גם הוא לא היה רוצה שהילדים שלו ייפגעו בגלל מעשים שלו. שנינו הרי מבינים שיש עכשיו משבר, וצריך לנהל אותו באופן הטוב ביותר. היום הרב מנלה גם בקשר טוב עם אבא שלי".
אור פירון־זומר: "עכשיו התקשורת פחות מדווחת על שמות הנפטרים. קל מאוד להסתכל על זה בטבלה: הצהובים הם נפטרים שהטיפול בהם הסתיים, הלבנים עדיין בטיפול. על המסך אני רואה רשימת שמות, מה שיכול לגרום להתקהות הרגש. אחת לכמה זמן פתאום רואים שם מוכר – רב, אדם מפורסם – ואז זו לא סתם שורה"
אגב כך היא מספרת שלאחר חתונתה היא נקראה אור זומר, ורק כעבור זמן צירפה גם את שם הנעורים. זה קרה ביוני 2013: הרב פירון, אז שר החינוך, עמד על דוכן הכנסת בעיצומו של דיון לילי וניסה לשאת דברים, אך שוב ושוב השתלט עליו צחוק מתגלגל. קטע "הנאום" הזה שודר באמצעי התקשורת, והפך לשיחת היום. בדיוק למחרת התחילה בתו לעבוד בכנסת, כראש מטה מנכ"ל המשרד לאזרחים ותיקים. "בכל משרד שנכנסתי אליו, דיברו על אבא שלי", היא מספרת. "איש לא רזה, בתפקיד בכיר, עומד ורוצה לנאום, וזה מה שקורה לו. אני מבינה שזה מצחיק, ולא אמרתי כלום לכל מי שצחק. אחרי כמה ימים הבינו שאני הבת שלו, והחל מצעד התנצלויות למשרד שלי. אנשים הגיעו אליי כשהם לבנים ומגמגמים. אמרתי להם שהכול בסדר, אבל ליתר ביטחון הוספתי לי את השם פירון, כדי שאנשים לא יתבלבלו בפעם הבאה".
מנלה מודה שכאשר שמע לראשונה על "סופיה", הוא הגיב בהסתייגות. "אור הציגה את המיזם שלה בפורום החברות קדישא, ואני התרשמתי שזה רעיון שכבר שמעתי, כי אני רגיל לפגוש אנשים שחולמים על שינויים בתחום. עם הזמן שמעתי יותר ויותר תגובות נלהבות על השירות הזה. בכל מקרה, אני לא רואה בה מתחרה לחברה קדישא. זה כמו שניקח את קופות החולים – יש שירות בסיסי ויש שירות משלים, שב"ן. זה לא אומר שהשב"ן מתחרה בקופת החולים. בסוף גם בנושא הקבורה יש לא מעט אנשים שרוצים ליווי צמוד של מישהו שידאג לדברים שונים, שחברה קדישא כגוף ממלכתי לא מטפלת בהם. יש לנו גמ"ח ציוד לאבלים, אבל זה לא כמו הליווי שחברה פרטית נותנת.
"אור היא יזמית בנשמה, וראיתי את היכולות שלה כשארגנה כנס של החברה קדישא מכל הארץ. היא מסוגלת לעשות כל משימה, ואין מישהו מתאים יותר ממנה לתפקיד הנוכחי. היא הוכיחה יכולת לקחת משהו מאפס ולהרים למאה. אני מעריך את המקצועיות שלה, את השלווה, את היכולת לענות יפה ולא להיבהל ולהילחץ גם במצב של אפס שעות שינה".
פירון מצידה מחמיאה למנלה על הרב־תכליתיות שלו: "מעולם לא ראיתי אדם שעובד כל כך הרבה, באינספור זירות שכולן קשות ומורכבות, ועושה את זה בחוכמה ובהארת פנים. יש לו המון כובעים, והוא מנווט בין כולם במקצועיות".
כשם שמנלה התפכח במהירות מהדעות הקדומות לגבי "הבת של שי פירון", גם היא גילתה שהדעות הקדומות לגבי החברה קדישא אינן מבוססות. "מהר מאוד הבנתי שיש פער בלתי נתפס בין מה שהציבור יודע עליהם, לבין המציאות. לפני שנה הגיעו אליי בני משפחה שאמרו שהם לא מוכנים שהחברה קדישא תהיה חלק מהלוויה. הסברתי להם שכל מה שהם שמעו על חברה קדישא לא נכון, ואם הם הזמינו אותי, הם צריכים לסמוך עליי. ביקשתי שיגידו לי מה הם רוצים שיהיה בהלוויה, ואני אדאג שזה ייעשה; רבים חושבים שחברה קדישא מקבלת את כל ההחלטות על ניהול האירוע, ואני מנסה להסביר שזה לא עובד כך. בסופו של דבר הם אמרו לי: 'אנחנו הולכים איתך, אבל תתחייבי לנו שאת בוחרת אישית את אנשי החברה קדישא שיגיעו אלינו. שלא יהיו משלומפרים, ושיגיעו נקיים'. הם דיברו בצורה לא נעימה, אפילו גזענית. בסופו של דבר הייתה הלוויה יפה, ואחריה בני המשפחה ניגשו אליי ואמרו 'תודה שדאגת לצוות מיוחד'. אמרתי להם שלא ביקשתי שום דבר מהחברה קדישא בנושא הזה; אלה האנשים שהיו במשמרת עכשיו.
"אני נמצאת בשטח, ואני יודעת שלכל לוויה יגיעו עובדים טובים, מסורים ונקיים. הרב מנלה עשה עבודה רצינית ודאג להכשרת העובדים. אבל אם סופיה לא תהיה חלק מהעניין, משפחות כמו זו שסיפרתי עליה יבחרו מלכתחילה בקבורה אזרחית, בגלל דעות קדומות".
כשאני שואלת אותם איך שורדים במשך שנים במקצוע כל כך קשה ועמוס רגשית, מנלה משיב: "כשנכנסתי לתפקיד אמרתי לעצמי שביום שבו אני לא אהיה אכפתי מול אדם בעת צרה, אני לא רוצה להיות פה. הרגישות חייבת להישמר תמיד. אני הרבה שנים בתחום וראיתי הכול, גם מקרים קשים ביותר – בנות שנרצחו על ידי אביהן, פיגועים, תאונות דרכים שהרגו משפחות – אבל גם היום אני יכול למצוא את עצמי מזיל דמעה כשאני שומע הספד בלוויה.
"פעם הייתה תדמית אחרת לחברה קדישא, אולי גם בגלל אנשים שאיבדו את הרגישות. היום יש מערך מיון מקצועי כדי לוודא שיתקבלו רק האנשים המתאימים, וחמישים אחוז מהמועמדים נופלים בתהליך. אנחנו מחפשים רגישות, עבודת צוות, יכולת עמידה בלחצים ומסוגלות לקבל ביקורת ולא להגיב. יכול לבוא מישהו שאבא שלו מת, ולפרוק על איש החברה קדישא את כל הרגשות שלו – ועדיין העובד שלנו צריך להתנהג יפה ולהבין שלא התכוונו אליו. אנחנו צריכים אנשים רגישים, לא אדישים".
פירון־זומר: "עם הזמן את לומדת לזהות אילו מקרים יהיו לך קשים. הייתי צריכה למשל לארגן הלוויה לאשה בגילי, והתברר שלשניים מהילדים שלה יש שמות כמו של הבנות שלי. ידעתי שאקח את זה קשה, הכנתי את בעלי מראש, וזה באמת הלך איתי הרבה זמן".
רופא מסיים משמרת עם אחוזי הצלחה מסוימים. הוא איבד חלק מהמטופלים, אבל גם הציל אחרים. אצלכם אף פעם אין סוף טוב.
מנלה: "לא נחזיר לחיים אף אחד, אבל אנחנו עושים את הכי טוב שאפשר במצב הנתון, וזה אומר להקל על המשפחה ולכבד את הנפטר. אם עובר יום של חמישים לוויות, ואנשים הרגישו שהם קיבלו שירות טוב, בית העלמין מגונן ונקי, והנפטרים קיבלו כבוד – אני הולך הביתה בתחושת סיפוק".
המגע היומיומי עם המוות גורם לכם להעריך יותר את החיים?
"כל מי שבתחום מבין שאנחנו פה באופן זמני. אנחנו רואים אנשים שקמו בבוקר, חשבו שיחיו עוד חמישים שנה, ואחרי הצהריים הם אצלנו. אתה מבין את אפסיות החיים, ושהעולם הזה הוא זמני, הוא פרוזדור".
פירון־זומר: "הרבה פעמים אני מקשיבה להספדים וחושבת 'מה יגידו עליי?'. אז כן, זה גורם לך לחשוב איך להשאיר אחרייך משהו טוב".
