בגיאופוליטיקה העולמית, גרמניה היא מדינה ייחודית: היא שוכנת בין גושים, בין חזיתות, והגיאוגרפיה שלה בלתי מוגדרת; קשה לומר אם היא חלק מהקהילה האטלנטית של צרפת, בריטניה וארה״ב, חלק מהקהילה האסייתית של רוסיה וסין, או שמא היא קהילה בפני עצמה. כבר עסקנו כאן במרכזיות הגיאוגרפית של גרמניה באירופה: הודות לנהרות הריין, הדנובה והאלבה, גרמניה היא מרכז התחבורה והכלכלה של אירופה. עוד לפני הקמת האיחוד האירופי, גרמניה הייתה קשורה תרבותית, כלכלית ופוליטית בו־זמנית למערב אירופה, דרום אירופה ומזרח אירופה. היא לא רק שוכנת במרכזה של אירופה, אלא גם ניצבת בשער בין אירופה לאסיה: ממזרח לה נמצא המישור המזרח־אירופי, המשתרע מפולין עד הרי אורל ברוסיה, וממערבה ארצות השפלה, צפון צרפת והאוקיינוס האטלנטי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רב גוני: המנהיגים הרוחניים הכי משפיעים בציבור הדתי
– גלובליזציה 4.0: בחזרה למדינות המפותחות והעשירות
– חוקי העדר: כך מתנהלים החיים החברתיים של הסוסים
עמדתם הייחודית גרמה, במיוחד בין 1871 ל־1945, לכך שהגרמנים ראו בגרמניה לא כוח מערבי או אסייתי, אלא תרבות בפני עצמה, נבדלת מצרפת, בריטניה או רוסיה. בין 1871 ל־1890, הקנצלר הראשון של גרמניה, אוטו פון ביסמרק, השתמש בכך כדי לאזן את המתיחות בין רוסיה לאוסטרו־הונגריה במזרח אירופה, בעודו משתדל להפריד בין מוסקבה ופריז. ביסמרק הודח מתפקיד הקנצלר ב־1890 בידי הקייזר וילהלם השני, שביקש לא לאזן בין כוחות זרים אלא להגדיל את כוחה של גרמניה ולהפוך אותה למעצמה השלטת באירופה.
התוצאה ידועה: וילהלם הצליח לקרב זו לזו את צרפת, רוסיה ובריטניה, ובעלות הברית שנותרו לגרמניה היו אוסטרו־הונגריה והאימפריה העותמאנית, שתי אימפריות רב־אתניות על ערש דווי. גרמניה ניסתה להביס את הקואליציה נגדה במלחמת העולם הראשונה, אך הודות להתערבות האמריקנים היא הוכרעה ואולצה להיכנע. וילהלם ויתר על הכתר, וצבא גרמניה פורק. בין 1918 ל־1939 גרמניה שוב תמרנה בין המעצמות, והפעם תיאמה את עמדותיה עם הסובייטים נגד צרפת ובריטניה כדי לקבל הקלות כלכליות ודיפלומטיות. המגמה הגיעה לשיאה בהסכם ריבנטרופ־מולוטוב, המצע למלחמת העולם השנייה.
אחרי תבוסת גרמניה במלחמה היא חולקה לשניים. הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, קונרד אדנאוואר, האמין שעצמאותה של גרמניה היא שורש הצרה: כל עוד גרמניה אינה שייכת למחנה מובהק, היא תמיד תנסה לתמרן ביניהם ותתפתה לחלומות על עליונות לאומנית שיובילו למאבק מתמיד עם שכנותיה. לכן הוא צירף את גרמניה המערבית לנאט״ו ב־1955, וראה חשיבות עליונה ביחסים עם ארה״ב וצרפת – הוא רצה שגרמניה תפסיק את המשחק הכפול, ותהפוך לחלק קבוע מהמחנה המערבי.
כיום גרמניה היא מדינה עיקרית במערב, מנהיגת האיחוד האירופי וחברה בולטת בנאט״ו. אולם שייכות מחנאית משתנה עם הנסיבות. שלושה כוחות הפועלים על גרמניה עלולים להחזיר אותה לעמדה בין־גושית, בין מזרח למערב. ראשית, בגרמניה גוברים הקולות הקוראים לסלק ממנה את הנשק הגרעיני של נאט״ו ותוהים אם ארצם זקוקה לברית האטלנטית. התחזקות מפלגות השמאל והירוקים עלולה לקרר את יחסי גרמניה עם נאט״ו, ולהוביל אותה לחזק את יחסיה עם רוסיה וסין, כמשקל נגד לארה״ב.
שנית, האיחוד האירופי כולו מחפש את דרכו הגיאופוליטית בעולם. צרפת מעוניינת שמדיניות האיחוד תהיה עצמאית מהשפעת ארה"ב, אך מגמה כזאת עלולה לגרום לגרמניה לתפוס מקום דומיננטי יותר בביטחון ובפוליטיקה של האיחוד, על חשבון צרפת. האיחוד האירופי כולו עלול לכן להפוך לגוף פחות ״מערבי״.
שלישית, התלות הכלכלית של גרמניה בייצוא לסין, במיוחד של כלי רכב וחלפים, הופך אותה לרגישה מאוד לכל מתיחות בין וושינגטון לבייג׳ינג. הסכם ההשקעה שנחתם בסוף דצמבר בין האיחוד האירופי לסין הוא פרי לחץ גרמני. ברלין מאמינה שהאיחוד צריך לפעול כמתווך בין הסינים לאמריקנים.
זוהי ראשיתו של התהליך, ודבר עדיין לא נקבע. גרמניה חברה בנאט״ו, מובילה את האיחוד האירופי, ועל אף הקרבה לסין ממשיכה להצהיר על מחויבותה לידידתה הגדולה מעבר לאוקיינוס, ארה״ב. השאלה היא מה יהיה מכאן ואילך. האם בשם האינטרסים הכלכליים שלה ועצמאותה האסטרטגית גרמניה תהפוך אט־אט ממדינה מערבית למדינה ״לא מזדהה״, המבקשת עמדה משלה בעולם? בסיפור הזה כבר היינו, והוא נגמר רע.
