ערב יורד על המדבר והאורווה מתכסה בחושך, אבל פרופ' עמוס בוסקילה לא מוריד את העיניים משתי סוסות לבנות. ויני ומרקאס עומדות קרוב מאוד זו לזו, והוא תוהה אם נזכה לחזות במחווה האולטימטיבית של חברות בין סוסים: אלו־גרומינג, גירוד הדדי. "כששני פרטים מגרדים זה את זה באופן סימטרי באזור הצוואר והגבנון שלו, אין חברות גדולה מזו. השיניים שלהם מבצעות את הגירוד, ואם מישהו מהם מחליט לתת ביס – הסוס השני יחטוף חזק מאוד, כך שזו מחווה שמעידה על אמון מלא. מחקרים מצאו שלא מדובר רק בביטוי של אמון: זה אקט שעוזר לשחרר לחצים ולהפיג מתחים הודות לאנדורפינים שמשתחררים במוח. גם אצל בני אדם משתחררים אנדורפינים כתוצאה מליטוף".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 5 דרכים לפנק את עצמכם בשנה הקרובה
– כולם היו בניו: מהדורת פורסט גאמפ של הציונות הדתית
– גלובליזציה 4.0: בחזרה למדינות המפותחות והעשירות
חיכינו, ציפינו, והאלו־גרומינג לא הגיע. מרקאס, הסוסה הבכירה בעדר, אצילית ושתלטנית כאחד, מאבדת עניין וממשיכה בשלה – ואנחנו ממשיכים בשלנו. קר וחשוך בשדה־בוקר. פרופ' בוסקילה בדיוק שב מניסוי שערך עם תלמידי תיכון במושב קלחים. במשך שעה וחצי ישבו על ערמת חציר ותיעדו במצלמת וידאו את הסיטואציה שבנו: במרכז האורווה הונח "חפץ חשוד" – שמשיית חוף שמתחילה להסתובב אם נוגעים בה – והסוסים היו אמורים להגיב אליו. "יש להם המון סקרנות טבעית, הם לא יתעלמו מחפץ כזה", מסביר בוסקילה. "היפותזה אחת בספרות המקצועית אומרת: מי שיש לו הכי הרבה חברים, הוא זה שיגלה אומץ. הוא יתקרב לחפץ חשוד כי הוא אומר לעצמו: 'אם יקרה לי משהו, יבואו להציל אותי'. השנייה אומרת שמי שתקיף במאבקים החברתיים יהיה גם אמיץ יותר במפגש עם חפץ לא מוכר. ביקשנו לבחון את העניין בניסוי, וקיבלנו תוצאה שונה לגמרי – לחפץ החשוד ניגשו דווקא הסוסים הכי נחותים בקבוצה".
"אנחנו מכניסים את הנתונים לתוכנות של רשת חברתית, כי אלה אותם עקרונות. כך אפשר למצוא מי הדמות המרכזית בעדר, למי יש חברים והשפעה, ומי המקשר בין שתי קבוצות. לניתוח כזה יכולה להיות משמעות מעשית: אם יש מחלה, למשל, הסוס המקשר הזה הוא אחת הדמויות הכי חשובות, כי הוא יכול להעביר את החיידק או הווירוס מקבוצה אחת לאחרת"
אלה שאין להם מה להפסיד.
"כן, זאת המחשבה שלנו. אולי סוס דומיננטי בקבוצה לא ייגש, הוא יעדיף לברוח לעיני כל הקבוצה. אנחנו רוצים לבדוק אם במקרה הגענו לתוצאה כזו באורווה אחת או שזאת תופעה רחבה, ולכן אנחנו שבים על הניסוי בכמה מקומות".
כדי לדעת אם הסוס הדומיננטי הוא זה שקופץ לעבר המתקן המאיים, צריך ללכת צעד אחד אחורה: לגלות מי מהחבר'ה הוא הדומיננטי, לשחות בדינמיקה החברתית של קבוצת הסוסים – וזה בדיוק מה שבוסקילה עושה בשנים האחרונות. הרשת החברתית של הסוסים עומדת במוקד מחקריו של הפרופסור שהכרתי דווקא כאיש של זוחלים. שמו של בוסקילה מופיע לצד פנחס אמתי על כריכת "מדריך לדו־חיים וזוחלים בישראל" הקלאסי, וברשת צפיתי לא פעם בהרצאותיו על אקולוגיה מדברית וזוחלים בסביבות קיצון. הוא אגב, לא נטש את הזוחלים; הזיקיות שבמעבדתו הן אלה שבמידה מסוימת יצרו את השידוך בין שני העולמות, אבל על כך בהמשך. בינתיים אנחנו צופים בוויני הלבנה, בבנה ברק הכהה מאוד (כן, הוא הבן שלה. גנטיקה של סוסים היא דבר מסובך), ובמרקאס שאך מופיעה וכולם מפנים לה את הדרך.
"לבעלי חיים יש חיי חברה מורכבים מאוד. יש המון דקויות במערכות היחסים ביניהם, כמו אצל בני אדם", מסביר פרופ' בוסקילה. "אי אפשר לומר 'הדגם החברתי הוא כך וכך', כי זה מתעלם מהדקויות, והדקויות הן לפעמים הסיפור האמיתי. אצל הסוסים יש דרמות מדהימות שיכולות למלא טלנובלות שלמות. כשנסעתי לספרד בשנת שבתון כדי ללמוד על סוסים, נתקלתי למשל במשהו חריג ומעניין: קבוצה אחת של סוסים בשמורה התקרבה למקום מרעה של קבוצה שנייה, ואז אני רואה את אחת הנקבות עוזבת את הקבוצה שבמרעה ורצה לקבוצה הראשונה. זה לא נגמר כאן: מאותו רגע כל הקבוצה הזו בורחת יחד עם הנקבה שערקה אליה. זה לא היה מקרה של חטיפה, שבו זכר מנסה לקחת נקבה מקבוצה אחרת – גם בזה יצא לי להיתקל – אלא מעבר וולונטרי לגמרי. היה חייב להיות איזשהו קשר קודם, הם כנראה נפגשו במרעה והיא החליטה לבוא לקבוצה בגלל זכר מסוים. באותו יום אחרי הצהריים הצטרפו עוד שתי נקבות עם הסייחים שלהן לקבוצה ה'קולטת', וזאת הפכה להיות הקבוצה הכי גדולה במרחב. כדי להבין את ההתרחשויות האלה אני חייב ללמוד את הדינמיקה של המבנה הקבוצתי".
סוס, תראה, דירה משלנו
כדי ללמוד את הדינמיקה הזו, בילה בוסקילה בעשור האחרון לא מעט במונגוליה, בהולנד ובספרד, ותצפת על עדרים של סוסים החיים בבר. הוא התייצב בשמורות, למד לזהות מי הוא מי, למי זנב מרשים ולמי פוני מתנפנף, הצטייד בשתי מצלמות וידאו – אחת שצופה על העדר ואחת שמתמקדת בפרטים – ובדק מי מחבב את רעהו ומי פחות. בשנים האחרונות הרחיב בוסקילה את מחקריו גם לסוסים בישראל, ובין השאר הוא נעזר בחמישייה שכאן לפנינו: ויני האם וברק הבן השחום, מרקאס השליטה, גשם המנוקד שאוהב לאכול, ויום־ברכה שמסתובב לבדו כרגע בשטח מגודר נפרד כי הוא לא מסורס. הייתה תקווה שיום־ברכה ומרקאס הגזעיים יתאחדו ויביאו לעולם צאצאים בעלי תעודות ייחוס מפוארות, אבל למרות הניסיונות החוזרים ונשנים להושיב אותם לארוחה זוגית לאור נרות, זה לא הסתייע. "ובכל זאת, את צריכה לראות כמה הם מדברים, המון שיחות יש ביניהם", מספר לי ארתור דומוש, הבעלים של מרקאס ויום־ברכה, ומי שהקים את האורווה בשדה־בוקר.
"אנחנו מנסים לראות איזה עיצוב של האורווה יגרום להם ללכת יותר, כי סוסים שלא הולכים מספיק סובלים ממחלה שגורמת להם לצליעה. נניח שגשם, שהוא סוס דומיננטי, רוצה לראות מה יש בארגז מרוחק ממנו. כדי להגיע לשם הוא צריך לעשות עיקוף, ובינתיים הסוס שנמצא שם מקבל את המסר שכדאי לו לעזוב, אז גם הוא עושה סיבוב גדול, וכל הזמן יש תנועה"
המידע הרב שנאסף ונרשם מתוך הנעשה באורווה הקטנה הזאת – פחות משלושה דונמים – מסייע לעשות סדר בפייסבוק של סוסי המקום. "אנחנו מכניסים את הנתונים לתוכנות של רשת חברתית, ומנתחים אותם בכלים שיש בידינו להבנת רשת אנושית, כי אלה אותם עקרונות", אומר בוסקילה. "כך אפשר למצוא מי הדמות המרכזית בעדר, למי יש חברים ולמי אין, מי המקשר בין שתי קבוצות וכן הלאה. לניתוח כזה יכולה להיות משמעות פרקטית: אם יש מחלה למשל, הסוס המקשר הזה הוא אחת הדמויות הכי חשובות, כי הוא יכול להעביר את החיידק או הווירוס מקבוצה אחת לאחרת. ממש כמו שבפייסבוק יש דמויות מרכזיות שההשפעה שלהן גדולה יותר ויש שההשפעה שלהן זניחה, גם אצל הסוסים יש בעלי השפעה גדולה בהרבה היבטים".
אפשר להבין איך פועלת רשת, על סמך מספר קטן כל כך של סוסים?
"תלוי מה רוצים לגלות. כדי לחקור תכונות של רשת יש צורך ביותר פרטים, ולכן עבדתי בחו"ל עם קבוצות גדולות – קבוצה של 27 סוסים בהולנד, או 120 סוסים בעשר קבוצות בספרד. פה אני רוצה להבין דברים אחרים. סוסים שחיים זמן מסוים ביחד, גם בטבע וגם כאן באורווה, מגיעים למצב שבו כל אחד יודע את מעמדו ביחס לאחרים, ולכן הוא לא צריך למצוא עצמו בתוך ריב ואלימות. הסוס גשם, למשל, בהתחלה היה תוקף את ויני וברק. היה לו חשוב לבסס את המעמד שלו כמספר שתיים בקבוצה. ברגע שזה התקבע, הוא נרגע".
באופן כללי, איך אפשר לקבוע מי חבר של מי, חוץ מתיעוד של גירוד הדדי?
"שני סוסים שעומדים קרובים יחסית זה לזה, מעידים על היותם חברים. סוס לא יסתכן בעמידה ליד סוס שהוא לא בוטח בו, שיכול לזנק ולתת לו נשיכה או בעיטה. יש דיסטנס באופן נורמלי. לכל סוס יש מרחב אישי משלו, והשאלה היא למי הוא מאפשר כניסה למרחב הזה. בכל פעם שאנחנו רואים את הסוסים עומדים קרוב, אנחנו מתעדים. בקבוצה של סוסים נוצרות קליקות. אותנו מעניינים גם היחסים הלא־חבריים, ואנחנו בונים מהם רשת נוספת.
"לסוסים יש יכולת מדהימה לקרוא שפת גוף, משהו שאנחנו לא יכולים לדמיין בכלל. את יכולה לראות סוס אחד שמתקרב אל סוס אחר ואוכל יחד איתו והכול בסדר, ובמקרה אחר הוא לא יתקרב כי הוא קיבל שדר שאומר 'עדיף לך להישאר רחוק', גם אם אנחנו לא הבחנו בו. כשאנחנו נתקלים בדבר כזה אנחנו רושמים שהייתה תגובה אגוניסטית שלילית. אפילו אם הסוס השני לא עשה כלום, איכשהו הוא העביר מסר של הרתעה".
בתוך האורווה יש מעין מבוכים ואתגרים בנויים גרוטאות, שמערימים קשיים על החבר'ה בדרך לפינת השתייה או לארגז האוכל. על העיצוב והאיסוף: ארתור. מה המטרה? התצפיות הארוכות שערך בוסקילה על סוסי בר לימדו אותו לא מעט על אורח חייו של הסוס, שגם אם התרחק מהטבע, עדיין זורם בדמו הצורך לנוע הרבה במרחב, להיות בחברה ולאכול במשך 16 שעות ביממה. מאוד מזכיר אותי, אגב. סוסים שחיים לבדם בחצרות בתים, ללא חבר שאפשר להתמסר לו באלו־גרומינג, או כאלה שמוחזקים בתאים קטנים – השיטה המקובלת באורוות – רחוקים מאוד מלקבל את הדרוש להם. כאן בשדה־בוקר לא תמצאו תאים; הסוסים עומדים במרחב הפתוח, יחד עם חבריהם. בנושא ההאכלה קשה יותר לכאורה לספק להם את תנאי חיי הבר, שם הם אוכלים מזון באיכות דלה אבל בנפח גדול ובארוחות ממושכות. בוסקילה ודומוש מצאו פתרון גם לזה: המזון מונח בתוך ארגז פלסטיק כשמעליו רשת בניין, מה שמאלץ את הסוסים ללעוס גבעול־גבעול, הרבה אבל לאט. "אחרת הם היו אוכלים הכול תוך חצי שעה", מסביר לי בוסקילה.
ומה עושים בקשר ליצר התנועה המתמדת, כשלרשותך אורווה לא גדולה במיוחד? פה נכנס המבנה המורכב של האורווה בשדה־בוקר. "אנחנו מנסים בעצם לראות איזה עיצוב של האורווה יגרום להם ללכת יותר. סוסים שלא הולכים מספיק, סובלים ממחלה בשם למיניטיס שפוגעת בפרסות וגורמת להם לצליעה. מומחים פיתחו דגם של 'אחו אידיאלי', ובו שבילים ארוכים ומקור מים במקום אחד כדי לגרום לסוסים ללכת, אבל דגם כזה מצריך מרחב גדול. בארץ השטחים קטנים ואנחנו לא יכולים להגשים את החזון, ולכן בדקנו אם אפשר לעודד סוסים לנוע יותר על ידי חלוקת השטח באמצעות מחיצות פנימיות", מסביר בוסקילה.
בשני השטחים הקיימים נעשו חלוקות שונות: הצפוני חולק לשניים בלבד; השטח הדרומי קטן ממנו בשליש ומלא כאמור במבוכים ובכל מיני תלאות. מכשירי ג'י־פי־אס הוצמדו לסוסים כדי לבחון כמה הם הולכים בשטח הזה, וכמה בשטח המקביל, הריק ממכשולים. התברר שהמתחם רצוף התלאות גרם לסוסים לצעוד כשישה קילומטרים ביום, לעומת שלושה שצעדו בשטח השני. "המשמעות היא שהסוסים כאן, בשטח הקטן הזה, הולכים כמו הסוסים בשמורה רחבת הידיים בספרד. באמצעות המחיצות גרמנו להם לצעוד יותר, וכאן גם נכנס מבנה הרשת החברתית. נניח שגשם, שהוא סוס דומיננטי, רוצה לראות מה יש בארגז שהנחנו בחלל מרוחק ממנו. כדי להגיע לשם הוא צריך לעשות עיקוף, ולכן הוא הולך. בינתיים הסוס שנמצא שם מקבל את המסר שכדאי לו לעזוב, אז גם הוא עושה סיבוב גדול, וכל הזמן יש תנועה. ועוד עניין – כשסוסים עומדים ביחד, יש על כל אחד מהם פחות זבובים שמציקים לו, ולכן לפעמים יש להם אינטרס להצטרף לחברים שלהם. כך שהמבנה החברתי והלחצים מהסביבה מניעים אותם, ואנחנו מנסים לראות כרגע איך המחיצות משפיעות על התנועה".
זיקיות של שנים זוגיות
הניסוי והטעייה האלה הם חלק משגרת העבודה של בוסקילה ודומוש. הראשון הוא חוקר במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן־גוריון ובמכונים לחקר המדבר. השני הוא מורה דרך בעל ניסיון רב בנושא הסוסים – רגע לפני שיחתנו נועצו בו טלפונית לגבי שימוש בסוסי משטרה בהפגנות, איך נכון לעשות את זה ואם בכלל. הם שכנים במדרשת בן־גוריון וחברים עוד הרבה לפני כן, חולקים אהבה אדירה לטבע וסוסים. דומוש מספר שהקשר שלו אליהם נוצר בגיל 8; ככה זה כנראה כשאתה נולד בהולנד. אצל בוסקילה לעומתו החיידק הגיע בשלב מאוחר. לפני 22 שנה, כשהיה בן 43 וכבר היה חוקר בעל שם בתחום הזוחלים, הוא נרשם לחוג רכיבה שהתקיים בחוות האלפקות – והתמכר. "זה היה פשוט מרתק ומדהים, ואמרתי לעצמי שאני חייב למצוא דרך להפוך את הסוסים לחלק מהעבודה שלי. אחרי כמה שנים של רכיבה בארץ ובעולם החלטתי שאני רוצה סוסים משלי".
כך הוא הפך לבעלים של ויני, שלפני בואה לכאן בילתה הרבה שנים באורווה בקיבוץ רביבים, ובדרך גם המליטה את ברק. לדומוש היו בזמנו שני סוסים, והוא החליט להביא אותם לאורווה בשדה־בוקר. "כשארתור התחיל לבנות ולהרחיב כאן, הוא הציע לי להעביר את ויני וברק לפה, כדי שננהל את הטיפול והגידול בדרך שאנחנו מאמינים בה, עם מה שנכון ומתאים לסוסים", מספר פרופ' בוסקילה. "יצרתי קשר עם אנשים בחו"ל שמחזיקים סוסים בצורה אלטרנטיבית, לא בדרך הרגילה של מגורים בתאים, ואהבתי מאוד את הרעיון. כשוויני וברק היו במקומות אחרים לא יכולתי לשלוט בדרך שבה מחזיקים אותם, אבל כאן אנחנו יכולים לקבוע את הכללים. מ־2013 אנחנו יחד בעניין הזה, כל הזמן מפתחים דברים, מנסים ומשפרים".
ויני, הוא מספר, סייעה לו במחקריו, כשרכב איתה במדבר כדי לחפש זוחלים. אפשר לחפש זוחלים כשאתה על גב של סוס? אני תוהה. "בטח. אנחנו חוקרים במעבדה את הזיקיות ואת מחילות ההטלה שלהן, וקשה למצוא אותן. הזיקיות מסוות היטב את הפתח של המחילה. השיטה לאתר זיקיות היא ללכת הרבה מאוד בשטח, למצוא עקבות טריות ולהתחקות אחריהן. ברגע שמוצאים את הזיקית צריך לחכות שהיא תחפור, וזה יכול לקחת כמה ימים. אני זוכר זיקית אחת שזה לקח אצלה שבוע. היא הלכה בסך הכול 550 מטרים, כל יום קצת. כשהן מזהות נקודה מתאימה, הן חופרות לעומק של מטר מתחת לפני הקרקע, כי הביצים שלהן מודגרות במשך 11 חודש. תחשבי על זה: לפני שהן מטילות, הדאגה שלהן היא למצוא מקום שיתקיים 11 חודשים קדימה, עם רטיבות וטמפרטורה מתאימה. התנאים הנכונים קיימים בעומק של מטר, וזה מפעל אדיר, אין זוחל בסדרי הגודל של הזיקית שחופר מחילה כזאת. אחרי ההטלה הן יוצאות, מסוות את הפתח, הרוח מוחקת את העקבות ואי אפשר למצוא את המחילה. יחד עם רעות עין־גיל ותלמידים נוספים עקבנו אחר עשרות מחילות הטלה, ולא מצאנו אף בעל חיים שיודע לטרוף ביצים של זיקית, הן כל כך טובות בהסוואה. לכן מה שעשינו היה להסתובב על גב הסוסים יחד עם סטודנטים שיודעים קצת לרכוב, וככה לחרוש את החולות ולחפש עקבות – אחרת צריך ללכת ברגל קילומטרים על קילומטרים. ברכיבה אנחנו גם נהנים, בין אם מוצאים זיקיות ובין אם לא.
"כשאנחנו מתחילים לפגוש זיקיות, אנחנו לא רוצים שהעקבות של הסוס יבלבלו אותנו, ולכן אנחנו קושרים אותו ועוקבים רגלית. אם מצאנו את הנקבה אנחנו צופים בה יום־יום בשטח. אם יום אחד אני לא בא, אני מאבד אותן ולך תמצא אותן עכשיו".
הייתה תקווה שיום־ברכה ומרקאס הגזעיים יתאחדו ויביאו לעולם צאצאים בעלי תעודות ייחוס מפוארות, אבל למרות הניסיונות החוזרים ונשנים להושיב אותם לארוחה זוגית לאור נרות, זה לא הסתייע. "ובכל זאת, את צריכה לראות כמה הם מדברים, המון שיחות יש ביניהם"
בשנה האחרונה הגשים בוסקילה חלום ופתר תעלומה מדעית. כל תהליך חפירת המחילה של הזיקית היה במשך שנים לוט בערפל, או בחול אם לדייק. כדי לגלות מה מתרחש שם, בנו בוסקילה ותלמידו לירן שגיא "עיר זיקיות" – כמו אותן ערי נמלים, קינים מלאכותיים מעשה ידי אדם – וסוף־סוף יכלו לראות בזמן אמת איך נבנה המפעל ההנדסי של החופרת הפוטוגנית. "שנינו חובבי נגרות ובנינו מתקן מלוחות פרספקס של מטר על מטר וחצי, מילאנו בחול ויצרנו לחות וטמפרטורה מתאימה. אז הכנסנו פנימה זיקית שזיווגנו והייתה בהיריון, הצבנו מצלמות שפועלות 24/7, וראינו אותה מתחילה לחפור, נכנסת וסוגרת בחול את הפתח להסוואה. היינו הראשונים שראו בעיניים מה מתרחש במחילה שלה, מתחת לקרקע".
גם בחושך מנצנצות העיניים של בוסקילה כשהוא מדבר על הזיקיות. כבר 21 שנים הוא עוקב אחריהן, "ואין לתאר כמה החיה הזאת מיוחדת". המחקרים שלו עוסקים בתת־מין של זיקית מדברית שחיה בערך שנה. את כל האנרגיה שלה היא מקדישה להטלה היחידה בחייה הקצרים. היא אפילו לא אוכלת בתקופה הזאת, מערכת העיכול שלה ריקה לגמרי. "זו ממש התאבדות. אחרי שהן משקיעות את הכול בדור הבא, אין להן כוח לעבור את החורף".
במין המדברי שהם חוקרים נוצר מצב מעניין וייחודי: שתי אוכלוסיות של זיקיות מתקיימות במקביל, ולעולם אינן נפגשות. זיקית מהקבוצה הראשונה מטילה, נניח, בשנת 2020. הביצים שלה מודגרות והאבקועים יוצאים ב־2021, לאחר שהיא כבר הלכה לעולמה. באותה שנה מטילה זיקית אחרת, שבקעה בשנת 2020, האבקועים שלה יוצאים בשנת 2022, וכן הלאה. כך יש שושלות של זיקיות שפעילות בשנים הזוגיות ואחרות שפעילות רק בשנים האי־זוגיות, עד לקץ כל הדורות. לכאורה היו צריכות להתפתח כאן שתי אוכלוסיות שונות לחלוטין, שלכל אחת מהן גנטיקה משלה ואופי משלה, ובעתיד הרחוק מאוד – אולי יהיו אלה אפילו שני מינים. "אלא שמתברר שיש שיעור מסוים מקרב הזיקיות – שתיים מתוך אלף – שכן חוצה את הקווים ומצליח לחיות מעבר לשנה", אומר בוסקילה. "אנחנו מנסים להבין מה מייחד את הזיקיות הללו ומדוע הן לא מתות בחורף. אנחנו לא יודעים מבחינה גנטית כמה זה משפיע, והאם אכן יש התפצלות. אנחנו גם לא יודעים האם השינויים האקלימיים שהתרחשו בנגב בשלושים השנים האחרונות יצרו את תוחלת החיים הקצרה, או שזה משהו שקיים כבר אלפי שנים. בינתיים אנחנו חוקרים את הזיקיות הללו, וכל הזמן מגלים דברים חדשים לגביהן".
"הדרך לאתר זיקיות היא ללכת הרבה מאוד בשטח, למצוא עקבות טריות ולהתחקות אחריהן. כדי לא ללכת קילומטרים, הסתובבנו על גב סוסים. כשמוצאים את הזיקית צריך לחכות שהיא תחפור, וזה יכול לקחת כמה ימים, ובינתיים צופים בה יום־יום בשטח. אם יום אחד אני לא בא, אני מאבד אותן ולך תמצא אותן עכשיו"
הזיקית היא כידוע סמל מובהק של הסוואה בטבע, ולא רק בגלל כישוריה בהסתרת פתחי מחילות. אין ילד שלא מכיר את יכולתה לשנות צבע ולהיטמע ברקע. מחקרים רבים שעשתה ד"ר תמי קרן־רותם במעבדתו של בוסקילה, הראו שבתכונה הססגונית הזאת מסתתר עולם תקשורת שלם. "ההסוואה היא לא הסיבה היחידה שבגללה זיקיות משנות את צבען. נקבה שמסרבת להזדווג, למשל, תעטה על עצמה נקודות צהובות על רקע ירוק זית, וכל זכר יבין שהיא לא מעוניינת. הזכרים בזמן חיזור עוטים דגם בולט שאינו דומה לסביבה, ואף נמצאו הבדלים בצבעי החיזור בין זכרים בוגרים לצעירים. כשאין סיבה חברתית לבחור לבוש מסוים, הזיקיות משתמשות בצבעים להסוואה – ועושות זאת בצורה מדהימה. ישבתי פעם ליד שיח שעליו זחלה זיקית, פניתי לשנייה כדי לדבר עם יעל זלכה, טכנאית המעבדה שמלווה אותנו בשטח, ואיבדנו קשר עין עם הזיקית. חזרתי ולא מצאתי אותה. היא לא הייתה יכולה להתרחק לשום מקום, כי היא הולכת לאט מאוד, ובכל זאת עשרים דקות חיפשנו אותה. זה היה מטורף.
"הכרתי מישהו שהיה מעביר לחיילים בצבא השתלמויות וסדנאות לזיהוי דברים מוסווים בשטח. הזמנתי אותו להתארח אצלנו, לקחתי אותו למקום שידעתי בוודאות שיש בו זיקיות, ואמרתי לו: יאללה, תפעיל את השיטות שלך. לא עזר לו כלום. הן פשוט כל כך טובות בזה".
הארה בסיור פנסים
בוסקילה התחיל את חייו רחוק מהמדבר, בקיבוץ בארות־יצחק שליד פתח־תקווה. "אבא שלי, שהיה מורה לטבע, היה לוקח אותי לראות כל מיני בעלי חיים. היינו מרימים יחד אבנים כדי למצוא זוחלים. הוא גם גידל עבור תלמידיו בעלי חיים בקיבוץ". כשהיה עמוס בן שלוש נשלח אביו לרומא מטעם משרד החינוך, והמשפחה עברה לשם למשך שש שנים. אחר כך התגורר בחיפה עד הצבא, לא כולל גיחות מרובות לטבע. "התחלתי לטייל בגיל 12. כשאני חושב על זה, היום בחיים לא הייתי נותן לשני ילדים לטייל ככה. אבא של חבר שלי היה מוריד אותנו באיזה כפר ערבי, שהוא הכיר בו כמה אנשים. אני והחבר נשארנו אצלם לישון, ומשם היינו יוצאים. קודם טיילנו בכרמל, כי זה היה הכי קל. כש'נגמר' הכרמל השתלטנו על הגליל התחתון, אחר כך הגליל העליון, וכשהייתי בן 16 התחלתי לטייל במדבר".
ההתאהבות הייתה מהירה. הוא הצטרף כנער למחנה של נוער שוחרי טבע בבית ספר שדה עין־גדי, עשה עבודת גמר על היעלים והתנדב בבית ספר שדה בקיבוץ שדה־בוקר. "נפתח אז אצלנו קורס חדש באקולוגיה, וכבר לפני הגיוס לצה"ל היה לי ברור לגמרי שכאשר אשתחרר, זה התחום שאלמד. ובאמת, יום אחרי השחרור הייתי באוניברסיטה העברית".
בצבא שירת בסיירת שקד, אבל בעקבות ירידת פרופיל הפך למדריך ידיעת הארץ. כבר במהלך התואר הראשון עבד בבית ספר שדה חצבה, ושם גם עשה את עבודת המאסטר, שהוקדשה לחרדון הצב. הוא נשאר במדבר הישראלי עד שנסע לקליפורניה לדוקטורט: במחקר שלו – שעסק כמובן במדבר, הפעם מוהאבי – בחן את היחסים בין נחשים למכרסמים. "אמרתי לעצמי שאם אחזור לארץ ואגיד שאני מומחה לזוחלים, ישאלו אותי 'מי צריך מומחה לזוחלים?'. לכן רציתי להיות כללי יותר – אקולוג התנהגותי שלא מתמקד בחיה ספציפית אחת, אלא בקו התפר בין אקולוגיה להתנהגות בעלי חיים.
"לאורך השנים עסקתי ואני עוסק הרבה בחינוך, ובכל פעם אני מופתע מחדש לגלות איזו השפעה יכולה להיות לך על העתיד. אתה מדריך בני נוער ואין לך מושג מה נכנס, אם נכנס. זה בבחינת שלח לחמך. אבל אני נתקל באנשים שהיו חניכים שלי בחוג נוער – אחד היום פרופסור לגיאולוגיה, אחד בסגל של המחלקה למדעי החיים – ופתאום אני חושב שלולא כל ההדרכות והסיורים שבהם אנחנו מלהיבים תלמידים ומראים להם את מורכבות הטבע ואת היופי שלו, יכול להיות שהאנשים האלה היו עוסקים בדברים אחרים. לחינוך יש כוח".
כשאני שואלת קצת על המשפחה שהקים ומתעניינת אם מישהו שם שותף לאהבה לסוסים, מתכסה בוסקילה בעצבות. "הבת הגדולה שלנו, נעמי, אהבה מאוד סוסים. איבדנו אותה לפני 14 שנה בתאונת אוטובוס בהודו. הבת השנייה שלנו, מרב, מחוברת מאוד לסוסים ובמיוחד לנושא התקשורת הרגועה איתם. באחת התמונות שאני תמיד מראה בהרצאות על תקשורת עם סוסים, מרב נראית ליד ברק שעות אחדות אחרי שהוא בא לעולם, כשוויני מקבלת באמון מלא את המגע הרגוע בין מרב לברק.
"אשתי רותי ואני חשבנו איך להנציח את נעמי באמצעות הדברים שהיא אהבה במיוחד – סוסים וכל מה שקשור בהם, התיכון הסביבתי בשדה־בוקר, שבו היא למדה, ההדרכה בטבע בתקופת השירות הצבאי שלה שהעניקה לה סיפוק עצום. הקמנו עמותה ואנחנו רוצים לפתוח במדרשת בן־גוריון מרכז סייסות שיכיל את האהבות שלה. זה יהיה מקום שיוציא תלמידים אל הטבע וילמד אותם לא רק על הסוסים, אלא את כל מה שאפשר לעשות איתם. אנחנו רוצים לעבוד עם ילדים שקשה להם לשבת ועם מבוגרים שסובלים מפוסט־טראומה. את הדגם לכך ראינו בהולנד – גוף שעובד עם בתי ספר שיש בהם תלמידים עם קשיים. ארתור הוא השותף הראשי שלי בעניין הזה, ואנחנו מקווים ליצור מרכז שיעשה טוב גם לרווחת הסוסים, וישלב בתוכו את תוצאות המחקרים שלנו. מי שיבוא לשם יראה שאפשר לגדל סוסים בצורה אחרת.
"הייתי שמח לתת לאנשים את הכלים להסתכל על עדר סוסים, כמו שאני מתבונן בהם יחד עם הסטודנטים שלי. אפשר ללמוד הרבה מאוד מתוך ההסתכלות הזו, גם על עצמנו. סוסים מסתדרים כל כך הרבה זמן בלי לריב, והלוואי שאנחנו היינו יכולים ללמוד את זה מהם".
הקור והשעה קוראים לנו לסיים. בוסקילה ממהר לחוג תיאטרון פלייבק שהוא משתתף בו יחד עם רותי. לפני שיצא אני שואלת אותו אם אחרי עשרות שנים לא נוצרת תחושת מיצוי מהמדבר. "לא, לא, זו התמכרות שרק הולכת וגדלה. אני יכול להעיד על עצמי שכאשר אני מטייל באזורים אחרים או מרצה בכנסים, בשלב מסוים אני תמיד מרגיש שיש כבר יותר מדי ירוק בעיניים, ואני צריך לחזור לדבר האמיתי. זה לא רק הצבע הצהוב: במדבר אני רואה את החיבור ההדוק בין עולם החי לעולם הצומח, לעולם הקרקע ולמערכת הניקוז, לתשתית הגיאולוגית ולדברים נוספים שניכרים היטב רק באזור מיוחד כזה. כאן הכול שקוף, אנחנו יכולים להבין איך הצמח הזה התפתח דווקא פה כי הוא יושב על מסלע מסוים, והמסלע הופך לקרקע כזו וכזו. כל הסיפור פרוש לפנינו.
"לפעמים אני לוקח אנשים לסיורי לילה, לחפש זוחלים לאור פנסים, ופתאום הם מגלים עולם שלם ומתפעלים. אנחנו לומדים להעריך את זה שלמרות השנה המוזרה שהייתה לנו, נמלים עדיין אוספות את הזרעים שנוצרו באביב, והארינמלים עדיין מכינים מלכודות לנמלים, והזיקיות עדיין צועדות לאיטן. יש כאן עולם ומלואו, וצריך רק להתכופף קצת כדי לראות אותו. אני לא חושב שאי פעם אגמל מזה".
