עד לבוקר רביעי ההוא ביער הקדושים, רוכבי האופנועים בארץ תמיד נראו לי כמו משוגעים שמתגרים במוות, או אנשים שלא היו להם מספיק משאבים למכונית. משרבו האופנועים בשכונה ושיעור הרעיות הנטושות בימי שישי בבוקר עלה פלאים, הבנתי שאולי הגיע הזמן לבדוק מה בעצם הסיפור של גברים מאפירי שיער עם הדו־גלגלי, ואיך זה שדווקא בגיל שבו הם מתחילים להתפרק, הם חייבים להרכיב.
נפגשנו בין אשתאול לכסלון, ליד מערת בני ברית. על שולחן קק"ל כבר רתח הקפה השחור וריח סיגריה ריחף באוויר. המתינו לי שם שישה רוכבים מנוסים. רק אלוהים יודע איך הם הצליחו למצוא בוקר פנוי באמצע השבוע. מיד כשסיימתי את הקפה, דדי רשתי כבר הודיע שנבחר להרכיב אותי והתחיל למגן אותי למוות. קסדה אימתנית הונחה על ראשי (לא שומעים כלום, אני שוקלת לאמץ), מגיני ברכיים הוצמדו לרגליי וגם מעיל במשקל חצי טון, כדי שאם חלילה אשקול לברוח זה לא יתאפשר. יצאנו לדרך. "תראי איזה נוף", אומר לי רשתי. "מזג אוויר בהזמנה".
* * *
אין כמו הרי ירושלים על הבוקר. יש משהו ברכיבת שטח שגורם לך להרגיש קצת מעל הטבע. כל מכשול שהאופנוע צולח הוא ניצחון קטן בלב. אבל רוב האנרגיות הופנו למשימה העילאית – להחזיק את הגוף על המושב האחורי כדי לא לעוף. מעייף לרכוב על אופנוע. כל השרירים פועלים. חזרתי בזרועות כואבות, ואם זה מה שאני חוויתי כשישבתי מאחור, מה יגידו הרוכבים עצמם? "זה בדיוק מה שכיף ברכיבה", מסביר לי רשתי. "כל החושים מתחדדים. אתה מרוכז במשימה אחת – לשרוד. לזהות את המהמורות בדרך, למצוא את הנתיב הנכון. אתה חוזר הביתה גמור".
כתבות נוספות באתר מקרו ראשון:
– החמרה מוצדקת: מאחורי ביטול רישיונו של "מכחיש הקורונה"
– הגיבור שאתם צריכים, בשני סרטים הפוכים
– איסור והיתר: חרצובות הלשון של העיתונות החרדית
רועי שפית איתר באפליקציית המפות נקודה לנוח בה. החבר'ה פרקו את המעילים והקסדות, ושוב הקפה רתח על הגזייה. בינתיים למדתי שיש סצנה שלמה של אופנועי אדוונצ'ר, שיכולים לנסוע גם בעיר וגם בשטח. רבים מהרוכבים נוסעים באופנועיהם גם לעבודה, בגשם ובקור בימות החורף, או בלהט הקיץ הישראלי. "אלו אופנועים גדולים שיכולים לגמוא מרחקים ארוכים וגם לנסוע בשטח", מסביר טל עמיר, "הם מסוגלים להוציא אותך להרפתקה בכל מקום וזמן".
למה דווקא בזמן הזה, בגיל שלכם?
אריאל צנטנר: "כי זה תחביב יקר. בדרך כלל מגיעים אליו כשאתה מסודר בחיים".
עמיר מסכים: "האופנועים האלה לא זולים וגם כל מה שמסביב לא זול. הציוד והשדרוגים והתחזוקה עולים המון כסף". דגמי יד ראשונה של אופנועי אדוונצ'ר נעים בין 100 ל־160 אלף שקלים. "תכלס, זה משבר גיל הארבעים", מודה אורן סומך בחיוך. "צריך חומריות בחיים", מוסיף צנטנר. "לזוג צעיר עם ילדים אין זמן להתפנק ככה. אבל אז יש לך קצת זמן וכסף וגם האופנועים יחסית רגועים. אנשים אוהבים לעשות את זה בשביל הנוף, בשביל הטבע, בשביל הקפה".
זר שייקלע לקבוצה יתקשה להבין את הז'רגון הפנימי. עם הזמן הם מסבירים לי ש"דשדש" הוא שביל עם חול טובעני וחצצי שצריך הרבה טכניקה ותעוזה כדי לצלוח אותו ("אם מגבירים מהירות, אפשר לשרוף אפילו אלף קלוריות בשעתיים וחצי", מעיד משה ברונכר). "צרצר" – כינוי לאופנוע שטח קטן. "קרנף" – כינוי לאופנוע דו־שימושי גדול; בולדרים הם סלעים גדולים באמצע השביל; דרדרת היא קרקע עם אבנים גדולות וחופשיות שהאופנוע עשוי להחליק עליהן ברכיבה.
מה בעצם מהנה כל כך ברכיבה?
עמיר: "השחרור. אבל זה קיים בכל סגנון רכיבה. פה יש התארגנות לפני, הפסקות באמצע, שיחות בין לבין וכל התמונות שעולות אחר כך. סביב הרכיבה יש הרבה התעסקות, וזה הופך את הכול להרבה יותר מעניין".
ואולי גם יש איזו הנאה מפוקפקת מהסכנה?
ברונכר מסתייג: "אני לא מסכים. הסכנה תלויה באיך שאתה רוכב. ברגע שאתה מכיר את היכולת שלך אתה יודע איפה לעצור".
ומה קורה על הכביש?
צנטנר: "הנחת העבודה של הרוכב היא שכל הנהגים בכביש מנסים להרוג אותו. זו הדרך היחידה לשרוד. אתה אומר לעצמך: הנהג לא רואה אותי ולא מתחשב בי. התפקיד של האופנוען הוא לוודא שהנהגים לא מצליחים להרוג אותו. אנחנו כל הזמן במגננה, כל הזמן מסתכלים קדימה, רחוק. אני כמעט אף פעם לא נשאר בשטח המת של מכונית אחרת. נהגים קוראים לזה 'השטח העיוור', אבל האופנוענים קוראים לזה 'השטח המת', כי אם אתה נמצא בו – יהרגו אותך".
מעייף לרכוב על אופנוע. כל השרירים פועלים. חזרתי בזרועות כואבות, ואם זה מה שאני חוויתי כשישבתי מאחור, מה יגידו הרוכבים עצמם? "זה בדיוק מה שכיף ברכיבה", מסביר לי רשתי. "כל החושים מתחדדים. אתה מרוכז במשימה אחת – לשרוד. לזהות את המהמורות בדרך, למצוא את הנתיב הנכון. אתה חוזר הביתה גמור"
וכשמגיעה ידיעה על עוד רוכב אופנוע שנהרג?
"בתחום שלנו זה נפוץ פחות. אני כבר כמה שנים רוכב פה עם החברים. היו כמה תאונות, אבל לא נהרג מישהו שאני מכיר. כשהייתי רוכב בקבוצות של אופנועי כביש, אחד־אחד כולם סיימו בבתי חולים. אחד שבר ברך וצלעות, אחר פרק כתף, שלישי נפגע בראש – כולם מתפרקים. הם נוסעים מהר ומסתכנים יותר. היום השטח מעניין אותי, והכביש נועד להגיע ממקום למקום. אני כבר לא מחפש בו ריגוש".
נפצעתם?
עמיר: "זה ספורט, ברור שזה קורה. שברתי קרסול, צלעות, את יודעת…"
בקטנה.
שפית: "אני עכשיו עם סדק בצלע".
שגרתי, אתה אומר.
"אבל את יודעת, ראיתי אנשים שנפצעו כשחצו כביש או פספסו מדרגה. פציעות קיימות כל הזמן".
סומך: "אני לא חושב שזה נכון. ברור שאתה מגביר את רמת הסיכון כשאתה עולה על האופנוע, זה כמו ההבדל בין לחצות את הכביש ליד הבית ובין לחצות את איילון".
שפית: "אני טוען שאם זה מניא אותך מלעשות דברים כאלה, זו טעות. אתה מפספס את החוויה".
עמיר: "באדוונצ'ר, לעומת סוגי רכיבות אחרים, הדברים יותר בשליטתך. לא תראי התרסקויות בשטח, לא נפוצים אשפוזים או תרדמת. שוברים יד, רגל, בסדר. תאונה בכביש תהיה קטלנית הרבה יותר מאשר בשטח, בטח באופנועים האלה".
* * *
"ההיכרות בינינו קיימת רק בגלל האופנועים", מסביר עמיר. "אם תנתקי אותנו מהקטע הדו־גלגלי תמצאי אנשים שאין להם הרבה במשותף. אנחנו באים מקבוצות גיל שונות, מקצות הארץ, ובלי האופנועים לא היינו נפגשים".
הם מכנים את עצמם "חבורת אמצע השבוע", אף שימי הרכיבה הפופולריים נקבעים בעיקר לסופי שבוע. "אנחנו רוכבים כמעט בכל יום שישי", אומר ברונכר, "זה גם יום שלא צריך לקחת בו את הילדים לבית הספר".
אחלה שיטה לברוח מהבית.
"יש מצב. יכול להיות שיש מי שבורחים. כמה שאנחנו פה ביחד, בסוף גם כל אחד מתבודד פה עם עצמו שעה לבד, ורוכב".
מה חושבות הנשים על כל הסיפור?
"מפרגנות".
שפית: "חד־משמעית".
עמיר: "התברכתי באישה תומכת, שאוהבת בעצמה לרכוב".
רשתי: "זה לא יכול להתקיים בלי פרגון. יש לי חבר שנמצא כל הזמן במתח, מה הוא צריך לתת כדי לקבל את הארבע־חמש שעות האלה".
צנטנר (צוחק): "ספונג'ה".
אורן סומך (44) מגבעתיים, עצמאי. צילום: יוסי אלוני
רועי שפית (53) מנווה־ירק, הייטקיסט. צילום: יוסי אלוני
טל עמיר (47) מכפר־סבא, איש מערכות מידע. צילום: יוסי אלוני
מה באמת נותנים בתמורה, זה "תן וקח"?
רשתי: "אצלי זה לא תן וקח, יש פרגון. יש הבנה. צריך לתת, בטח שצריך, אבל זה לא כל הזמן חישובים של תן וקח".
ברונכר: "אם יש חישובים, זו בעיה".
שפית: "אצלי הילדים כבר גדולים, והכי קטנים כבר בני עשרה, אז אין יותר מדי מטלות בבית. כשאתה חוזר מרכיבה אתה בהיי מטורף – לא משנה מה עשית, אם זה היה אתגרי יותר או פחות, עצם הסיבוב הזה, כשאתה פוגש ככה את הטבע ונוסע בכל מיני נתיבים שאנשים בדרך כלל לא נוסעים בהם, כשאתה יושב עם החברים האלה, אתה חוזר הביתה בהיי עם אנדורפינים. הצד השני רואה את זה. וכשיש פרגון זה חלק מהעניין".
יש גם נשים בתחום?
עמיר: "פחות באופנועים הגדולים, יותר בקטנים. יש רוכבות שטח בענף שנקרא אנדורו. יש גם כוכבות בתחום הזה".
* * *
קיימת יריבות בין הרוכבים באופנועים ממותגים שונים. בתמונה שעלתה לדף הפייסבוק שלהם לאחרונה, מישהו העמיד פנים שניסה להחליף את הסיסמה ל"ימאהה", והדפדפן הודיע לו שהסיסמה "חלשה מדי". "יש הרבה טראש טוק", אומר שפית. "מסתלבטים על KTM, כי יש סברה שהם פחות אמינים".
עמיר: "זו לא סברה, זאת עובדה".
צנטנר: "כל אחד מזדהה עם המותג שלו וחושב שהאחרים נחותים. יש גם בדיחות על זה שלטל יש אלף תיקים על האופנוע, הוא מועמס כמו איזה אוטובוס, ויש לו גם הרבה פנסים מקדימה. רוכב אחר בקבוצה הוא כמו קרוואן, יש לו תמיד אוהל מתקפל וכיסא וערסל וסירים וכל העולם בתוך האופנוע שלו".
ויש גם סטיגמות. "את האמת", משער עמיר תוך כדי שהוא מעמיס בחזרה את הציוד, "לפני שהגעת לפה חשבת שאנחנו ערסים כאלה, נכון?"
מודה באשמה.
"אני יכול להבין את זה. לפני 15 או עשרים שנה היה אופי לרוכבי אופנוע. הדימוי של הארלי דיווידסון, של הקעקועים. לאופנוען היה לוק, הייתה התנהגות. אבל אופנוען הוא אדם כמוני וכמוך. ההוא הייטקיסט שעוד מעט נוסע לעבודה ויושב מול מחשב, ואני בסוף היום לובש ג'ינס וחולצה ולא תנחשי בחיים שיש לי אופנוע".
חזרנו לרכוב. עוד עשר דקות נותרו לסיום המסלול. האבנים הקפיצו אותי מעל השביל והידיים שלי צרבו מרוב עייפות. "זה עוד מסלול גריאטרי", אומר צנטנר. "לפני שלושה שבועות היינו בחוצה ישראל, שישה ימים רצופים של רכיבה ממטולה עד אילת".
בסוף הרגשתי שאני מבינה את פשר ההתמכרות. זה לא רק הכלי, זה לא רק הקלאץ' והמוסך הפרטי שכל אחד מהם מחזיק בבית. זו השייכות. "כשרואים אופנוע תקול בצד הכביש, כמעט כל אופנוען יעצור לבדוק מה קורה איתו", מסביר לי עמיר. "יש אחוות אופנוענים על הכביש, וזה לא משהו שקורה בין נהגי מכוניות".
"הערבות ההדדית חשובה פה", מסכים רשתי. "כשיצאנו לחוצה ישראל לא הכרתי את אריאל או את רועי. הייתי איתם חמישה ימים בידיעה שיהיה מישהו לפניי שיסתכל במראה לראות שבאמת הגעתי, ואם תהיה בעיה – מישהו יעזור לי ולא יפקיר אותי לבד בשטח. אולי בעצם זה הדבק החזק פה: הידיעה שגם אם אני לא מכיר את הבן אדם, אם הוא שייך לקהילה הזאת הוא יבוא לעזור לי".
