אם אתם בני ארבעים פלוס, אולי אתם זוכרים עולם נטול PC. אם אתם מצעירי הצאן, מן הסתם נדמה לכם שהתרבות הזו נמצאת איתנו מאז ומתמיד. אבל היכן היא התחילה? מאיפה הגיעה התופעה שכבשה את המערב כמעט ללא קרב?
"במקור, תקינות פוליטית היא מושג קומוניסטי שצמח אצל מאו דזה דונג, ומכוון אנשים כיצד להתנהג", מסביר ההיסטוריון ד"ר דני אורבך, מרצה בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, שעוסק בנושא לא מעט במאמריו. "בהקשר המודרני, המושג PC צמח דווקא מביקורת שמרנית על השמאל הרדיקלי, ולא מהשמאל עצמו. כלומר, מראשיתו זהו מושג שלילי שנועד לבקר את הצנזורה על השפה, שרווחה בשמאל הרדיקלי. הוא גם שימש בחוגי השמאל כמעין בדיחה פנימית, ביקורת על אנשים דוגמטיים מדי בתוך המחנה.
"מתי התופעה צמחה לממדים עצומים? זה קרה בסוף שנות השמונים, כשחוסר הסובלנות בשמאל, בעיקר באקדמיה, הלך וגבר. לתופעת ה־PC יש שורשים באכזבה הגוברת של השמאל מהמרקסיזם הקלאסי ומהקומוניזם. ראשיתה של האכזבה הזאת בתקופת סטלין, ושיאה בנפילת ברית המועצות. גם בקרב מי שהעריצו את סין וברית המועצות, מעטים רצו משהו מעבר להערצה מרחוק, ומעטים מאוד שאפו למשטר דומה במערב. קומוניזם קלאסי פשוט לא מתאים לחברה תעשייתית מפותחת. הוגי השמאל החשובים היו צריכים להתמודד במשך עשורים עם השאלה המנקרת: למה המהפכה לא התחוללה גם בחברות קפיטליסטיות מפותחות? הפתרון היה לפנות לזווית התרבותית. שפה ותרבות היו עניינים משניים בקומוניזם הקלאסי, ודאי יחסית לנושא הכלכלי, אבל מכיוון שהמהפכה הכלכלית לא 'הסתדרה' בעולם המערבי, הדיון הזניח הפך לעיקר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא ראוי, לא משנה: השלכות החלטת בית המשפט בתיקי נתניהו
– חקיקה נגד סרבני חיסונים? אין צורך
– קול גלגל: מסע תיעודי בעקבות הרוכבים על שניים
כלומר, ה־PC הוא הצל החיוור של המרקסיזם, תוצר של אינטלקטואלים מערביים שהבינו שבסוגיות הכלכליות אין להם סיכוי לנצח?
"הייתי קורא לזה 'ספין־אוף', כמו סדרה חדשה שמפותחת סביב דמות שולית בסדרה אחרת. אצל מרקס העניין הכלכלי הוא העיקר, וכל השאר – כולל תרבות – נועד להסוואה. הפוסט־מודרניזם וריבוי 'הנרטיבים הצודקים' סייעו לתקינות הפוליטית להתרחק מהקביים המרקסיסטיים, ובשנות השמונים והתשעים היא כבר עמדה בכוחות עצמה. הסיבה היא נטישה הדרגתית אבל ברורה של סוגיית המעמד, שבלעדיה אין מרקסיזם, והמעבר להתמקדות בקבוצות מדוכאות שלא על בסיס מעמד, כמו נשים, להט"בים, מיעוטים אתניים וכדומה. יש כאן שני עקרונות חשובים: הראשון הוא עקרון הידע הפוסט־מודרני, שטוען שאין ידע אובייקטיבי, ומילים בסך הכול מייצגות מילים אחרות; השני הוא העיקרון הפוליטי הפוסט־מודרני, שלפיו שפה וידע הם ביטוי של מאבקי כוח חברתיים. אלה יסודות התקינות הפוליטית של ימינו".
שני העקרונות הללו נשמעים סותרים. אם המילים רק מייצגות מילים, ואין להן משמעות בעולם, איך הן יכולות להפוך לשפה שקובעת יחסי כוח?
"באסכולה הזו המילים לא מייצגות אמת אובייקטיבית, אלא רצון לכוח ושליטה. יש מאחוריהן אינטרס. אבל אתה מצביע על בעיה אמיתית שנוצרה – לולאה חסרת מוצא, שמובלת בכוחם של פירוק חברתי מתמיד ואי־בנייה. אם כל מילה שלך משמעותה מאבק כוח, החברה לא תתקדם אף פעם לשום מקום. לכן בשנות התשעים, בתגובה לתסכול הזה, התפתח פוסט־מודרניזם מעשי שמנסה לבנות. אם מבני הכוח מדכאים קבוצות מיעוט, בואו נבנה מחדש משהו שירומם אותן.
כלומר, שפה וידע חדשים. מכאן קצרה הדרך לשינוי המילים שאנחנו משתמשים בהן. כי הדיכוי נובע מאופן הדיבור על קבוצות המיעוט, וגם מאופן הדיבור של הקבוצות הללו בינן לבין עצמן. הוא מופנם דרך השפה. וכדי לשנות זאת מתחילים להתפצל ללימודי מגדר, לימודי שמנים, לימודי נכות, לימודי להט"ב, לימודי פוסט־קולוניאליזם – כל ענף עוסק בקבוצה מדוכאת אחרת, ומתמקד בעיקר בשפה ובשיח. לפעמים הוא נוגע בדיכוי מעשי, אבל המיקוד הוא על הדיבור. כי המוסכמה היא שהשיח יוצר מציאות.
"בכך לא הסתיימה ההתפתחות של ה־PC. לאט־לאט נוצרה סתירה פנימית: אם אין אמת מאחורי השפה, שיח המדכאים אינו אמיתי, וגם שיח המדוכאים לא אמיתי. הפתרון הוא 'מהותנות אסטרטגית': אנחנו מקבלים את השיח של הקבוצה המדוכאת כאמיתי, מטשטשים הבדלים שקיימים בתוכה, ומדמיינים שיש לה מהות – דבר שכמובן מנוגד לפוסט־מודרניזם. זהו כלי מאבק. אנחנו מודעים לכך שזה לא אמיתי, אבל בכל זאת מניחים שכן, לתכלית מעשית של יציאה מהדיכוי.
"בשמאל התמודדו עם שאלה: למה המהפכה לא התחוללה גם בחברות קפיטליסטיות מפותחות? הפתרון היה לפנות לזווית התרבותית. מכיוון שהמהפכה הכלכלית לא 'הסתדרה' בעולם המערבי, הדיון הזניח הפך לעיקר"
"בשנים האחרונות הכלי האסטרטגי הזה הופך להיות אמת מוחלטת. כלומר, שיח המדוכאים הוא אמת אובייקטיבית, משהו שהפוסט־מודרניסטים המקוריים היו חושבים שהוא מוזר מאוד. כך, הוגים שמפרקים כל אבן בציונות ושואלים מתי הומצא העם היהודי, לא ידמיינו אפילו להעלות שאלות דומות לגבי הלאומיות הפלסטינית. כשמדברים על לאומיות של קבוצות מדוכאות, מותר להתרפק על מיתוסים לאומיים קיטשיים כמו עץ הזית, להאדיר נטיות אלימות ואתוסי גבורה – בדיוק הדברים שלועגים ובזים להם כשהם קיימים בקבוצה המדכאת. הסלידה המוחלטת מצבאיות היא רק מהצבאיות בצד שלך.
"השיחה הזו יצרה גלגול חדש של התקינות הפוליטית – פוסט־מודרניזם מאושרר. מטאפורה שמתמצקת ולפתע הופכת למציאות. ואם מאמינים שהלשון מעצבת מציאות, אז מילים שנוגדות את השיח הנכון גורמות נזק אמיתי. הן 'מילים שפוצעות'. דרוש רק עוד צעד אחד קטן מכאן לכל מה שאנחנו רואים היום – חשיבה אסונית על כל בדל ביקורת כלפי הקבוצה 'הנכונה', וחוסר אפשרות למגננה כלשהי אם אתה בצד שנחשב לבעל זכויות יתר. לפעמים נוצרת בעיה, למשל כשיש שחור שהוא גם שמרן. מה גובר על מה, העובדה שהוא קורבן בתור חלק מקבוצת מיעוט, או העובדה שהוא פריבילג בתור שמרן?"
החלוקה הברורה של העולם למדכאים ומדוכאים לא לוכדת אותך במשבצת ששמו אותך בתוכה?
"היא בהחלט כן. בנוסף לכך, יש צמיחה של בירוקרטיית ה־PC – אנשים שתפקידם לדאוג לפוליטיקת הזהויות ולשיח. האינטרס המובהק של האנשים האלה הוא שהבעיה לא תיעלם לעולם. ברגע שאתה ממנה מישהו לעסוק בתחום מסוים, כדאי לו שהבעיה תישמר, ואם אפשר גם תתעצם".
קצב והקצנה
ד"ר אורבך עצמו נקלע לא פעם לסערות הקשורות בתקינות פוליטית. בעקבות ספרו "ואלקירי", שעסק בהתנגדות הגרמנית להיטלר, טענו ברשתות החברתיות שהוא מעצים את תיאור ההתנגדות הזו באופן מלאכותי כדי לנקות את שמם של הגרמנים. בהזדמנות אחרת, הוא מספר, האשימו אותו במשהו שכלל לא כתב. כששאל את המאשימים כיצד הבינו מכתביו את מה שהבינו, הוא נענה בתשובה המדהימה: "קראנו את הטקסט שלך בקריאה ביקורתית".
האם התקינות הפוליטית לא מידרדרת לאבסורד שיגרום לה לקרוס כמגדל קלפים?
"אנחנו בשלב שבו כבר קשה להבדיל בין הטרלה למציאות. אנשי סגל באוניברסיטאות בארה"ב, למשל, ממציאים לעצמם שיוך אתני כדי להתקדם באקדמיה. אבל התופעה החשובה ביותר היא שאם פעם ה־PC משל רק במדעי הרוח והחברה, עכשיו הוא חודר לכל מקום שבוגרי הפקולטות האלה מגיעים אליו. לעיתונות, שעוסקת בכל תחומי החיים, לספרות, לעולם הבידור וגם לחברות ההיי־טק. זה ממשיך להתפשט, וזה לא יעצור".
התקינות הפוליטית נפוצה מחוץ לאקדמיה כבר הרבה זמן, זו לא תופעה חדשה.
"נדרש זמן לעבור מרטוריקה למעשה. בהוליווד אכן דיברו משך שנים רבות על תקינות פוליטית, אבל המשיכו להפיק סרטים שבהחלט לא התיישרו עם החוקים שלה. עבר זמן עד שהשינוי הופנם, וגם עכשיו יש רבים שטוענים שהוא לא באמת הופנם. נדרש זמן נוסף עד שהתחילה רדיפה ממשית של אנשים שחושבים אחרת. אפילו אובמה, שמייצג את המגמות הללו כביכול, התנגד לנישואי להט"ב במסע הבחירות הראשון שלו לנשיאות, ב־2007. אתה מדמיין מועמד דמוקרטי היום שמעז להביע דעה כזו? השינוי מהיר מאוד. הפוליטיקלי־קורקט שהיה מקובל בחוגים רחבים, היה בסיסי – לא אומרים 'ניגר', אלא 'אפרו־אמריקני'. החלפת מושג, לא נורא. אבל זה הפך ממנהג לחוקים בנוסח חסידות גור, שאבוי למי שמפר אותם".
אפשר להצביע על אירועים מסוימים שבעקבותיהם ה־PC עלה מדרגה?
"הייתי אומר שפלישת ארה"ב לעיראק היא אירוע כזה, כי נוצר מעין שחזור של המחאות מתקופת מלחמת וייטנאם. פיגוע ניאו־נאצי שהתרחש בכנסייה שחורה בדרום־קרוליינה ב־2015 אפשר את גל ניתוץ הפסלים שאנחנו רואים בתקופה האחרונה, מסמלי קונפדרציה ועד אנדרטאות של וושינגטון וקולומבוס. וכמובן, ניצחון טראמפ ב־2016 הוביל לפיצוץ מטורף של PC, כי הוא הכניס לדיון את הממד של 'הנאצים בשער'".
מצד שני, הבחירה בטראמפ הייתה תגובת־נגד למה שרבים בארה"ב ראו כהשתלטות של ה־PC על חייהם.
"נכון, זהו היזון חוזר שהולך ומעצים את עצמו. אם ניקי היילי תהיה המועמדת הרפובליקנית לנשיאות ב־2024, אנשי התקינות הפוליטית בארה"ב ייכנסו לדיסוננס בעייתי – כי היא אישה 'לא לבנה', ובכל זאת הרפובליקנים בוחרים בה. אבל אל תדאג, יהיו פתרונות. בדרך כלל אנשי ה־PC פותרים זאת באמצעות הטענה שאדם כזה הפנים את הדיכוי שלו, או גרוע יותר – הצטרף ללבנים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
