הגלובליזציה שאנו נהנים ממנה היום נובעת מכמה רכיבים שהשתלבו במחצית השנייה של המאה ה־20. אחרי מלחמת העולם השנייה ארצות הברית הקימה מערכת סחר חדשה, שעודדה הורדת מכסים וסחר חופשי. בשנות השישים התחיל השימוש הנרחב במכולות שהועמסו על ספינות ורכבות, באופן שהוריד את עלויות השינוע והעלה את האמינות של משלוח סחורות בין מדינות. לבסוף, טכנולוגיות מידע אפשרו לנהל שרשראות אספקה מורכבות שמשתרעות על פני יבשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדרמה הפוליטית שמאיימת לפרק את יהדות התורה
– הבחירות ברש"פ: אבו מאזן מאיים "להעלים" מתמודדים
– הרב והפרויקטורית שמצאו פתרון לקבורה של אלפי נפטרי הקורונה
במחצית השנייה של המאה ה־20 ובתחילת המאה הנוכחית, הגלובליזציה התאפיינה בכך שמשרות ייצור עברו ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות, בהתארכות של קווי הייצור ובהתמחות של כל חוליה בשרשרת הייצור. התוצאה הייתה שהשרשרת כולה הייתה תלויה בכך שכל חוליה תספק בזמן את הרכיבים הנחוץ לחוליה הבאה אחריה. כשפרץ משבר הקורונה, השתבשו שרשראות האספקה הללו. כשהמפעלים בסין שותקו, חברות רכב ביפן ובקוריאה הפסיקו את הייצור. עיכובים בנמלי הים והאוויר ובדיקות ארוכות יותר לסחורות עיכבו את קווי האספקה, שתוכננו לעבוד ביעילות מרבית ובחיכוך מזערי.
חוליות השרשרת
אולם הקורונה היא רק אחד משלושה כוחות שפועלים לפרק ולבנות מחדש את הגלובליזציה. מלחמות הסחר הן הכוח השני. גם לפני דונלד טראמפ, ארה"ב ומדינות אחרות השתמשו בשלל כלים כדי לשמור על התעשייות שלהן ולהעניש את מי שהפרו לתפיסתן את כללי הסחר. ממשל אובמה הטיל מכס על לוחות סולאריים מסין, ארה״ב והאיחוד האירופי תובעות זו את זו כבר שנים על סבסוד לא הוגן של בואינג ואיירבוס, וברוב העולם מקובל סבסוד לחקלאים, שמונע עד היום רפורמות ניכרות בסחר העולמי במזון (רפורמות עולמיות גדולות נערכו בפעם האחרונה ב־1993, עם הקמתו של ארגון הסחר העולמי).
מלחמות הסחר חשובות היום לוושינגטון עוד יותר, כי בבירת ארה"ב חושבים שהסחר החופשי בצורתו הנוכחית מאיים על הביטחון האסטרטגי של ארצם. ככל שתעשיות ומפעלים מהגרים מארה״ב לסין ולדרום מזרח אסיה, כך משרד ההגנה האמריקני נעשה תלוי יותר ביצרנים זרים; ארה״ב גם נעשית תלויה במדינות זרות לאספקת מוצרים חשובים כמו תרופות ורכיבי אלקטרוניקה. מלחמות הסחר נחשבות לכלי שיכול לטפל באיום המובהק הזה על העליונות הטכנולוגית של ארה״ב במאה ה־21.
וזה מביא אותנו לכוח השלישי והאחרון: המהפכה התעשייתית הרביעית. הוצאת משרות ייצור ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות נובעת מהרצון לנצל את שכר העבודה הנמוך במדינות מתפתחות כדי להגדיל רווחים. בהסתמך על סחר חופשי ושינוע אמין, חברות אמריקניות היו יכולות לייצר בסין ולמכור בארה״ב, ובכך להגדיל את רווחיהן. אבל מה קורה כששכר העבודה חשוב פחות מרמת ההכשרה הטכנולוגית של העובדים, ומרמת הפיתוח של התשתיות סביב המפעל?
המהפכה התעשייתית הרביעית מביאה את המרחב הדיגיטלי לא רק לניהול המפעל אלא גם לפס הייצור עצמו. רובוטים, רשתות חיישנים, בינה מלאכותית ואיסוף מידע וניתוחו מאפשרים יעילות מוגברת, גמישות במוצרים שאפשר לייצר בכל פס ייצור, ויכולת להתכוונן לביקוש בשוק. במפעלים "חכמים" שכר הפועלים חשוב פחות מאיכות כוח האדם ומהתשתית הטכנולוגית (אינטרנט במהירות גבוהה, רשת סלולר מתקדמת ואספקת חשמל רציפה).
הנסיגה מהייצור הזול
המדינות המפותחות יכולות להחזיר את מעמדן המרכזי בייצור העולמי, אם יצליחו להשיב אליהן את שרשראות האספקה ולעודד את התעשיות המקומיות במענקים למפעלים חכמים, בתוכניות לאומיות לפיתוח טכנולוגיה, ובהגנה מפני גנבת טכנולוגיה. המשמעות היא חיווט מחדש של הגלובליזציה: לא עוד ייצור במדינות המתפתחות, ומעתה ואילך – תחרות טכנולוגית בין המדינות המתועשות.
יש מדינות שיפסידו במעבר הזה. סין צפויה לאבד מפעלים, שיעברו לייצר במדינות מתקדמות יותר מבחינה טכנולוגית. מדינות אחרות ירוויחו. ארה״ב תעודד הקמת מפעלים חכמים והתקנת טכנולוגיות תומכות; בריטניה פרסמה תוכנית חדשה לייצור חכם, ומתכוונת לקדם את תיעוש הכלכלה שלה.
מה עם ישראל? המהפכה התעשייתית החדשה והחיווט מחדש של הגלובליזציה הם הזדמנות פז למשק הישראלי, הסמוך לשוקי אירופה, מזרח אסיה ואפריקה. יש לנו כוח אדם מקצועי וביטחון אנרגטי, וישראל יכולה לעודד הקמת מפעלים חכמים ותיעוש. אבל בשביל חזון כזה דרושה ממשלה. שריה ויועציה צריכים להבין את ההזדמנות ההיסטורית. אולי המדור הזה יעורר אותם.
