המשימה: להשאיר את הציפורים איתנו
דרגת סיכון: דורס לפניך
המשתתפים: דן אלון, פרס מזוקן ולטאה זריזה שאינה זריזה
בכל סוף שבוע הוא יוצא מביתו בכפר־ביל"ו לראות ציפורים, אבל תקופות הנדידה חביבות עליו במיוחד. בסתיו של 2019, רגע לפני שהקורונה התנפלה על העולם, התמקם דן אלון בשדות שבין צרעה וטל־שחר. "תחילת ספטמבר, אנחנו עוד לא בשיא הנדידה, אבל יש כבר הרבה עופות נודדים בשמיים", הוא משחזר. "אני עומד שם וצופה, ופתאום שומע מאיזו חישת קנים את השירה המיוחדת של החרגולן הזמירי" – הוא מחקה עבורי את הצליל, וחוזר לשטף הדיבור – "שירה שיכולה להימשך דקה ברציפות, אין ציפור ששרה כמו החרגולן. זה הציף לי זיכרון חזק מאוד מהילדות. גדלתי במזרע וביליתי הרבה בנחל מזרע – אז הוא עוד זרם לתוך הקישון, היום הוא יבש לגמרי. כשהטורקים בנו את רכבת העמק הם הקימו מעליו גשר ונוצרה מין לגונה, שבה התפתח בית גידול יפהפה של קנים ואשלים. המוני ציפורים קיננו שם, כל מה שרק תרצי: צטיות וקניות ושיחניות וסופיות, וגם חרגולנים.
"שמעתי שם שירה מיוחדת, לפעמים זו הייתה מקהלה של עשרות זכרים. היא צרובה בחוויה שלי, אבל נעלמה מהארץ. אין חרגולנים בישראל. הם ממשיכים לעבור בנדידה, אבל לא מקננים כאן יותר. ב'ספר האדום' האחרון, שהוצאנו בשנת 2017, הכרזנו על החרגולן הזמירי כמין נכחד. ופתאום, כל מה שכתבתי בתוך מחברות ישנות קפץ לי לראש. הבנתי שמה שאני חוויתי, צפר צעיר בימינו כבר לא יכול לחוות. אמרתי לעצמי שאני צריך לספר את הסיפור של הציפורים שראיתי וכבר אינן, ושל אלה שהולכות ונעלמות לנו מול העיניים. ישבתי בבית, קראתי את המחברות מתחילתן ועד סופן, ואמרתי לאשתי ולילדים: זהו, זה הפרויקט החדש שלי".
ולא שחסרים לאלון פרויקטים. בכל זאת, הוא משמש בחברה להגנת הטבע כראש המרכז לצפרות וראש תחום אקולוגיה באגף שמירת טבע, ונאבק כבר עשרות שנים לשמר את המגוון הייחודי של הציפורים בישראל, אבל הפרויקט החדש שקיבל על עצמו, דרש להיכתב. כך נוצר הבלוג "מחברות ישנות לא משקרות", שנפתח בסיפורה של השבת ההיא בשדות שפלת יהודה, וב־11 מחברות ישנות בעלות כריכה קשה ומנומרת – שאלון סחב למעני, ואנחנו מעלעלים בהן יחד. בשורות סדורות מופיעים שמות הציפורים שזיהה, כמה ואיפה, תאריך ושעות תצפית, לפעמים בליווי הערה קטנה: "שחף שמנמן במעוף איטי", "נראה כאילו יש פס שחור בזנב אבל אין".
"שמעתי את החרגולן הזמירי, ופתאום כל מה שכתבתי במחברות קפץ לי לראש. הבנתי שמה שאני חוויתי, צפר צעיר בימינו כבר לא יכול לחוות. אמרתי לעצמי שאני צריך לספר את הסיפור של הציפורים שראיתי וכבר אינן, ושל אלה שהולכות ונעלמות לנו מול העיניים. קראתי את המחברות מתחילתן ועד סופן, ואמרתי: זהו, זה הפרויקט החדש שלי"
התיאורים האלה לא זרים לי. עד קום העידן הטכנולוגי האמצעים לתיעוד חיי הטבע היו עט ונייר. אחרי מפגש עם כמה וכמה אנשי טבע אני כבר מכירה את הדפים המצהיבים שפינו את הדרך לאפליקציות מתוחכמות. המחברת הראשונה של אלון התחילה להיכתב בשנת 1982, כשהוא עצמו היה רק בן 15, אבל כבר צבר קילומטראז' נאה בצפרות. כנער צעיר הוא הסתובב עם חבורות צפרים והשתתף בסקרי ציפורים שנערכו על ציר כפר־קאסם.
אנחנו מעלעלים בדפים הישנים ומגיעים אקראית ל־20 באפריל של שנת 1989. "טיבוע נחל מזרע – השעה: חמש וחצי עד 11", נכתב בכותרת. בין קנית אירופית, שיחנית, צטיה וסנונית רפתות, נמצא גם החרגולן: "שירה של שני פרטים באזור הרשתות". יומיים אחר כך: "שלושה זכרים שרים בשטח". וכך ממשיכים הדפים להיהפך, והחרגולנים ממשיכים לשיר, ואלון ממשיך להתרגש. אפילו דמעות עלו כאן.
במסגרת שיטוטיי למדתי שבדיוק כמו שריח תבשיל שוטף את רובנו בנוסטלגיה, צלילי ציפורים מחזירים צפרים לחוויות עבר, לשמיים שוקקים יותר. וכמו שהחרגולן הזמירי השיב את אלון לנחל מזרע, בכל סוף שבוע הוא נזרק לציוץ אחר מהעבר. "כל פרק בבלוג נכתב על מה שקפץ לי באותו יום, באותה שנייה, בלי לתכנן מראש", הוא אומר. הפרקים מתפרסמים באתר הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע, מלווים באיורים עדינים ויפהפיים שיצר זאב לבינג'ר, אקולוג ואמן שהתנדב להעניק לכל ציפור איור הולם. פעם מוקדש הפרק לזרון התכול שנעלם מהחורף הישראלי, פעם לשלווים שהיו קופצים על אלון מכל עבר והיום כבר פחות. ואי אפשר כמובן בלי היעלמותו הכואבת של מלך העופות, הנשר המקראי. בעבר יכולנו לראות עשרות פרטים שלו דואים במלוא מוטת כנפיהם מעל גמלא, אבל כולנו יודעים איך זה נגמר.
מבין הציפורים שנעלמו מהנוף, יש אחת שנגעה בך במיוחד?
"אני צריך לדאוג לכולן. אם את מכריחה אותי לבחור אחת, אומר לך שאת החוויות שלי עם הפרס אני מתקשה לשכוח. פרס מופלא שריחף מעלינו במצוקים המדהימים של מדבר יהודה, עם הזקן הזה שלו והצבעים החזקים, שזאב צייר בצורה מדויקת כל כך. תשמעי, לפרס יש כוח אפילו יותר מהעזנייה, למרות שהיא גדולה ממנו. בפרק שהקדשתי לו מופיע הפרט האחרון שראיתי מקנן. זה היה בשנות השמונים, במדבר יהודה. מה שלא כתבתי הוא שבאותו יום הוצבתי בכיתת כוננות בהר־גילה, אבל התחלפתי עם מישהו. סגרתי איתו שאני שומר כל הלילה, ובבוקר אני נוסע למדבר יהודה לראות פרס. אספתי איתי חבורה שלמה, גם בת זוגי עדנה הייתה בתוכה. כשחזרתי הבנתי שאני הולך לשלם על זה בריתוק של שבועיים להר־גילה".
ממשיכים לעלעל. מינים שלא שמעתי את שמם צצים מכל דף. תגיד, אני שואלת בזהירות, זה לא תחביב מזוכיסטי, לנבור במה שהיה כאן ולדעת שהוא כבר לא מעופף מעלינו? "קודם כול, הבלוג הזה צמח ממקום אמוציונלי. הרגשתי שיש לי סיפור לספר, גם אם הוא לפעמים עצוב. אני לא חושב שכתיבת פרק על שירת החרגולן תחזיר אותו, אבל חשוב לי לכתוב עליו כדי להזכיר לעצמי ולאחרים שבמשמרת שלנו אנחנו מאבדים חלקים גדולים מהטבע, ואנחנו צריכים לשמור עליו.
"אני מסתכל על הטבע שלנו כעל חלק מהמורשת שבתוכה אנחנו חיים. כמו שאנחנו שומרים על בתי כנסת עתיקים, וכמו שאני לא רוצה שאתר ארכיאולוגי ייהרס, כך אני לא מוכן שמין של בעל חיים ייעלם. אני לא יכול לחשוב על המדינה הזאת בלי הצבי, הוא חלק מהמקום הזה, הוא חלק מאיתנו. לא במקרה הכותבים של ספרי התנ"ך הזכירו נשר. הוא דיבר אליהם, אמר להם משהו. זה קרה סביבם – הם ראו נשר, ראו צבי, ראו יעל. ובעלי החיים האלה צריכים להיות פה. כל עוד אני כאן, אני אלחם שרשימת מיני הציפורים שלנו לא תשתנה. נכון, אולי יש משהו עצוב בפרקים שאני מעלה. אנשים כבר אמרו לי – תעשה טובה ותכתוב גם דברים חיוביים".
אז כן, יש גם כאלה. מי שעוקב כמוני אחרי קבוצות צפרים או צלמי טבע, מוצף לאחרונה בהרבה מאוד זוגות עיניים אדומות ומקורים מעוקלים שצצים על המסך. קבלו אותה: הדאה שחורת־הכתף. הדאה היא עוף דורס שבעבר היה מכבד אותנו רק בביקורים נדירים בדרום, והיום כבר מקנן בכיף שלו בכל רחבי הארץ. אלה כנראה המכרסמים הישראליים שעושים לו את זה. מאיפה הדאה באה פתאום? "אנחנו לא יודעים בדיוק", אומר אלון. "יש אוכלוסייה שלה במצרים, אבל הדאות שהגיעו לכאן הן מאסיה. אני עוד זוכר איך לפני שנים, במהלך כנס על עגורים בעמק החולה, שני חבר'ה יצאו בבוקר לתחנת הטיבוע באגמון, וחזרו עם הבשורה: ראינו קינון ראשון של הדאה. הערכנו שזה עומד לקרות, כי כמה חודשים קודם לכן הן התחילו להיראות באזור. ישבנו בארוחת בוקר ואמרנו שבעוד שנתיים הדאות האלה יהיו בכל הארץ, וכך היה. הן מתרבות בקצב מטורף – מטילות שלוש או ארבע פעמים בשנה, ובכל תטולה כזאת יש שלושה־ארבעה גוזלים. יש המון מזון בשבילן, המון נברנים, ולהערכתנו הן לא מתחרות עם אף אחד, אולי קצת עם הבז המצוי. אני עוד אכתוב פרק לדאה שחורת־הכתף, אל דאגה".
ניצחון בשיטת מכבי
בדרך לפגישתנו נתקע אלון בפקק, ומה אומר – אף פעם לא נהניתי כל כך מאיחור של מרואיין (ועמו הסליחה). ולמה? כי קבענו להיפגש בתחנה לחקר ציפורי ירושלים של החברה להגנת הטבע, מוקד משיכה למאות אלפי ציפורים, ובינתיים יש לי זמן לשבת בעמדת המסתור ולתצפת בשקט. שירת חרגולנים אין פה, אבל גם המיית הזומים נעדרת. ירגזים שמנמנים מתחרעים על רשת מלאה בוטנים שנתלתה למענם, ואם תשאלו אותי מי הציפור שלי – אז ירגזי. הם גם לא בסכנת הכחדה, כך שאין לי בעיה להיקשר. הרבה דרורים מהלכים כאן על הרצפה, ושרשרת בוטנים על קליפתם שתלויה מאחד העצים מושכת אליה עוד בעלי כנף. בימים כתיקונם המקום הומה בפעילות צפרית, עכשיו עמדת המסתור ריקה. גם נציגים מעולם הזוחלים באו לכבד אותנו ביום שמשי זה: לטאה זריזה נצפית על ענף וחוטאת מאוד לשמה כשהיא בקושי זזה (אגב, מי שנרתם לזיהוי הוא מרואיין קודם, שהשיב לי במחי וואטסאפ. ותודה לכם, אנשי הקשר שלי).
אלון מגיע, ואנחנו יושבים בפנים ליד פוחלץ חביב של כוס ומדברים. לבסוף אנחנו קצים בשקט ויוצאים לשבילים, לסייר בין אלונים ושקדיות פורחות. פתאום נזכר אלון באלון הביתי שלו: "יש לי אלון תבור, ואני כבר יודע שבעוד שבועיים בערך הוא יתחיל 'לדבר'. מיליוני דבורים וחרקים יזמזמו ממנו במשך שבועיים. כמות מטורפת. תראי מה זה, אלון אחד, וכמה טבע יש בתוכו".
אנחנו מסיירים בשבילים עמוסי צמחייה ובעלי חיים, מעלינו מעופפים ותחתינו זוחלים. עורבני שחור כיפה מתיישב לצידנו, וגם פרפר יפהפה שאין לי מושג מהו. רושמת לעצמי לראיין חוקר פרפרים, כדי שיהיה לי את מי לשאול. אמא דוחפת עגלה וכמה ילדים עוברים בשביל, אחד חמוש במצלמה.
אולי אחרי ארבעים שנות צפייה בציפורים, תוכל להסביר לי – למה הציבור הישראלי, שהולך והופך אורבני וכבר לא מחובר לטבע כמו פעם, עדיין מחובר לציפורים? כולם מכירים את הציפור הלאומית, אף אחד לא מכיר את העקרב הלאומי.
"יש משהו בציפורים, זה ידוע. בכל מקום בעולם תמצאי יותר צפרים מכל חובבי 'ז'אנר' אחר. בארץ, אגב, יש הרבה חובבי פרחים, אבל בהחלט, ציפורים נוגעות בנו במיוחד. גם אם קשה להבדיל ביניהן לפי הנראות והקולות, קל לראות ציפורים בשמיים. הן צבעוניות, הן שרות, הן מצטלמות טוב, יש להן כל מה שצריך בשביל שיאהבו אותן. אצל הרבה אנשים זה ספורט: הולכים לראות ציפורים כדי לייצר רשימת מינים מפוארת ולהתחרות באחרים. אני הרבה פחות מתחבר לזה".
ובכל זאת, ראיתי שאתה ושני צפרים נוספים זכיתם באחת התחרויות הגדולות והיוקרתיות בעולם הצפרות.
"כן, עשינו את זה כחלק מקידום פרויקט בשם 'אלופי הנדידה' של מרכז הצפרות הישראלי (תחרות בין צוותי צפרים שנערכת בדרום הארץ ונמשכת 24 שעות – י"פ). את הפרויקט שלנו אנחנו לוקחים למקום של הסברה, העלאת מודעות ותרומה למינים נכחדים. אז נסענו לתחרות בניו־ג'רזי, וחוץ מפעם אחת, בכל שנה זכינו במקום הראשון".
אבל איך זיהיתם ציפורים זרות? יש 10,000 מיני ציפורים בעולם, ובישראל רק כ־500.
"פשוט לקחנו צפר מקומי".
הבנתי, כמו שחקן זר במכבי.
"בדיוק. טום ריד הוא אלוף והוא בן המקום, אבל גם יהונתן מירב שנוסע איתי מהארץ הוא חזק מאוד. בלילה לפני התחרות הוא היה הולך לישון עם הקלטות של קולות הציפורים ומשנן אותם. שוב, התחרויות הן לא בשביל לנצח, אלא כדי לייצר תהודה. הכסף שנאסף סביבן משמש להגנה על מיני ציפורים ועל סביבות המחיה".
אנחנו כל הזמן מתהדרים בנדידה אצלנו – חצי מיליארד ציפורים חוצות את השמיים. עד כמה זה יוצא דופן?
"גם בארצות הברית ובקנדה יש נדידה מטורפת, אבל כל הצפרים משם שבאים לכאן אומרים שבישראל זה משהו מיוחד. הנדידה כאן מרהיבה ועשירה, גם של העופות הדורסים. אנחנו בוכים בצדק על היעלמות הציפורים, ועם זאת כל אחד מאיתנו הישראלים, גם בעיר וגם בכפר, רואה ציפורים. כשאת מסתובבת באנגליה, אין ציפורים בשמיים. האנגלים לקחו אי מיוער, חירבו אותו והפכו את כולו לשדות. זה ירוק־פייק, רק שדות על שדות שיש בהם אותו דבר, אותם חומרי הדברה. אירופה מאבדת את הציפורים שלה, ולכן צפרים שבאים לישראל מעריכים אותנו מאוד, הרבה יותר ממה שאנחנו מעריכים את עצמנו. לא פעם אומרים לנו: 'אתם עושים עבודה מצוינת בשימור, וגם אם לא הצלחתם, אתם לפחות מתאמצים, בניגוד להרבה מקומות בעולם'. נותנים לנו קרדיט על זה".
20 מיליון רגליים
זאת שיחה של משוכנעים; אני התגייסתי לחברה להגנת הטבע בדיוק בשנה שבה הוא מונה למנהל המרכז לצפרות. השאלה היא איך משכנעים את הלא־משוכנעים, אלה שלא מבינים בשביל מה צריך עכשיו עזנייה בחיים כשאין לנו איפה לגור. תשובה אפשר למצוא בסרטון שדיבר על היעלמותו של מלך העופות: פרופ' יוסי לשם – מייסד תחום הצפרות של החל"ט ומי שהפך את אלון לצפר הצבאי הראשון – הסביר שם שנשרים "הם הסמן שהסביבה שלנו עדיין בריאה".
"יש תשובה מדעית, והיא חשובה מאוד", ממשיך אלון את דבריו. "כשאין נשר – חסר בורג מרכזי במארג מדויק שבו לכל פרט יש תפקיד. נשר צריך למשל לסלק מהעולם פגרים. אם הוא לא יסלק אותם – אחת התוצאות הראשונות היא התרבות של שועלים ותנים והתפשטות כלבת. גם אם יש קושי להבין את העניין, המשוואה בסופו של דבר היא כזו: אין נשר – יש כלבת. הטבע מורכב ממיליוני פרטים קטנים שאם אחד מהם יוצא החוצה, הפאזל מתעוות ומתעקם והחלקים קורסים. כשאנשים רואים תנים בפארק הירקון הם אומרים 'איזה יופי', ואני אומר 'אוי ואבוי'. זה נורא ואיום, תן לא צריך להיות במקום הזה. צריכה להיות אוכלוסייה קטנה של תנים בשטחים הפתוחים. כשהם מגיעים ממש לתוך הבתים, זה אומר שמשהו לא טוב קורה. הטבע שלנו לא יודע לסבול את השינויים האלה".
אני חוזרת להקשות, יש לי מספיק חברים משוכנעים־פחות שהלעיטו אותי בטיעונים.
אנשים יגידו: מה קרה, הלך החרגולן ובאה הדאה. הנה, היקום מתקן את עצמו.
"הרבה אנשים אומרים את זה", מגניב אלון אנחה. "מישהו כתב עכשיו על שמורת החולה, שהנה – יש אגמון, יש טבע, הכול השתקם, הכול טוב. אני אומר שלא, לא הכול השתקם, רחוק מזה. אנחנו מאבדים כל הזמן, ולא תמיד רואים את הנזקים מיד. ואז יום אחד פתאום מתברר לנו שיש המון יתושים ואנחנו נעקצים בלי הפסקה, ולמה? כי מישהו כבר לא אוכל את היתושים. חלק גדול מציפורי השיר אמורות לאכול אותם, אבל הן נעלמו. זה טיעון ברמה שכלתנית. ברמה הרגשית, אני חושב שבעוד שלושים שנה נצא להסתובב בטבע, ולא נשמע כלום ולא נראה כלום. ואז נשאל את עצמנו: מה קורה פה? בתוך מה אנחנו חיים? בתוך רחוב אחד גדול? יוסי לשם תמיד מצטט כלכלן ישראלי שאמר 'אני נוסע לראות חיות בקניה, פה אין כלום'. אבל אין בקניה מה שיש כאן, כמו שאין לנו מה שיש בקניה".
עוד בני משפחה עטויי מסכות מתהלכים בשבילי התחנה, גם הם עוצרים ליד הלטאה הזריזה שאינה זריזה ומתפעלים. כמה יופי בפיסת טבע באמצע העיר, אפילו הכנסת שלידנו לא מצליחה להרוס. "בסופו של דבר, כולנו אוהבים טבע", אומר אלון. "תראי מה קרה מיד כשנפתחו סגרי הקורונה – כמה אנשים יצאו לטבע, מילאו את הנחלים, הלכו לראות פריחה. בשנייה שאפשרו להם, הם רצו אל הטבע. אנשים לא יכולים בלי זה. תראי כמה באים לאגמון החולה, אפשר להתעלם מהדבר הזה? התשובה הכי טובה לשאלה שלך היא 10 מיליוני בני אדם שמצביעים ברגליים ובאים כל שנה לשמורות הטבע בישראל. פי מאה ממספר הבאים למגרשי הכדורגל, ואני אומר לך את זה בתור חובב כדורגל. עזבי את כל מה שאמרת על הלא משוכנעים, אנשים הולכים באלפיהם לראות עגורים ושקנאים. כשהעלינו קמפיין נגד טורבינות בתל־פארס, המונים הצטרפו ובאו. אנשים פה אוהבים טבע, עכשיו רק צריך להשאיר להם אותו".
