"התגבשה פה קבוצה של אנשים שהמלון הפך לביתם, ויש בה ערבות הדדית"

הבית // חדר סטנדרטי, 20 מ"ר, במלון דייב בתל־אביב, מקבוצת מלונות בראון. בניין באוהאוס משופץ בפינת רח' הירקון ובן־יהודה. יש בו מיטה, אמבטיה, ופינת עבודה עם מחשב. כל הרהיטים במלון ובחדרים הם רהיטי וינטג' שנאספו משווקים בעולם, וכל חדר שונה מחברו.

בוקר טוב // היא מתעוררת בשמונה בבוקר, שותה קפה, מתיישבת בפינת העבודה הקטנה שלה ומתחברת בזום לשיעורי האולפן. אחר כך היא עולה לגג המלון ומכינה לעצמה ביצה מקושקשת. "זו ארוחת הבוקר הקבועה שלי. בימים שאני לא לומדת אני יוצאת להליכה בטיילת. אני מאושרת שהמלון ממוקם מרחק פסיעה מהים, כך שבכל רגע אני הולכת לשאוף שם אוויר. לפעמים אני מצטרפת לשיעורי זומבה או יוגה, ונהנית מהשקט של הגלים. שום דבר לא משתווה לרוגע של הים. בכל התקופה הזו הים הפך למקום המפגש שלי עם אנשים מחוץ למלון".

פרנסה // עד לפני הקורונה היא עבדה במלונאות ורקדה באירועים. "הייתי מהרקדנים שדואגים שרחבת הריקודים לא תישאר ריקה במהלך האירוע". כשפרצה הקורונה היא איבדה את שתי העבודות, והחלה לתת שירותי שמרטפות, בעיקר למשפחות מהשגרירות האמריקנית. בקיץ היא פתחה עסק למכירת שמלות חוף, שהיא מוכרת בעמוד האינסטגרם שלה ובשיטוטיה בחוף הים. "ייבאתי שמלות מיוחדות מהולנד, כל אחת שונה מהאחרת, והן מתאימות לכל מידה. כשהתחלתי למכור אותן בקיץ הביקוש היה גבוה, ואז הגיע הסגר ונתקעתי עם לא מעט סחורה. אני מקווה שעכשיו אצליח להתפרנס מזה יותר".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איסור והיתר: חרצובות הלשון של העיתונות החרדית
– כבר לא מתחת לשטיח: אלימות נגד נשים עולה על המסך
– "גוונים רבים ליהדות": המאייר יניב טורם מצייר תשובה

מענקים // "אני לא זכאית לדמי אבטלה מהמדינה, אז אני חיה בעיקר מהחסכונות שלי מהעבודה במלונות בחו"ל. למזלי עבדתי ברצף מגיל 18, אז בשילוב עם השמרטפות והשמלות אני מצליחה להסתדר איכשהו".

היסטוריה // היא נולדה באמסטרדם, ומשפחתה מתגוררת שם עד היום. הוריה התגרשו כשהייתה בת 12, "אחרי חגיגות בת מצווה כמיטב המסורת", ויש לה אח אחד ועוד אח למחצה מנישואיו השניים של אביה. היא למדה בבית ספר יהודי ואחר כך בתיכון יהודי. בגיל 18 פנתה ללימודי מלונאות בבית ספר המתמחה בתחום, והתגלגלה לעבוד ברשת מלונות יוקרה בתוניסיה ואז במרוקו. לאחר שש שנים שעבדה בצפון אפריקה, הבינה שלא תוכל להיות שם "יהודייה שלמה", כהגדרתה, וחזרה להולנד.

עלייה // "תמיד רציתי להגיע לארץ ולהבין מאיפה הכול התחיל, להכיר לעומק את השורשים שלי, וללמוד יותר על היהדות. בהולנד יש המון גילויי אנטישמיות בשנים האחרונות. פחדתי ללכת עם שרשרת מגן דוד וגם חששתי מהמזוזה שיש לנו בכניסה לבית". בהולנד היא הצטרפה לתוכנית "מסע קריירה" של חברת "החוויה הישראלית", המסייעת לאלפי צעירים יהודים מהעולם להגיע לישראל ולהתמחות כאן במקצועם.
"היא עבדה במגוון תפקידים בבתי מלון בארץ. "עליתי רשמית רק בסוף השנה הראשונה שלי כאן. כחלק מ'מסע קריירה', סידרו לי מגורים בתל־אביב ואחר כך שכרתי דירה עם חברה שעלתה ארצה כמוני. התגוררנו במרכז העיר במשך שלוש שנים, וכשפרצה הקורונה הסתיים לנו חוזה השכירות".

ישראל // "כשהגעתי לכאן חשבתי שכולם גסי רוח וחצופים. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני בהלם מההתנהגות של הישראלים. זה שונה לגמרי ממה שהכרתי. הישראלים הרתיעו אותי, בעיקר הגברים. אבל היום כשאני מכירה את ישראל אני מבינה שהתרבות פה חמה ומחבקת, ואין משהו שמשתווה לחום האנושי שיש בארץ. אני אוהבת את הכול פה.

"יש הבדלים בתפיסות החיים בשתי המדינות. העבודה בהולנד מאוד מסודרת, מתשע עד חמש, ואין הרבה חיים מעבר לזה. פה אנשים אומנם עובדים הרבה שעות, אבל חוף הים מפוצץ בכל בוקר והישראלים תמיד מחפשים סיבה לחגוג. בהולנד חיי החברה אחרים לגמרי, על גבול המשעממים, ופה הכול שוקק חיים. מצד שני יוקר המחיה פה הוא בלתי נסבל. הכול פה מאוד יקר, בעיקר האוכל. אבל מצאתי ברחוב קינג ג'ורג' פלאפל שאני מאוד אוהבת, שעולה רק שישה שקלים".

אוכל // "אני מתגעגעת לאוכל ההולנדי המסורתי, לדגי הרינג. יש משהו שאני אוכלת עוד מאז שהייתי קטנה, פצפוצי שוקולד ששמים על הלחם. פה לא מבינים מה זה, אבל זה פשוט מעדן. בכל פעם שאני חוזרת מהולנד, אני מביאה את האוכל המוכר לי. את זה אני אף פעם לא שוכחת להביא".

מלון // היא תכננה לגור במלון במשך חודש, אבל נמצאת שם כבר חמישה חודשים. "אני מכירה את תל־אביב, אני רגילה אליה, ורציתי להישאר בה אחרי שהסתיימה לי השכירות למרות שהקורונה שינתה אותה לגמרי. החדר אומנם לא גדול, אבל הוא מתאים בדיוק למידותיי, אין לי צורך ביותר מזה.

"אני משלמת 4,000 שקל לחודש. המחיר הזה התאפשר אך ורק בגלל הקורונה, כשאין תיירות והמלונות ריקים. בדרך כלל לילה במלון כזה יקר הרבה יותר, אבל במצב הנוכחי אנשים מגיעים רק לתקופות ארוכות. יש שירות ניקיון חדרים בתשלום, ואני משתמשת בו פעם בשבוע. יש פה גם כל מיני פעילויות ושיעורי כושר. המטבח נמצא על הגג, ושם אני מכינה לעצמי את האוכל".

קהילה // "התגבשה פה עם הזמן קבוצה של אנשים שהמלון הפך לבית שלהם. אנחנו מכינים אוכל יחד, ויש המון ערבות הדדית ודאגה בין כולנו. האנשים שגרים איתי מתפקדים עבורי כמו משפחה. אין לי אף אחד בארץ, והם ללא ספק תחליף ראוי. את החגים חגגנו ביחד, אנחנו עושים ארוחות שבת משותפות.

"בשבילי הסידור הזה הוא ממש נחמד. אני אוהבת להיות מוקפת באנשים ולא צריכה חדר ענק. אני צריכה את השקט שלי, ובסגר זה היה מדהים – היינו כל הזמן ביחד, הכרתי המון חברים חדשים וזה היה מושלם. גם בסגרים לא הייתי לבד, תמיד היו סביבי אנשים. בחנוכה הייתה הדלקת נרות עם סופגניות, ובט"ו בשבט המלון ארגן פעילות נחמדה".

ביום שאחרי // "אני לא יודעת איך ייראו החיים אחרי הקורונה, בטח בענף המלונאות. הקהל הישראלי במלונות מתנהג אחרת לגמרי מהקהל בחוץ לארץ: הישראלים חצופים וחושבים שהכול מגיע להם, ובעולם זה לא ככה. ללקוחות אין דרישות כל הזמן. הם מסתפקים במה שהמלון מציע ולא מתלוננים. אני חושבת שאחרי הקורונה אחפש דירה, אחפש אהבה ואחפש עבודה אחרת, לא בתחום המלונאות".

משפחה // "בקורונה חסרה לי המשפחה שלי. הבדידות הורגשה בעיקר בחגים ובימי הולדת. אני מתגעגעת לסבא וסבתא שלי.
"סבתא שלי, שהיא בת שמונים, הכירה לפני חמש שנים חבר חדש באתר היכרויות, והם התחתנו לפני כמה חודשים. לצערי לא הייתי בחתונה בגלל הקורונה. אני שמחה בשבילה ומתגעגעת אליה".