ממדינת ישראל נתונה בשנתיים האחרונות במשבר בארבע חזיתות. זהו משבר פוליטי, כפי שמעידים סבבי הבחירות החוזרים ונשנים וחוסר היכולת להגיע ליציבות שלטונית; משבר בריאותי חמור, עם נגיף הקורונה שגבה עד כה את חייהם של כ־5,000 ישראלים; משבר כלכלי בדמות מיליון מובטלים, עשרות אלפי עסקים שנסגרו והיעדר תקציב מדינה; ולבסוף – ואולי חשוב מכל אלו – ישראל מצויה במשבר חברתי עמוק, והיא מסוכסכת ומפולגת כמעט בכל חלוקה פנימית אפשרית: ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העיניים של המדינה: הטכנולוגיה שמקרבת את הניצחון בשטח
– מעלים להם את הסעיף: מאחורי הסכמי הריצה המשותפת
– חגי סגל: צו 8 לבני 16 ומעלה, עד 120
המצב הנוכחי נראה אולי חסר תקדים, אבל ב־72 (וחצי) שנותיה ידעה המדינה לא מעט משברים קשים אחרים. חלקם הטביעו את חותמם באופן מובהק על התודעה של הישראלים; אחרים נשכחו, שקעו בתהום הנשייה. בכתבה הזו ביקשנו לחרוג אל מעבר לדיון הציבורי היומיומי, שמתמקד במתרחש כאן ועכשיו, ולהציע התבוננות שונה: מבט לאחור, לעבר תקופות שרבים האמינו בהן כי המפעל ששמו ישראל נמצא בסכנה קיומית. ארבעה חוקרים וחוקרות, היסטוריונים של מדינת ישראל, נענו לבקשתנו ובחרו משבר בולט אחד בתולדותיה. הם תיארו אותו, הסבירו כיצד נחרת בתודעה הלאומית, סיפרו על ההיחלצות ממנו, והשקיפו עליו בעיני התקופה שלנו.
כשמדברים על מתווה יציאה מן המשבר הנוכחי, בארבע החזיתות שלו, מדגישים בדרך כלל את הצורך ביצירתיות, בהנהגה אחראית ובשיקום האמון במוסדות השלטון והחוק. לצד אלה, החזרה אל משברי העבר עשויה לספק לא רק תקווה – את כל התקופות הללו ישראל שרדה, בסופו של דבר – אלא גם השראה להיחלצות מן המציאות העגומה. בארגז של תולדות ישראל נמצאים כלים חשובים, וייתכן שכדאי לשוב ולהשתמש בהם.
לא להיות שקופים
בתי הקפה קרסו, פליטי מלחמת העצמאות עברו לגור בחדרי מדרגות, אבל דווקא שם הומצאה הישראליות
"אחד ההיבטים הלא מדוברים ביחס למלחמת העצמאות הוא המשבר ההומניטרי החמור שהמלחמה חוללה בקרב החברה היהודית בישראל. המשבר הזה מורכב משני מאפיינים עיקריים. הראשון הוא שלמעלה מ־10 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית נאלצו לעזוב את בתיהם, ולמעשה הפכו לפליטים בתוך מדינתם. המאפיין השני הוא משבר כלכלי קשה מאוד. כמעט כל מקורות הפרנסה נפגעו דרמטית, ואין חזרה לשגרה. ענפים שלמים – מסעדנות, תיירות, תעשייה זעירה ועוד – ספגו מכה קשה. השאלה שמעניינת אותי היא: מה עושים אנשים שנקלעים למשבר אדיר כזה? מהו מנגנון ההתמודדות של אדם שלא יכול להתפרנס במשך שנה שלמה?"
פרופ' פולה קבלו, ראש מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונו
מחברת Israeli Community Action
(הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה)
נתחיל במאפיין הראשון. איך הוא נראה בשטח?
"מ־30 בנובמבר 1947, ובמהלך כל חודשי שנת 1948, אלפי אנשים נאלצו למצוא פתרונות חלופיים למחיה, למגורים, לדיור. הם לא היו יכולים להישאר בבתיהם, משום שהבתים הופגזו, נהרסו או הפכו לשדה קרב – ביפו, בירושלים או בחיפה. האנשים האלה חיפשו קורת גג להם ולמשפחותיהם, וכך התחילו פלישות לבתי כנסת, לחדרי מדרגות ולחדרי כביסה, ושם הם שהו במשך חודשים ארוכים.
"מאותה נקודה הם גם התחילו לחפש פתרונות. רגע אחרי שהאנשים האלו נקלעו באקראי לחדר מדרגות, הם הקימו התארגנות. במקלטים המאולתרים נוצרו מעין קהילות אד־הוק, מועצות שפתחו במשא ומתן נמרץ עם המוסדות הציוניים והעיריות בכל מה שקשור להטבת התנאים, לדיור, לשיקום. אנחנו מוצאים מכתבים מגופים כמו 'ועד פליטי חיפה' או 'פליטי שכונות הסְפר' מתל־אביב, שייצגו תושבים שנאלצו לעזוב את בתיהם".
פרופ' קבלו, מחברת הספר "פעולה ישראלית קהילתית: החיים במלחמת העצמאות" (באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה), אומרת כי המשבר הכלכלי של 1948 מזכיר את המציאות שלנו כיום. "כשהשגרה מופרת בחדות, העסקים הראשונים שנפגעים הם עסקי הפנאי והשגרה, כמו אולמות האירועים, בתי המלון, המסעדות, בתי הקפה והרשימה עוד אינסופית. ניקח למשל את בתי הקפה: לאנשים היה פחות כסף לבזבז, והייתה מדיניות צנע. בתי הקפה היו ממוקמים בתחתית שרשרת התעדוף בכל הקשור להקצאת חומרי גלם כמו קמח וביצים. אחד הטיעונים של בעלי העסקים בענף היה שכדי לאפות עוגות בכל בתי הקפה בישראל, נדרשים בסך הכול שלושה אחוזים מכלל הקמח במדינה – כמות שולית – ומנגד תהיה תרומה אדירה לרוח האומה אם המקומות האלה יהיו פתוחים ואנשים יוכלו לאכול עוגה עם הקפה שלהם. זה טיעון מעניין, אבל הוא לא פעל. רוב המסעדות ובתי הקפה בקושי שרדו באותם ימים. גם עסקים רבים אחרים נקלעו למשבר כלכלי חמור בתקופת המלחמה, וזו הייתה כזכור תקופה ארוכה".
איך הציבור התמודד עם המציאות הזו?
"התגובה הציבורית מזכירה את מה שהתחולל בעשורים האחרונים במקומות מוכי אסון ברחבי העולם, כמו ניו־אורלינס אחרי הוריקן קתרינה או תאילנד אחרי הצונאמי. יש לנו נטייה לחשוב שככל שהקהילה חזקה יותר כלכלית לפני האסון, כך היא תשרוד טוב יותר את התקופה הקשה. אבל האמת היא שיציבות כלכלית ממש לא מספיקה. יש גורם חשוב נוסף, והוא ההון החברתי – כלומר הרשתות החברתיות שנוצרו בין אנשים ששותפים לקהילה מסוימת, והאמון וההדדיות בתוכה.
"במשבר הזה קמו מאות התארגנויות שעסקו בייצוג ובתיווך מול הרשויות, בכתיבת מכתבים, בהשתתפות בישיבות, בהפצת מידע לנפגעים לגבי הזכויות שלהם, וחשוב יותר – אנשים הרגישו שקולם נשמע. בני אדם לא רוצים להיות שקופים, הם רוצים שיראו אותם, שיכירו במצוקה שלהם, וזה בפירוש קרה כאן ב־1948. האזרחים לא הרגישו שמפנים להם עורף. אני לא רוצה לצייר תמונה אידילית, שכן המצוקה של רובם לא נפתרה. ועם זאת האנשים האלה, שאני מוצאת את השמות שלהם במכתבים, הצליחו להתארגן, ואפשר לראות איך התודעה האזרחית שלהם הולכת ומתחזקת".
המשבר שאת מתארת נעלם מהזיכרון הלאומי.
"צריך לזכור שכשהסתיימה מלחמת העצמאות, החברה הישראלית התאבלה על 6,000 הרוגים, ורוב האנרגיות של הזיכרון הלאומי הלכו לשם, לשיר הרעות ולמגש הכסף. זו תגובה הגיונית ומובנת, אבל עכשיו, אחרי כמה דורות, אפשר לשאול מה עוד התרחש במלחמה הטוטלית ההיא. ואז מתגלים המון גיבורים אלמונים, אנשי קשי יום שההיסטוריה זרקה אותם לקדמת הבמה וחייבה אותם לפעול – להקים ועד, להשתתף בישיבות. מיד אחרי המלחמה הם חזרו להיות אנשים רגילים שצריכים לשקם את עולמם. הבעיה שלהם לא באמת נפתרה בתום המלחמה, ולאיש לא היה זמן לכתוב ספרי זיכרונות, כי הייתה משפחה לפרנס. וכך, הסיפור שלהם נעלם".
אילו קווי דמיון את מוצאת בין אז להיום?
"יש משבר שמקורו מבחוץ, והוא נגזר על היחיד ומשפיע עליו באופן דרמטי. אדם שיש לו מסגרייה מגלה פתאום שבמשך שנה שלמה אין לו ממה להתפרנס. תוסיף לכך את העובדה שהמשבר מתחולל בכל הארץ, לא רק בצפון או בדרום. עוד נקודת דמיון היא שהישראלים, גם ב־1948 וגם היום, לא שותקים. הם משמיעים את קולם, ורואים את זה בעקביות לאורך כל שנות המדינה.
"ההבדל הוא שהיום יש נטייה להתארגן במסגרות גדולות. המחשבה היא שאם נעשה הפגנה המונית או צעדה גדולה, תהיה לזה השפעה חזקה. החוויה של 1948 הייתה שונה לגמרי, וזה לא מובן מאליו: לכאורה הייתה כאן חברה מגויסת וקולקטיבית ומפלגתית, אבל לא במקרה הזה. ההתארגנויות היו קטנות, של אחים לצרה, של אנשים שאולי באו מרקע חברתי־כלכלי דומה. אנשים לא נתלו בהתארגנות הגדולה או במפלגה כדי שישמרו עליהם, אלא בחרו להתארגן בקטגוריה מצומצמת יותר. החנוונים, למשל, היו חברים גם בארגון הסוחרים, ובכל זאת הם הלכו והקימו גוף משלהם. זה הפוך ממה שקורה היום, כשהנטייה היא ליצור קבוצה גדולה ואולי גם מעורפלת, ולא התארגנות קטנה ומובחנת.
"במחקרי אני מתעניינת בתופעת ההתארגנות המקומית והקהילתית בישראל גם אחרי 1948. אני מאמינה גדולה בקהילה, ומילת המפתח שלי להתמודדות, להתגברות על משבר, היא ההימצאות בתוך קהילה, עם תודעה ומנגנונים של קהילה. החברה הישראלית מעריכה את החשיבות של קהילה, ועדיין, הרבה ישראלים לא חברים בקהילה ממשית. המשבר של 1948 מצביע על כוחה של הקהילתיות. אנשים שרדו את המשבר הזה באמצעות זיקה לקהילה קטנה, אינטימית, שהם הכירו את כל חבריה, והיה לה מכנה משותף. אם סגרו לי את המאפייה, אני יכולה ליצור קשר עם בעלי המאפיות האחרות. המיומנות הזו, של בניית התארגנות עצמית, נשחקה ונחלשה לטובת מיומנויות של קהילות רשת וירטואליות. אם אני מחפשת את המפתח להתגברות על המשבר של 1948, ואולי גם של היום, הוא טמון בהתארגנות הקהילתית".
הכביש הזה ייסלל
המוני העולים הרסו למערכת הבריאות את הסטטיסטיקה הנהדרת, אבל בן־גוריון הכריע: בעלייה כמו במלחמה
"עד הקמת המדינה היישוב היהודי בארץ ישראל היה צעיר ובריא, וזה יצר את היתרון שלו במלחמת העצמאות. אבל העלייה הגדולה של שנות החמישים שינתה את התמונה. זו עלייה של פליטים מאירופה, מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, בכל הגילאים, חלקם חסרי כול, רבים מהם בעלי בריאות לקויה. התפתח דיון נוקב בשאלת העלייה, והיו קולות שאמרו שאי אפשר להתעלם מהנתונים הללו. בן־גוריון הציג את הקו הנגדי: הוא אמר שכשעוסקים בעלייה לא עוסקים בכלכלה, כמו שהיבטים כלכליים לא ימנעו צעדים צבאיים נחוצים. היחס לעלייה לפי בן־גוריון הוא כמו היחס למלחמה, וצריך להתאים את המציאות הכלכלית להחלטה האסטרטגית. מכאן נובעת ההכרעה על קליטה זמנית במעברות ובמחנות. גם אם התנאים קשים, ממשיכים להעלות".
ד"ר אבי פיקאר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל, אוניברסיטת בר־אילן
מה דעתך על ההחלטה הזו?
"אני לא חושב שתפקידם של היסטוריונים לשפוט. יש שאומרים שהיה עדיף ליהודי עיראק להמתין כמה שנים במקום לחיות בתנאים קשים כאן בישראל – אבל כלל לא בטוח שמצבם בעיראק היה טוב יותר. לגבי יהודי מרוקו, למשל, הוחלט על עלייה איטית והדרגתית, אך בשלב מסוים השלטונות שם מנעו יציאת יהודים, וכולם הבינו שנעשתה טעות והיה אסור לחכות.
"ב־1951 העומס הגיע לשיא מטורף. לא היה כסף בארץ, לא היה אפשר לשלם לאוניות טעונות חיטה שהגיעו לכאן, ושררה מדיניות צנע. המשבר נתן את אותותיו בכל מיני דרכים. ראה למשל את נתוני תמותת התינוקות, שהם בדרך כלל סימן לחברה בריאה ומתקדמת. בתקופת היישוב המספרים בארץ היו נמוכים יותר מאשר בבריטניה; אחרי קום המדינה תמותת התינוקות זינקה, והיא הייתה מרוכזת בעולים החדשים, דבר שהטריד מאוד את קובעי המדיניות. היה משבר בריאותי, בתי החולים התקשו לעמוד בנטל, ומנכ"ל משרד הבריאות אמר שצריך להפסיק את העלייה, כי העולים באים על חשבון נכי צה"ל. לכל זה הצטרף המשבר הפוליטי, שקשור לחינוך הדתי במחנות העולים. המשבר הזה כביכול נפתר בוועדת פרומקין, שקבעה שלעולי תימן השוהים במחנות יינתן חינוך דתי – אבל מה קרה מחוץ למחנות העולים, ומה לגבי העולים שהם לא תימנים? הנושא הזה היה בין הגורמים לפיזור הכנסת ב־1951, שנתיים בלבד אחרי שהחלה את כהונתה".
איך יצאנו מהמשבר?
"באמצעות עצירת העלייה. מספר העולים בשלוש השנים שאחרי מלחמת העצמאות היה 170 עד 250 אלף בשנה. ב־1952, לעומת זאת, הגיעו רק 24 אלף עולים חדשים, ושנה לאחר מכן רק 10,000. עדיין היו הרבה מאוד אנשים שחיו במעברות, אבל פחות עולים חדשים. מספר העולים שגרו בדיור זמני הלך ופחת בהדרגה. גם המדיניות הכלכלית שונתה, ונחתם הסכם השילומים. הצליחו לשלב את העולים במשק הישראלי. מבחינה פוליטית, אחרי מערכת הבחירות הושג הסדר בענייני דת ומדינה וחינוך, ונחקק חוק חינוך ממלכתי. היציבות הפוליטית הייתה ברורה: מפלגה מרכזית אחת בוחרת בכל פעם על איזו משלוש הרגליים היא נשענת – הציונים הכלליים, הדתיים או מפ"ם".
במשבר ההוא טמונים הזרעים של השסע העדתי, שמלווה אותנו עד היום.
"נכון. בזיכרון הלאומי השנים האלה נתפסות לא כמשבר כלכלי שהשפיע על כלל האוכלוסייה ועל העולים מכל המדינות, אלא כמזימה נגד המזרחים. מסתכלים על המציאות ההיא כהכרעה ולא כאילוץ. נכון שבשלב מסוים היה רוב מזרחי במעברות, אבל הייתה כאן מצוקה שגם העולים האשכנזים סבלו ממנה.
"מעניין שבעבר השיח העדתי לא עסק בהיסטוריה. כשהפנתרים השחורים הפגינו בשנות השבעים, הם לא דיברו על עבר אלא על הווה. כך גם במהומות ואדי סאליב – לא היה שם הרבה עיסוק בעלייה ההמונית. היום השיח העדתי חוזר לתקופה ההיא, רואה בעלייה ההמונית את הנקודה שהכול התחיל בה, ומפרש לאחור חלק מההכרעות המדיניות כתולדה של אפליה נגד מזרחים".
כשמשווים בין תחילת שנות החמישים ובין המשבר הנוכחי, מה דומה ומה השתנה?
"בתקופה ההיא הקריסה הבריאותית פגעה בעיקר בעולים, ופחות בתושבי הארץ הוותיקים. לא היו רופאים במעברות, לא היה כוח אדם שיטפל בכולם, והיה צריך לגייס בכוח אנשים למילואים. חלק ניכר מהדחיפה להגבלת העלייה – שבה עוסק המחקר שלי – הגיע מתוך המערכת הרפואית. שלחו לפרס ולתוניסיה רופאים שיבדקו את העולים, ויש מכתבים משליחי העלייה שמתלוננים שהרופאים מקשים עליהם ולא מאפשרים להם להעלות ארצה אנשים שאינם בריאים. ואכן, העלייה נעצרה בין השאר בגלל העומס על המערכת הרפואית, אבל מעניין שעד אז היה מין קונצנזוס ערכי: העלייה אמנם מקשה מאוד, אבל אף אחד לא יעז לצאת בקול נגדה, רק בחדרי חדרים. כשמפלגה מסוימת התבטאה נגד העלייה, הדבר נזקף לחובתה.
"הבדל בולט נוסף בין המציאות של אז למציאות שלנו הוא היכולת לקבל הכרעות לא פופולריות, במנותק מהשיקול הפוליטי. בסוציולוגיה קיים המושג 'אוריינטציית עתיד'. הנטייה שלנו היא לחשוב כל הזמן על ההווה, על הצרות היומיומיות, אבל במשברים מן הסוג הזה נודעת חשיבות רבה למחשבה על היום שאחרי. מחשבה כזו התקיימה בשנים הראשונות של המדינה. היה תקציב פיתוח, ואם מחליטים לסלול כביש בין באר־שבע לדימונה – לא משנה עד כמה המצב הכלכלי קשה, הכביש הזה ייסלל, כי הוא נחוץ. הוקמו מאות יישובים חדשים, כי היה צריך לחשוב קדימה, לא רק מהיד לפה. זה קשור גם לכך שבן־גוריון לא היה צריך לנקוט מהלכים כדי לנצח בבחירות הבאות; הוא נהנה מהידיעה שינצח בכל מקרה. היו כל מיני הכרעות לא פופולריות, ושיקולי התמיכה לא נלקחו בחשבון. הדבר הזה לא קיים יותר".
לא רואים מנהיגות
בין רצח אמיל גרינצוויג לאינפלציה של 400 אחוזים, ישראל של שנות השמונים נראתה כאילו היא הולכת לאבדון. ואז הגיע הסכם פוליטי מפתיע
"המשבר של תחילת שנות השמונים נע סביב כמה צירים. בתחום הפוליטי, הבחירות ב־1981 היו רוויות יצרים, בין השאר בנושא העדתי, שמילא תפקיד מרכזי בסיבוב ההוא. תוצאת הבחירות הייתה למעשה תיקו: הליכוד של מנחם בגין זכה במנדט אחד יותר מהמערך בראשות שמעון פרס, ובגין ניגש להרכיב את הממשלה. בכהונה הראשונה שלו היו בממשלתו גורמים ממתנים, כמו עזר ויצמן ומשה דיין, אבל הפעם המצב היה שונה, ולא היו דמויות שיאזנו את הקואליציה.
כלת פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא, המחלקה להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל־אביב
"כך התגלגלו הדברים למלחמת לבנון הראשונה, שהייתה קשה מאוד מבחינת הרוח הלאומית. האמון בדיווחים של הממשלה נשבר, משום שהחיילים ראו בחזית מציאות אחת, ואילו הממשלה הציגה כל הזמן מציאות אחרת. מכיוון שבישראל הצבא הוא צבא העם, פער כזה מורגש מיד. הייתה פגיעה עצומה ביוקרה ובאמינות של הממשלה, ובפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הופיעה אופוזיציה למלחמה תוך כדי הלחימה. זו הייתה טראומה חזקה, שחידדה עוד יותר את הניגודים בין שמאל לימין שנוצרו במערכת הבחירות.
"תוסיף לכך את האינפלציה שהתחילה מאז 1978, בגלל המעבר ממשק ריכוזי למשק פתוח ולכלכלה ליברלית – מעבר שלא לווה בצעדים הכלכליים הדרושים. ב־1983 הבנקים קרסו, והממשלה, בניגוד גמור למדיניות הליברלית שלה, נאלצה לרכוש אותם, אחרת רבים מאזרחי ישראל היו פושטים את הרגל. ב־1984 האינפלציה הגיעה ל־400 אחוז בשנה.
"זאת הייתה תקופה של מתח בין ימין לשמאל ובין אשכנזים למזרחים, ביקורת על המלחמה ומשבר כלכלי נורא, הכול ביחד. צריך לזכור גם שבהפגנות נגד מלחמת לבנון, שהשתתפו בהן המון חיילים שחזרו מהמילואים, נרצח אמיל גרינצוויג מרימון יד שהשליך לעברו יונה אברושמי. נראה כאילו המדינה הולכת לאבדון, וכל הערכים מתמוטטים. ב־1983 בגין הפסיק לתפקד וברגע מסוים התפטר, וב־1984 נערכו שוב בחירות. הייתה תחושה שאין מנהיגות, ואין גם הכרעה בין המחנות".
לקראת השיחה כתבת לי ש"המשבר הזה הוא משבר ללא שם".
"כן. הוא נשכח ולא מדברים עליו, אין לו שם ואין לו מקום בזיכרון הציבורי. זה מלמד עד כמה הזיכרון שלנו בררני. לא היה מיתוס סביב המשבר הזה, לא הייתה דמות של גיבור שיכול לחלץ אותנו ממנו, ולכן, אף שזה היה משבר נורא, הוא לא נזכר. המשורר האנגלי אלפרד טניסון כתב פואמה נהדרת בשם 'הסתערות הבריגדה הקלה', שמתארת קרב במלחמת קרים. קרב לא חשוב במלחמה שהיה אפשר גם בלעדיה, אבל הפואמה הזו הפכה את ההסתערות של הבריגדה הקלה למיתוס. זו דוגמה למאורע לא משמעותי, שהפך לחלק מן הזיכרון הקיבוצי בזכות וו שאפשר לתלות עליו את הזיכרון. כאן לא היה דבר כזה".
איך נחלצנו מהמשבר של אותן שנים?
"הוקמה ממשלת אחדות לאומית. גם השמאל הקיצוני וגם הימין הקיצוני לא היו מרוצים ממנה, אבל יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק רבין ויצחק מודעי הרכיבו ממשלה שעבדה בהרמוניה – פרס היה ראש ממשלה במשך שנתיים, ואחר כך התפטר והעביר את השלטון לשמיר. הם ייצבו את הכלכלה, הסיגו בהדרגה את צה"ל מלבנון עד לרצועת הביטחון, וכתוצאה מההתייצבות הכללית ומהרכב הממשלה גם ההסתה והפילוג ירדו מדרגה. צעדי היציאה מהמשבר הכלכלי ב־1985 הביאו לירידה ברמת החיים בקרב שכבות רחבות, ובכל זאת לא היה מרמור, משום שהבינו שזוהי שעת חירום. המנהיגות הפוליטית שידרה לציבור שאמנם יש ויכוח, אבל יש גם מדינה והיא יקרה לנו, ולכן אנחנו חייבים להקריב מעצמנו כדי לצאת מהמצב הזה".
כשאת מסתכלת על שנות השמונים בהקשר של המציאות שלנו, מה את חושבת?
"אני מוצאת הרבה דמיון והרבה שוני. היום אמנם אין מאורע ביטחוני, אבל הקורונה אופפת את כולנו. דמיון נוסף הוא הפילוג בחברה והשסע, וכן המצב הכלכלי הקשה. אבל יש גם שוני מהותי: אנחנו לא מוצאים היום מנהיגות שמוכנה לתפקד לטובת העם ולטובת המדינה, ולהניח בצד את האינטרסים שלה. איכויות ההנהגה האלה לא נראות כאן, מימין או משמאל, וזה חבל מאוד. צריך לזכור שהמצב הכלכלי בתחילת שנות השמונים היה גרוע בהרבה ממצבו היום, כי המשק היה אז פגיע וקטן ובעיצומו של מעבר ממשק סגור למשק פתוח. אף על פי כן נמצאה המנהיגות שרתמה את המצב הזה לטובת המודרניזציה של המשק הישראלי.
"אי אפשר לצאת מן המשבר בלי שההנהגה תיקח אחריות ותחלץ אותנו, וכל זמן שהיא עסוקה בעצמה אנחנו לא נתקדם. יש דברים שגם הציבור יכול לעשות, אבל אני חושבת שהציבור היום פחות פעיל משהיה בשנות השמונים, בין השאר בגלל המגפה והתחושה שכל אחד חייב לדאוג לעצמו. הסולידריות מתפוררת, אבל אני מקווה מאוד שבכל זאת נצליח להתגבר ולצאת מן המצב הזה".
אפשר לתקן הכול
הימין וגם השמאל לא עשו את חשבון הנפש בעקבות רצח רבין, וכך שורטטה המפה הפוליטית עד ימינו
"רצח רבין הוא המשבר הגדול ביותר בתולדות המדינה – גם משום שהוא פיצל בין חלקים בחברה הישראלית, גם כי המשמעות שלו שינתה את הכיוון ההיסטורי של ישראל, וגם כי היו לו השלכות על המזרח התיכון. אלה היו שנות התשעים: ברית המועצות נפלה, ישראל נפתחה לעולם, ערוץ 2 התחיל לשדר והכבלים נכנסו לבתים. הסכמי אוסלו נחתמו בתקופה הזו, והייתה תחושה אוטופית של קץ ההיסטוריה, של עולם טוב יותר. רצח רבין חשף את העובדה שקבוצה גדולה בציבור לא רואה בעין יפה את האוטופיה הזו, כביכול, ונחרדת מתהליכי הנסיגה מן הציונות וההליכה לכיוון האוניברסלי. הרצח גם הפנה את תשומת הלב לכך שהזרם המרכזי הישראלי – כלי התקשורת, המילייה התרבותי והאקדמי והפוליטי – לא התייחס לקבוצה הגדולה שמלכתחילה הציבה סימן שאלה סביב כל המהלך הזה, והעלתה טיעונים שמבחינתה היו טיעונים טובים. בתקשורת לא היה ביטוי ניכר או התייחסות רצינית לאנשים שהתנגדו לאוסלו. ידעו שיש אנשי ימין שלא רוצים את ההסכם, אבל לא ראו בזה משהו שצריך לדון בו".
ד"ר אבי שילון, אוניברסיטת ניו-יורק
ומה קרה אחרי הרצח?
"היה קונצנזוס עמוק של אבל, מימין ומשמאל, ובאבל הייתה גם הזדמנות פוליטית. יוסי ביילין, למשל, אמר שזה הזמן להחזיר לממשלה את המפד"ל ואפילו את החרדים, ולחולל שינוי פנימי ותיקון. יוסי שריד חשב ההפך – שאחרי הרצח אפשר לקדם עוד יותר את מדיניות השמאל. הכישלון הגדול הוא שעד היום, אחרי 25 שנה, הדיון ברצח רבין הופך מיד לפוליטי. הייתה תביעה לחשבון נפש מהימין, אבל לא באמת הקשיבו לימין, וגם השמאל לא עשה חשבון נפש בניסיון להבין מאיפה הדבר הזה הגיע. הטיעון הקל היה: תראו לאן ההסתה של הימין הובילה. היו צריכים לשאול שאלה עמוקה יותר, ולחולל תיקון עמוק בימין ובשמאל. זה לא נעשה, וחלק גדול ממה שקורה בחברה הישראלית היום, הקרע והמגזריוּת, מקורו ברצח רבין. זה היה יכול לתפוס כיוון אחר לחלוטין, אילו נוצר חשבון נפש לאומי, ולא רק התנצחויות פוליטיות".
נשמע שעל המשבר הזה לא התגברנו.
"לא כל כך, משום שכל העיבוד של האירוע היה לקוי. ההסתכלות הייתה קצרת מועד: נציב חמישים מאבטחים סביב ראש הממשלה, ונלך לבחירות. גם מימין היה מין ניסיון להתקדם מהר – להגיד שזה היה עשב שוטה, וזהו. מה שקורה היום הוא במידה רבה תוצאה מכך שלא ניצלנו את הרצח למטרות טובות יותר. עד אז היה מצע משותף נרחב יותר בין הימין לבין השמאל, והעובדה שהרצח לא עוּבּד נכון, רק העמיקה את הפיצול.
"הקיטוב היום חריף הרבה יותר מכפי שהיה אז. ההתייחסות של השמאל לימין ושל הימין לשמאל היא כאל מחנה שאין לי שום קשר איתו מבחינה אידיאולוגית וערכית. בדור הצעיר אפשר לראות הרבה יותר 'אנטי' מאשר משנה פוליטית סדורה. קח למשל את הסלידה מנתניהו: מעבר למשפט 'רק לא ביבי', קשה להבין מדוע איש שמאל סולד מנתניהו, אידיאולוגית. יש חלוקה של המערכת לימין ולשמאל, אני כאן ואתה שם, בלי שיש צידוק עמוק לעמדה של כל אחד.
"רצח רבין היה תגובה לתהליך השלום ולמזרח התיכון החדש, והיום, כשיש מימוש בפועל של חזון המזרח התיכון החדש, ויש הסכמי שלום, דווקא השמאל מחמיץ פנים והימין נהנה מהפירות. אף אחד לא עוצר וחושב איפה זה מציב את הימין ואת השמאל. מאז הרצח אנשים מתבצרים בעמדה שהם חושבים שהם שייכים לה, גם כשלמעשה היא מעוגנת יותר בהתנגדות כלפי הצד השני מאשר בבחינה אמיתית של המציאות ושל האידיאולוגיה. משהו בדיון הציבורי הישראלי התפרק".
איך מתקנים את זה?
"קודם כול, אף פעם לא מאוחר מדי. מה שחסר בעיניי הוא דיון פוליטי שמנותק מהפוזיציה. קח למשל את ארצות הברית. בתודעה הציבורית, טראמפ נחשב למי שמתנגד למדע, וביידן נחשב כתומך במדע. אבל כשמסתכלים לעומק, דווקא טראמפ הוא זה שדחף לחיסונים, והאמין שהמדע יפתור את בעיית הקורונה. אצלנו, אנשי שמאל שרוצים להעיף את נתניהו לא שואלים את עצמם מדוע המנהיג האחרון שהעמיד השמאל, אהוד ברק, לא שונה מנתניהו מבחינת היחס שלו לכסף.
"אלו רק דוגמאות. חסר דיון שמתבונן על הדמיון בינינו, דיון שיגלה שמה שמפריד, וגם מה שמחבר, הוא לא דרמטי כמו שחשבנו. יש היום הרבה יותר הסכמות מכפי שמשתקף בהתנהגות הפוליטית שלנו. מבחינה כלכלית, האם יש ויכוח של ממש בין ניאו־ליברלים לסוציאליסטים? אני חושב שלא. האם יש באמת הבדל, מבחינה פוליטית, בין גנץ לנתניהו? על מה הייתה כל המחלוקת הגדולה? אנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו שאלות כאלה, והכול הפך ל'אני שונא אותו והוא שונא אותי'. הדבר הזה התחיל ברצח רבין, בהחמצה הגדולה כשלא ניצלנו את ההלם המשותף לעשות חשבון נפש בשמאל ובימין. ושוב, אפשר לתקן הכול".
