וידוי נאות: מעולם לא הייתי מהמשכימים קום. הזריחה ריגשה אותי בערך כמו טופס תיאום מס, והדבר הראשון שעובר לי בראש כשאני רואה אותה הוא למה אני ערה בשעה הזאת, וכמה זמן יעבור עד שסוף־סוף אזכה לישון. לכן לא ממש ברור לי למה בחרתי דווקא במועדון החמש בבוקר כדי לפתוח את המדור. היה מתאים יותר לחפש את מועדון ה־12:00 בצהריים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"אני לא באה לעשות מהפכה": דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית בבר-אילן
פרק נוסף של "רצח לבנון": מי הרג את לקמאן סלים?
נתניהו יכול לנצל לטובתו את מאמצי ביידן לפגוע בו
אבל היה מאוחר מדי להתחרט, וכך מצאתי את עצמי בשעה 4:30 בבוקר דוהרת בכביש 1 בואכה חוף בננה ביץ'. יתרון חלקי ליציאה בשעה כזאת מהבית: אין פקקים. חיסרון: אין אנשים.
מול החוף, ליד הספסלים, פגשתי את יפעת כהן וחבריה. צמרמורת עברה בגופי, כי אף אחד לא עדכן אותי שכדי להצטרף למועדון חייבים להצטייד גם בפליז רציני. "יאללה, לפתוח ידיים ורגליים", ציוותה עלינו כהן והתחילה לקפץ. "חשוב להתחיל את היום בפעילות גופנית כי כשאנחנו מתעוררים יש לנו רמות גבוהות של קורטיזול במוח – זה הורמון הפחד. וכשקופצים ומזיעים רמת הסרוטונין והדופמין עולה". בתום החימום הכימי התיישבנו על החוף הלח. מחצלת, תרמוס תה, וגם כדורי ריבת חלב מופלאים שלא טעמתי כמותם מעולם.
זה למעלה משנה מנהלת כהן את דף הפייסבוק של "מועדון החמש בבוקר". מדי יום עולות בו תמונות של זריחות משלל אזורים בארץ, מלוות בברכת בוקר טוב. "אני זוכרת איך חגגנו את 500 החברים הראשונים", נזכרת כהן בשעשוע, "היום חברים בקהילה למעלה מ־18 אלף איש". התנועה התפתחה סביב ספרו של רובין שארמה, ההוא שמכר את הפרארי שלו ואז החליט שמשעמם לו בחיים עד כדי כך שהוא מוכרח לקום מוקדם. שארמה מציג ב"מועדון החמש בבוקר" את הפילוסופיה שלו, שבה הוא מראה לאנשים איך לקחת שליטה על הבוקר שלהם וכך להנהיג את עצמם במשך כל היום.
ומה עושים עם העייפות? "קודם כול הולכים לישון בשעה נורמלית", מסבירה זהבית גבאי. "מאז שאני במועדון, שנת צהריים לא קריטית לי. אני יכולה היום לישון אולי 20 דקות בצהריים, וגם זה רק אם יזדמן. לפני כן הייתי בן אדם עצל מאוד. לא הבנתי למה לעשות משהו היום אם אפשר לעשות אותו בעוד חצי שנה. אבל התמכרתי לתחושת ההישגיות הזאת. אם אני יכולה לקום בכל יום בחמש, אני יכולה הכול בחיים".
בכל דקה שעוברת, הים מתמלא בטיפוסים של מוקדם בבוקר. מולנו התמקמו שני גברים מפחידים שראיתי בחניון, שכעת מתברר שאולי גם הם חברים לא רשמיים במועדון. שני רצים חולפים על פנינו ואומרים בוקר טוב, בתחושה של אחוות משכימים. אחריהם רצה אישה: "זו מיכל צפיר", אני מאבחנת, והיא מנופפת לנו לשלום.
"יש כאן וַייבִּים של וינרים", מסננת גבאי בזמן שהיא מסלקת מעליה שאריות חול.
אוקי, אז קמנו בחמש. מה עושים עכשיו בעצם?
"שארמה מדבר על שעת הזהב", אומרת כהן. "זו השעה שאת קמה בה ומקדישה לעצמך זמן. כשעושים את השעה הזאת בכל יום, שבוע אחרי שבוע, יש לזה השפעה מטורפת. השעה הזאת מחולקת ל־20־20־20: היא כוללת עשרים דקות של פעילות גופנית, כל מה שמעלה דופק, עשרים דקות של פעילות רוחנית – מדיטציה, תפילה, הרהור ואפילו הנחת תפילין – ועשרים דקות של פעילות מנטלית: צפייה בהרצאות טד, האזנה לפודקאסטים, קריאת ספרים וכל מה שמעשיר ידע ומטפח מצוינות".
איך הרעיון תפס?
"אנשים צמאים לשינוי, הם רוצים לממש את הייעוד שלהם ורוצים לחיות בתשוקה. עכשיו עם הקורונה זה עוד יותר התחדד, וההזדמנות להתבוננות פנימית גרמה להרבה אנשים לשדרג את החיים שלהם. פתאום הם בבית, אז הם התחילו לקום מוקדם יותר, לעשות ספורט".
ואיך מתמודדים עם הפחד לקום כשעוד חשוך?
גבאי: "שארמה אומר שהרגל טוב צריך שישים יום כדי להיטמע. אני לקחתי על עצמי לצאת מאזור הנוחות, ואחד מהדברים היה להתמודד עם הפחד. הייתי יוצאת עם הכלבה שלי לטיול. בהתחלה יש באמת חשש להקשיב לשקט, לציפורים, להרים, לעלים המרשרשים, לראות אנשים אחרים. היום זה פחות מפחיד אותי, כי אני מבינה שאולי גם הם במועדון החמש בבוקר".
אביבי הצטרפה למועדון אחרי שחלתה בסרטן השד. "משם התחיל השינוי בחיי, אבל האמת היא שתמיד הייתי בן אדם של בוקר. כשקורה לך דבר כזה את מתחילה להתבונן על אורח החיים שלך. הבנתי שהרבה פעמים החיים מנהלים אותי, שאני עוברת ליד החיים. כל הזמן הייתי בהילוך גבוה, וכשכבר היה לי זמן לנוח הרגשתי שאני מיוסרת, כאילו אסור לי לנוח.
"קראתי את הספר והתחלתי עם השיטה הזאת עוד לפני שהקבוצה נפתחה. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים. ופתאום אמרתי – יש פה משהו. צריך לעצור. ההשכמה כשכולם ישנים מאלצת אותך להסתכל פנימה ולשאול: מה עובר עליי, מה עשיתי אתמול, מי אני. לתהות איזה חותם אני משאירה. היום אני בריאה, וגם טבעונית, אבל הבנתי שהרווחה האישית היא לא רק תוצר של תזונה וספורט, יש פה יסוד של רוח ואנרגיה שהוא סם חיים, ואת זה אנשים מפספסים, כי יש גם טבעונים שחוטפים התקפי לב".
רועי אינדיק לעומתם מודה שאימץ את הרעיון באופן מעט שונה: "אני לא רואה את שארמה כערך מקודש", הוא מבהיר, "יש ימים שאני קם וחוזר לישון כי לא בא לי. גם על הנוסחה של 20־20־20 אני לא מקפיד. אחד הדברים שאומרים במועדון הוא שזה לא דברי אלוהים חיים".
כהן: "כן, אפשר להתגמש, זו לא דת".
אינדיק: "לפני שבע שנים שקלתי שלושים קילו יותר. ואצלי מועדון החמש בבוקר התחיל מזה שתמיד הייתי מגיע לערב ואומר לעצמי: עכשיו נצא לרוץ? ככה, כשאני עייף? החלטתי להעביר את הריצה לבוקר ואז גיליתי שאת ההחלטות הכי טובות והתובנות הכי נכונות אני מקבל בבוקר. כשאתה יוצא בבוקר לרוץ הגוף עוד רדום, ותוך כדי הריצה הדם זורם והגוף מתחיל להעלות דופק, האור עולה בחוץ ואתה מקביל לטבע, מתמזג איתו. הרי מתי הריצה מגיעה לשיא? בסוף שלה. וזה גם הרגע שהאור כבר למעלה. יוצא שאתה מתחיל את היום כשגם גופנית וגם חיצונית, בטבע, אתה בתחושת שיא. אני גם מאמין שלא במקרה תפילת הנץ נחשבת להכי מהודרת, עוד לפני שארמה היהדות הביאה את הרעיון של ההשכמה המוקדמת".
אדם בראל הוא החבר הטרי מהחמישה במועדון, רק חודשיים וחצי, ובעודי מתאוששת מהעובדה שהוא קם בעיצומו של הלילה ונסע לכאן כל הדרך מעתלית, הוא מסביר איך נדבק בחיידק: "לא הגעתי למועדון דרך הספר. עוד לא קראתי אותו בכלל. אני חושב שזה באמת הגיע מתוך רצון להספיק על הבוקר, ולהתחיל את היום בראש נקי. לקום מוקדם בבוקר זה לא אירוע נוצץ. אתה עייף, וקר, ויש לך צמרמורת, והמוח שלך אומר לך 'עזוב, תחזור לישון', או 'איך תעשה עכשיו אימון במזג אוויר הזה'. וברגע שאתה מצליח לומר למוח שלך 'אתה תשתוק עכשיו, ואני אלך ואעשה מה שנכון לי', אז יש לך תחושת ניצחון. ואז גם אם קורים לך דברים קשים במהלך היום, אתה מסתובב בתחושה של בסדר, ניצחון אחד כבר השגתי".
בדף הפייסבוק יש מי שלוקחים את הרעיון לפעמים רחוק מדי: "מהתרגשות אני קם בכל יום חצי שעה קודם", כתב אחד המצטרפים. "היום אני במועדון השלוש וחצי, והלכתי לישון בחצות". "צר לי אבל אתה מזיק לגוף שלך", השיב לו אחד החברים, "השינה חשובה יותר מאשר לקום בחמש בבוקר".
"לקהילה יש כוח", מסבירה כהן, "והכוח שהוא שאתה לא לבד. כי אורח החיים הזה, נודה על האמת, הוא לא פשוט. אנחנו לא משקרים לאנשים שלקום בחמש זה קלי קלות. לא, זה דורש תעצומות נפש, וכשאנשים כותבים 'איזה באסה, היום התעוררתי בשש או בשבע', אנחנו מעודדים אותם ואומרים: לא נורא, מחר יום חדש".
ואיך מונעים הידרדרות למצבי קיצון מבחינת השינה?
"שארמה בעצמו מדבר על שבע וחצי שעות שינה. הוא גם נותן טיפים לעבודה נכונה במהלך היום, למשל 90 דקות להתרכז בעבודה ואז תשע דקות להרפות. זה מועדון שהעיקר שלו הוא השעה הראשונה ביום, אבל הוא קשור בכלל לניהול זמן".
להחלטה לקום מוקדם יש גם השפעות על הסביבה. "בעלי איש צבא", מספרת גבאי, "אז הוא בקושי נמצא בבית. כשאני קמה אני משתדלת לעשות את זה כמה שיותר בשקט, למרות שלא תמיד זה עובד, כי פתאום נשמע הרעש של הנספרסו או שפתאום מישהו קורא 'כבי את האור'. אבל אבא שלי נפטר מקורונה לא מזמן, ומצאתי הרבה נחמה בשעה הזאת. כשטוב לי, שאר בני הבית מקבלים את זה באהבה.
"כשאנשים עושים שינוי תמיד יהיו מי שיגידו להם 'משוגעים'. גם לי בהתחלה אמרו את זה. חברות היו אומרות לי: 'לא כיף להיפגש איתך, כי את הולכת לישון מוקדם'. היום הן יודעות שאיתי נפגשים בשבע בערב, כי באחת עשרה אני כבר אומרת לילה טוב. יש לי חברה שבשבע בבוקר שולחת לי 'צהריים טובים'".
השמש עולה מאחורינו, ופני הים מתמלאים בנצנוצים ראשונים של אור. הצינה מתחלפת בחמימות קלה, והחבר'ה מתחילים לקפל את המחצלת. יום ארוך לפניהם. יפעת שואלת אותי אם נראה לי שאצטרף למועדון, ואני משיבה בצחוק שאולי אקים את מועדון ה־11:00 בבוקר. יש לי תחושה שיהיו לו הרבה מתעניינים.
"את יודעת", היא אומרת, "שארמה מאמין שבכל אחד יש גדולה. יש ניצוץ. יש בייגלה מעל הראש. כל האנשים הגדולים לא הצטיינו רק בגלל הכישרון שלהם, זה לא שמדונה זמרת גדולה רק כי היא שרה מופלא. הם היו עקשנים, הם לא ויתרו לעצמם. יש פה שילוב של כישרון מולד עם מחויבות למה שהם עושים. כל אחד יכול להצטרף לרעיון הזה, כי לכל אחד יש כישרון".
לימור אביבי: "במשך שנים הייתי מאלו שקמים בבוקר וכל הפעולות שלהם נעשות מאינרציה. מרתיחים את המים, שותים את הקפה, מתקלחים, עומדים בפקק עצבניים. אנשים שמתחילים את היום ב־11:00 הופכים את סדר הבריאה בעיניי".
בדרכי בחזרה למכונית אני מגלה שהחניון הלך והתמלא. האנשים השפויים של שש הצטרפו, ואלה של שבע כבר מזמן נחשבים לעצלנים. ובעודי נוהגת על האוטוסטרדה והעיניים מנקרות, אני תוהה אם הייתי יכולה לאמץ את אורח החיים הזה. אבל הגוף לא משאיר לי הרבה מקום להתלבטות. איך שנחתתי בבית, ככה, עם הבגדים, נכנסתי למיטה ודפקתי את השנ"ץ של החיים.
