כשהבריטים פשטו על ביריה ואסרו את כל הצעירים שנאחזו בנקודת היישוב המבודדת, דוד צוובנר כבר לא היה שם. הוא אמנם היה אחד הפלמ"חניקים הדתיים שהקימו את המצודה, אבל בהמשך עזב את ההתיישבות הצעירה לטובת לימודים באוניברסיטה. ובכל זאת, מביריה הוא לא התנתק. כשחבריו ישבו בכלא והיה נדמה שנשכחו מלב שימש להם צוובנר פה מחוץ לחומות, וגם העביר אליהם את קולות העולם שבחוץ. המכתבים ששיגרו לו מתא המאסר מלמדים פרק עלום בתולדות מאבק הקוממיות של עם ישראל.
"ביחס ללימודים, אתה חושב שאפשר ללמוד כאן המון", כתבו האסירים לחברם. "הדבר הזה אינו נכון. אמנם אין כאן דאגת פרנסה, אבל גם סבלנות אין. בתקופה הראשונה של מאסרנו למדנו הרבה מאוד, אבל כעבור חצי שנה זה נמאס ולכל היותר אפשר ללמוד כאן כמו בביריה אחרי יום עבודה". אחרי פורים ביקשו שיעזור להם בשמירת המצוות, כי "מנהל בית הסוהר לא רצה הפעם לתת לנו להתאסף לתפילה", ולקראת פסח ביקשו שישלח אליהם "רב היודע למלא את תפקידו כראוי". במכתבים אחרים ביטאו בפניו את הכעס על המוסדות – אלה של ההנהגה הציונית ואלה של הפועל המזרחי – שזנחו אותם לנפשם. גם עניינים ארציים יותר עלו בין השורות, למשל כשאחד מהם הזכיר "את הפילוסופיה שלך אודות המין היפה או לא יפה", וטרח להוסיף בהערת סוגריים: "זה כבר תלוי בטעם. אנחנו כאן מבחינה זאת לא בררנים גדולים".
את מכתבי האסירים וחומרים נוספים הקשורים בצוובנר איתרה לא מכבר הארכיונאית נעמה עציון. היא נתקלה בהם כשהחלה לעסוק בסידור ארכיונו של אביו, אברהם חיים שאג – סבא־רבא שלה מצד אמה. בכנסת הראשונה כיהן שאג כח"כ מטעם מפלגת "הפועל המזרחי", בתוך רשימת "חזית דתית מאוחדת". שמו המקורי של שאג היה צוובנר; כשנבחר לכנסת, חזקה עליו מצוות בן־גוריון לעברת את שמו. בנו דוד כבר לא היה אז בין החיים. בה' בשבט תש"ח, בדיוק ארבעה חודשים לפני הכרזת המדינה, נמנה הבן עם לוחמי מחלקת הל"ה שפילסו דרכם לגוש עציון הנצור. כידוע, הם לא הצליחו להגיע אל היעד: ערביי הכפר ג'בע גילו אותם, וכל 35 חברי המחלקה נהרגו בקרב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוח היהודי: הפיתוחים הישראליים שמדהימים צבאות בעולם
– כך התמוטטות המשטר הסובייטי הפילה את פסל קולומבוס בארה"ב
– איסור והיתר: חרצובות הלשון של העיתונות החרדית
ב־1958 נפטר אברהם שאג. ארכיונו הועבר מדור לדור, עד שהמשפחה ביקשה מנעמה עציון לנצל את התמחותה כדי לבחון ולסדר אותו. העיזבון מכיל כמובן פרטים מעניינים רבים הקשורים לסבא־רבא – שהיה איש ציבור ירושלמי חשוב עוד לפני היבחרו לכנסת, ובין השאר כיהן כמנהל "בית חינוך עיוורים" – אך גם חייו הקצרים של הבן מתועדים שם, דרך מכתבים ופריטים שהיו שלו. לא רק את סיפורה של ביריה הם מספרים, אבל בעיני עציון זהו החלק המעניין והמאלף ביותר, שכן הגבעה הסמוכה לצפת הפכה כידוע למיתוס בתולדות הציונות הדתית.
חלק מחברי המחלקה ביקרו במכתביהם את רמתם הדתית של אחרים, שלא נטלו ידיים לפני הארוחה ולא צמו בי"ז בתמוז. צוובנר עצמו זכה להערכה רבה על הקפדתו בשמירת מצוות. "מאז עזבת את הקבוצה לא נשאר שם אף דתי", כתב לו אחד העצורים
"בעלייה לביריה השתתפו אנשים מכל התנועות החלוציות", אומרת עציון. "ובכל זאת, בחלוף השנים זה נעשה עניין בלעדי של בני עקיבא. כי יש כאן סיפור מכונן, שהציונות הדתית התבלטה בו עוד לפני מלחמת ששת הימים. דרכו תנועת בני עקיבא הייתה למעשה שותפה למאבק על ההתיישבות בארץ עוד מתקופת מלחמת העצמאות".
היאחזות במסווה של אזכרה
את סיפורה של נקודת ההתיישבות שהייתה לסמל, מגולל באוזניי ד"ר נחום ברוכי, חוקר תולדות הקיבוץ הדתי ומחבר הספר "ביריה שלנו". כדי להבין את שאירע שם, הוא אומר, צריך לחזור לימי הקמת הפלמ"ח, ב־1941. בין המתנדבים הלא רבים שהגיעו אז להתארגנות החדשה היו גם 15 צעירים דתיים, אלא שהפלמ"ח התקשה לקלוט אותם. הפעילות בו נשענה על שהות בקיבוצים, ומכיוון שתנועת הקיבוץ הדתי הייתה אז בחיתוליה (הקיבוץ הראשון, טירת־צבי, עלה על הקרקע רק ב־1937), לא נמצאה למתנדבים הדתיים מסגרת שתתאים לאורח חייהם. ב־1942, כשגייסותיו של המצביא הגרמני ארווין רומל התקרבו לעבר ארץ ישראל, הגבירה מפקדת הפלמ"ח את הלחץ על צעירי היישוב להתגייס להגנת המולדת. בין המצטרפים החדשים היו גם לא מעט דתיים, וכך נולדה "המחלקה הדתית" של הפלמ"ח, שעשתה את חמשת חודשי האימון הראשונים שלה בקבוצת יבנה. במחלקה הזו שירת צוובנר, וכך גם אביה של נעמה עציון, אברהם זלקין, שהפך לידידו הקרוב.
כשהתברר שקבוצת יבנה הצעירה מתקשה לעמוד לאורך זמן באירוח המחלקה, נמצא פתרון אחר: עדה מימון, שניהלה מוסד לבנות עליית הנוער בעיינות, ליד נס־ציונה, חיפשה אז תגבורת של גברים צעירים וחסונים, למקרה של התקפה מצד הכפרים הערביים בסביבה. כדי שהבנות לא יגלו שהן מוקפות במחזרים יהודים נמרצים מדי, העדיפה המנהלת שהצעירים החסונים יהיו דתיים. מימון, אגב, הייתה אחותו של הרב יהודה־לייב מימון, מראשי המזרחי; היא עצמה לא הייתה דתייה, ולימים אף כיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י. כך מילאו שתי הקבוצות זו את חסרונה של זו: דתיי הפלמ"ח קיבלו מקום מחיה שהתאים לעבודה ולאימונים, ואילו בנות עליית הנוער זכו להגנה מפורעים פוטנציאליים.
אחת המשימות שהוטלו על המחלקה הדתית אז הייתה לצאת לסיור באזור המיועד להקמת גוש עציון. מכיוון שהמיקום שנבחר היה מנותק מריכוזי התיישבות יהודיים אחרים, נשלחה המחלקה לבדוק אם יש דרכי מילוט שאינן עוברות בכפרים ערביים. התשובה הייתה שלילית, אבל הגוש החדש – שלושה קיבוצים דתיים ואחד של השומר הצעיר – עלה בכל זאת על הקרקע.
שניים מהמתיישבים יצאו לבצע פעולת איסוף מודיעין סביב בסיס של "הלגיון הערבי" בהר כנען. הכלב של אחד מהם יצא בעקבות אדוניו, והנביחות הסבו את תשומת לב השומרים בבסיס, והם ירו בכלב ופצעו אותו. נתיב בריחתו הוביל את הבריטים לביריה, וכשערכו חיפוש מצאו סליק גדול של נשק
כעבור זמן מה נזקק הפלמ"ח לשטח בעיינות לצורך הכשרה של קבוצה אחרת, וחברי המחלקה הדתית התפנו משם והצטוו לחכות בבתיהם לקריאה. זו הגיעה בינואר 1945: המוסדות של היישוב והפועל המזרחי הטילו על המחלקה לעלות לגליל וליישב גבעה קטנה, במסגרת מבצע להקמה מהירה של חמישה מצפים שאמורים לתת מענה לדומיננטיות הערבית באזור. המודל נוסה כמה חודשים קודם לכן בנגב, ונחשב לסיפור הצלחה. בכל אחת מחמש הנקודות – משגב־עם, רמות־נפתלי, עמיעד, חוקוק וביריה – היה צורך להקים במהירות הבזק "מצודה", שתספק הגנה מפני השכנים הערבים. הגבעה ליד צפת הוקצתה לחלוצים דתיים, מתוך רצון שהקהילה הדתית בעיר הסמוכה תשמש לה עורף אזרחי, מה שעלול להיות סבוך יותר אם המתיישבים יהיו אתאיסטים חילונים.
הבחירה להתיישב בביריה, כפי שנקרא המקום עוד מימי המשנה, התגלתה כבעייתית. זו הייתה נקודה מבודדת מאוד, וממילא קשה להגנה. מעבר לכך, לקיבוץ הדתי הייתה מדיניות של הקמת יישובים בגושים ולא כבודדים. המטרה הייתה לאפשר תמיכה הדדית באורח החיים הדתי; לא די ביישוב אחד כדי למלא בית ספר. לביריה לא היה סיכוי להפוך לחלק מגוש כזה, ולכן הפלמ"חניקים הדתיים שעלו לשם הרגישו מן הרגע הראשון שהנהגת הקיבוץ הדתי לא מתעניינת בהם במיוחד. יותר נכון: מהרגע הראשון היא חיפשה להם נקודות יישוב חלופיות. לימים, כשבני הקבוצה ישבו בכלא, הם יבטאו את מרירותם על התנהגות התנועה עוד מימי הקמת ההתיישבות.
בפברואר 1946 עלה הכורת על ביריה, ומעשה שהיה כך היה: זמן מה לאחר הקמת המצודה נשלחו שניים מהמתיישבים להר כנען, לפעולת איסוף מודיעין סביב בסיס של "הלגיון הערבי" – יחידות בדואים בפיקוד בריטי. לפני היציאה למשימה ביקש אחד הסיירים מחבריו שידאגו שהכלב שלו יוחזק סגור בחדרו. החבר שהיה אמור לעשות זאת לא הקפיד על ההוראה, והכלב יצא בעקבות אדוניו אל הר כנען. הנביחות הסבו את תשומת לב השומרים בבסיס, והם ירו בכלב ופצעו אותו. שני הפלמ"חניקים הדתיים הצליחו לחמוק מהאזור בלי שנתפסו, אבל הבריטים והגששים הבדואים עקבו אחרי נתיב ההליכה של הכלב, והגיעו לביריה. הם ערכו חיפוש יסודי ומצאו סליק גדול של נשק – בכל אחד מהמצפים החדשים הוקם סליק כזה, למקרה שהם או הקיבוצים הסמוכים יותקפו בידי ערבים. עוד תפסו הבריטים ניירת שהסגירה פעילות בלתי חוקית של התושבים, בעיקר בהעברת עולים מסוריה ולבנון. גורלה של ביריה נחרץ: כל 24 תושבי הנקודה נלקחו למעצר בצפת והועמדו למשפט. הבריטים שלחו אותם לכלא עכו, ולאחר מכן העבירו אותם למגרש הרוסים בירושלים.
הסיפור הזה הסעיר את היישוב היהודי. הבריטים ערכו חיפושים ומעצרים במקומות רבים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שיישוב שלם נעקר ממקומו והושלך לכלא. המוסדות הציוניים החליטו לארגן מחאה נרחבת, וגם ליישב את ביריה מחדש. המסווה היה הטקס שהתקיים בי"א באדר בחצר תל־חי. בכל שנה בתאריך הזה עלו תנועות הנוער החלוציות אל מקום נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו, והבריטים התירו זאת. הנהגת היישוב ביקשה אפוא להבריח לאזור ביריה חלק מהעולים לתל־חי, וליישב בהפתעה את הנקודה שננטשה.
כל הקיבוצים בצפון שלחו נציגים למבצע – כ־2,300 איש בסך הכול. תנועת בני עקיבא סיפקה עוד כ־700 נערים שהגיעו מאזור המרכז. בדרך לתל־חי עצרו בני עקיבא בקיבוצים מחניים וחולתה, ומשם יצאו הנערים למסע. בליל י"א באדר תש"ו (1946), השבוע לפני 75 שנה, עלו לביריה ארבעה טורים של מתנדבים שצעדו בנתיבים שונים. במרחק 800 מטר מהמצודה, שהבריטים ישבו בה במקום התושבים האסורים, הם הקימו באישון לילה את הנקודה החדשה. בבוקר הגיע למשטרה הבריטית בצפת דיווח שלפיו יהודים שבו והתיישבו בביריה. כוח נשלח למצודה, אך בגלל הערפל הכבד נדרש לבריטים זמן כדי להבין מה מתרחש מתחת לאפם. בינתיים חשבו מובילי העלייה לביריה שהשלטונות מניחים להם לנפשם, והתחילו לשחרר את רוב משתתפי המבצע, בעיקר המבוגרים. זמן קצר אחר כך הגיעו השוטרים למקום כדי לפנות את המתיישבים. העוזבים הוזעקו לשוב על עקבותיהם, ובביריה התחולל מאבק בין 3,000 העולים, כרבע מתוכם חברי בני עקיבא, לבין הכוחות הבריטיים.
ליהודים היה יתרון פוליטי ניכר: בארץ ביקרה אז הוועדה האנגלו־אמריקנית, שהייתה אמורה להגיש לאו"ם דין וחשבון על המצב בארץ ישראל. הבריטים נזהרו לא לספק למשלחת ולתקשורת הבינלאומית תמונות קשות של עימותים, והנציב העליון הורה לכוחות המשטרה בגליל להגיע לפשרה עם אנשי ביריה. בסופו של דבר הורשו עשרים מתיישבים להישאר במקום ולעבד את האדמה, וכל העצורים שוחררו.
הקורפורל המפא"יניק
הניצחון בביריה קיבל מקום מרכזי באתוס החינוכי של הציונות הדתית. סוף כל סוף, גם הסרוגים יכלו להתגאות בחלקם בסיפור ההתיישבות וההעפלה הציוני, ולא נצרכו עוד להישען על עלילות הגבורה של תנועת העבודה או של אצ"ל ולח"י. אפילו המשורר הלאומי נתן אלתרמן הקדיש לביריה את "הטור השביעי" שלו: "הוא שיטח את גופו בשדה מלוא קומה / ועינו כסכין הבריקה / ואדמת הטרשים הפראית, הקדומה / אחזה בו, תפסה והחזיקה… / ושלוש הוא נתלש וזורק חזרה / ושלוש היא נדרה לו נדר / ושלוש פעמים הגדר נעקרה / ושלוש התייצבה הגדר".
העובדה שאת מבצע ההיאחזות חלקו נערי בני עקיבא עם אלפים מבני הקיבוצים הסמוכים הודחקה מעט בנרטיב המגזרי. נשכחה גם העובדה שפרנסי הציונות הדתית עצמה לא התעניינו בביריה לפני שהפכה למוקד של מאבק לאומי רחב. ציון המרחק הזה בין דימוי למציאות אינו ניסיון לניפוץ מיתוס בדיעבד: צוובנר עצמו, בזמן אמת, היה מתוסכל מן הפער בין הפסטיבל סביב העולים לביריה ובין שכחת החברים שבכלא. במכתבים ששלח אז, שחלקם נשמרו בעיזבונו (ייתכן שמדובר בטיוטות מוקדמות), מצאה עציון אמירות בוטות על כך. צוובנר זעם במיוחד על הקרן הקיימת: בחוברת מיוחדת שהוציאה על "פרשת ביריה", היא הזכירה אך ורק את המאבק ההירואי והקצר שהיה אקורד הסיום, ולא את הגיבורים האמיתיים של ההיאחזות העיקשת במקום.
"בתור חבר שהשתתף במפעל ביריה למן העלייה, עד שבועות מספר לפני כיבושה על־ידי צבאות הוד מלכותו; כאחד אשר עמל ויגע לא לילה אחד בלבד כי אם תקופה של שנה ויותר; בשמי ובשם חבריי אשר לא זכו ולדאבונם נמצאים בבית הכלא, הנני להביע את מחאתנו החריפה על ההשמטה הזאת", כתב. "כי על כן לא השמטה בלבד הייתה כאן, אלא המעטת דמות תוך כוונה תחילה. בבואי להשוות שני בחורים, אשר האחד מהם השתתף בהעפלה בלבד, והאחד השתתף במפעל ביריה מתחילתו – הנני רואה את הראשון מסתובב בחוצות עיר כגיבור לאומי… והשני, לאחר שבילה שנה תמימה בפינה נידחת זאת, בוסס ברפש ובבוץ כדי לבנות את הבתים… הנהו אסיר! זה שכרו ופעולתו".
הציונות הדתית השתדלה להבליט את חלקה בעלייה ההמונית לביריה, אך צוובנר העלה חשדות בכיוון ההפוך באשר לזניחתם של המתיישבים הראשונים. הללו, הזכיר, היו דתיים, ואילו "המעפילים ללילה אחד" היו ברובם קיבוצניקים חילונים. "ארורה תהיה מפלגתיות צרת עין זו", כתב. ייתכן בהחלט שגם במקרה הזה שימש צוובנר פה לאסירים עצמם.
בניסיון להפיג את ייאוש חבריו הכלואים צוובנר פנה למוסדות היישוב בעניינם שוב ושוב. הוא גם ביקש מהחברים שמחוץ לכלא לכתוב ולשלוח חבילות לאסירים. אלה הכירו לו תודה על שלא שכח אותם: "אתה, 'החובש לעצמותם', ממך אנו מבסוטים. אתה עומד איתנו בקשר, ממש בחירוף נפש", כתבו לו.
במקביל לחילופי המכתבים עם הכלואים ניהל צוובנר תכתובת ענפה עם אלה מאנשי ביריה שעזבו את הקבוצה לפני הפשיטה הבריטית. על הדפים הללו היה יכול לתת ביטוי לא רק לצרות היומיום, אלא גם לתוכניות ארוכות טווח ומחשבות מהותיות בענייני זהותו של גרעין התיישבות דתי – שהרי גם הם תכננו לעלות להתיישבות במועד כלשהו. בין השאר נידונה שם השאלה מה יהיה מעמדה של ההלכה היהודית במדינה העתידה לקום, ומתוך כך איך יוכלו הדתיים והחילונים לגבש ביניהם הסכמות על אורח החיים הציבורי. משה קליינמן, שהצטרף לחברי גרעין "עלומים" הממתינים בנתניה לתורם לעלות להתיישבות (לימים הקימה החבורה הזו את קיבוץ סעד), מספר במכתב לצוובנר על "הקורפורל המפא"יניק" שלו: "הוא אומר שהוא יכול להבין שבמדינה עברית יהיה אסור לנסוע בשבת, אולם בינתיים הוא עושה קומזיץ בליל תשעה באב".
קליינמן עצמו נרעש מסדר העדיפויות הזה: "אם ליל תשעה באב, שמהותו כל כך לאומית וציונית, אינו יכול לשמש לקורפורל ציוני אלא לקומזיץ – אנה אנו באים?". מכאן הסיק שגם להימנעות מנסיעה בשבת לא תהיה הסכמה בסופו של דבר. מנגד, קליינמן היה מוטרד מכך שהמפלגות הדתיות נלחמות בכל מקום למנוע חילול שבת, ושאל את עצמו אם יש זכות לדרוש זאת בלי להציע לחילונים חלופה תרבותית. "אימתי יכולים פועלים פשוטים ליהנות מהם (ממופעים אמנותיים – י"ש) אם לא בליל שבת?", כך כתב, מבטא דילמות מהסוג שרווח עד היום בחוגי הציונות הדתית.
במכתבים אחרים עלתה השאלה אם מי שהצהיר על עצמו שאינו מניח תפילין, אבל נקשר לחבורה ורוצה להיות חלק ממנה, יוכל להיות חבר בה. בין אנשי המחלקה הדתית היו מי ששללו זאת חדות, ומנגד היו מי שלגלגו על הקריטריון וכתב: "אני דורש שחבר שאינו מתפלל מנחה ומעריב לא יוכל לעמוד לדיון". בסיומו של שיח ארוך החליטו החברים כי לתפילין יש בכל זאת מעמד מיוחד: המצווה הזו "היא דבר בלתי נפרד מהדת, וחבר אשר אינו מניח תפילין לא יכול להתקבל לקבוצה".
מהמכתבים גם עולה שחלק מחברי המחלקה ביקרו בגלוי את רמתם הדתית של אחרים. כך למשל ציינו שבמקום מסוים רק מעטים נטלו ידיים לפני הארוחה, ואת צום י"ז בתמוז "צמו רק 14 מבני הקבוצה, שבעה בנים ושבע בנות". לצוובנר הם קראו "צדיק" – מונח שהתאים לאופיו, אבל במקרה הזה לא נבע מאופיו. הכינוי הוצמד לו בשל מנהגו לחתום את מכתביו באות הראשונה של שם משפחתו, צ'.
במכתב אחר הזכירו האסירים בגעגוע איך צוובנר לימד אותם בביריה ניגונים שהכיר: "זכור לנו אתה בקולך הנעים, ובמנגינות שהקנית לנו. בשעה שהלב בתחילת המאסר היה מלא על גדותיו, השיר הראשון שהצליח אז להבקיע לו נתיב מתוך גרוננו הוא ה'שתלתם ניגונים בי אמי ואבי', שלימדת אותנו עם דמדומי ערב במוצאי שבת אחד". צוובנר גם זכה מחבריו להערכה רבה, כמי שהקפדתו על שמירת מצוות לא התערערה. "מאז עזבת את הקבוצה לא נשאר שם אף דתי", כתב לו אחד העצורים. "הוא לא התכוון באמת ל'אף דתי'", מדגישה עציון, "שהרי רובם ככולם היו אנשי המחלקה הדתית. הכוונה הייתה ל'אף דתי רציני'".
שיקום במקום הרפתקאות
נעמה עציון היא כאמור קרובת משפחתו של צוובנר מצד אמה, וגם בתו של חברו הקרוב, אברהם זלקין. אביה, יוצא המחלקה הדתית של הפלמ"ח, הפך לימים למחנך נערץ. הוא התקדם עד לתפקיד סגן מנהל אגף החינוך הדתי במשרד החינוך, והשפיע רבות על דמותו של האגף.
לפני כשנתיים הפכה עציון את התמחותה לעסק של סידור ארכיונים פרטיים. עד כה טיפלה בחמישה־שישה ארכיונים כאלה. "הבנתי שמעניין אותי המפגש בין מסמכים וחפצים לבני אדם. היום אני לוקחת חומרים שכוחים שנמצאים בבוידעמים – הרגשיים או הפיזיים – ויוצאת עם המשפחה למסע שמתאים לה. עבדתי למשל עם בני משפחה שאבא שלהם היה חבר כנסת. במלאת שלושים שנה למותו, הבת רצתה לעשות אזכרה משמעותית יותר מהרגיל. ברשותה היו הרבה גזירי עיתונים שעסקו בו, והיא חשבה פשוט לקרוא אותם. הצעתי לה לנצל את העובדה שהחומרים נמצאים גם באינטרנט – באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' – ולבנות משחק אינטרנטי לכל המשפחה, ובו שאלות על אביה שהתשובות להן נמצאות בארכיון. אלה היו שעה וחצי מרתקות, שגם המבוגרים וגם הילדים נהנו מהן מאוד".
ניכר בעציון שהיא אוהבת מאוד את החומרים שהיא עוסקת בהם. נהנית מעבודת הבילוש, מתענגת על כל סיפור. היא מספרת כיצד מצאה מכתבי אהבה ששלח אחד ממגיני גוש עציון אל ארוסתו, בעודו מוחזק בשבי הירדני. עיזבון אחר, שריגש אותה במיוחד, הוא של יחיאל יוכלמן – חבר נעורים של אביה ושל צוובנר. מיד לאחר נפילתה של מחלקת הל"ה, הזדרז יוכלמן המזועזע להגיע לגוש עציון. במסווה של תפקיד חיוני כלשהו הוא הצליח להיכנס למקום ולחזות בהלוויית אנשי המחלקה, שנטמנו בקבר אחים משותף. לאחר מכן נשאר בכפר־עציון כדי לסייע בהגנת המקום, ונפל בעצמו בקרב המכריע על הקיבוץ, ערב הקמת המדינה.
"הנני להביע את מחאתנו החריפה על ההשמטה הזאת", כתב צוובנר בעקבות חוברת שהוציאה קק"ל. "בבואי להשוות שני בחורים, אשר האחד מהם השתתף בהעפלה בלבד, והאחד השתתף במפעל ביריה מתחילתו – הנני רואה את הראשון מסתובב בחוצות עיר כגיבור לאומי… והשני הנהו אסיר! זה שכרו ופעולתו"
הוריו של יוכלמן היו שבורים, ועוד לפני תום שנת האבל הלך האב לעולמו. בשנת השבעים למדינה התחילו בני הדור השני, אחייניו של הלוחם מתש"ח, לחפש חומרים על הדוד. כך הם הגיעו לעציון, שקיבלה לידיה את הטיפול בחומרים שלו. לעיתים היא מעבירה מסמכים ממנו לארכיון כפר־עציון ולארכיונים אחרים, הכול בהתאם לאופי הטקסט. קשר מחודש נוצר בין המשפחות, ובני משפחת יוכלמן ביקרו יחד עם עציון באתר ההנצחה שהוקם בכפר־עציון לזכר הנופלים בהגנה על הגוש.
המכתבים של אסירי ביריה שליקטה עציון מתארים את 16 חודשי מאסרם. שניים מהם שוחררו מוקדם יחסית, לאחר שהבריטים הכירו בטעות משפטית שנפלה בעניינם. ביולי 1947, לרגל יום הולדתו, העניק המלך ג'ורג' השישי חנינה ל־22 האחרים. אחרי הסבל שעברו הם לא מיהרו לחזור לגבעה ההיא, וכל אחד מהם פנה לכיוון אחר. ככל הידוע, רק שלושה מהם עודם בין החיים – דוד לוין, משה קהת ואברהם ויטמן, אביו של הרב זאב ויטמן, רב היישוב אלון־שבות.
בעקבות התעוררות המיתוס הגדול סביב נפילתה ותקומתה של ביריה, הקיבוץ הדתי אימץ לחיקו את הנקודה. נציג התנועה בבני עקיבא, אריה קרול, דאג להקים את גרעין ה' וגרעין ו', שנשלחו בתש"ז ובתש"ח להחזיק את ההתיישבות ליד צפת. כמה מחברי הגרעינים האלה היו בולטים מאוד בסיפור הציונות הדתית: למשל גרשון שפט, לימים מראשי גוש אמונים וח"כ מטעם "התחייה", ואברהם מינץ, ממובילי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
ושוב הביוגרפיה האישית של נעמה עציון פוגשת את סיפור ביריה: בעלה אבנר הוא בנם של אברהם מינץ ושל יפה, שהייתה גם היא חברת הגרעין. עציון מספרת שגם עם חמיה, שנפטר לפני חודשים אחדים, היו לה שיחות ארוכות על פרשת ביריה. אגב, השם מינץ עוברת לעציון כאשר אחיו של אבנר, יהודה, החל ללמוד בישיבת "הר עציון". נעמה ואבנר עצמם מתגוררים זה כשלושים שנה בגוש עציון; ממרפסת ביתם שבאלון־שבות הם רואים מדי יום את כפר־עציון המחודש.
אחרי גרעין ו' לא הוסיף הקיבוץ הדתי לשלוח כוחות צעירים לביריה. מלחמת העצמאות הנחיתה מכה קשה על התנועה הקטנה: כל שלושת קיבוציה בגוש עציון נפלו, והגברים של כפר־עציון נטבחו באכזריות. שני קיבוצים בצפון הנגב – בארות־יצחק וכפר־דרום – חרבו גם הם. במצב הזה, התנועה נאלצה להתמקד בשיקום אנשיה ויישוביה, והתקשתה להשקיע משאבים בהרפתקאות חדשות, או אפילו להמשיך את הישנות.
ב־1949, זמן קצר אחרי קץ מלחמת השחרור, החליטה התנועה לפרק את נקודת היישוב בביריה. אנשיה נשלחו לקיבוץ שלו נועדו מלכתחילה – עין־צורים, שהוקם מחדש בדרום אחרי נפילת גוש עציון. לימים הוקם יישוב חדש ששמו ביריה, על גבעה אחרת, אבל כל תולדות ההתיישבות בביריה המקורית ארכו כארבע שנים בלבד.
נעמה עציון, ארכיונאית: "בעלייה לביריה השתתפו אנשים מכל התנועות, ובכל זאת בחלוף השנים זה נעשה עניין בלעדי של בני עקיבא. כי יש כאן סיפור מכונן, שהציונות הדתית התבלטה בו עוד לפני מלחמת ששת הימים. תנועת בני עקיבא הייתה למעשה שותפה למאבק על ההתיישבות בארץ עוד מתקופת מלחמת העצמאות"
ובכל זאת, למיתוסים יש כידוע חיים עצמאיים. הרבה שנים אחרי שביריה ננטשה, קמה "עמותת ביריה", שחבריה ותיקי הגרעינים שהספיקו לגור ביישוב קצר־הימים וכמה מבכירי הציונות הדתית. העמותה הזו דאגה להנצחת סיפור ביריה בתערוכה המוצגת במצודת הראשונים, ויזמה את כתיבת ספרו של ברוכי. היא גם סייעה לעציון במימון חלק מפעילות המחקר שלה. במקביל לפעילות העמותה התעורר מישהו בהנהגת בני עקיבא – איש מהאנשים ששוחחתי איתם לא יודע מי זה היה בדיוק – והחליט להפוך את י"א באדר ל"תואם תל־חי". כלומר: לארגן עלייה שנתית המונית של בני הנוער לביריה.
דורות שלמים של חניכי שבט הרא"ה בבני עקיבא נסעו צפונה בכל אדר ואדר, כדי להיווכח במו עיניהם שגם לציונות הדתית יש אתוס גבורה משלה. הקורונה שברה גם את המסורת הזו, אך אפשר להניח שתתחדש לאחר שהמגפה תשכך. המכתבים שהתגלו, והחיבור של סיפור ביריה לסיפור הל"ה באמצעות דמותו של דוד צוובנר, יספקו מכאן והלאה עוד נדבך למיתוס הציוני־דתי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
