דגליה הכחולים־זהובים של העיר ניו־קאסל התנופפו להם מעל הבמה. היה זה יום השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ה־46 של ארה"ב. רגע לפני צאתו לטקס בוושינגטון עוד הספיק ביידן להשתתף במעין "מסיבת פרדה" זמנית מדלאוור – המדינה שייצג בסנאט במשך 36 שנים. בין האישים שעלו לברך אותו ואת רעייתו ג'יל היה גם רב יהודי קונסרבטיבי, בכיפת זמש אדומה ומעיל ארוך. הוא נטל לידיו את המיקרופון, שומר על ריחוק משאר המכובדים, כיאה לתקופה. "אתם כבר מכירים את המילה היידית 'מענטש', שמשמעה אדם שעושה תמיד את הדבר הנכון. דוגמה פשוטה למושג הזה היא ג'ו ביידן", אמר הרב מייקל בילס בהתרגשות. אחר כך ביקש ללמד את הקהל מילה ידועה פחות, "באשערט", המשמשת כדי לתאר זיווג משמיים. "אדוני הנשיא הנבחר", הוסיף הרב בילס, "אתה מושבע לתפקיד בשבוע שבו יהודים ברחבי העולם קוראים בספר שמות על משה ששחרר אותנו מ־400 שנות עבדות נוראית במצרים, תחת מנהיג אוטוקרטי ואכזר, פרעה. בהרבה מאוד דרכים, ג'ו היקר, אתה ה'משה' שלנו, וסגנית הנשיא הנבחרת קאמלה האריס היא ה'אהרן' שלנו. בקרב חבריך היהודים הקרובים, הממשל שלכם ייזכר תמיד כממשל של 'מאמאלה והמענטש'".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"אני לא באה לעשות מהפכה": דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית בבר-אילן
פרק נוסף של "רצח לבנון": מי הרג את לקמאן סלים?
נתניהו יכול לנצל לטובתו את מאמצי ביידן לפגוע בו
אחר כך עבר בילס לדבר על האתגרים הממתינים לנשיא הנכנס, כגון שיקום בריאותי וכלכלי של ארה"ב בעקבות מגפת הקורונה, שיפור איכות הסביבה וקידום האחדות – "כדי שנוכל להכריז כפי שנכתב בתהילים קל"ג: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'". הוא ביקש לברך את ביידן "בברכה שבירכתי אותך לפני שש שנים, כאשר הכרזת לראשונה באופן פומבי שאני הרב שלך. הצעתי אז לברך אותך, ואתה השבת בהתלהבות 'כן'. הרכנת את ראשך כלפיי, ואני הנחתי את ידיי על המצח שלך ובירכתי אותך כך". בשלב הזה הרים בילס יד אחת – השנייה החזיקה את המיקרופון – ואמר בעברית את ברכת הכוהנים במנגינה המוכרת היטב למתפללי בתי הכנסת. הוא תרגם כל משפט לאנגלית, ולבסוף נפרד מהנשיא ומהגברת הראשונה בנשיקות מרחוק.
"בנושא הסכם הגרעין אני מאמין שביידן ישמע את כולם, ולאחר מכן יקבל החלטה מושכלת. הנשיא רוצה קונצנזוס ואחדות, והוא אוהב מאוד את ישראל. הוא סיפר שבשנת 1948, כשעוד היה ילד, אביו אמר לו ולאחיו: 'אנחנו חייבים להיות ציונים, כי היהודים צריכים מדינה משלהם'"
מתברר שלא כולם אהבו את דבריו הנרגשים של הרב בילס. "הרבה כתבו שזו 'חוצפה' שאני משווה את ביידן והאריס למשה ואהרן", מספר לנו בילס בשיחת זום ממשרדו בבית הכנסת "עדת בית שלום" בווילמינגטון, דלאוור. "אני לא אמרתי שהוא משה, אלא שהוא כמו משה. אנחנו לא כמו המוסלמים, שאצלם אם אתה רק מזכיר את הנביא מוחמד, אתה בבעיה. אצלנו הרי מדברים לעיתים על חולשותיו של משה, כגון השליטה שלו בכעסים. אני חושב שלנו, היהודים, יש חיבור טוב ונוח עם המנהיגים שלנו. אני גם יכול להגיד שהקהל היה מרוצה מאוד. הפרשה תמיד משפיעה על דברי התורה שלי, ואגב, באופן סמלי, שמה של הפרשה היה 'בוא' – כפי שנקרא בנו של ביידן, בּוֹ, שנפטר לפני שש שנים. בשבילי זה היה כבוד גדול, לברך את הנשיא בטקס בדלאוור. זה היה הרבה יותר אינטימי ואישי מאשר טקס ההשבעה בבירה".
בשבועות שעברו מאז כבר הספיקה ארה"ב להכיר את בילס כ"רב של ג'ו ביידן". בניגוד למה שאפשר היה לצפות ממי שנושא תואר כזה, בילס אינו נמנה עם הרבנים־הכוכבים של היהדות האמריקנית. הוא לא נחשב להוגה דעות או למרצה בעל שם עולמי, ולא הופיע אי פעם ברשימות "הרבנים המשפיעים" שמתפרסמות בתקשורת הכללית והיהודית בארה"ב. ואולי דווקא בגלל זה, הוא וביידן מיודדים כל כך. "אין לי תקשורת ישירה עם הנשיא ואני לא יועץ שלו", הוא מבהיר בחיוך, "אבל בכל פעם שהוא רוצה, אנשיו יודעים איפה למצוא אותי".
כשאני שואל מתי דרכיהם הצטלבו לראשונה, בילס חוזר לשנת 2006, שנתייים אחרי מינויו לרב בדלאוור. "אחת מחברות בית הכנסת שלי, סילביה גרינהאוס, הלכה אז לעולמה. היא הייתה אישה ענייה שגרה בדיור ציבורי, בשכונה שבה גדל ביידן. הדירה שלה הייתה כה קטנה שלא היה שם מקום לעשרה אנשים לצורך אמירת קדיש, ונאלצנו לעבור לחדר ציבורי בקומת הכניסה של הבניין. באחד מימי השבעה, לקראת סוף תפילת ערבית, נכנס לחדר גבר גבוה ונאה בעל שיער לבן – כמו שלי, אבל הרבה יותר שיער. הוא חבש כיפה שישבה על ראשו היטב. לא פגשתי אותו עד אז באופן אישי, אבל כולנו ידענו מיהו – ג'ו ביידן, הסנאטור שלנו ומי שכבר התמודד בעבר על המועמדות לנשיאות. הרגשתי כמו נער שפוגש מקרוב כוכב קולנוע, אבל אמרתי לעצמי שאני בתפקיד ועליי להיות ממלכתי. 'מה מביא אותך לכאן?', שאלתי אותו, וניסיתי להישמע חיובי ולא ביקורתי".
התשובה של ביידן הייתה מפתיעה. "הגעתי לכאן כדי להגיד תודה. סילביה גרינהאוס תרמה 18 דולר למסע הבחירות שלי ב־1972, כאשר התחלתי את הקריירה הפוליטית, והמשיכה לתרום לי 18 דולר בכל קמפיין, פעם בשש שנים". "התרשמתי מאוד מכך שהוא הגיע בלי מלווים או עוזרים, בלי תקשורת", מספר בילס. "אני לא בטוח אם הוא ידע ש־18 זה ח"י, אבל את המושג 'שבעה' הוא הכיר, וגם זה הפתיע אותי. כולם יודעים שיש לוויות, אבל מי שיודע על שבעה מכיר היטב את היהדות. גם הכיפה על ראשו הייתה שלו, לא אחת שמישהו דחף לו".
ומה זה מראה?
"אנחנו מדברים על אדם שהיה בהרבה אירועים יהודיים בדלאוור, עוד לפני שאני הייתי רב שם. בקהילה היהודית הוא הרגיש", וכאן בילס גולש לעברית, "בבית".
יהדות הבייגלס
זה 17 שנה עומד הרב מייקל בילס (57) בראש קהילה קונסרבטיבית בדלאוור, ולפני כן שימש כרב בלוס־אנג'לס במשך שבע שנים. הוא נראה כמו סטריאוטיפ של רב אמריקני, ורחוק מאוד מהחזות הרבנית־ישראלית. לראשו כיפה בצבע בורדו, וגם העניבה והאפודה בעלות גוון תואם. מהארון שמאחוריו ניבטים פמוטים, נרתיק תפילין וטלית, שופר וערכת הבדלה. בשיחתנו הוא משתמש בעיקר באנגלית, אך מתבל אותה פה ושם בעברית עדכנית או תנ"כית.
הוא נשוי לד"ר אליסה, וטרינרית במקצועה ("החיבור שלה לישראל נוצר כשהשתתפה בתוכנית של התאחדות הסטודנטים היהודים WUJS בערד"), ואב לשתי בנות, אריאל ושירה. אביו נולד בבריטניה, אמו גדלה ברובע ברונקס בניו־יורק. השניים נפגשו בלאס־וגאס בעת שהאב, חייל משוחרר, נפש בעיר ההימורים. לאחר נישואיהם התגוררו באזור מפרץ סן־פרנסיסקו, שם גידלו את מייקל, בנם היחיד. "נולדתי בשושן פורים, והשם העברי שלי הוא מרדכי", מספר בילס. כשאני שואל עד כמה הדוק היה הקשר של משפחתו לדת, הוא עושה פרצוף ואומר: "שמרנו על אכילת בייגלס עם גבינת שמנת וסלמון כבוש, ובנאדם בן אלפיים שנה היה מלמד אותנו יהדות בימי ראשון. היהדות באזור מגורינו לא הייתה חזקה במיוחד, אבל הייתה לנו יהדות עשירה מבחינה תרבותית. שמעתי בבית יידיש, ובערבי שישי ההורים שלי הלכו לבית הכנסת, אם בסוף התפילה היה דובר מעניין. עברנו מבתי כנסת רפורמיים לקונסרבטיביים, כי להורים שלי הפריע שאצל הרפורמים מנגנים למשל בעוגב בשבת. הבעיה מבחינתם לא הייתה הלכתית; זה גרם להם להרגיש שהם נמצאים באזכרה או בבית קברות".
ביום הכיפורים תשל"ד, 1973, הוא היה בן עשר. "יצאנו מבית הכנסת בין תפילת מוסף למנחה, ובחנייה היה אדם שהפעיל את הרדיו והקשיב לחדשות. הוא שמע שפרצה מלחמה, וכל הקהילה עמדה סביב המכונית והאזינה לדיווחים. היינו בהלם. כולם בקהילה היו ציונים־פטריוטים, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, ופתאום שמענו שישראל מותקפת. זה היה מבהיל מאוד".
בבגרותו למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת ברקלי. "את הניסיון המוקדם שלי בדיפלומטיה רכשתי כשהייתי צריך לגשר בין אמי הניו־יורקית לסבתי הבריטית", הוא מספר בחיוך. בהמשך למד לתואר שני ב"אמריקן נשיונל יוניברסיטי" בוושינגטון, שם השתתף בין השאר בקורסים של מרצים ערבים ופרו־פלסטינים. "בעיניי הם לא היו אנטי־ישראליים, אבל ההורים שלי חששו שאני מתחבר יותר מדי לנרטיב של הפרופסורים הללו, ורצו שאסע לישראל לשבועיים של 'תיקון'. אמרתי להם: 'אם אתה רוצים שהפרדיגמה שלי תשתנה, אני צריך להיות שם שנה'". מכיוון שמצבם הכלכלי של ההורים לא אפשר להם לממן זאת, השיג בילס מלגה לשנת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. התקופה הזו, לדבריו, הפכה למשמעותית בחייו. "פגשתי שם יהודים מכל הסוגים והזרמים. לראשונה הכרתי יהודים אורתודוקסים, וכך התנפצה התדמית שהייתה לי לגביהם עד אז – כאילו כולם חרדים או שליחי חב"ד. גם את ציבור חובשי הכיפות הסרוגות לא הכרתי לפני כן, ולא הייתי מודע לניואנסים".
הייתה זו תקופת האינתיפאדה הראשונה, שלהי שנות השמונים. "לא הפכתי לאדם שלא אכפת לו מהפלסטינים, אבל למדתי להכיר את הנושא ב־360 מעלות. פגשתי אינספור אנשים בשטחים, ביקרתי בהתנחלויות, והבנתי שבניגוד למצטייר בתקשורת, היישובים הללו אינם 'המערב הפרוע' אלא פרוורים לכל דבר. אנשים עוברים לגור שם גם מסיבות אידיאולוגיות, אבל לא רק בגללן. פגשתי גם פלסטינים מכל הסוגים. מאז ההסתכלות שלי על ישראל היא מאוזנת, ועם הרבה יותר ניואנסים. באותה שנה גם הגעתי למסקנה שישראל לא יכולה להתמודד בכוחות עצמה בנושא ה'הסברה'" – הוא משתמש במונח העברי – "ושיש עליי 'חיוב' להציג את הצד הישראלי, כשאני רואה שהוא לא מיוצג".
הוא מזכיר כתבה שפורסמה לפני ימים אחדים במגזין טיים האמריקני, ובה נמתחה ביקורת על ישראל משום שאיננה מספקת לפלסטינים חיסונים נגד קורונה. "כסטודנט באוניברסיטה בארה"ב הייתי בטח חושב 'כמה זה נורא', אבל אני יודע שהמציאות מורכבת יותר: לפי הסכם אוסלו, הרשות הפלסטינית היא האחראית לבריאות אזרחיה. בחבל עזה שולט חמאס, אבל איך ישראל אמורה לתת חיסונים למי שלא מפסיק לשגר לעברה טילים גם בתקופת הקורונה? בטיים לא הזכירו כלל את העובדה שישראל דווקא העניקה לרשות חיסונים, גם אם לא הרבה. מעבר לכך, למה אף אחד לא מבקר את ארה"ב על שאינה מספקת מנות חיסון לידידתה הגדולה קנדה או למקסיקו? אני נותן את הדוגמה הזו כדי להסביר את נקודת המבט שקיבלתי כשגרתי בישראל למשך שנה. רבים מהאמריקנים, ואפילו היהודים־האמריקנים, לא מבינים זאת".
"איפה הרב שלי?"
אחרי השנה ההיא בישראל הגיע בילס למסקנה שעליו "לשרת את העם היהודי", כדבריו, והחל להיות פעיל במניין קטן שהתקיים בספרייה של בית כנסת קונסרבטיבי בלוס־אנג'לס. "למדתי לקרוא בתורה כמו שצריך, והתחלתי לשמש כבעל תפילה". רגע מכונן אחד גרם לו לעשות צעד גדול קדימה, וללמוד לרבנות: "שמעתי את אמי מספרת לאבא שלי שכל החברות שלה התחתנו עם יהודים – אבל כל ילדיהן התחתנו עם לא יהודים. 'מה יהיה עם העם שלנו?', היא שאלה. באותו רגע הבנתי מהו הייעוד שלי".
בגיל 29 הוא החל ללמוד ב"אמריקן ג'ואיש יוניברסיטי" בלוס־אנג'לס, שם למדו או לימדו גם רבים מחברי המניין שלו. את ההסמכה לרבנות קיבל מ"בית המדרש לרבנים של אמריקה" (JTS), המשתייך לתנועה הקונסרבטיבית. כחלק מדרישות הלימודים שם, הוא הגיע לישראל לשנה נוספת. לאחר ההסמכה מילא תפקיד רבני בלוס־אנג'לס במשך שבע שנים, ואז עבר לעיר וילמינגטון שבדלאוור – מדינה שבה חיים כ־15 אלף יהודים לכל היותר, והתשתית היהודית אינה חזקה במיוחד. "אולי 30 אחוז מהיהודים בדלאוור מחוברים לאחד הזרמים", אומר בילס. "כל השאר 'לא משויכים', וכמעט אין להם קשר למוסדות היהודיים. הדרך שלי להגיע אליהם היא באמצעות JCC, המרכז הקהילתי היהודי. הרבה הורים שולחים את ילדיהם לגן הילדים שם, וכך המשפחות מתחברות אלינו וחלקן מצטרפות לקהילה שלנו. גם הבנות שלי למדו בגן של JCC, ומאז אני מגיע לשם מדי יום שישי עם הגיטרה לערוך קבלת שבת, וגם עושה הבדלה בימי שני בבוקר".
בקהילה שלו יש כ־1,200 מתפללים מכ־420 בתי אב. חלק מהמשפחות, הוא מספר, הן יהודיות רק למחצה. "אני אמנם לא אערוך חופה כשאחד מבני הזוג איננו יהודי, אבל אני רוצה שגם משפחות כאלה ירגישו בנוח אצלנו, ואני מנסה להפיל מחיצות. התנועה הקונסרבטיבית אמנם מתכווצת, אבל אנחנו גדלנו קצת בשנים האחרונות".
כרב של קהילה ותיקה בדלאוור הוא פגש כאמור את הסנאטור הוותיק של המדינה, ג'ו ביידן. אחרי ההיכרות הראשונית ב"שבעה" של אישה ענייה, המפגש הבא שלהם התרחש באירוע יהודי מהקצה השני של הקשת – בר מצווה של אחת המשפחות העשירות בקהילת וילמינגטון. "החגיגות התקיימו בקמפוס של אוניברסיטת דלאוור", מספר בילס. "בכל בר מצווה יש כל מיני שטיקים שאפשר להצטלם לידם, אבל במקרה הזה, השטיק היה להצטלם עם הסנאטור האורח". בילס עצמו החליט שלא להידחק אל הפוליטיקאי העסוק, אבל ביידן זיהה אותו. "הוא רץ אליי ואמר: 'היי באדי, אתה לא רוצה להצטלם?'. נלחצתי לרגע ואמרתי: 'לא רציתי להפריע לך'. לא ציפיתי שהסנאטור יהיה זה שירדוף אחריי כדי להצטלם איתי. בהמשך נפגשנו עוד פעמים רבות בלוויות ובאירועים, והוא תמיד היה חם ואדיב כל כך".
אחת הלוויות הללו הייתה של חבר קהילה שתרם סכומים נכבדים למסעות הבחירות של ביידן לאורך השנים. "כשביידן רץ לסנאט בפעם הראשונה, המפלגה הרפובליקנית טענה שהוא אנטישמי. בתגובה לכך הקהילה היהודית פרסמה בעיתון המקומי מודעת־עמוד, ובה נתנה לביידן את ברכתה לקראת ההתמודדות. ביידן מצידו לא שכח את המחווה שחבר הקהילה היה בין יוזמיה. כעבור עשרות שנים, כסגן נשיא, הוא הגיע ללוויה וסיפר על כך בהספד".
בכהונתו כסגן הנשיא כיבד ביידן בנוכחותו גם את "כנסת הרבנים" של התנועה הקונסרבטיבית, אירוע שהתקיים באטלנטה. "הוא יצא מהאולם המרכזי של אולם הקונגרסים שהיינו בו, מוקף באנשי השירות החשאי. הסדרנים הובילו אותנו בינתיים לאירוע הבא. אלא שממש כמו בסרט הוליוודי, ביידן זיהה אותי בתוך הקהל, נופף אליי והחל לרוץ לעברי. כמו אצן אולימפי הוא עבר מעל כל מיני מחסומים שהיו בדרך, הגיע אליי וחיבק אותי חיבוק גדול. עמיתיי, רבנים בתנועה, היו בהלם. הרי אני לא בדיוק הרב הכי חשוב בכנסת הרבנים – אולי המתוק ביותר, אבל בטח לא סלב. אני רב מקומי מאוד, והם הופתעו לראות שסגן הנשיא ואני מיודדים".
מבחינת ביידן, בילס לא היה רבו הראשון. "הוא תמיד היה אומר לי: אתה יודע שהרב שלי הוא הרב לאונרד גבירץ", מספר בילס בחיוך. "הרב גבירץ היה רב אורתודוקסי־מודרני, שעמד בראש בית הכנסת הוותיק ביותר בדלאוור – 'עדת קודש של אמת'. פעם אחת השבתי לביידן בצחוק: 'זה בסדר, אבל הרב גבירץ עזב את דלאוור לפני עשרות שנים, וגם איננו בין החיים. לא הגיע הזמן שתבחר לעצמך רב חדש?'"
במשך שמונה שנות ממשל אובמה הקפיד ביידן לקיים הרמת כוסית לכבוד השנה העברית החדשה ואירועי הדלקת נרות חנוכה. "בכל שנה קיבלתי הזמנה להרמת כוסית במשכן הרשמי של סגן הנשיא, מעל רובע השגרירויות בשדרת מסצ'וסטס בוושינגטון הבירה. זה היה אירוע יפהפה, ואנשי חב"ד דאגו לאוכל ברמת הכשרות הגבוהה ביותר".
ואז, באירוע שהתקיים ב־2016, קרה משהו בלתי צפוי: "ביידן סטה פתאום מהנאום הכתוב, ושאל את הקהל 'איפה הרב שלי?'. כולנו הסתכלנו לצדדים וחיפשנו את 'הרב של ביידן'. גם אני ניסיתי לזהות בקהל דמויות מוכרות, אבל אז העיניים של ביידן ננעלו עליי, והוא אמר 'הנה הרב שלי'. הייתי בהלם. מאז הוכתרתי בתור 'הרב של ביידן'".
בילס החל להגיע לבירה לעיתים תכופות יותר ויותר. "ביידן הזמין אותי להדלקת החנוכייה הלאומית בוושינגטון – ואז גיליתי לראשונה שיש דבר כזה 'חנוכייה לאומית', לא רק עץ אשוח לאומי. הרב לוי שם־טוב מחב"ד היה עולה שם על מנוף כדי להדליק את הנרות. ביידן תמיד שוחח איתי על יהודי מדינתו ועל עניינים אחרים. באחת הפעמים הוא אמר לי: 'מצטער שאני חותך לפני סוף המסיבה, אני צריך להדליק חנוכייה עם הנכדים שלי'. הרי כל ילדיו התחתנו עם יהודים ויהודיות, ונכדיו שנולדו לאם יהודייה הם בוודאי יהודים. הוא עצמו נוצרי קתולי, אבל כאיש של אמונה יש לו קשר עמוק מאוד ליהדות, וזה הגיוני עוד יותר כאשר ה'משפוחה' שלו יהודייה".
מה שאובמה שכח
ב־78 שנותיו ידע ג'ו ביידן לא מעט טרגדיות אישיות ומשפחתיות. האחרונה שבהן הכתה בו לפני שש שנים, כאשר בנו בּוֹ מת ממחלת הסרטן. הלוויה המתוקשרת התקיימה בכנסייה קתולית בדלאוור, ובילס התבקש להשתתף בטקס כאיש דת וכנציג הקהילה היהודית. "זה היה אירוע עצוב מאוד עבור תושבי דלאוור", הוא מספר. "שנה קודם לכן בו הודיע שבכוונתו להתמודד על תפקיד מושל המדינה, והיינו בטוחים שהוא יהיה לא רק המושל שלנו אלא גם מועמד לנשיאות בהמשך. באירוע הפרדה בחודש שעבר, לפני ההשבעה לנשיאות, ג'ו ביידן אמר בהתרגשות ש'הבן שלי היה צריך להיות כאן, לפני היציאה לוושינגטון. לא אני'".
ביידן לא התמודד בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ב־2016, אלא פינה את הבמה להילרי קלינטון. לאחר מכן, בתקופת כהונתו של טראמפ, שב ועלה שמו של סגן הנשיא לשעבר כמועמד לנשיאות. מנגד נטען כי בבחירות 2020 הוא כבר יהיה בן 78, מבוגר מכדי להיכנס לתפקיד הרם. את בילס הטיעון הזה הרגיז. כשהשתתף בסמינר לרבנים בבולטימור, והתבקש לכתוב מכתב – לא כדי לשלוח אותו, אלא רק כמעין תרפיה – הוא החליט לכתוב לביידן. "כתבתי: כמו שאף אחד לא יאמר שאדם בעל נטייה מינית או צבע כזה או אחר לא יכול לשמש כנשיא, גם הגיל לא צריך להיות מכשול. סיפרתי שביהדות אנחנו מתייחסים לזקן בתור חכם, ושדווקא בשנים האלה, החוכמה שהוא צבר יכולה לסייע. 'משה רבנו היה בן 80 כשהוציא את בני ישראל ממצרים, ובהשוואה אליו אתה, ג'ו, ילדון', כך כתבתי".
המכתב היה בתחילה הרהור פנימי, אך בילס פנה לחבר בקהילתו שגדל בשכונתו של ביידן, וביקש שיעביר אליו את המכתב. "ביידן שלח לי בתשובה, בכתב ידו, מכתב אהבה לעם היהודי. הוא לא אמר אם יתמודד או לא, אך הודה לקהילה היהודית על התמיכה העקבית בו, והזכיר את חבריו המנוחים גולדה מאיר ואלי ויזל".
במהלך מערכת הבחירות לנשיאות למדו במפלגה הדמוקרטית על הקשר של ביידן עם בילס, והחליטו להכניס את הרב לקמפיין הפונה למצביעים יהודים בכמה מדינות מפתח. כך כיכב בילס בסרטון שכותרתו "אנחנו צריכים מענטש בבית הלבן". בשיחה איתנו הוא מבקש להדגיש: "לא אמרתי בסרטון, או באף מקום אחר, שצריך להצביע לו. בארה"ב יש עניין שלא לערבב בין דת לפוליטיקה. אני רק העדתי על האופי שלו".
כמי שרתם עצמו למען ההסברה הישראלית, נוהג בילס לפרסם בכלי התקשורת המקומיים של דלאוור מאמרים העוסקים בנעשה אצלנו. במאמר שכתב לאחרונה עם רב אורתודוקסי, הוא הצביע על בעיות קשות בספרו של ברק אובמה, בפרק העוסק בישראל. "אובמה בוחר לא להזכיר שישראל נסוגה מעזה בצורה חד־צדדית, עקרה יישובים יהודיים, וחמאס מיהר להפוך אותם לאתרי שיגור ולהוציא מהם פיגועי טרור", כתבו שני המחברים. במאמר אחר טען בילס כי ביידן השפיע על הנשיא אובמה להגדיל את היקף הסיוע הביטחוני לישראל. "לא הייתי בחדר כשהם שוחחו על הנושא", אומר לנו בילס, "אבל כסנאטור הוא דאג להעברת תקציבי עתק לישראל, וכסגן הנשיא הוא הוביל את הסכם הסיוע ביטחוני בסך 38 מיליארד דולר במשך עשור. הוא הוביל גם את התמיכה בפיתוח כיפת ברזל. צריך לזכור שביידן היה במשך שנים רבות יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, ואובמה בחר בו לסגן נשיא כמי שמדיניות חוץ היא נקודת החוזק שלו".
בישראל דווקא מודאגים היום מהקו של ביידן, ובפרט משאיפתו לחדש את הסכם הגרעין עם איראן.
"אני מאמין שביידן יכנס את כל הגורמים לחדר אחד, ישמע את כולם, ולאחר מכן יקבל החלטה מושכלת. הוא אוהב לשמוע מה יש לאנשים להגיד, והוא רוצה קונצנזוס ואחדות. הנשיא גם אוהב מאוד את ישראל. הוא סיפר שב־1948, כשעוד היה ילד, אביו אמר לו ולאחיו: 'אנחנו חייבים להיות ציונים, כי היהודים צריכים מדינה משלהם'. אבל אני לא יכול לנבא מה יקרה".
מאז שנכנס לבית הלבן נפתחה מחדש שגרירות אש"ף בוושינגטון, והוקפאה העברת מטוסי אף־35 לאיחוד האמירויות, מה שעלול לשבש את הסכמי אברהם.
"אני יודע שטראמפ עשה המון למען ישראל, ואני שמח על כל דבר שיסייע לה. לפי המזג של ביידן והניסיון שלו במדיניות חוץ אפשר לנחש שהוא ירצה לקדם את השלום – אבל הוא ירצה את זה לטובת ישראל. בעבר הוא אמר ש'רק ישראל תוכל לעשות שלום עם שכנותיה'. ולגבי הסכמי אברהם, עם כמה שהם טובים, האגוז הקשה לפיצוח הוא יחסי ישראל עם הפלסטינים".
אילו ביידן היה שואל אותך באחת ממסיבות החנוכה על פתרון לסכסוך באזורנו, מה היית עונה?
"הוא אף פעם לא שאל לדעתי בנושאים כאלה, ואני לא חושב שישאל. אם זה היה קורה, הייתי אומר לו: כמו שהצלחת לעשות שלום בדלאוור ולחבר בין רפובליקנים לדמוקרטים, תעשה במזרח התיכון. אני חושב שעל בסיס הסכמי אברהם הוא יבנה את התנאים שיאפשרו לישראל ולפלסטינים לכונן שלום ביניהם. אישית הייתי שמח אילו ישראל הייתה נתפסת כמדינה שמציעה מדי יום מתווה חדש לשלום. אם הפלסטינים יגידו שהם לא מעוניינים – שהעולם יראה זאת. הלוואי שישראל הייתה בגדר 'רודף שלום', כמו אהרן. אני בטוח שגם ביידן חושב ככה".
רוב הישראלים קיוו שדונלד טראמפ יזכה בקדנציה שנייה, אבל יהודי ארה"ב הצביעו ברובם לביידן. אתה חושב שזה העמיק את הפערים בעם היהודי?
"מעציבה אותי הידיעה שישראלים רצו בניצחונו של טראמפ. בעיניי אסור להגיע למצב שבו אדם מסוים חשוב יותר מהמפלגה או מהאומה, זה הרי הבסיס לפשיזם. אני מקווה שבעוד ארבע שנים הישראלים יחשבו אחרת. באופן כללי יש התרחקות בין יהודי ארה"ב למדינת ישראל, אבל אני חושב שהתפקיד שלנו, הרבנים, הוא לשמש גשר בין הקהילות. גם איתך אני מדבר מתוך רצון להתחבר לאחים ולאחיות שלי בישראל.
"אני גם רוצה להעביר לישראלים מסר: אל תחששו מביידן, תאהבו אותו. הניסיון שלי איתו מורה שהוא אדם אמין, שרוצה בטובתה של מדינת ישראל. מדי שנה הוא נואם בוועידת השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק. האם זה אומר שהוא יימנע מלנאום בוועידת ג'יי־סטריט? לא. כי הוא רוצה להיות מנהיג מכיל, של כולם. מזכיר המדינה החדש שביידן מינה, אנתוני בלינקן, הוא בנם של ניצולי שואה. אנחנו הרי יודעים איך נראה העולם בשנים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל, זה מקום מפחיד מאוד. העולם בטוח הרבה יותר כשישראל היא חזקה, ואנחנו צריכים לפעול כדי שכך זה יימשך".
