שמשון הגיבור הוא הלוחם העברי האולטימטיבי: עלילותיו מתוארות בלא פחות מארבעה פרקים בתנ"ך. לכאורה הוא בן דמותם של גיבורי חיל מיתולוגיים בתרבויות אחרות, אבל ניתוח הטקסט התנ"כי מראה כמה שונה גבורתו מלחימתם של הרקולס ואכילס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתחזקים מול איראן: שיתוף פעולה ישראלי-אמריקני חדש
– המשטרה דוחה את הטענות על היעדר אכיפה: 25 אלף דו"חות רק בשבוע החולף
– סדרת מינויים ערבים-אמריקנים בממשל ביידן, בהם גם תומכי BDS
המקרא חף כמעט מתיאורי גופו החסון, לעומת התיאורים הרבים הללו במקורות המתארים גיבורים מקבילים בתרבויות המערב והמזרח. הוא לא אוחז בכלי נשק אמיתי אלא משתמש בלחי חמור או בזנבות שועלים. עלילת ניצחונו על כפיר האריות מסוכמת בשלוש מילים בלבד, ולא בארכנות הפואטית המקובלת בתרבויות אחרות: "וישסעהו כשסע הגדי". גם המילים הספורות האלה מגובות במקור כוחו העיקרי, "ותצלח עליו רוח השם". זאת ועוד, שמשון לא מחפש אריה להילחם מולו, אלא נתקל בו כשהוא הולך לתומו בכרמים לישא אישה. ולסיום, הוא אינו מספר לאיש על הקרב בינו ובין האריה. בניגוד מוחלט להתפארות ציבורית נרחבת במעשה גבורה כזה בקרב גיבורים מיתולוגיים בתרבויות אחרות.
"את אחד הספרים החשובים על האתיקה בתנ"ך כתבה פרופ' סוזן נידיץ' מארה"ב, מומחית לדתות. שמו 'מלחמה בתנ"ך העברי', והיא מגיעה בו למסקנה שהאל היהודי מעריך מאוד את קורבן האדם, שנחשב בעיניו למועדף ביותר. כל מי שקורא את התנ"ך מבין שזו מסקנה הזויה"
לפי הניתוח הזה, שמופיע במחקרו של אייל ניומן על הקוד האתי של הלוחם במקרא, שמשון הוא גיבור מעודן, כמעט אנטי־מלחמתי. בכלל, הלחימה בתנ"ך, לפי ניומן, מערערת על רבות ממוסכמות היסוד של הלחימה בימי קדם. מחקרו – המקיף ביותר, ולמרבה הפלא גם הראשון שמשרטט את דמותו המוסרית של הלוחם בתנ"ך – לא נולד בקלות. "באוניברסיטת באר־שבע האווירה הפוליטית לא הייתה טובה ולא עודדה את מה שרציתי לחקור", ניומן מספר. "לאחר מכן ניגשתי עם הרעיון לדוקטור מאוניברסיטת תל־אביב, מישהי שהערכתי מאוד מבחינה מקצועית, אך היא אמרה מיד שאינה מוכנה לחקור את הנושא הזה. היא לא פירטה מדוע, אבל אולי עבודתה כמשפטנית ב'בצלם' יכולה להסביר את תשובתה.
"גם כשהגעתי לאוניברסיטת אריאל לא תם המסע. הדקאנית אמרה שהנושא שלקחתי על עצמי גדול ומורכב מדי – הוא קשור במשפט, בספרות, בהיסטוריה של המזרח הקדום וכמובן בחקר המקרא. היא טענה שזה מחקר בלתי אפשרי לתזה של תואר שני. יש לציין שה'אנטי' שם כבר לא היה פוליטי אלא כלל טיעונים אקדמיים לגיטימיים. אבל אני התעקשתי, ואז היא אמרה שיש פרופסור אחד שזה יכול לקרות אצלו, אם הוא יסכים ללוות אותי. פגשתי את פרופ' אמנון שפירא, הוא התלהב מהנושא והתחלנו לעבוד – לא לפני שגם הוא אמר שצריך מאוד להיזהר, כי זו סוגייה פוליטית ודתית רגישה שמוקפת חומרי נפץ. הצעת המחקר שלי עברה ביקורת ואישור של שני בכירים: האחת קטלה את ההצעה במילים קשות ועוינות, והאחרת הייתה אוהדת. הצלחנו לעבור גם את המשוכה הזו, ורק אז יכולתי סוף־סוף להתפנות למחקר עצמו".
מה הפחיד את אנשי האקדמיה במחקר שלך?
"לא רק אנשי האקדמיה חששו ממנו. כשהמחקר כבר היה מוכן, כמה וכמה משכניי בקריית־ארבע הפצירו בי לא לפרסם אותו. הם לא ידעו מה המסקנות אבל חששו מחילול השם ומכך שהוא יאיר את היהדות באור אלים ותאב דם, או משהו כזה. יש רתיעה מעיסוק במוסר היהודי בלחימה ובמה שמכתיבים חוקי הלחימה היהודיים. יש חשש גדול מהנושא הזה".
ספוילר: מסקנות מחקרו של ניומן ירגיעו את כל החוששים מהכפשת היהדות התנ"כית. למעשה, מה שלמד הפתיע גם אותו. "אני חובב אומנויות לחימה, מתעסק בכלי נשק ובאימונים צבאיים למחייתי, ובאופן טבעי ראיתי את התנ"ך בזווית הזו, המלחמתית. אבל כשחקרתי את הטקסטים לעומק, גיליתי שבין תיאורי המלחמות התורה פותחת בשלום ומסיימת בשלום, שיש בה חוקים שמטרתם לעדן את הלוחם העברי, ובכלל שיש בה קובץ חוקים ברור, וחדשני כמעט בכל סעיף, שתכליתו לרסן את הלוחמים".
אור בעלטה
יש הרבה מאוד מחקרים על התנ"ך, וגם לא מעט על קרבות ומלחמות בתנ"ך. ובכל זאת, המחקר של ניומן, "הלוחם במקרא: דמותו הערכית של הלוחם העברי" (הוצאת צמרת), ייחודי בנוף המחקרים הללו. "חוקרים אחרים תמיד הביטו במלחמה בתנ"ך מזווית ספציפית: בדקו קרבות מסוימים, התעסקו בטקטיקה, בסיפור של דמות יחידה. איש לא ניסה לבחון מוסרית־אתית מה התורה רוצה לומר לנו בכלל. מה התנ"ך שואף לומר לנו על לחימה. לא הייתה אפילו רשימה מסודרת של חוקי הלחימה במקרא. יש גם תופעה של חוקרים שעוסקים בנושא אבל מגיעים למסקנות הזויות, שבאות מאג'נדה ברורה. את אחד הספרים החשובים ביותר על האתיקה בתנ"ך כתבה פרופ' סוזן נידיץ' מארה"ב, מומחית לדתות. שמו 'מלחמה בתנ"ך העברי', והיא מגיעה בו למסקנה שהאל היהודי מעריך מאוד את קורבן האדם, שנחשב בעיניו לקורבן האיכותי והמועדף ביותר. כל מי שקורא את התנ"ך מבין שזו מסקנה הזויה, ואני מזכיר שוב שזהו ספר חשוב בתחום".
"הייתי תלמיד גרוע וביליתי את זמני בשיטוט בהרי שומרון. אספתי ממצאים ארכיאולוגיים, עד שהבנתי שאני שודד עתיקות. הצגתי הכול לרשות העתיקות, וחלק מהאוסף שלי נמצא היום במוזיאונים. הממצאים הכי עתיקים ויקרים שלי הם מטבעות סלע כסף של בר כוכבא"
מגיל צעיר הוא מעורב בעולם אומנויות הלחימה. "יש לי תעודת מאמן בכמה שיטות, למדתי במנזרים ביפן, עברתי הכשרה במנזר של סמוראים, ואני מאמן תורות לחימה ושדאות בצה"ל", הוא אומר. בתור איש אומנויות לחימה, ניומן קרא ספרים יפניים שעוסקים בקוד הלוחם ותהה למה בתרבות שלו, המפוארת והעתיקה לא פחות, חוקר אחד אומר משהו אחד, חוקר אחר משהו אחר – ואתה לא מבין מה קורה. "החוקרים מכניסים את האג'נדות שלהם. האם התנ"ך אומר שצריך להשמיד את כולם, או לאהוב את כולם? מאוד הפריע לי שאני לא מצליח להבין מה התנ"ך רוצה. הרגשתי שאחרי כל כך הרבה שכבות ופרשנויות, המסר – אם יש כזה בכלל – נקבר. רציתי לחשוף אותו".
ראשית, הוא סידר את חוקי המלחמה. בסך הכול, לפי מניינו, יש במקרא 26 חוקים וסעיפי חוקים. "הרבה מחוקרי המקרא התייחסו לחוקי המלחמה התנ"כיים מנקודת המבט שלהם", אומר ניומן. "חוקרת פמיניסטית, למשל, בדקה את סוגיית אשת יפת תואר בראי הפמיניזם של היום. זה מגוחך בעיניי. חוקרים אחרים לקחו חוקים מפה ומשם והשוו אותם עם דברים שאנחנו מכירים כיום, בלי עבודה מסודרת של מסד נתונים. אבל אני הלכתי לבדוק מה היה באותה תקופה במקומות אחרים בעולם, כלומר במזרח הקדום. התנ"ך התכתב עם מה שהיה אז, לא עם מה שקורה היום. קראתי וחקרתי את כל חוקי המלחמה של העולם העתיק, ואז השוויתי אותם לתנ"ך.
"פתאום זה התבהר לי – כמעט בכל חוק יש חידוש. אם הייתי חייל עברי אז, ופתאום הייתי מקבל מסר כמו זה שמופיע בפרשת 'אשת יפת תואר', אני בכלל לא בטוח שהייתי מוכן לקבל את החידוש הזה. אלה חידושים מגבילים מאוד. כולם יודעים שהשבת היא חידוש של עם ישראל, אבל אף אחד לא יודע שהבאנו לעולם את מוסר המלחמה. יש פה אור גדול של התנ"ך, בעולם ששרה בעלטה".
פרשת אשת יפת תואר היא דוגמה טובה לכך, בעיניו. "בעולם העתיק אישה שנפלה בשבי לא נחשבה לאדם אלא לרכוש, או מתחת לרכוש. מה שאתה רוצה לעשות איתה – תעשה. זה היה התקן. יוסף בן מתתיהו כותב בספרו שהוא הסביר ליוונים שמלחמתם של היהודים מיוחדת כי הם לא פוגעים בנשים.
"התנ"ך מורכב ומתוחכם מאוד. האם בתנ"ך כתוב שאסור לאנוס נשים במלחמה? אולי מפתיע לשמוע, אבל לא. צריך להבין שאונס נשים שיטתי הוא חלק מתרבות הלחימה במשך אלפי שנים, וגם בימינו. באוניברסיטת חיפה נכתב דוקטורט בנושא, ויש בו תיאורים מזעזעים לא מלפני אלפיים שנה אלא מלפני יובל וחצי יובל, על חיילים אמריקניים בווייטנאם ובמלחמות בבלקן. באונס החייל מכניע את האויב ומשפיל אותו. עם ישראל לא פגע בנשים, אבל מאיפה זה הגיע?
"התורה הייתה חכמה ולא ניסחה את החוק בפשטות. מרשימת חוקים פשוטה של מותר ואסור תמיד אפשר להתחמק. כשאתה כובש ושולט, לא צריך לאנוס בכפייה. אפשר לעשות את זה ברמזים הכי קטנים לשבויה שנמצאת מולך. היא תעשה הכול כדי לשרוד. לכן התנ"ך נותן שלושה חוקים, שהשילוב ביניהם יוצר את איסור המגע המיני עם שבויות בזמן מלחמה. הראשון הוא דין אשת יפת תואר, השני הוא איסור טומאת קרי, והשלישי הוא 'לא ייראה בך ערוות דבר', שמדבר באופן כללי על דברים מכוערים שאסור שיהיו חלק ממחנה הצבא העברי. התורה למעשה יצרה גדר שמורכבת משלושה חוקים, שאם תשמור על שלושתם פשוט לא תוכל להגיע למגע מיני עם שבויה. זה חידוש עצום בעולם העתיק".
מעבר לעניין המוסרי, הוא מוסיף, "למגבלות שמטיל המקרא על שבויות יש השלכות ניכרות מבחינת ממון. לחמתי בקרב, לקחתי כמה שבויות, ועכשיו אני יכול לסחור בהן ולקבל כסף – ופתאום אומרים לי, 'לא, אתה לא יכול למכור אותה. היא לא רכוש'. זו אמירה עצומה".
נשים אינן רק שבויות במקרא, אומר ניומן, אלא דמותן כגיבורות מודגשת מעת לעת. למעשה, גיבורי המקרא הם דווקא "דמויות שנחשבות למשניות או מוחלשות, כמו דוד שהיה נער בזמן הקרב מול גוליית, או דמויות נשיות כמו יעל, עם התיאור הדרמטי של סיסרא, הגיבור המצביא, הכורע לפני אישה ונאחז בה כאילו הייתה קרנות המזבח, והיא, בעמדה איתנה על רגליה, מכה בו.
"לא היו נשים לוחמות במזרח הקדום. היו אלות מלחמה, אבל לא לוחמות. והנה בתנ"ך דווקא הן זוכות לעמוד במוקד, וגם זהו חלק מהמסר התנ"כי. דוגמה נוספת לכך היא שירת דבורה. זהו המקרה היחיד בתנ"ך שמהללים בו גיבור מלחמה בעודו בחיים. גם ברק בן אבינועם מוזכר בשירה, אבל באופן חלש יחסית".
קרב חרבות
אייל ניומן הוא תושב קריית־ארבע, בן 45, נשוי להדר ואב לחמישה. כיאה לימי הקורונה הריאיון נערך בשיחת זום, וברקע אפשר לראות כמה מכלי הנשק הרבים המאכלסים את בית משפחת ניומן. על חרב גדולה הוא מספר בעיניים נוצצות כיצד השיג אותה מאוסף של אספן גרמני.
הוא אספן מורשה כיום, אבל בנעוריו, הוא מספר, היה שודד עתיקות. "לא ידעתי כמובן שאני עובר על החוק", הוא מצטדק. "הייתי תלמיד גרוע וביליתי את זמני בשיטוט בהרי שומרון, אחרי שכשהייתי בן עשר משפחתי עברה מפתח־תקווה לאריאל. בהרים חיפשתי בעלי חיים, התחברתי לטבע, ומצאתי גם ממצאים ארכיאולוגיים. הכרתי ערבים מהסביבה שמקצועם שוד עתיקות, והיינו מחליפים דברים שמצאנו. קיבלתי מהם דברים ולקחתי מהם דברים, עד שהבנתי שאני עובר על החוק. הגשתי בקשה לרשות העתיקות להפוך לאספן מן המניין.
"הצגתי לרשות את כל מה שיש לי, וחלק מהאוסף שלי אכן נמצא היום בהשאלה במוזיאונים. הממצאים הכי עתיקים ויקרים שלי הם מטבעות סלע (14.07 גרם, א"ש) כסף של בר כוכבא, שכל אחד מהם שווה בערך 40 אלף שקל. מצאתי אותם באזור תרקומיא. מצאתי גם חרב מפוארת מבית ראשון, וגם הרבה חיצים צלבניים ומוסלמיים, וחץ יהודאי מלכיש".
הוא שירת בנח"ל בגרעין של תנועת בית"ר, השתחרר, וב־2001 חזר לצבא כקצין בצל אירועי האינתיפאדה השנייה. הוא ממייסדי יחידת השדאות החדשה של צה"ל, שהקמתה החלה לפני כחמש שנים, וכיום הוא אחראי על תחום הישרדות ושדאות במשרד החינוך. כפי שאפשר לנחש, הוא לא השלים בגרות בתקופת התיכון. גם לא אחר כך. "בזמן השירות הצבאי החלטתי שאני רוצה ללמוד, ונרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה. עשיתי חצי תואר בביולוגיה, הבנתי שזה לא מספיק מעניין אותי ועברתי להיסטוריה של עם ישראל. את התואר הראשון עשיתי בצבא, ולפני שהשתחררתי התחלתי תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל במכון לנדר. לאחר מכן עשיתי גם תעודת הוראה בהיסטוריה ושל"ח".
פניו עטורות זקן ומעל ראשו כיפה גדולה, אבל הוא מגיע ממשפחה חילונית. "השינוי התרחש כשהייתי בן 25, ויצאתי לטיול הגדול במזרח. הייתי בהודו, וכמה ימים לפני ראש השנה התאגדנו עשרים חבר'ה ישראלים לעשות ארוחת ראש השנה יחד. עבדנו על האירוע כמה ימים, אבל אז התיישבנו ליד השולחן, והבנו שאף אחד מאיתנו לא יודע שום דבר על התוכן שיש לאירוע, אם בכלל. לא ידענו איזה קידוש צריך לעשות, מה צריך לומר, שום כלום. זה נתן לי איפשהו בוקס, והחלטתי שכשאחזור לארץ אלמד כדי לדעת את הדברים הבסיסיים. לא תכננתי להיות דתי או משהו, אבל נשאבתי, מה לעשות".
לדבריו, התנ"ך והעם היהודי חתרו לעידון בתקופה של אלימות קשה. "כשיואב בן צרויה תופס בזקנו של מישהו ומשסע את בטנו בחרב, זה לא עדין. בשחזורי קרבות מימי הביניים שהשתתפתי בהם, הקרב קורה עם כל הגוף וכל הנשמה. אתה פשוט נהיה חיה, נלחם עם כל מה שיש לך. זה לא דומה בכלל לירי מרחוק, שבו האויב נופל ואתה לא מתרגש כמעט. אני אומר זאת מניסיון: יריתי באנשים שתקפו אותי – האיש נופל, זה לא עניין גדול. כשאתה נכנס לקרב בסגנון תנ"כי, חרב מול חרב, אתה נכנס לאטרף. כולך שם, ואם לא – אתה תמות.
"ברור שהתנ"ך לא מציג את התיאור הריאלי, וזו בדיוק הנקודה. ודאי שהיה מי שרצה להראות את הצד העדין הזה, ואנחנו צריכים לגלות אותו. לא מעניין אותי מי כתב מה ובאיזו תקופה, בשביל זה יש חוקרי מקרא בכל העולם. מבחינתי מה שחשוב הוא המסר הסופי. והוא שונה מאוד ממה שחשבתי. יצאתי לדרך במחשבה שהמקרא יאמר שמלחמה היא אידיאל, ואז ראיתי שיש ביקורת כלפי המלחמה. נכשלנו בהבנה של הדבר הזה, כי לא עסקנו בו מספיק. בתור מי שבא מעולם הלחימה הייתה לי גישה לוחמנית מאוד, וגיליתי שהתורה מגבילה, מעדנת, באה לשנות את הלוחם. היא לא חותרת לפסול אותו לגמרי – התורה מבינה שרק באחרית הימים יהיה שקט ושלום מוחלטים, ושכל עוד יש בני אדם ונשק תהיה מלחמה. אבל קודם כול תדע שהקב"ה לא אוהב את המלחמה, היא לא אידיאל, ויש לה חוקים".
כשגילית שמסקנות המחקר רחוקות ממה שחשבת, היה לך משבר?
"קטן. הבית שלי עמוס בנשק. אני הולך תמיד עם סכין ואקדח עליי. אבל אז אתה רואה את המכלול ומבין שגם באומנויות לחימה, אצל היפנים, אחד מחוקי היסוד הוא שהאויב הגדול ביותר שלך הוא אתה עצמך, ושצריך להיות צנוע. אז לא, התורה לא פציפיסטית, אבל מצד שני היא גם לא תורת מלחמה. זוהי תורת שלום, שיש בה רכיבים של קוד אתי.
"הייתה לי שיחה ארוכה עם פרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל. מצאנו יחד בתנ"ך סיפורים של קוד אתי, כי חוקים לא יכולים למלא כל מה שאדם צריך לדעת במצבים שונים. אדם צריך להבין את מערכת המוסר שקיימת מאחורי החוקים האלה. למשל, הסיפור בשמואל ב' על רצונו העז של דוד למים דווקא מבור בבית־לחם שהיה בידי הפלישתים, שגרם לו לשלוח את חייליו לבור לא בגלל צימאונו אלא כגחמה אישית, תוך סיכון חיי לוחמיו. דוד מסרב לשתות את המים הללו בסופו של דבר, והוא מנסך אותם לה'. יש לסיפור הזה משמעות מוסרית עצומה".
יש עוד סיפורים מכוננים של קוד אתי?
"אחאב נחשב לדמות שלילית בתנ"ך, ובכל זאת חז"ל אומרים שהוא זכה לעולם הבא, כי כשיצא למלחמה בשם עם ישראל הוא לא נטש את המערכה, דימם בקרב עד טיפת דמו האחרונה ולא ברח. יש פה מסר חשוב ללוחמים בקרב – מסר שאי אפשר לעגן בחוק.
"סיפור דרמטי אחר הוא על יונתן, שכמעט נהרג בידי שאול בגלל שבועה – שבועתו של שאול במהלך המרדף אחר הפלישתים, שארור מי שיאכל עד הערב לחם. בנו יונתן כלל לא שמע את דבר השבועה, ולכאורה לא היה ראוי להיהרג, ועדיין שאול התכוון להורגו אילולא מחאת העם. שבועה הייתה חזון נפרץ בעולם הלחימה של תקופת התנ"ך, ובמקרא מסופר על לא מעט שבועות. אבל הסיפור של יונתן, בצירוף הסיפור של יפתח – ששבועתו לפני הקרב מול עמון הביאה להקרבת בתו היחידה – הם דרכו של התנ"ך לומר לנו שעם כל הכבוד לשבועות, לפעמים צריך לדעת להפר אותן כשהדבר מגיע לחיי אדם. שצריך להפעיל שיקול דעת".
סירוב פקודה
דתות אחרות הושפעו מחוקי הלחימה בתנ"ך, לדבריו ניומן. "הנצרות והאסלאם הושפעו מאוד מהיהדות. אוגסטינוס, אחד מאבות הכנסייה, כתב קורפוס של אתיקה צבאית, והיה בקיא בתנ"ך ובכתבים היהודיים והושפע מהם מאוד. הנזיר ההוגה תומאס אקווינס כתב על אתיקה של אבירים, וגם היא הושפעה מהתנ"ך. דמויות תנ"כיות כמו דוד, יהושע ויהודה המכבי היו מגיבורי הנצרות הגדולים. לגבי האסלאם, כל מי שקרא את הקוראן מבין שיש בו הרבה ציטוטים ועיוותים של המקרא, המשנה והגמרא – ובהחלט אפשר לומר שחוקי המלחמה המקוריים של האסלאם הם מרוסנים ומרסנים. אבל המציאות בשתי הדתות האלה הייתה במשך זמן רב רחוקה מלשון החוק, מה שלא קרה בעם היהודי. ברומא הייתה אמרה מקובלת של המשפטן החשוב קיקרו: 'בזמן מלחמה יידום החוק'. אין חוקים במלחמות".
ומה עם ציווי מקראי כמו מחיית עמלק, על נשיו וטפו?
"העמלקים נכללו אז בקטגוריה חריגה של אנשים שלא מכבדים את האויב שלהם, ומתנפלים עליו לפתע פתאום ללא סיבה. לכן הם נחשבו לבזויים במיוחד. היחס כלפיהם לא דמה ליחס לעם אלא לקבוצה של שודדים וברברים. הם היו מזנבים בשולי המחנה, ולכן אפשר להסביר את האלימות המילולית שמופנית כלפיהם. אבל גם היחס לעמלק מורכב. נער עמלקי מגיע לדוד, לבשר לו על מות שאול; אם הוא היה יודע שדוד מחויב להרוג אותו הוא מן הסתם לא היה מגיע אליו. והרמב"ם כותב בפירוש שאם עמלק חוזר בתשובה, הוא עם ככל העמים ואסור לגעת בו לרעה".
אתה לא חושש שמסקנות המחקר עלולות לתרום לרפיון מחשבתי של הלוחם היהודי ישראלי של היום? כשכל חייל חושב על המוסריות של עצמו, לא תגיע רחוק כצבא.
"לא. באמצע קרב, בסכנת חיים – הכול ברור לפי היהדות. זה לא רצח. זו אלימות מותרת ואתה צריך להשמיד את האויב. השאלה מורכבת ברמת המדינה, האם לתקוף במצב כזה או אחר, ואכן יש שיקולים מוסריים בעניינים האלה, וטוב שכך. התורה היא טקסט מורכב, והקב"ה מצפה מאיתנו להבין את המסרים שכתובים בה. פרופ' אבי שגיא כותב שהמגמה של הקב"ה היא שלאדם תהיה יכולת מוסרית לקבל החלטה דומה להחלטות של האל. אין במלחמה ספר חוקים שנמצא מולך כל הזמן. קח לדוגמא את טבח כפר־קאסם. אמרו לחיילים פקודה פשוטה – מי שיוצא, יורים בו. למרות זאת שפטו אותם. למה? זה לא הגיוני, הרי הם קיבלו פקודה. כשבית המשפט הכריע שיש החלטה מוסרית של החייל למרות הפקודה שקיבל, זהו מסר עצום שנובע ישירות מהתנ"ך".
מה הייתה אומרת הדוקטור שעובדת ב"בצלם" אם הייתה קוראת את המסקנות של המחקר שלך, שהיא לא הייתה מוכנה בכלל לשמוע עליו?
ניומן מחייך, ממתין כמה שניות ועונה: "היא כנראה הייתה מופתעת".
