מילה כנגד מילה: מילון הפי־סי המאותגר־רוחבית השלם

אבנים הושלכו (פלסטינים יידו אבנים)

יותר מעשרת אלפים מקרי יידוי אבנים מתרחשים מדי שנה במדינת ישראל. זה הנתון המדהים שמסר לפני כשלוש שנים ראש רשות המיסים, כמי שמופקד על מתן פיצוי לנפגעים. ברובם המוחלט של האירועים הללו, המשליכים הם ערבים והקורבנות הם יהודים – אבל מסיבה כלשהי, התקשורת ממעטת לכתוב את מה שנועד להיות דיווח קר של העובדות, ונמנעת מלציין מי ביצע את המעשה.

אבני ארץ ישראל, משתמע מהדיווח, מיידות את עצמן ללא כל בן אנוש שיעניק להן את התנופה הנחוצה. אבנים מושלכות, רכבים נפגעים – אפשר לחשוב שאנחנו חיים בסרט הנפשה לילדים, שחפצים מתעוררים בו לחיים.

ואם מישהו חושב שערבים מיידים אבנים רק מאז "הכיבוש", טעות בידו: כבר בסיורו בארץ ישראל בשנת 1867, לפני למעלה מ־150 שנה, זיהה מארק טוויין את התחביב הילידי. "תושבי המקום הם אנשים אכזריים ומסוכנים, ולפני יום או יומיים רגמו באבנים שתי חבורות מעולי הרגל שלנו", תיאר הסופר הנודע מקרה שאירע באזור ג'נין. מי יודע, אולי בתקופתו האבנים לא פיתחו עדיין את היכולות המופלאות שיש להן כיום.

אפליה מתקנת (מבחן, ציון, הישג)

דבר והיפוכו, ובכל זאת אבן יסוד חשובה של הפי־סי (היום כבר יש להן גרסה תקינה פוליטית אפילו יותר – "העדפה מתקנת").

הדור הבא של האפליה המתקנת הולך כמה קילומטרים קדימה, ושואף לבטל את מבחני הקבלה לבתי הספר – ומבחנים בכלל – כי הישגים לימודיים הם ביטוי לגזענות, מתברר. גם הפעם הבשורה יוצאת מהחוף המערבי של ארה"ב: לפני שבועות אחדים החליטה מועצת החינוך של סן־פרנסיסקו לבטל את מדיניות הקבלה המסורתית של התיכון הציבורי היוקרתי "לואל", שהתבססה על ציונים ומבחנים, ובמקום זאת לעבור להגרלה. אכן, כמו בלוטו.

כרגע יש עדיין הורים שמתנגדים למהלך, אבל הניסיון מורה שקולות מעין אלה מושתקים ומדוכאים במהירות בידי הדוגלים בפי־סי. אפשר גם לשער שבתוך זמן קצר יצטרפו למגמה הזו בתי ספר אחרים שירצו להישאר בצד הנכון של הפרוגרסיביות האמריקנית. בקצב הזה אולי כבר כדאי להמשיך ללמוד בזום.

אזרח ותיק (זקן, קשיש, מבוגר)

פה אחד וללא מתנגדים קיבלה הכנסת ב־2017 את ההצעה להחליף בחוק הביטוח הלאומי את המונח "קצבת זקנה" ב"קצבת אזרח ותיק". ח"כ מרב בן־ארי, שהגישה את הצעת החוק, הסבירה: "שינוי שם הוא לא דבר סמנטי בעיניי. ברגע שהוא מעליב אוכלוסייה מסוימת, חובה על המחוקק לתקן זאת".

"האזרחים הוותיקים" מצטרפים לשלל מילים אחרות שאנו משתמשים בהן כדי לא לומר "זקנים" – האוכלוסייה המבוגרת, הגיל השלישי ובני גיל הזהב. אבל השאלה האמיתית היא למה המילה "זקן" מעליבה, ומתי היא הפכה לכזו. הרי לבן־גוריון קראו בחיבה "הזקן", והמקורות היהודיים מייחסים לזקן סגולות ומעלות רבות, ומעניקים לו עדיפות על צעירים בכל מובן כמעט. האם ייתכן שהמילה "זקן" נעשית מעליבה יותר ככל שהישראליות מתרחקת יותר מהמורשת?

אתםן

רצינו לשאול את ד"ר אבשלום קור על המילים האנדרוגניות החדשות, וגילינו שמבחינתו הבעיה התחילה הרבה קודם

ד"ר אבשלום קור, מהבלשנים הידועים והמשפיעים בישראל, לא אוהב בלשון המעטה את התוצרים הלשוניים שמטרתם המוצהרת להביא לשוויון בין המינים בשפה העברית.

לא רק המצאות שפתיות שלא שערום אבותינו (אִמותינו) מעוררות בו חלחלה; הוא מתנגד גם לשימוש כפול בלשון זכר ונקבה שנועד לכסות את כל האפשרויות.

"ילדים וילדות, מהנדסים ומהנדסות – ההכפלה הזו מיותרת, אך חמור מזאת: היא מנוגדת ניגוד גמור לרוח העברית", אומר ד"ר קור. "אם מדובר ביחידה צבאית שלראשונה יש בה חיילות, אני עוד יכול להבין את הביטוי 'חיילים וחיילות'. כל אירוע אחר בצה"ל הוא ל'חיילים', והמילה הזו כוללת גם חיילות.

"הסיומת 'ים' בעברית מקיפה גם זכר וגם נקבה. יש לה תפקיד של זכר, וגם תפקיד כללי. כשהביטוח הלאומי שואל אותי כמה ילדים יש לי, הוא מתכוון גם לילדות. כשמזמנים אספת הורים, זה אומר שלא תבואנה נשים? מה האיוולת הזו?

"הניסיון לרמוס כל דבר שהוא בתבנית הדורות הקודמים הגיע גם לתחום העברית. אנשים שמשחקים בזה אינם מבינים את העברית ומפתחים רגשי נחיתות מיותרים. אפשר גם להצטער שמשה רבנו הוציא ממצרים רק את בני ישראל, ולא את בנות ישראל. לא יפה מצידו.

"צריך שתהיה הבנה לדרכי השפה. יש כבוד לצורת הנקבה בעברית, ויש בשפה מקומות שדווקא הזכר מקופח בהם. אם קבוצת הכדורגל האהובה והכושלת שלנו סופגת ארבעה שערים ומבקיעה שניים, מדוע אומרים שהתוצאה היא 'ארבע־שתיים'? הרי מדובר בשערים, שהם זכרים.

"דוגמה אחרת: אני נוסע לעבודה בקו חמש. האוטובוס זכר, הקו זכר, למה אני לא נעלב כזכר מכך שלא אומרים 'קו חמישה'? כי צורת היסוד של מספרים היא נקבה".

ומה דעתך לגבי צורות ביטוי חדשות יותר, כמו "צריכות.ים" או "אנשות" – מילה שיו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, השתמשה בה לאחרונה?
"העברית של מרב מיכאלי טובה מאוד. אני מצטער על התקלה הזו, שמסרבלת את הדיבור וממש מפריעה לדרך הקצרה והיעילה שהעברית מאפשרת. בנקודה הזו אני חלוק עליה".

מיכאלי לא עושה זאת כדי לחבל בשפה העברית, אלא כחלק מאמונתה ששפה מעצבת מציאות. היא סבורה שאם נשתמש בלשון נקבה, הדבר יחלחל ויקדם שוויון בין המינים בעולם המעשה.
"אני חושב שיש פה סרבול מיותר של השפה. אני תלמיד של זאב ז'בוטינסקי, שאמר: 'בכל דבר מחשיב אני את האישה יתר על הגבר, חוץ מאשר כוח שרירים'. הוא גם אמר שהוא רואה בכל אישה איזו 'אראלת' – מלאכית – ועוד אמר: 'אישה היא דמות ארוגה מחוטי משי וחוטי פלדה'.

"יש לי כבוד גדול לנשים. יצאתי פעם מהרצאה, בא אחריי אדם מהקהל ואמר לי 'שמע, אתה חכם'. אמרתי לו, 'תרשה לי לתקן אותך: אני משכיל. אתה רואה שם, זאת אשתי – היא חכמה'. אני חושב שלנשים באופן כללי יש חוכמת חיים יתרה. אבל זה לא שייך לכללי השפה, שעליהם יש לשמור".

בני זוג בעל, אישה

חן ליברמן כועסת על נשים שמנציחות את התפיסה המיושנת והמדכאת של מוסד הנישואין

עד לפני זמן לא רב, דוברי העברית השתמשו רק במילים "בעל" ו"אישה/רעיה" כדי לתאר בני זוג נשואים. בשנים האחרונות חל שינוי גם בתחום הזה, ושלל מילים חלופיות צצו לצורך תיאור זוגיות: "אישי", "בן זוגי", "רעי" ודומותיהן. איך זה קרה? "אני אומרת 'בן זוגי' כי אנחנו לא נשואים, אבל גם אם היינו נשואים – אני לא מסוגלת להוציא מפי את המילה 'בעלי'", אומרת חן ליברמן, עיתונאית חדשות 13. "אפילו אם אכתוב על אישה נשואה שבעצמה משתמשת במילה 'בעלי', לא אוכל להגיד 'בעלה של…'. יש לי פריחה מהמילה הזו.

"נסה להכניס את עצמך לנעליה של כל אישה, ותוכל להבין למה המושג הזה לא נעים. גם בגלל הקישור ל'בעילה', וגם בגלל הקונוטציה של 'בעלות'. לא נוח לי גם עם המילה 'אישי', זה נשמע לי נפוח מדי. אני בעד לשנות את השפה ולהפוך אותה לשוויונית ככל האפשר, ובמקביל ליצור כמה שפחות אנטגוניזם. המונח 'בן זוג' קיים בעברית, וזו פשרה נוחה בשבילי. יש משהו ב'בן זוגי' שמתייחס לזוגיות כמערכת שוויונית. 'אישי' או 'אשתי' הן לא מילים שוויוניות. האישה שלי. האיש שלי. כל כולך שלי".

אלא שבעיני ישראלים רבים, הביטוי "בן זוגי" מדגיש: אנחנו לא נשואים.
"נכון. זה יכול לגרום בלבול, אבל הבלבול הזה גם יוצר מציאות חדשה. אם אדבר על הבת שלנו, ואגיד שכרגע היא נמצאת עם בן הזוג שלי, יהיו שיחשבו שיש לי בת מקשר קודם, ומי ששומר עליה כרגע הוא בן הזוג הנוכחי שלי, אביה החורג אולי. במקרה כזה ייתכן שאבחר לומר 'הילדה עכשיו עם בן הזוג שלי, אבא שלה', אבל עדיין לא אגיד 'בעלי'. לפעמים זה מסרבל, אבל בעיניי זה שלב שצריך לעבור עד שאנשים יבינו ש'בן זוגי' יכול להיות גם האיש שאני נשואה לו.

"אני חושבת שזה משתרש, לאט. כך שימוש בשפה יכול לאתגר את התפיסות של אנשים כלפי נישואין ומערכות זוגיות בכלל. באנגלית יש לכך פתרון די פשוט: 'פרטנר'. נשמע אולי קר מאוד, אבל בסוף בן הזוג הוא השותף שלי לחיים. אני מסכימה שבעברית זה נשמע פחות טוב".

"פרטנר" מקובל אולי בעדות הפרוגרסיב בארה"ב. אני לא חושב שבמערב התיכון תשמעי הרבה את המונח הזה.
"נכון. גם למילה husband אין משמעות של בעלות כמו בעברית, אבל עדיין זו מילה מסורתית, ולכן הפרוגרסיבים מעדיפים להשתמש במילים שיוצרות הגדרות גמישות יותר".

כשאישה ישראלית אומרת היום "בעלי", היא לא מתכוונת שלגבר יש בעלות עליה. יש הרבה נשים חזקות ועצמאיות שמרוויחות יותר מהבעל, ולא מפריע להן לקרוא לו "בעלי". אולי דווקא העיסוק הנמרץ של הפי־סי במשמעויות האלה מציף אותן, ובפועל הן לא באמת קיימות.
"נשים כאלה עדיין מנציחות את המעמד ה'בעלותי' הזה בתת־המודע הקולקטיבי. האם אתה בעצם אומר שלשפה אין משמעות? שאם לא נתייחס לדברים, הם ישתנו מעצמם? השימוש במילה 'בעלי' מייצג בעיניי תפיסה מיושנת, תקופה שבה נשים אכן היו רכוש של הבעלים שלהן, וזה לא מנותק לגמרי מהמציאות שעדיין מתקיימת בכמה מגזרים בחברה הישראלית. ככל שנשנה את השפה, נשנה את היחס שלנו זה לזה.

"פופולרי מאוד היום לזלזל בתקינות הפוליטית, שהפכה כמעט מילה נרדפת לצביעות. אני לא חושבת ככה. בעיניי, התקינות הפוליטית היא יומרה מבורכת שנולדה כדי לפגוע כמה שפחות באנשים אחרים דרך שפה. את החלופה שלה – כל האמת בפרצוף – אני מעדיפה הרבה פחות. אני בעד פי־סי כל עוד הוא לא קיצוני ולא יוצר 'אנטי'. שינוי השפה הוא האמצעי, לא המטרה".

דרושות.ים א.נשים (דרושים/דרושות אנשי/נשות)

בראשית היה הלוכסן. מי שרצה לפנות לגברים ולנשים ולא להפלות על רקע מגדרי, כתב "דרושים/ות אנשי/נשות שיווק".

אבל אז התברר שמלבד הסרבול המציק בעין וחוסר הזרימה, יש בעיה נוספת עם מר לוכסן: מי שהשתייכותו המגדרית "נזילה או ממוקמת על הרצף" לא אהב/ה את דרך הכתיבה הזאת, שכן מובלעת בה ההנחה – שומו שמיים – שהקורא/ת הוא/היא אישה או גבר, ואין אופציות אחרות. אבוי.

התכנסה מועצת הפי־סי העליונה והחליטה על שיטה חדשה: הנקודה הא־מגדרית. מעתה נכתוב "חברים.ות יקרים.ות דרושים.ות" וכן הלאה, ככל שמקש הנקודה במחשב יצליח לעמוד בעומס. בניגוד ללוכסן, כך נטען, הנקודה אינה מחלקת את האנושות לשני מגדרים בלבד, ומאפשרת פנייה למי שנמצא בכל נקודה על הרצף ביניהם.

הבעיה היא שבשפתנו, מה לעשות, הנקודה מציינת סוף משפט ועוצרת את הקריאה. גם אם נוריד אותה, כפי שנוהגים כמה כותביםות מכובדיםות, נישאר עם טקסט מגוחך ובלתי מובן בעליל, לקוראים ולקוראות כאחד.

הפרת הנחיות (עבריינות, פשיעה)

האם שמעתם פעם על "הנחיה" לא לגנוב? מובן שלא. גנבה היא מעשה פלילי, ומי שגונב הוא פושע שעובר על החוק. ככה, פשוט. אלא שמגפת הקורונה הכניסה לחיינו את המונח המכובס הזה. אולי אם היינו קוראים לדברים בשמם, לא היינו מגיעים למקום הגרוע שאנו מצויים בו כיום.

הלוויה המונית אינה "הפרת הנחיות", אלא פשע ועבירה על החוק, שבצידם אמור להיות עונש מרתיע. הניסיון לרכך את המונחים עושה את ההפך מכוונת המשוררים; בציבורים נרחבים מדי, "הפרת הנחיות" נתפסת כמעין שובבות בלתי מזיקה. אז לא: אלה פשעים מזיקים, ויוכיחו מחלקות הקורונה העמוסות להתפקע בבתי החולים.

אבא ואמא הוֹרֶה והוֹרָה

לפני שבוע, לרגל "יום המשפחה", פורסם בחשבון הטוויטר של האקדמיה ללשון העברית ציוץ שמטרתו להשכיל את הישראלים באשר לכינוייהם של רכיבי "המשפחה המודרנית". בציור המצורף הופיעה משפחה מאושרת – אם, אב ושלושה ילדים. דא עקא, המילים "אב" ו"אם" לא הופיעו שם; כנראה הן אינן מודרניות דיין. במקום זאת הוצבו ההגדרות "הוֹרֶה" ו"הוֹרָה".

הסיכוי שמישהו יקרא לאישה כלשהי בשמו של ריקוד סוחף שואף מן הסתם לאפס (כמו שקורה עם רבים מדי מחידושיה של האקדמיה), אבל למוסד העליון ללשון העברית היה דחוף כנראה לחנך אותנו לפרוגרסיביות, ולמחוק אגב כך את "אבא" ו"אמא". כשהבעתי תרעומת בתגובה לציוץ הנ"ל, ענה לי מפעיל חשבון האקדמיה כי "אבא" ו"אמא" הן בכלל "צורות ארמיות". בהמשך היתמם הכותב וטען שבסך הכול ניסה "להביא מידע מעניין על מונחים בתחום המשפחה".

אולי זה היה משכנע אילו לצד החידושים המהממים והבלתי שימושיים הייתה האקדמיה טורחת לציין גם את הצורה המסורתית, אבל במוסד העליון כנראה מודאגים מהאפשרות שכולנו נעבור לארמית ונשכח את העברית.

הציוץ הזה הזכיר את הסערה הציבורית שעורר דווקא צה"ל השמרן־לכאורה, כשהיה הגוף הישראלי הראשון שהחליף בטפסים את המילים "אב" ו"אם" ל"הורה 1" ו"הורה 2" – מעין מחווה או חיקוי למהלכים דומים שנעשו בשנים האחרונות ברחבי העולם המערבי. כאן זה קרה ב־2019, בעקבות מאבק שניהלו כמה הורים להט"בים נגד לשכות הגיוס, בטענה שילדיהם "אינם מוצאים את מקומם" בעת מילוי הטופס. אכן, לא פשוט להיתקל לראשונה בגיל 17 בעובדה מדהימה – לרוב בני גילך יש אבא ואמא.

תחקיר מהיר שערכנו ברשת העלה שהפרוגרסיביות קוצרת ניצחונות בחזית הזו, וגופים רבים והולכים משנים את הטפסים ומוחקים מהם את האם והאב. הצעת חוק שניסתה לעגן "את הגיוון הקיים בתא המשפחתי בישראל" נפלה אמנם, אבל יוזמות מקומיות הופכות את השינוי הזה לעובדה קיימת. האם בשלב הבא ישוכתבו פסוקים כמו "כבד את אביך ואת אמך", כדי להימנע מפגיעה בילדי להט"ב?

חילול כבוד המשפחה / על רקע אורחות חייה (רצח בתוך משפחה ערבית)

אין שום כבוד שיכול להתקשר למעשה רצח, ולכן השימוש במונח "חילול כבוד המשפחה" נועד להימנע מלומר במפורש שאזרח ערבי רצח את בת משפחתו. כך, מתוך רצון לא להכתים בסטיגמה את החברה המוסלמית כולה, נוצר מושג מעוות, שמנמק ומקטין את זוועת המעשה.

אם היה כאן "חילול" של "כבוד" – אולי צריך לגלות הבנה כלשהי לרוצח? מאחורי זה מסתתרת ההנחה שהרוצח שייך לדת שאמנם אסור לומר את שמה בהקשרים פליליים, אבל כולנו אמורים לדעת שיש בה אלימות מובנית – ואולי מוצדקת, או לפחות נסלחת. זהו מקרה קלאסי ועצוב של הפוליטיקלי־קורקט הקורס לתוך עצמו ומייצר תוצאה גרועה מזו שניסה לעקוף.

ישראל השנייה מזרחים, ספרדים, פריפריה

העיתונאי ד"ר אבישי בן־חיים מודה שיש מונח אחר, מתאים יותר, לתיאור המגזר האהוב עליו

אבישי בן־חיים, אבי תורת ישראל הראשונה וישראל השנייה – יכול להיות שלא במתכוון יצרת כאן מושג פוליטיקלי־קורקט חדש, שמעתה ישתמשו בו כולם במקום לדבר על מזרחים, על ספרדים, אפילו על פריפריה?
"אתה שואל אם הביטוי 'ישראל השנייה' הוא מכובס, וזו שאלה טובה. מבחינתי לא החבאתי את המזרחיות, אלא הצפתי אותה. אני לא חושב שיש התאמה של מאה אחוזים בין ישראל השנייה למזרחיות, אבל יש שם דומיננטיות מזרחית, יש מובהקות עדתית מזרחית, ויש דיכוי חברתי־כלכלי מובהק, כבוד מובהק למסורת, כבוד מובהק ללאומיות – שזהו אולי המאפיין הבולט ביותר, הלאומיות החזקה. בעת הזו, ישראל השנייה היא גם מרחב שיש בו תמיכה מובהקת בנתניהו. זה מאפיין שאי אפשר לברוח ממנו כשבודקים נתוני הצבעה. חשוב לציין שבקבוצה הזו יש העדפה ברורה של הזהות והאינטרס הלאומי והיהודי על פני האינטרס העדתי והמעמדי. זה כאילו מזרחי, אבל הבשורה המזרחית היא לאומיות. לכן אין כאן פירוק של הלאומיות, אלא חיזוק שלה".

כלומר, יש מקום בישראל השנייה לאשכנזים, אם הם יאמצו את הבשורה המזרחית הזו?
"בהחלט. יש אשכנזים רבים שאומרים 'אנחנו חלק מישראל השנייה'. חרדים, למשל. הרב שך, למרות עמדותיו המדיניות השמאליות, כרת ברית אמיצה עם ישראל השנייה. לכן טועה מי שחושב שאנשי יהדות התורה יפנו עורף בקלות לברית הזו – שהיום היא הברית עם ביבי – וילכו עם מי שייתן להם הכי הרבה. לא סתם יאיר נתניהו אומר שהוא ואביו הם ישראל השנייה. ואני מת על זה. כשאתה מאמץ ביטוי שהוא כביכול מנמיך, ואתה משתמש בו ליצור זהות שמרימה ומגביהה – זה יפה מאוד בעיניי".

אין כאן מחיקה של המזרחיות, כשמכניסים אותה לתוך הגדרה רחבה יותר?
"אני לא מוחק את המזרחיות, להפך. אני לא רוצה כור היתוך. אין סיבה למחוק את המזרחיות – שהיא זרם רעיוני הנושא בשורה חשובה, סובלנית, מתונה ומורכבת. השאלה היא אם חלק אינהרנטי מהזהות הזו היא האנדרדוגיות. כרגע אני רואה בישראל השנייה חלופה ליהודי הבודד ולחברה היהודית במאה ה־21; תשובה אחרת לשאלות איך יהודי פרטי מנהל את חייו בעת הזו, איך מנהלים סביבה משותפת של דתיים וחילונים, וגם איך מנהלים מדינה יהודית במרחב ערבי".

כלומר, אתה שואף לשמר את ישראל השנייה. היא לעולם לא תהפוך לישראל הראשונה, כי אז היא כבר לא תהיה חלופה.
"אני רוצה לשמר אותה לא בגלל היסוד האתני, שהוא חמוד ומגניב, אלא בגלל היסוד הרעיוני והאידיאולוגי. יש פה הצעה לאומית מתונה ששונה מההצעות המערביות המוחלטות – גם אותן אפשר לאהוב, אבל הן מתנגשות בקירות. כשרואים את השקיעה של האידיאולוגיות המערביות המוחלטות, אני מציע זריחה של אידיאולוגיה מזרחית מורכבת שלא נתקעת בקיר. אין דבר רומנטי וקסום יותר מאשר להיות חלק מישראל השנייה. האם ההגדרה שלה בתור 'השנייה' היא חלק מהזהות, ואם היא תיהפך ל'ראשונה' יאבד הקסם שבה? מה יקרה אם היא תנצח? אני לא יודע. אין מטרת השתלטות, אין מטרה להיות מונופול. אני רוצה קודם כול שהאפשרות תהיה על השולחן, תהיה בשיח".

ובכל זאת, אני מתעקש על הבנת המונח, כי בזה מתעסקת התקינות הפוליטית.
"אני מסכים שהמונח 'ישראל השנייה' לא מיטבי. אם הייתי מבין עד כמה התיאוריה הזו תצמח, הייתי בוחר ביטוי אחר – ישראל השמחה. גם כאן יש בעיה, כי אם אתה מכתיר את ישראל המזרחית כ'שמחה' אתה ממתג את המערביות כמדוכאת ועצובה. אבל כן, זה באמת הקטע של הדת העממית. צוהלת ושמחה".

יום המשפחה (יום האם)

המטרה המקורית הייתה טובה ותמימה באמת: קביעת יום שהציבור ירומם בו את דמותה של אם המשפחה, ויעלה על נס נושאים כמו בריאות, טיפול ושלום. יום האם מבוסס על מסורת ששורשיה ביוון העתיקה, וענפיה המודרניים נמתחים בארה"ב ובאנגליה.

אז הגיע הפוליטיקלי־קורקט והחל לרקוע ברגליו: סליחה, אתם בעצם אומרים שאם המשפחה היא ברייה אומללה, שהגברים סביבה צריכים להאציל מטובם ולהעניק לה מתנה או תשומת לב? וכך נחרבה היוזמה החביבה הזו, ובשנות התשעים קם במקומה "יום המשפחה" – מושג ערטילאי שאינו אומר דבר לאף אחד. בשנים האחרונות התעוררו כמה יוזמות להשבת יום האם לקדמותו, והפעם בשם "העצמת הנשים" – מושג שדווקא כן מקובל בתרבות הפי־סי. נכון ל־2021, הקרב המיותר מלכתחילה טרם הוכרע.

יישובי עדיפות לאומית (עיירות פיתוח, פריפריה, יישובי ספר)

אפילו הרצליה־פיתוח, על עשיריה ותדמיתה היוקרתית, לא הצליחה לגרום למילה "פיתוח" להישמע מעליבה פחות. לפיכך הוחלף במשך השנים כינוין של עיירות הפיתוח ל"יישובי פריפריה", ואז ל"יישובי עדיפות לאומית".

ומה רע כל כך במילה "פיתוח", אתם שואלים? שום דבר, כמובן, אבל היא ספחה לעצמה את הרושם הרע מעיירות הפיתוח, וברגע שהפכה ל"שלילית" – משטרת השפה של הפי־סי העדיפה לטפל בקוסמטיקה הלא חשובה של המינוח, והרבה פחות בעניין עצמו, כלומר בהעצמה ובבנייה של תשתית כלכלית, חברתית ותרבותית בעיירות הפיתוח.

כוחותינו כוחות צה"ל

רק בשני מקרים תוכלו לשמוע בתקשורת הישראלית את המילה "כוחותינו": בדיווח על ירי דו־צדדי של כוחותינו על כוחותינו, או אם נחה הרוח על העורך המוזיקלי, והוא בחר להשמיע את שירו המקסים של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".

כשהשיר הזה נכתב, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, אפילו משוררים הרשו לעצמם להשתמש במילה הזו, "כוחותינו". מאז, במסווה של ניטרליות כביכול, התרחקו הכתבים והתרבות הישראלית מחיילינו, ואימצו נקודת מבט של האו"ם. אפילו בשידורי החדשות בגלי צה"ל, "הבית של החיילים", משתמשים בביטוי המרוחק והמנוכר "כוחות צה"ל", באופן שמוכיח שוב שהתחנה הזו כבר לא מדברת מהשטח.

כיתת מב"ר (כיתה טיפולית, חינוך מיוחד)

בלי לשאול מישהו מתחום החינוך ובלי גוגל: מהם ראשי התיבות מב"ר?

נגלה לכם בסוף, אבל לא תופתעו לשמוע שגם פה זהו כינוי מכובס למה שנקרא בעבר "כיתה טיפולית" ואחר כך "חינוך מיוחד". ממתי המילה "טיפול" הופכת את המטופל למושא ללעג? והאם ילדי "החינוך המיוחד" ספגו פחות כינויי גנאי בחצר בית הספר, רק כי הפסיקו לקרוא להם "טיפוליים"? לצערנו הרב, נראה שלא. והכינוי "כיתות מב"ר", האם הוא הצליח להפוך את התלמידים הללו למחוננים? גם כאן, הרשו לנו לפקפק.

זה בסדר גמור להיות זכאי לכיתה טיפולית, מה שבאמת חשוב הוא שמשרד החינוך יקדיש לילדים הללו – הילדים של כולנו – את המשאבים הדרושים למיצוי יכולותיהם, ויתעסק פחות בסמנטיקה. אה, ומב"ר הוא קיצור של "מסלול בגרות רגיל". מעניין אם גם "רגיל" יהפוך מתישהו למונח מקטין ומשפיל, והשם של המסלול ישונה שוב.

מאותגרים (נכים, מוגבלים, בעלי לקויות)

המילה "נכה" הגיעה לעברית של ימינו מהתנ"ך. היא מופיעה בו פעמיים בלבד, שתיהן בהקשר של איש אחד – מפיבושת בן יהונתן, נכדו של שאול המלך. הכתוב מתאר כיצד האומנת של מפיבושת הפילה אותו בעת מנוסה, וכך הפך לפיסח בשתי רגליו.

מאז ועד לא מזמן, נכה היה התואר המקובל לבעלי לקויות פיזיות. ב"אולימפיאדת הנכים" התחרו ספורטאים בכיסאות גלגלים, ואיש לא חשב ששם האירוע עלול להעליב אותם איכשהו. אבל אז הגיע הפי־סי, והחליט ש"נכה" היא מילה פוגענית. כמו במקרים אחרים, גם כאן התברר שהתחליף המעודן של היום הוא כינוי הגנאי של המחר, ולכן "בעלי מוגבלויות" הפכו עד מהרה ל"אנשים עם מוגבלות" ול"בעלי לקויות", ואז ל"מאותגרים פיזית". אולימפיאדת הנכים הפכה ל"המשחקים הפאראלימפיים", כלומר "ליד המשחקים האולימפיים". לארגון הספורטאים הנכים העולמי קוראים "ספיישל אולימפיקס" – מה שכנראה לא יתורגם לעברית, כי אצלנו גם המילה "מיוחד" כבר מוכתמת (ע"ע מב"ר).

מדינה במחאה (הפגנות שמאל, הפגנות נגד נתניהו)

ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה בשנה שעברה מול מעון ראש הממשלה בירושלים כללה 6,000 איש, לפי הגרסה המרחיבה. בחודש אוקטובר 2020 התקיימה מחאה במאות מוקדים, והשתתפו בה כ־200 אלף איש – כך לשיטתם של המארגנים. גם אם נקבל את הגרסה הנדיבה הזו, כיצד הגיעו כלי תקשורת מרכזיים ובראשם חדשות 12 לכיתוב המחייב "מדינה במחאה" – כשבמדינת ישראל חיים למעלה מ־9 מיליוני בני אדם?

זהו כמובן מושג שקרי, שלא היה עולה על דעת העורכים באולפנים במקרה של הפגנת ימין. הפעם לא מדובר בכיבוס, אלא סתם בעיוות הממחיש את פעולתו של ענף הנדוס השפה בתרבות הפוליטיקלי־קורקט: לגרום לנו לדמיין דברים שלא קיימים, וכך לאט־לאט להפוך אותם בעינינו למציאות.

התאבדות מוות בנסיבות טרגיות

"בכל ידיעה על התאבדות לא תוזכר עובדת ההתאבדות, אלא ישתמשו באחד הביטויים הבאים: 'מת בנסיבות טרגיות', 'מת באופן פתאומי', 'מת באופן בלתי צפוי'". ההוראה הזו נמסרה בשנת 1960 למערכות העיתונים בישראל, בתום ישיבה של ועדת העורכים. סעיף אחר בהחלטה קבע שאסור גם להשתמש במילה "אונס".

ההוראה דאז לא הייתה קשורה לפוליטיקלי־קורקט, אלא לחשש שמא דיווח על התאבדויות ומקרי אונס יוביל לניסיונות חיקוי. איכשהו, הנוהל המיושן הזה נמשך גם היום, וכלי תקשורת לא מעטים מקפידים להשתמש בביטוי "מוות בנסיבות טרגיות" במקרה של התאבדות, כאילו מוות בפיגוע או בתאונת דרכים אינו טרגי. הנוהג הזה מזכיר את המוסכמה החרדית שאין לנקוב בשמה של מחלת הסרטן, בהתעלמות מהעובדה שהיא יכולה להפוך לנוראה פחות אם הציבור יהיה מודע יותר לקיומה ולאפשרות של אבחון מוקדם של החולים בה.

מוזיקה ים־תיכונית (מוזיקה מזרחית, מוזיקה ערבית)

האם שמעתם פעם על "מוזיקה מערבית"? לא, כי אין דבר כזה. במערב אין כל חדש, אבל יש בו סגנונות מוזיקליים רבים ומגוונים שאי אפשר לכנס תחת כותרת משותפת. אז למה את שלל הז'אנרים המוזיקליים שמגיעים מארצות ערב, ממרוקו ותוניס דרך תימן ועד עיראק – מרחב שמקיף בערך את כל העולם העתיק – מכלילים במושג "מוזיקה ים־תיכונית", משל היו צליליהם מתנגנים בחופי איטליה, צרפת וסלובניה, השוכנות גם הן לחופי אותו הים?

קודם כול, כולם מפחדים לומר "מוזיקה ערבית" או "מוזיקה מזרחית", שמא ייעלב מאן דהוא. ושנית, כי קובעי הטעם וההגמוניה התרבותית בישראל מעדיפים לקחת את כל מי שאינו משתייך אליה, ולדחוק אותו לתוך הגדרה אחת, שיהיה ברור מי לנו ומי לצרינו. לכל מדינה באזור יש צליל מיוחד לה, אז תנו לנו מוזיקה מרוקנית ומוזיקה תוניסאית ומוזיקה תימנית. יאללה חפלה.

מעסיק (מעביד, בוס, בעל הבית)

ביולי 2014 נפל דבר בישראל: הביטוי "יחסי עובד־מעביד" נמחק מספר החוקים, ובמקומו נכנס ביטוי חדש – "יחסי עבודה". גם המילה "מעביד" התחלפה ב"מעסיק".

תודו: עכשיו אתם מבינים סוף־סוף את פשר החיוכים הנרחבים ששולח אליכם הבוס (סליחה, הבוסית, אנחנו באווירת פוליטיקלי־קורקט) מדי בוקר מאז קיץ תשע"ד. כעת גם מובן מדוע קיבלתם במפתיע בקיץ ההוא העלאה של 25 אחוז בשכר. ברור, כי עד אז היו ביניכם יחסים מחפירים ומנצלים של עבד ואדון, וברגע קסום אחד השתנתה הטרמינולוגיה ונעשיתם שווים. כלומר, כמעט שווים. אל תנסו לתפוס לבוס את מקום החנייה שלו, לזה החוק לא טרח עדיין להתייחס.

מתנחלים (מתיישבים, ישראלים תושבי יהודה ושומרון)

בתור תושב פתח־תקווה, אין יותר מדי תארים שאני יכול לכנות את עצמי בהם מלבד פתח־תקוואי. תושב יהודה ושומרון, לעומתי, יכול לבחור בין "מתיישב" ל"מתנחל". ברחבי השטחים המשוחררים אפשר למצוא גם את "נוער הגבעות" או בשמם האחר "גבעונים", והטרנד החדש הוא להיות בכלל חלק מ"ההתיישבות הצעירה".

ככל שאזור מגוריך שנוי יותר במחלוקת, נדמה, כך מתרחב זמן התקשורת המוקדש לו, ומתרחב גם מגוון ההגדרות למגורים במקום. יש מי שייעלב מהמילה "מתנחל", וחברו דווקא יראה בה מחמאה. ואנחנו אומרים – כך או כך, זה הרבה יותר טוב מהכינוי "מפונים".

ניהול משק בית (עבודות ניקיון)

פעם, אם מישהו אמר את המילה "משק", הדמיון היה לוקח אותנו למרחבי מרעה צוננים, עדרי כבשים ופרות שרועים להם בניחותא, אולי גם לקול פכפוכו של נחל צלול. היום, המילה "משק" משודכת ישירות למילה "בית" – ומי "מנהל" את "עבודות משק הבית"? המנקה.

כן, מה לעשות, כולנו זקוקים לערוך ספונג'ה בשלושת החדרים ובסלון־מטבח, אך מכיוון שבשלב מסוים "מנקה" הפך למקצוע שיש להתבייש בו, העלו אותו בכמה דרגות לכדי "ניהול משק בית". כרגיל, ואת זה אתם כבר יודעים אם הגעתם עד כאן, שעות העבודה או רמת השכר לא השתדרגו עם שם המקצוע. הפוליטיקלי־קורקט הרי לא באמת עסוק בשיפור תנאים ויחסי אנוש, אלא בשינוי שפה בלבד. כך מתאפשר השילוב המושלם – מירוק מצפון בלי צורך לפתוח את הכיס.

ניכוס תרבותי (אימוץ, השראה, השפעה)

האם רכשתם לילדכם הקט תחפושת של אינדיאני או סיני? אם כן, אתם נדרשים בזאת להחזיר מיד את החבילה לשולח, ולהכות על חטא. כי מה שעשיתם בעצם הרכישה הזו הוא פשע פי־סי מזן חדש יחסית, שנקרא "ניכוס תרבותי". לאמור, אסור "לקחת" פריט מתרבות של עם אחר, ודאי כזה שסובל מדיכוי כלשהו, ולהתאימו לתרבות הפריבילגית שאתם חלק ממנה.

עד כמה האיסור חמור? באוניברסיטת אוטווה בקנדה בוטלו ב־2016 שיעורי יוגה, בנימוק הרשמי של "גנבת קניין רוחני מהודו – מדינה שסבלה מדיכוי וקולוניאליזם". ואם חשבתם שתוכלו להתנחם בפיצה טובה אחרי שתחזירו את התחפושת בדואר, חכו רגע – ייתכן שזהו ניכוס תרבותי פוגעני שאתם מבצעים באומה האיטלקית.

סרבנים, משתמטים (עבריינים, פורעי חוק)

"סירוב לשרת בצה"ל" נשמע צעד אידיאולוגי, על גבול ההירואי. בפועל זהו צעד פחדני ואגואיסטי, אבל בראש ובראשונה בלתי חוקי. היחס הרחום בחברה הישראלית לעבריינים הללו עובר דרך ביטוי מכובס: השתמטות.

ויקיפדיה בעברית מגדירה במילים האלה השתמטות מגיוס: "פעולה בדרכים בלתי חוקיות כדי לא לשרת בצבא". מדוע אם כך לא קוראים לאנשים שעושים את ה"פעולה בדרכים לא חוקיות" בשמם הראוי והנכון – עבריינים?

כמו ביחס הלשוני כלפי עברייני הקורונה (ע"ע "הפרת הנחיות"), גם כאן שפת הפוליטיקלי־קורקט יוצרת כר נוח וענוג להמשך התופעה העבריינית הזו, שמתפשטת באוכלוסייה והולכת ומתרחבת משנה לשנה. מי שלא מתגייס לצה"ל, ועושה זאת בדרכים לא חוקיות – הוא עבריין, נקודה. גם על מי שעושה זאת בחסות החוק אין לנו הרבה מילים טובות לומר, אבל זו כבר בעיה שקשורה יותר לפוליטיקה, ופחות לפוליטיקלי־קורקט.

צעירים מהדרום, צעירים מהצפון (ערבים)

כשאתם שומעים את שני הביטויים הללו בחדשות, דעו כי גילם של נשואי הידיעה הפלילית אינו בעל משמעות. פשעם לא היה חמור או קל יותר אילו היו מבוגרים. גם השיוך האזורי לא נועד לשרטט את מפת הפשיעה בישראל. המילה "צעירים" היא יציאת החירום של עורכי החדשות, שבעזרתה הם נמנעים מפגישה עם המונח "בני מיעוטים", ששימש בעבר כדי לחמוק מהמילה הנוראה מכול: ערבים (וע"ע "אבנים הושלכו").

ראש ראשת

בשנת 2012 פרסמה האקדמיה ללשון העברית החלטה: "אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, כגון 'ראש' – רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר), 'משנה' – המשנָה לנשיא בית המשפט העליון (בריבוי: מִשְׁנוֹת)".

הדגש שהיה ראוי לתת בהחלטה הזו הוא על המילה הראשונה: "אפשר". לא כל מה שאפשר גם צריך, בטח לא מילים שמסרבלות את השפה ואינן תורמות דבר מלבד בלבול ובלבול מוח. תפקודה של גולדה מאיר כראש הממשלה לא היה משתפר או נפגם אילו כונתה "ראשת הממשלה".

אגב, בהחלטה ההיא של האקדמיה מ־2012 נאמר גם שמעתה אסקפיזם ייקרא בעברית "בורחנות". מתברר שאפשר להתעלם באלגנטיות מהחלטות האקדמיה, ושום דבר לא יקרה.

שכבות מוחלשות (עניים, נזקקים, עשירון תחתון)

"עניים" היא מילה גסה. אחרת אי אפשר להסביר את הניסיון לטשטש אותה, להעלים אותה, לעטוף אותה בכמה וכמה כיסויים עד שלא תיראה. בסיוע הפי־סי הישראלי הפכו העניים – חלק מכל חברה שהצליח האדם ליצור באלפי שנות – ל"שכבות חלשות". אולי כי ל"שכבות" אין פרצוף, אולי כי "חלשות" זו מילה אמורפית ומאווררת מספיק.

אבל מהר מאוד התברר שהיא לא אמורפית מספיק – וגם הביטוי הזה הוחלף בחמת זעם ל"שכבות מוחלשות". כי "חלש" היא מילה גסה נוספת, ואין שכבה שחלשה בפני עצמה – תמיד יש מישהו שהפך אותה למוחלשת. מיהו הגורם המסתורי שהחליש אותה? עזבו, בואו לא נחפור בעניין, כי בסוף עוד נגלה שאנחנו אשמים. ואנחנו, אנחנו בסך הכול רוצים שלא יגידו לידנו את המילה המטרידה "עניים".

שורדים (ניצולים, משתקמים)

פתאום כולם שורדים. המשתתפים בתוכנית "הישרדות" נקראים כמובן שורדים, גם עשר שנים לאחר שכבה הלפיד האחרון על האי. נשים שנחלצו ממעגל הזנות נקראות "שורדות זנות", ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – לניצולי שואה הוצמד לפתע הכינוי "שורדי שואה".

כן, גם לנו צורם מאוד להזכיר בערך אחד יוצאי ריאליטי, פרוצות לשעבר וניצולים מהשמדת עם. וזה בדיוק מה שגרוע בעולם השטוח והאחיד של הפי־סי, שמביא עמו ניסיון נואל להכיל את כולם במילה אחת. אז לא, ניצולי שואה הם ניצולים. נשים שהצליחו לצאת משאול הזנות הן נשים שהשתקמו. ואת משתתפי הריאליטי אפשר פשוט לשכוח מיד בתום העונה.

שחור, כושי, ניגר

תֹם אהרון מאמין שרק אחרי שנפסיק להשתמש בביטויים פוגעניים, נתחיל לכבד את החומים

הסטנדאפיסט ומגיש הטלוויזיה תֹם אהרון מרבה להשתמש בצבע העור כנקודת מוצא לדיונים ובדיחות. גם הגוון שלו, "חום" כהגדרתו, מככב במונולוגים שלו לעיתים תדירות.

"קח את המילה 'ניגר'", מסביר אהרון. "בארה"ב ברור מאוד למי מותר להשתמש במילה הזו ולמי אסור – לכל מי שאינו שחור. זה הפך לכלי של התקוממות, חלוקה מחדש של כוח. כשהשחורים בארה"ב מנכסים לעצמם מילה ומגבילים את השימוש של אחרים בה, יש בכך הפגנת עוצמה.

"אנחנו בישראל לא נמצאים במקום הזה, בעיקר כי בעיית הגזע פחות מורכבת כאן, פחות עקובה מדם, אבל גם כי הגבולות בין אשכנזים למזרחים מטושטשים יותר".

ועדיין, אתה מדבר על "החומים" בישראל כאוכלוסייה שסובלת מגזענות.
"אני חושב שהביטוי המובהק ביותר של הגזענות הוא הצבע החום. צבע העור מקטלג אותנו, ומאפשר לאחרים לבחון אותנו. צריך להכיר בעובדה הזו ולשים עליה את האצבע. קח אדם אשכנזי שאומר דברים טיפשיים מאוד, ודמיין שאותם הדברים נאמרים על ידי איש בצבע חום: זה יקבל תגובות אחרות לגמרי, קשות הרבה יותר".

"חום" מבחינתך זה עניין של צבע, או הגדרה שכוללת גם מאפיינים אחרים, כמו למשל דיבור בחי"ת ועי"ן?
"יש לגזענות מאפיינים נוספים, אבל הצבע הוא הדימוי הכי שטחי והכי מיידי. עם כמות הטעויות העובדתיות שיאיר לפיד מוציא מפיו, ברור לי ולך שאילו הוא היה נראה כמו עמיר פרץ, הדברים שלו היו מתקבלים הרבה יותר גרוע בציבור".

השמות שנתת הם דווקא דוגמה לכך שהצבע אינו חזות הכול. לא בטוח שהעור של עמיר פרץ הרבה יותר כהה משל לפיד.
"אני מסכים שהלובן של לפיד מובהק יותר מהגוון החום של עמיר פרץ, אבל החזות של פרץ היא בבירור מזרחית. יש כאמור הרבה מאפיינים שטחיים, לא רק צבע. יש שפה, יש שפם אם לא מגלחים אותו, יש הרבה אמצעים לקטלג מראה ומוצא של אדם".

כבר הרבה שנים אסור לומר "ניגר" בארה"ב או "כושי" בישראל, ובכל זאת יש עדיין אפליה. אז מה שווה הפוליטיקלי־קורקט?
"פי־סי באמת לא שווה הרבה כשהוא מגיע בצורת חוקים נוקשים שאפשר לנסח בכתב ולהפוך אותם לתורה. בסופו של דבר זהו עניין חברתי, למשל השאיפה שכל מי שצופה בטלוויזיה יחוש בנוח עם מה שנאמר שם. אם מילים מסוימות גורמות לאדם שחור לחוש שאתה לא מכבד את הבקשה שלו להתחשבות, ולא מכבד תפיסה הוגנת של יחסי הכוחות בחברה, סימן שיש להיזהר ממך.

"הגדרת המשימה של הפוליטיקלי־קורקט היא לשנות כללי התנהגות. אני לא חושב שיש ציפייה שברגע שיפסיקו לומר 'ניגר' תיגמר האפליה כלפי שחורים, אבל זה כן צעד בכיוון הנכון. כי אי אפשר לתקן את המציאות לפני שמשנים את השפה, ואי אפשר לפתור את הבעיות של השחורים כל עוד אתה ממשיך לקרוא להם 'כושים'. תהליכים של שינוי מצריכים כבוד ואמפתיה, והדברים הללו לא קיימים כשאתה משתמש בשפה פוגענית ובלתי מכבדת.

"נכון, ייתכן שתשנה את השפה ועדיין הדברים לא ייפתרו – כי כדי להתגבר על בעיות עמוקות צריך תהליכים ממושכים, שינויים כלכליים וכו' – אבל הם בוודאי לא ייפתרו אם השפה שלך לא תעיד על רצון לשינוי".

העובדה שבישראל יש פחות גזענות מאשר בארה"ב קשורה לכך שגוני העור כאן קרובים יותר זה לזה?
"דרושות מאות שנים כדי לתקן מטען היסטורי של עבדות וחוקי אפליה. בישראל אין היסטוריה כזו, ולכן הגזענות כלפי מזרחים, ערבים ושחורים פחות קשה מלכתחילה. גזענות בכל רמה זה דבר לא סביר, אבל במדינות כמו ארה"ב הגזענות גובה מחיר הרבה יותר כבד מאשר בישראל".

איך סטנדאפיסט מתמודד עם תקינות פוליטית, שהיא בערך ההפך מסטנד־אפ?
"בעיניי, סטנדאפיסט נדרש לראות ניואנסים ומורכבויות שהתקשורת לא מסוגלת לספוג, ולגעת בסוגיות רגישות של גזענות באופן אינטליגנטי ומכבד. אני חש שהקהל יודע לקבל את זה, וגם יודע להעניש כשזה נעשה באופן לא נכון. ההבנה של השפה היום מורכבת וקשורה גם לדור.

"אנחנו לא מצפים מאדם בן 60 שישחה בדקויות השיח העדכני. זו לא גילנות, אלא עובדה של פער דורות. אפשר לראות בטוויטר שכשאנשים משתמשים בצורה נכונה בשפה של שיח הזהויות, אם הם כותבים דברים שאינם תקינים פוליטית אבל מאותתים 'אני מבין את הדיון' – הם חוטפים הרבה פחות אש מאשר אנשים שלא מבינים את השיח".

אם לתם אהרון, עם אותן דקויות ואותה הבנה של השיח, היו קוראים תם שלזינגר – עדיין היה מותר לו להגיד את הדברים שאתה אומר, או שיש לך פריבילגיה של אנדרדוג הנובעת מצבע עורך?
"תם אהרון האשכנזי, לו התאמץ מספיק להבין את השיח, היה יכול להגיד ולהגיב גם על סוגיות של מזרחים־אשכנזים ולומר את מה שאני אומר. מה שבטוח, היה לו הרבה יותר כסף".