"רק לא מזמן, אחרי שהפנמתי שהילדים באמת גדלו, התחלתי לחיות כמו שבאמת רציתי. רק לאחרונה התחלתי ליהנות מסדר יום שמותאם רק לי. סוף־סוף אני מתחילה לראות סימנים של שינויים חיוביים בחיי. רק עכשיו אני חוזרת להרגיש קצת צעירה ויותר ערנית. זה לא הזמן לנכדים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם ממשל ביידן ינסה לבלום הגירה ממרכז אמריקה לארה"ב?
– דעה: החיוכים של נתניהו הביסו את יונית
– הקשר שבין האדם והאל בפסיכולוגיה היהודית
במילים האלה מתארת חוה קדוש, בספרה "סבתא באה לעולם", את התחושות שעברו בה ברגע קבלת התואר המחייב – סבתא. תחושות שלא מקובל להחצין, שהרי הן סותרות את מיתוס האושר הסבתאי. ובכל זאת קדוש בחרה להעלות אותן על הכתב, מתוך סערת רגשות אחרת שנלווית לתפקיד, וגם עליה לא נהוג לדבר. "סיימתי לכתוב את הספר בלילה אחד, קצת אחרי שנולדה הנכדה השנייה שלי", היא מספרת במרפסת ביתה שבגדרה. "התגייסתי כמובן לעזור, בישלתי אוכל, נסעתי והבאתי דברים, אבל אחרי כמה ימים הרגשתי שאני יכולה להפסיק לבוא. פתאום הבנתי שאני מיותרת כמו איזה סמרטוט. לא צריכים אותי שם. אני יכולה למות, והם יסתדרו. זה ממש השפיע עליי פיזית, עלה לי החום. באותו לילה לא הצלחתי לישון, אז בשעה שתיים ישבתי וכתבתי את הספר".
"ערב אחד קראתי לנכד שלי סיפור דרך הזום, ובאיזשהו שלב הוא כנראה הקיש על כפתור כלשהו, והמסך אצלו הוחשך. היית צריכה לשמוע איזה בכי, כאילו הוא נשאר לבד בעולם. אבא שלו היה באותו חדר, אבל זו הייתה ההרגשה של הילד: הייתה לי סבתא והיא איננה פתאום. אני מנותק"
הספר המודפס, בהוצאת ניב, הגיח לאוויר העולם רק 12 שנים וחצי אחר כך, כשהקורונה פשטה בארץ והקשרים בין הורים מבוגרים לילדיהם הוגדרו מחדש. "הרגשתי שהשאלות שעברו לי אז בראש עוברות לאנשים עכשיו בפול ווליום. הבנתי שאני חייבת לשחרר את הספר לעולם, אז לקחתי הלוואה והוצאתי אותו".
במבט ראשון נדמה שזהו ספר ילדים. הוא מונה 24 עמודים בלבד, ומלווה באיורים חינניים מאת טלי עמית. כשפותחים אותו מגלים שמאחורי החזות הקלילה מסתתר מכלול שלם של רגשות סותרים ושאלות נוקבות. "קצת שיחקתי פה", מודה קדוש, היום סבתא לחמישה. "למעשה זה ספר שמיועד לסבתות ולאמהות. הוא מציג מחשבות מטורפות בתוך חיים של שפיות. אני זוכרת שקלטתי את רמת הטירוף כשהבת שלי ילדה. אמרו לה ללחוץ, ולא היה לה כוח יותר. ריחמתי עליה מאוד, ופתאום הבנתי שהגוף שלי לוחץ במקומה. עד כדי כך".
לא רק חוויית הלידה מותחת כבלים סמויים סמוי בין אם טרייה לסבתא טרייה; לפי קדוש, סבתא עשויה לחוות גם גרסה משלה לדיכאון אחרי לידה. "תחשבי על זה רגע: ברגע אחד, מישהו מעביר אותך שלב בחיים. בסרטי אימה מראים לפעמים בית ישן שיש מאחוריו דלת עם טבעת, וכשמרימים אותה נחשף מרתף אפלולי וחשוך. אני הרגשתי שהרמתי את הדלת ונפלתי לתוך המרתף הזה. ברור שזה שלב טבעי בחיים, אבל רוב הסבים והסבתות לא מעיזים להיפגש עם הרגשות שהוא מעורר".
את הרהורי הגיל והתרגיל היא פוגשת במסגרת עבודתה כפסיכותרפיסטית ומורה לטיפול קבוצתי. "אני מטפלת בקבוצות של נשים, ושם עולה פעמים רבות הנושא של ההורות והקשר הבין־דורי. אני שומעת אמירות כמו 'אמא שלי נדחפת לי, מתערבת לי, היא לא מבינה שאני כבר גדולה ומגדלת ילדים בעצמי'. לפעמים אומרות את זה נשים בנות 40 ומעלה".
"אנחנו חיים בתרבות אנושית שבה 'אמא' זה תפקיד חיים, ולא מיצית את הנשיות שלך אם את לא יכולה להיות אמא. זה מושרש בנו היטב, אפילו יותר מדי. הבעיה היא שזה אפילו לא כמו עובדת סוציאלית או עורכת דין, שיכולה לעבוד 22 שעות ביממה אבל מתישהו זה מסתיים. אמא זו לא עבודה, זה תפקיד שאת מקבלת מרגע שנולד לך ילד ועד רגע מותך, וקשה 'לשחרר' ממנו".
וכשנדמה שהעול הזה התרפה מעט, מתברר שהוא רק הצמיח זרוע נוספת – תפקיד הסבתא. "הסבתאות היא בעצם נגזרת מבחירה של מישהו אחר. פתאום התחתנו לי, נכנסו לי להיריון, עשו ממני סבתא ולא שאלו אותי בכלל. ברור לי שאלו לא באמת מחשבות שפויות, אני הרי אמורה לשמוח. אז למה זה כל כך זר לי? אולי כי חשבתי שסוף־סוף הם עזבו את הבית, יצאו לי מהווריד, סוף־סוף אני יכולה להתחיל לחיות – וטראח, בא לי הדבר הזה".
איזה דבר?
"הנכד! מבחינתי אני יכולה ללכת ללמוד, לפתח קריירה, לנסוע מתי שאני רוצה – ולא נותנים לי. לא התאים לי".
זו אמירה מאוד לא פופולרית.
"לכן אני רוצה להפיץ אותה, כי ברמה הטיפולית אני יודעת שהספר הזה מציג מחשבות שאדם לא מרשה לעצמו אפילו לחשוב אותן. אני מרגישה את המתח שיש סביבן, אני רואה את זה בקבוצות שאני מנחה, כי באיזשהו מקום את קצת כועסת על הילד שלך. אני ובני הדור שלי חינכנו את בנותינו שכאשר הן יתמסדו, ההחלטה להישאר בבית ולגדל ילדים תהיה מתוך בחירה, ולא כי זה מה שצריך. ואז מה קורה? הדור הזה רוצה להגשים את עצמו, כמו שרצינו שהוא יעשה…"
ובשביל ההגשמה העצמית הזו, הוא זורק עלייך את הטיפול בנכד.
"אני זוכרת איך החתן שלי בא ואמר: 'תכיני את עצמך שמתישהו בסביבות מאי תצטרכי להגיע לחדר לידה'. באותו רגע האגו שלי התנפח, אבל אחר כך אמרתי לעצמי – 'אני מורה, אני מדריכה, אני מטפלת, חצי מהזמן הטלפון שלי סגור ואני לא זמינה, שחררו אותי'. אומנם לא הגעתי למצב שמתפעלים אותי, ואני יודעת לומר 'לא' אם צריך, אבל לא כל הסבתות יודעות להשמיע את ה'לא' הזה. בטיפולים אני שומעת הרבה פעמים את הצורך הזה של 'תעזבו אותי קצת'.
"מצד שני אני חייבת לומר שאובייקטיבית, החיים של דור ה־Y תובעניים הרבה יותר. דרישות העבודה רצחניות. בתקופה שלי רוב האמהות עבדו בחצי משרה, היום המושג הזה לא קיים כמעט. הדור שנולד למדיניות הכלכלית של נתניהו הוא דור אומלל. אני קצת מרחמת עליהם, כי יש בחיים טווח שלם של רגשות וחוויות פנימיות שהם אולי לא מכירים בגלל הלחץ להספיק".
התחרות נמשכת
קדוש (66), אם לשתיים, למדה פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית לתואר שני, ואחר כך המשיכה ללימודי פסיכותרפיה וטיפול קבוצתי וכתבה מאמרים בנושא. במשך 30 שנה עבדה עם רשויות הרווחה, ובעשור האחרון היא בעיקר מדריכה מטפלים. "גם בהוראה ובהדרכה, ובמיוחד בטיפול הקבוצתי, המרכיב העיקרי הוא הורי", היא אומרת. "כלומר, אני מעין הורה למודרכים, שהם מעין הורה למטופלים שלהם – וכך שוב יוצא שאני כמו סבתא. כל האלמנט של השחרור ולתת לגדול ולהתנהג כמו גדול מופיע אצלי הרבה גם במישור המקצועי".
לסבתא של ממש היא הפכה בגיל 51. סבתא יחידנית, אפשר לומר, שכן היא גרושה כבר לא מעט שנים. מהולדתו של הנכד הראשון התחיל התפקיד החדש להתנסח בראשה. "סבתא זו מילה חשובה מאוד לילד", היא אומרת. "אולי לא כמו אמא, אבל בסדר גודל דומה. כשאמא כועסת על הילד, הוא הולך לסבתא לקבל חיבוק. סבתא היא נחמה. כי אמא אוהבת את הילד שלה, אבל יש תנאים, היא מצפה ממנו לדברים מסוימים. בחוויה של הילד, סבתא היא אהבה ללא תנאי".
לעומת זאת, ביחסים בין הסבתא לאם התמונה מורכבת ונפיצה הרבה יותר. "יש דגם של 'הסבתא העוזרת' – היא בעצם נכנסת לבית ומנהלת אותו, אבל לניהול הזה יש מחיר של התערבות בתא המשפחתי. כשההורים כועסים על הילד או מענישים אותו, הסבתא מסתכלת עליו וכבר יודעת מה הוא באמת רוצה, מה הוא צריך ומה נכון לעשות כדי להרגיע אותו. קשה לה לראות את הבן או הבת שלה טועים כשהם מטפלים בו, וזה מתכון לחיכוכים.
"בגדול, אפשר לומר שתשעים אחוז מהבעיות שאני שומעת עליהן נובעות מכך שהסבתות מתקשות לוותר על תפקיד האמא. הן רגישות מאוד למבטים ונימות דיבור והערות שמסוננות מתחת לשפם. תגובות שהן ידעו להתעלם מהן כשהילדים היו קטנים הופכות פתאום לעוצמתיות. הסבתות באות עם רצון גדול לעזור ולתרום מהניסיון שלהן, אבל הילד שלהן לא רוצה. הוא רוצה להמציא את העולם שלו, כי הוא שייך לתפיסה חינוכית אחרת. במקום לדבר על הפערים בהסתכלות, נוצרת מריבה על הגבולות, ואז מגיעות הערות כמו 'אתה מנצל אותי, אבל לא מוכן לשמוע את העצות שלי'.
"כשהבת שלי רק הפכה לאמא, היא הייתה מתקשרת לשאול אותי על כל פיפס – מאיך מרדימים, ועד לצבע היציאות של התינוק. חצי שנה אחר כך, כשהערתי שהיא עושה משהו לא נכון, היא כבר כעסה עליי. בסוף הבנתי: היא לא צריכה שאגיד לה שהיא צודקת או לא צודקת, היא צריכה אותי כדי לאשר את מה שהיא מנסה ללמוד בעצמה, ואני צריכה לחזק את העצמאות שלה. לכן שיטת הטיפול שלי בקבוצות היא לאפשר לסבים ולסבתות להתרחק לרגע מהמקום הרגשי שלהם, ולהסתכל על הילדים בעיניים אחרות. גם לילדים צריך לעזור לראות את ההורים מנקודת מבט אחרת. זה הופך את העולם. את הטעויות שאני עשיתי – אשמח מאוד שהילדה שלי לא תעשה; אבל הילדה שלי לא מסוגלת לשמוע כשאני אומרת את זה, ואני לא מסוגלת להגיד את זה בצורה ניטרלית. המעבר לשיח בין זרים מנטרל חלק מהעוצמה הרגשית של הדברים, ואפשר להשיג דרכו יותר הקשבה".
דגם אחר הוא הסבתא העסוקה. "פעם סבתא בת 51 הייתה אישה שמנה, סבתאית, עם בגדים מסוימים ושיער מסוים, ולרוב הייתה כבר בפנסיה. כשאני הפכתי לסבתא, הייתי חתיכה לא נורמלית. היום יש גם נשים בנות 70 שעדיין עובדות, ואם לא – יש להן עיסוקים משלהן וחוגים וחיי חברה. גם יש להן כסף פתאום. אז הסבתא מתחילה לממש את עצמה, והיא טסה לחו"ל. יש אפילו עמותה שנקראת פי"ל, 'פחות ירושה לילדים'".
לא מעט סבים וסבתות דווקא שואפים להוציא כסף על נכדיהם. פערי המעמדות המוכרים מימי בית הספר – בין אלה שמגיעים מצוידים במיטב המותגים היוקרתיים, לבין אלה שהוריהם לקחו אותם ביום האחרון של החופש לחנות הכול בשקל – עוברים הלאה גם לשלב הבא בחיים. מול המשפחה שנאלצת להסתפק בקמפינג חסכוני, עומדת המשפחה שסבא וסבתא מממנים לה כל שנה חופשת־צימר שעלותה יכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים. "הייתה לי מטופלת שסיפרה שבשכונה שלה, בעיר מודיעין, יש תחרות מטורפת בין הסבתות. זה תלוי מצב כלכלי, אבל גם נובע מתפיסת עולם. כשאני אומרת לסבתות 'תביאו תמונה של הנכדים', בתוך הקבוצה יש מיד תחרות – איזה נכד מוצלח יותר, איזו נכדה יפה יותר, מי הכי מחונך. ואם אנחנו מגיעים לשיחות עמוקות יותר, השאלה שעולה היא 'איך התרומה שלי לנכד המוצלח הזה באה לידי ביטוי'. הרי הסבתות הן אלה שהיו איתו ולימדו אותו לקרוא בגיל שלוש, ההורים שלו היו עסוקים".
מה קורה בגזרת הסבים? איך הם חווים את התפקיד הזה?
"יש לי פחות מטופלים־סבים, ולא במפתיע. הגברים לא חונכו לדבר על הרגשות שלהם. מי שכן יוצאים מהארון הרגשי מספרים על אהבה גדולה מאוד לנכדים. יש סבים שמבחינת ההשקעה הם יותר סבתות מסבתות, עושים בייביסיטר שלוש פעמים בשבוע. הרבה פעמים הנכדים הם הזדמנות לפיצוי עבורם, כי הם גדלו על אווירה של חינוך נוקשה, ופתאום הם מתפכחים. משהו בהם מתרכך, והם מנסים להגיע לאיזשהו תיקון".
הידע הלא ממומש
עם כל החיכוכים והמתחים הבין־דוריים, איש אינו חולק על כך שסבא וסבתא, מעצם קיומם ונוכחותם ככוחות סיוע, משדרגים את חיי ילדיהם שהפכו להורים בעצמם. במאמר "בורסת הסבתות רותחת" שהתפרסם בדה־מרקר חילק העיתונאי אליחי וידל את אוכלוסיית ישראל לשניים: המעמד העליון, שיכול להיעזר בסבתות, והמעמד התחתון – שלא. "אתם יכולים להיות עשירים כקורח ולהשתייך לאלפיון העליון", טען וידל, "אבל אם אין סבתות ברקע – אין דרך אחרת לנסח זאת, המעמד שלכם נחות יותר". "יש גם מעמד שלישי", מעירה על כך קדוש, "אלו שבכלל נולדו בלי סבתא, כי היא נפטרה מוקדם. זה עוד משהו שלא לוקחים בחשבון – היום אנשים מתחתנים בגיל שלושים־ומשהו במקרה הטוב, ועד שיגיע הנכד, לכו תדעו מה יקרה לסבתא".
כל זה היה נכון בימים כתיקונם, כלומר בעידן הטרום־קורונה. המגפה העולמית, לפי קדוש, איפסה את המערכת. המעמדות נמחקו, וכולם הפכו לדרג ב'. סבים וסבתות נעים בין הגעגוע והצורך במפגש לבין הפחד ממנו, ונאלצים להסתפק בשיחות זום ובנשיקות דרך המסך. האם יש בכך מענה לצורך הרגשי? "אני מאמינה שחמש השנים הראשונות הן החשובות ביותר ליצירת קשר עמוק עם הנכדים", אומרת קדוש. "בשנים האלה הילדים עוד לא יודעים לדבר את הרגש; הם מתנהגים אותו, והקשר הרגשי איתם הוא דרך התנהגות. כשהילד מחובק זה עובר לו דרך העור, הוא סופג את זה בגוף. יש לי נכד בן 15, ואם פעם בשבועיים הוא אומר לי איזה משפט, אני שמחה. ככה זה, הוא מתבגר. אבל כשאני פוגשת את הנכד הקטן, הוא רץ לחבק אותי. איך אפשר להימנע מהדבר הזה?
"ערב אחד קראתי לנכד שלי סיפור דרך הזום, ובאיזשהו שלב הוא כנראה הקיש על כפתור כלשהו, והמסך אצלו הוחשך. היית צריכה לשמוע איזה בכי, כאילו הוא נשאר לבד בעולם. אבא שלו היה באותו חדר, אבל זו הייתה ההרגשה של הילד: הייתה לי סבתא והיא איננה פתאום. אני מנותק".
אולי משהו במרחק הכפוי הזה מתחיל קצת למכר, אני אומרת לה. אחרי שחגיגות "זומולדת" הפכו לדבר שבשגרה, האם במציאות שלאחר הקורונה תתעורר מחדש המוטיבציה לנסוע אל סבתא כמו בעבר? "אני לא שותפה לחששות האפוקליפטיים האלה", אומרת קדוש. "כאמור, חיבוק לא עובר דרך הזום, וזה לא משהו שאבא או אמא יכולים להחליף. הריח של סבתא הוא אחר, יש קולטנים אחרים שתופסים אותו. מה שכן קרה לנו הוא שפתאום קל יותר לשמור מרחק, אולי אפילו להתחמק. גם לסבים ולסבתות עצמם יש פחות מוטיבציות לצאת מהבית. כבר בסגר הראשון החלטתי לצאת כל יום מהבית כדי לעשות משהו: יום אחד קניתי חלב, למחרת קניתי לחם, ויומיים אחר כך קניתי עגבניות, רק כדי להכריח את עצמי לצאת ולראות אנשים".
מצד שני, מאבחנת קדוש, הקורונה האיצה תהליכי הטמעה טכנולוגיים שהאוכלוסייה המבוגרת נמנעה מהם במשך שנים. מחקר שנערך באוניברסיטת מערב סידני שבאוסטרליה, בקרב 130 סבתות וסבים, מצא כי 40 אחוז מהם אימצו את אפליקציית הזום בזמן הקורונה, וכי מבחינתם ההתנסות הייתה מוצלחת. "בהתחלה עשיתי טעויות מביכות", צוחקת קדוש. "כמורה הייתי צריכה ללמוד טכנולוגיות של לימוד – איך לחלק לחדרים, איך לשתף מצגת. גם עכשיו אני משתדלת לעשות את המינימום ההכרחי".
"אני זוכרת איך החתן שלי בא ואמר: 'תכיני את עצמך שמתישהו בסביבות מאי תצטרכי להגיע לחדר לידה'. באותו רגע האגו שלי התנפח, אבל אחר כך אמרתי לעצמי – 'אני מורה, אני מדריכה, אני מטפלת, חצי מהזמן הטלפון שלי סגור ואני לא זמינה, שחררו אותי'"
עלייתה של תוחלת החיים, תופעה מבורכת בפני עצמה, מביאה עמה סדרה חדשה של חששות המנקרים באוכלוסייה המבוגרת. "להרבה מאיתנו יש שאלות לגבי מה יקרה בעתיד, כשנהפוך לסיעודיים. האמירה הרווחת היא 'אני לא רוצה ליפול על הילדים שלי', אבל זה דורש ניהול ומחשבה קדימה. הדיור המוגן יקר מאוד. גם הצעירים מודאגים: הם יודעים שיצטרכו להחזיק את ההורים שלהם הרבה יותר שנים ממה שאנחנו החזקנו את ההורים שלנו, ואילו הפנסיה שלהם תהיה בתנאים הרבה פחות טובים.
"כשאמא שלי חלתה, לקחתי אותה אליי הביתה. היום אני לא בטוחה שהבנות שלי ירצו לקחת אותי אליהן. מה שפעם היה מובן מאליו כבר לא כל כך מובן היום. המנטליות השתנתה, תפיסת החיים השתנתה, מושג הפרטיות הפך להיות קדוש, והרבה אנשים עושים מיקור־חוץ לטיפול בהורים. לכן אנשים בגילי מתבגרים לצד איזושהי חרדה של 'מה יהיה איתי?'"
החרדות והמתחים המתלווים לסל החוויות של הגיל השלישי, הביאו את קדוש לחשיבה מחודשת על שיטות הטיפול הרגשי. "אנחנו המבוגרים רוצים שישתמשו בידע שלנו, אבל אנחנו קצת חסרי אונים, כי אין לנו אמירה ואין לנו גישה טובה מספיק לזירות הווירטואליות. עד שלמדתי להשתמש בפייסבוק, התחלתי לחשוש ממנו. גם היום אני לא יודעת להבחין בין מזויף לאמיתי, לא יודעת מתי זו הודעת פישינג, אז אני פשוט לא מגיבה, ליתר ביטחון. כניסה למרחבים האלה דורשת אנרגיה שלא לכולם יש בגילאים שלנו, ולכן המבוגרים לא נוכחים בהמון אזורי שיח.
"אחת המחשבות שלי היא להקים קבוצות של שני דורות יחד. סבתות יבואו עם הבנות שלהן שהפכו לאמהות בעצמן, וכך יהיה אפשר לחשוב איך מעבירים את הידע המצטבר מדור לדור. עברנו משבר מטורף של חוסר רלוונטיות. אנחנו לא שותפים לקבלת ההחלטות, למרות שכל החוכמה, הידע, הנהלים של קבלת החלטות וקביעת מדיניות – כל זה נמצא אצלנו. אז בסדר, אל תשימו אותנו בכנסת, אבל תרימו טלפון, תתייעצו. בכל זאת עברנו דבר או שניים בחיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
