כשמטוס הלוקהיד הדסון המריא מהעיירה הקנדית גנדר, הכול נראה תקין. רק כשטס מעל האוקיינוס האטלנטי, במרחק 80 קילומטרים מהחוף, התברר כי משהו השתבש באספקת הדלק למנועים. הקפטן ג'וזף מקי עשה כל שביכולתו להשתלט על המטוס ולהשיבו ליבשה. לבסוף התרסק ההדסון לתוך שורת עצים לגדותיו של אגם. הנווט וטייס המשנה נהרגו מיד, מקי ניצל בנס. הנוסע היחיד, סר פרדריק בנטינג – גיבור מלחמה, מדען בעל שם, זוכה פרס נובל לרפואה וגם צייר מחונן – מת מפצעיו ביום המחרת, 21 בפברואר 1941, השבוע לפני שמונים שנה. הוא נטמן בבית הקברות מאונט פלזנט בטורונטו. רק בן 49 היה במותו, אבל את עולמו הספיק לקנות עשרים שנה לפני כן, כשמצא מזור לאחת המחלות השכיחות בעולם: סוכרת.
בנטינג נולד בנובמבר 1891, בנם החמישי של זוג חוואים מאליסטון שבקנדה. בתחילה בחר בלימודי תיאולוגיה, אבל נחל שם כישלון מפואר ועבר לחבוש את ספסלי הפקולטה לרפואה. בקיץ ובסתיו 1914, לפני השלמת לימודיו, ביקש להתגייס לצבא אך נדחה בעוון קוצר ראייה. בנטינג לא ויתר, ובשנה הבאה גויס: צבא קנדה, שהצטרף למלחמת העולם הראשונה, גילה שהוא נזקק מאוד לרופאים ולמנתחים, ויצר מסלול הסמכה מהיר. בקרב קמברה השני, ב־1918, נפצע בנטינג, אך במשך 16 שעות המשיך לטפל בפצועים אחרים תחת אש. על כך העניקה לו בריטניה את עיטור הצלב הצבאי.
בשוך הקרבות שב בנטינג למולדתו וללימודיו, והיה לאורתופד מנתח. הרופא הממושקף התגלה כבעל כישרון הוראה, והחל להרצות במשרה חלקית באוניברסיטת מערב אונטריו. באחת ההרצאות הוא ביקש לדבר על הלבלב, ובמחקר המקדים לקראת השיעור נתקל במאמר מעניין שעסק במה שכונה אז "מחלת הסוכר".
איים בלבלב
סוכרת היא אחת המחלות הראשונות שתועדו בהיסטוריה הרפואית, והיא תוארה בפפירוס אֶבֶּרְס כבר בשנת 1550 לפנה"ס. היוונים העניקו לה את השם "דיאבטס", תרבויות שונות לאורך ההיסטוריה סבלו ממנה, והעולם המודרני עלה על כולנה. עד המאה ה־20 לא נערכה ההבחנה הרשמית בין שני סוגי המחלה – סוכרת מסוג 1 ("סוכרת נעורים") וסוכרת מסוג 2. כך או כך המחלה הייתה קטלנית לילדים ומבוגרים כאחד, וניסיונות הריפוי עלו בתוהו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יוצאים מהקורונה: העסקים בישראל למדו לעבור לדיגיטל
– זעם צבוע: חברי המשותפת מחבקים את הגזען האמיתי
– תושבי הנגב זועקים: עד כאן לפשיעה
רק בסוף המאה ה־19 גילו שני חוקרים גרמנים – יוזף פון מרינג ואוסקר מינקובסקי – את הקשר בין הלבלב לסוכרת: השניים הראו שכלבים שהלבלב שלהם הוסר, פיתחו סוכרת קשה. המאמר שהיה על שולחנו של בנטינג לקח את המדע הבסיסי שלב אחד קדימה: כמה חוקרים הוכיחו שסוכרת נגרמת ממחסור בהורמון מסוים, המופרש מאזור "אִיֵּי לַנְגֶרְהַנְס" בלבלב. אחד מכותבי המאמר, אדוארד שארפי, כינה את ההורמון "אינסולין", מהמילה insula, בלטינית "אי".
"לאחר שזיהו את המקור לחלבון, רופאים ניסו להזריק לחולי סוכרת מיצוי של לבלב מחיות, אבל זה לא עבד", מסביר איתי נבו, עורך אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי. "הסיבה הייתה כנראה אנזים אחר בלבלב, שפירק את האינסולין. בנטינג נתקל במאמר המציע לקשור אצל החיות את אחת הצינוריות בלבלב כדי למנוע את הפרשת האנזים הזה, וכך להשאיר את האינסולין פעיל. הוא פנה לפרופ' ג'ון מקלאוד מאוניברסיטת טורונטו, שעסק בחקר סוכרת וחילוף חומרים, אבל מקלאוד לא התלהב מהרעיון ולא חשב שכדאי לבחון אותו".
בנטינג התעקש, ומקלאוד נכנע: ב־1921, כשיצא לחופשה, הוא הסכים להעמיד לרשות הרופא הצעיר מעבדה עם ציוד בסיסי, עשרה כלבים לניסויים וגם עוזר, סטודנט לרפואה בשם צ'רלס בסט. "השניים הוכיחו שבאמצעות קשירת הצינורית הם יכולים למצות מהלבלב אינסולין פעיל, וכשהזריקו אותו לכלבים חולי סוכרת, מצבם השתפר. בהמשך הם גם מצאו דרך למצות את האינסולין הפעיל מלבלב שלם, בלי לקשור את הצינורית". מקלאוד היה עד אז ספקני לגבי החוקר הנלהב והשאפתן, והתקשה להאמין שבנטינג יצליח במקום שטובים ממנו נכשלו; כששב מחופשתו בסקוטלנד הוא נאלץ לאכול את הכובע.
אלא שבדרך להפוך את הטכניקה לשמישה, החלו לצוץ בעיות. "בכל פעם הם הפיקו אינסולין בריכוז שונה ובדרגת ניקיון שונה", מסביר נבו. "מקלאוד החליט לצרף אליהם ביוכימאי, ג'יימס קוליפ, שיעזור להם לבודד אינסולין נקי יותר. לאחר כחודש וחצי של עבודה היה להם די אינסולין נקי לבדוק את הטיפול על חולה ראשון: לאונרד תומפסון, נער בן 14 שגסס מסוכרת מסוג 1. הם הזריקו לו את החומר, אבל הוא כנראה פיתח תגובה אלרגית לחלק מרכיבי המיצוי. קוליפ עשה עוד מאמץ לשפר את הניקיון של החלבון, וכעבור 12 יום קיבל תומפסון זריקה נוספת. הפעם הטיפול שיפר את מצבו. הוא המשיך לקבל אינסולין במשך שנים, ומת בגיל 26 מדלקת ריאות".
אחת המטופלות הראשונות של בנטינג הייתה אליזבת יוז, בתו של צ'רלס אוונס יוז, פוליטיקאי רפובליקני ולימים נשיא בית המשפט העליון בארה"ב. אליזבת הייתה בת 11 כשפיתחה סוכרת נעורים, ותוחלת החיים הצפויה לה – ללא טיפול – עמדה על חודשים ספורים. שיטת הטיפול היחידה לחולים מסוגה הייתה דיאטת הרעבה קשה, שהפחיתה את הסוכר בגופם ובינתיים מוטטה אותם. כעבור ארבע שנים, באוגוסט 1922 – השנה שבה בנטינג קיבל סוף־סוף את תואר הדוקטור לרפואה שלו – היא ואמה הגיעו למעבדתו בטורונטו, ואליזבת החלה לקבל זריקות אינסולין. במשך חייה היא נדקרה 42 אלף פעם: היא מתה רק בגיל 73, מהתקף לב.
"עד מהרה נפוצו טיפולי האינסולין והצילו את חייהם של מיליונים", אומר נבו. "ב־1923 החלו להפיק אינסולין מפרות, בשיטה קלה ויעילה יותר, ובהמשך נעשה שימוש רפואי בעיקר באינסולין שהופק מחזירים. בשנות השישים החל ייצור של אינסולין סינתטי, וב־1976 זו הייתה התרופה הראשונה שיוצרה בהנדסה גנטית, באמצעות חיידקים. היום שמרים וחיידקים מייצרים כמעט את כל האינסולין הרפואי בעולם".
משימה בהחלט אפשרית
בנטינג ומקלאוד קיבלו את פרס נובל לרפואה כבר ב־1923, במהירות שיא. "עד היום בנטינג הוא האדם הצעיר ביותר שזכה בנובל לרפואה; הפרס הוענק לו בהיותו בן 32 בלבד", מספר נבו. "הוא אמנם חלק את הזכייה עם פרופ' מקלאוד, אבל חשב שהפרס הגיע יותר לעוזרו, צ'רלי בסט, ולכן החליט להעניק לבסט מחצית מהסכום. גם מקלאוד עשה מחווה דומה, וחלק את כספי הזכייה עם קוליפ, הביוכימאי". שאלת הקרדיט עוררה הדים: האם החוקרים שכתבו את המאמרים פורצי הדרך שקדמו לתגלית אינם זכאים לכבוד? אחד המדענים שעסקו בעניין סיכם את הדיון בטענה ניצחת: "בנושא האינסולין יש די תהילה לכולם".
התגלית וגלגוליה הצליחו להפוך את הסוכרת ממחלה קטלנית למחלה כרונית. "אם אדם חושב חזק מספיק", אמר בנטינג, "הוא יכול לעמוד בכל משימה הגיונית". הוא המשיך במחקריו, ובמקביל טיפח את תחביב הציור שלו: אחרי שזכה בתהילה, העיסוק הזה סיפק לו שקט. הוא הצטרף למועדון אמנים, טייל ללא הרף כדי לצייר נופים, ולא הפסיק לשייף את מיומנויותיו. מספרים שבזמן ההמתנה למטופלים היה יושב ומשרבט. במחברת הציור שנשא להרי הרוקי בשנת 1928 כתב: "מה שאתה מוציא מהחיים זה מה שאתה יוצק לתוכם. הן במדע והן באמנות".
לאחרונה קיבל ממנו העולם דרישת שלום אמנותית. בשנת 1925 צייר בנטינג את המעבדה שלו, והעניק את היצירה במתנה לאסיסטנטית. הציור, המציג למעשה את המקום שבו פותח האינסולין כתרופה, עבר ידיים רבות מאז, וב־2018 נמכר במכירה פומבית תמורת כרבע מיליון דולרים.
