הרבנית מלכה בינה: "רק שאלתי, למה בעצם אנחנו לא לומדות גמרא?"

לקראת הריאיון הרבנית מלכה בינה ממוללת בידה את שרשרת הפנינים האלגנטית שהיא עונדת על צווארה, כאילו שואבת ממנה כוח לשיחה שתבוא. "זו שרשרת הפנינים של סבתא שלי, סבתא עטרה, הסבתא היחידה שהייתה לי", היא משתפת. "אחד הזיכרונות הרבים שיש לי ממנה הוא מערב שבת. היא באה מבית חסידי מאוד ובכל ערב שבת הייתה מדליקה נרות עם מטפחת לבנה, סינר לבן ושרשרת הפנינים הזו. זה זיכרון נעים שחי בתוכי, והשרשרת מזכירה לי אותה".

סבתא עטרה הסתפקה באמירת תהילים ביושבה בכיסא המיוחד לכך בבית המשפחה בבולטימור. נכדתה, לעומת זאת, היא מחלוצות מהפכת לימוד התורה לנשים. לפני 32 שנה ייסדה את "מתן" (מכון תורני לנשים), שהפך עם השנים לרשת בתי מדרש לנשים ברחבי הארץ. "כשהייתי בכיתה א' קיבלתי חומש, באתי הביתה ודבר ראשון הראיתי אותו לסבתא. בתגובה היא התחילה לבכות. נבהלתי, ואז היא אמרה לי: 'אני בוכה משמחה, אבל גם קצת מעצב'. כשהייתה בגילי היא רצתה ללמוד את החומש עם אחיה, אבל אבא שלה, חסיד אדוק, אסר עליה ללמוד. הבנתי כבר אז שזו לא רק סבתא שלי שלא הייתה יכולה ללמוד, אלא דור שלם של נשים שלא למדו תורה. הרגשתי תמיד שזו משימת חיי, ללמוד תורה. שזה משהו מיוחד. סבתא שלי למדה 'צאנה וראינה', ותמיד הצטערה שלא ידעה יותר ולא למדה יותר. כשהלכה לשיעור תורה בתור אישה בוגרת לא היו לה יותר מדי כלים להבין את מה שהיא לומדת. התאים לה יותר לקרוא תהילים".

בית המדרש שאנו יושבות בו לשיחה – לרגל ההכרזה על זכייתה באות יקירת ירושלים, אחרי 30 שנה של לימוד תורה והקמת דור של הנהגה רוחנית נשית – עמוס בימי שגרה בלומדות, ומלא ברעש הלימוד, במעין תיקון לסבתא עטרה ולנשים אחרות. כעת בית המדרש ריק. "קשה, קשה ממש", הרבנית בינה נאנחת. "הקירות הללו רגילים לקול תורה במשך שעות על גבי שעות, ועכשיו שקט כאן. כשיכולנו למדנו בפארק, ועכשיו יש המון שיעורים בזום שמגיעים לנשים בכל רחבי הארץ והעולם, ועדיין זה קשה, כי זה לא כמו ללמוד יחד".

"יש לנו תלמידה חב"דניקית, יש אישה אחרת שבעלה ראש כולל, שתיהן למדניות ועם ראש ללימוד. הן מסורות מאוד. אני רואה עוד נשים כמותן בחברה החרדית, אבל בינתיים אלו נשים בתפר, ובוודאי שהן לא זכו להסכמה של הרבנים החרדים"

זו הייתה שנה קשה לנשים הדתיות, שהודרו מבתי הכנסת.
"במשפחה שלי, דווקא בזמן הקורונה בתי ארגנה מניין שהיא הגבאית בו. כלותיי – כל אחת לפי מה שמתאים לה. חלק הצטרפו למניין חצרות, ויש לי כלה חרדית יותר שהעדיפה להתפלל בבית, וזה גם בסדר. אני חושבת שדווקא במקומות מסוימים היו מניינים קטנים, והיה יותר מקום לאישה להיות פעילה – להתפלל יותר, להיות שותפה. לא בכל מקום, אבל היו מקומות כאלו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אלימות כלכלית: קבורת החוק נותנת לגיטימציה להתעללות
– פסק הלכה: "דין רודף" למורים שמסרבים חיסון
– ספרה של גליה עוז מחריב את הזוהר שבמגדלורי השמאל

ועדיין לא קל שפותחים את בית הכנסת למספר מצומצם של מתפללים, ונשים לא נספרות, תרתי משמע.
"העיקר הוא התפילה בלב, רחמנא ליבא בעי: הקב"ה רוצה את הלב שלנו. זה הבסיס של התפילה. מעבר לזה, אני חושבת שאם בוחרים מראש לגור במקום ובקהילה שנושא הנשים חשוב לה, אז גם בתקופת מגפה מוצאים את הפתרונות המתאימים. אם את גרה במקום שהוא לא כזה, זה דורש מחשבה. הבעל והאישה יחד צריכים לדאוג למקום נוח לתפילת שניהם, שיכיל את הצרכים של שניהם. מעבר לכך, נשים תמיד היו פרואקטיביות, כמו מרים אחות משה, כך שגם בימי הקורונה מי שהיה לה אכפת מספיק הקימה מניינים, השתתפה בתפילות.

"לדוגמה, מדי ראש חודש בשנה החולפת הנהגנו תפילת הלל מוזיקלית לנשים בזום, בהנהגת הרבנית אשרה קורן, מנהלת מתן השרון. השתתפו בזה מאות נשים מהארץ ומהעולם. ככה הענקנו לנשים תקווה, תפילה ושמחה לימי הסגר והריחוק החברתי. במתן, נשים קוראות מגילה לנשים כבר שנים – אז השנה אנחנו מסייעות למי שרוצה למצוא קריאת נשים הקרובה לביתה בשל מגבלות הקורונה. אין שום הבדל בין אישה שמבקשת להתפלל ובין גבר שרוצה להתפלל. שניהם צריכים לקבל מענה ומקום".

הרבנית בינה עצמה התפללה בימי המגפה לצד בעלה, הרב אהרן בינה, ראש ישיבת נתיב אריה בעיר העתיקה, בפינה מבודדת שהוקמה למענם בפאתי היכל הישיבה. "בעלי אוהב לשבת בסוף ולראות את התלמידים, ועם כל הפלסטיקים ששמו בגלל הקורונה אנחנו מבודדים מהתלמידים".

בקיצור, אתם קפסולה.
"כן, ואני מרגישה מאוד נעים עם זה. שדאגו לי. נכון, אני יושבת מאחור, ולא תמיד רואים טוב בגלל המחיצות, אבל בסוף זה מקום שאומר שחשוב לו למצוא את המקום המכבד אותי כאישה. זה מקום שאומר: התפילה של האישה חשובה לנו".

לא לכל אחת יש זכות כזאת.
"כל משפחה צריכה להיות קשורה לקהילה שמתאימה לה. יש קהילות שנותנות מקום מכבד לנשים, וגם בקורונה מצאו פתרונות – בגבעת־שמואל, בירושלים, בנופי־פרת, לא חסרים מקומות. מניין הוא קהילתי וטוב שנשים יהיו חלק ממנו, ולכן צריך להתאמץ ולמצוא את המקום המתאים הזה, גם אם זה אומר להצטרף למניין רחוק יותר".

חברותא בלי בית מדרש

הרבנית מלכה בינה, אם לחמישה וסבתא, נולדה ב־1950 בבולטימור. שני הוריה היו ניצולי שואה ועסקו בחינוך. אביה היה מתלמידי ישיבת מיר, ובזמן השואה שהה בשנגחאי יחד עם שאר תלמידי הישיבה. היא זוכרת בית ששרר בו עצב, אבל יחד עם זאת העניק המון לילדים וניסה לטעת בהם שמחה וביטחון. "למדתי בבית יעקב. לא היו שם לימודי קודש ברמה יוצאת דופן, אבל כן למדנו ברמה טובה יחסית. לרבות מאיתנו היו שאיפות לדעת יותר, והמשכנו הלאה ללימודים באוניברסיטה או בסמינר", היא מספרת. בעצמה החליטה ללמוד בארץ: שתי אחיותיה של סבתה גרו כאן. "בכל לילה הייתי אומרת עם סבתא קריאת שמע, והיינו מתפללות גם על הדודות בארץ".

"אני לא אשת מלחמות. תני לי לדבר אחד על אחד עם אנשים, ואני יכולה לשכנע אותם. אני לא רוצה להתמודד עם הציבור החרד"לי כקבוצה, אבל בהחלט מסוגלת להתמודד עם אנשים שמרנים"

אבל לא רק הדודות הביאו אותה הנה. בגיל 18 הבינה שאם היא רוצה ללמד תנ"ך, היא צריכה להגיע אל מקורו. "שכנעתי את ההורים שלי שגם עם הטיסות זה לא יהיה יותר יקר מלימודים בארצות הברית. אמרתי להם שאני נוסעת לשנה, ואחזור". היא החלה את לימודיה ב"מכללה ירושלים", זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. "נסענו לחברון, טיילנו בירושלים. התאהבתי במקום הזה. רציתי מאוד לחיות כאן".

במהרה הבינה שהלימודים הרגילים במכללה לא מספקים אותה. "למדנו תורה – למדנו רש"י. למדנו משנה – נתנו לנו הסבר של ברטנורא. כששאלתי איך הם ידעו את מה שהם כתבו, המורה ענה לי: 'כתוב בגמרא'. אז שאלתי את עצמי ואחרים: למה בעצם אנחנו לא לומדות גמרא?"

ואז התחלת להתניע מהפכה?
"זה היה מאוד אורגני. לא קמתי יום אחד במטרה לעשות מרד. אני זוכרת שקראתי ברמב"ם שאם אדם רוצה להיות מושל, הוא צריך לדעת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמרתי לעצמי, אה, אני לא באמת לומדת תורה שבעל פה. לאט־לאט הבנתי שאפילו שהלכתי לבית יעקב, אפילו שהייתי במכללה – יש עוד דברים שצריך וכדאי ללמוד".

מתי פתחת דף גמרא לראשונה בעצם?
"במכללה. אבל לא גמרא אלא צילומים מתוך הגמרא. שלא יובן אחרת: אני חייבת המון לאנשי המכללה, ובראשם לרב קופרמן זצ"ל, אבל הבנתי שאפשר ללמוד יותר בפתיחות, ללמוד יותר דברים. היה חסר לי הלימוד של התורה שבעל פה. הייתה חסרה לי החברותא, כי לא היה בית מדרש לנשים. הייתה ספרייה, וכשהייתי יושבת ומדברת עם חברה, רוצה לדון איתה על משהו בחומש, במפרשים, לשאול שאלה, הפריע לי שאין מקום שאני יכולה לשבת בו ולדבר בלימוד. לימוד ביחד הוא תורם ומפרה. לא סתם נאמר 'או חברותא או מיתותא'. נהגתי לשבת עם חברה ללמוד בספרייה, וכל הזמן היו אומרים לנו 'שששש'.

"הפריע לי גם שבזמנו לא היו מספיק מורות. הייתה לי מורה אחת לתורה, ובערך 25־30 מורים גברים. אמרתי: משהו כאן לא נכון. הרי גם לנשים יש תאים במוח. נשים לומדות תורה. הבנתי שפשוט צריך להמשיך וללמוד ולהתקדם. לא היה מקום להגיד זהו, זה מספיק. התורה היא ים של ידע. אם אישה רוצה באמת לגדול ולתת שיעור רציני ומחדש בתנ"ך או בתלמוד, היא צריכה ללמוד. זה לא בא בשבוע, זה לא בא ברגע. ושוב, אף שקיבלתי המון מהמכללה, ראיתי שאם רוצים לעשות את זה, אפשר לעשות את זה עוד יותר טוב. היום זה כבר אחרת, יש הרבה יותר מורות ויותר אפשרות להעמיק".

היא החלה ללמוד גמרא עם חברות, "פה חברותא, שם חברותא. רציתי למשוך עוד נשים לזה, אבל זה לקח זמן. הילדים היו קטנים, לאט־לאט התחלתי ללמד בקבוצות קטנות". היא נישאה אז לרב אהרן בינה, בנו של הרב אריה בינה, מייסדה המיתולוגי של ישיבת נתיב מאיר. אחרי החתונה הם התגוררו לתקופה קצרה בארצות הברית, והיא השלימה תואר שני בתנ"ך בישיבה יוניברסיטי. בתחילת דרכה המקצועית שימשה כמורה בתיכון אוולינה דה רוטשילד, אבל התקשתה להסתגל לבנות הנוער עם המנטליות הישראלית. "באחד הימים אמרתי לתלמידה לצאת מהכיתה והיא קמה ואמרה 'אני לא יוצאת'. חזרתי הביתה באותו יום והחלטתי שאני מתפטרת. היו לי שני ילדים קטנים וצפופים. בעלי תמך בהחלטה וגיבה אותי. ישבנו ביחד וחשבנו מה אעשה, והגענו למסקנה שאני צריכה ללמד מבוגרות, ובאמת התחלתי ללמד במכון גולד".

היא לימדה גם במכללת ברוריה, ואף שירתה בשליחות ציונית בברית המועצות בראשית שנות השמונים. ב־1988 הקימה את מכון מתן בירושלים, שפרץ דרך בתחום לימוד התורה לנשים. במשך השנים נפתחו סניפים נוספים בארץ – בנתניה, בזכרון־יעקב, בכוכב־יאיר, בפתח־תקווה, בחשמונאים ובבית־שמש, ובין בוגרות המכון אפשר להזכיר את הרבנית רחלי שפרכר פרנקל, הרבנית חנה גודינגר דרייפוס, הרבנית ד"ר חני פרנק והרבנית שׂורלה רוזן.

בתחילה התמקד המכון בתלמוד – אחרי הכול, הרבנית בינה מתרגשת מסוגיה טובה. "בהמשך ראיתי שהנשים עצמן שואפות ללמד הלכה, אפילו שלי זה פחות קסם. באו גם נשים שלמדו ב'נשמת' הלכות טהרה ורצו להרחיב את הידיעה שלנו, לפסוק בדברים שהם מעבר לנושאים האלו". לכן נפתחה גם תוכנית "הלכתא" ללימודי הלכה מתקדמים, שבה נשים לומדות דיני איסור והיתר, כשרות, שבת, חגים ואבלות, 25 שעות בשבוע, במשך חמש שנים. בסוף התוכנית, אומרת הרבנית בינה, ניתן להן תואר משיבות הלכה. "בפועל הן נותנות פסקי הלכה, אבל כל אחת מכונה בתואר שהיא רוצה. אני ליברלית, אם אחת מרגישה נוח שיקראו לה רבצען, שתהיה רבצען. אם אחת רוצה להיות יועצת הלכה, אז יועצת, או משיבה".

את מרגישה שאת רבנית פוסקת הלכה בפני עצמך?
"כן. לא כל רב הוא פוסק הלכה. גידלתי נשים שיכולות לפסוק. אני יכולה לפסוק בתחומים ספציפיים מאוד, אבל לא המשכתי בזה. הקדשתי יותר זמן לתלמוד, ותלמוד הוא לא פסיקה. אבל אנחנו מפתחות את התלמוד, כי התלמוד הוא הבסיס, הכול מגיע מהגמרא, ומהראשונים והאחרונים. בשביל פסק הלכה צריך שולחן ערוך, אז בקורס הלכתא הן מתעמקות בשולחן ערוך ובפסיקה. הלומדות כותבות בעצמן פסקי הלכה. זה קורה יותר ויותר. אנחנו מקבלות יותר שאלות. לפני חנוכה הגיעו כל מיני שאלות על איך להדליק, מי מדליק, בזמן שיש קורונה ולא כולם נמצאים. היו כל מיני שאלות מעניינות".

נראה בעתיד יותר פוסקות הלכה?
"לאט לאט… זה דורש אמון וקבלה של הסמכות. 'עשה לך רב' – גם אם הרב הוא רבנית. את זאת שלוקחת את הסמכות של מישהו עלייך. כתוב בראשונים שאם אישה יודעת את ההלכה, היא יכולה לפסוק – באופן שהיא תרגיש שנוח לה: לא משנה אם היא 'אומרת' או 'עונה' או 'פוסקת'".

אלף או אלופות

ציפיתי לפגוש פמיניסטית לוחמנית שהובילה מהפכות, אך במציאות אני יושבת עם סבתא חמימה, עדינה מאוד, ששוקלת מילים, נזהרת ממוקשים. מה הוביל אותה לדרך שלה? שני דברים, לדבריה: אהבת התורה והערכת הנשים. "כל כך הרבה אנרגיות יש לנשים, למה לא לנצל אותן עד הסוף? זה לא הגיוני: גבר שלומד תורה זוכה להערכה מהסביבה, ואישה שעושה את אותו הדבר מקבלת תחושת אכזבה, 'מה, היא לא מגדלת את הילדים?'. למדתי שאפשר לעשות גם וגם. גם האישה רוצה להגיע לאיזשהו מעמד רוחני, וללמוד תורה זה חלק מחיינו.

"הלכתי בזמנו לרב שלמה זלמן אוירבך, והוא נתן רשות לכל מה שאני עושה, כי אמרתי: יש המון נשים, אני אוכל לקרב אותן לתורה. הוא לא נתן ברכה כזאת לכולם, אבל לי הוא נתן. הוא היה אדם רחב אופקים, והבין שהלימוד הזה לא מיועד לנשים שבאו ממקומות סגורים, אלא לנשים שכבר למדו באוניברסיטה, שרכשו השכלה. קיבלתי גם תמיכה מהרב ליכטנשטיין, מהרב סולובייצ'יק".

חווית התנגדויות במהלך השנים מהצד החרד"לי של המגזר הדתי?
"אני לא אשת מלחמות. תני לי לדבר אחד על אחד עם אנשים, ואני יכולה לשכנע אותם ולהסביר להם. אני לא רוצה להתמודד עם הציבור החרד"לי כקבוצה, אבל בהחלט מסוגלת להתמודד בשיחה אחד על אחד עם אנשים שמרניים ממני. אני מסבירה להם שמה שאנחנו עושות מעלה את כבוד התורה. אני לא פונה לאוכלוסייה הזאת בפרסומים, אבל בסופו של דבר נשים מכל המרחב הדתי באות לכאן".

יש מספיק דתיים לכולם.
"כן. ואני לא בעימות. תמיד יש מי שלא מרוצה. אני מגיעה מבית יעקב, יש לי עדיין חברות בעולם החרדי, רובן הלכו בדרך אחרת לגמרי ממני – וזה בסדר גמור".

הנכדות שלך כבר לומדות כאן?
"יש כמה נכדות שעברו תוכנית בת מצווה משמעותית במתן. יש לי נכדה שהייתה שנה במדרשת מגדל־עוז, אצל הרבנית אסתי רוזנברג, והמשיכה לשירות לאומי. אגב, במגדל־עוז, גם ראש בית המדרש וגם הר"מיות למדו בבית המדרש של מתן".

זה מרשים מאוד. הלוואי שהיו לנו אלף ר"מיות כאלו.
"את צודקת. אבל כל אחת שיוצאת מבית המדרש הזה היא באמת אישיות בעלת שיעור קומה ועם יכולת גבוהה ללמוד וללמד. גם הרבנית חנה גודינגר, ראש ישיבת 'דרישה' לנשים בראש־צורים, היא בוגרת שלנו. ואגיד לך משהו: אמרת שאנחנו צריכים אלף, אבל אני מעדיפה שיהיו מאות, אבל מצוינות וטובות. שמעתי פעם ציטוט בשם הרב שך שאמר שאנחנו לא צריכים את הגאונים ולא את הגדולים ולא את מחברי הספרים עם החידושים, אלא אנחנו צריכים חיילים. חיילים פשוטים שישבו וילמדו. אבל אני רוצה איכויות גבוהות".

"אני ליברלית, אם אחת מרגישה נוח שיקראו לה רבצען, שתהיה רבצען. אם אחת רוצה להיות יועצת הלכה, אז יועצת, או משיבה. לא כל רב הוא פוסק הלכה. גידלתי נשים שיכולות לפסוק"

אז את מתנגדת לגישה שלו.
"אני רוצה חיילות, אבל לא עדר. אני רוצה את הנשים המובילות. חיילים הם אנשים שמקשיבים למפקד ועושים מה שהוא אומר, ואני רוצה נשים שיחשבו גם לעצמן, שתהיה להן עצמאות – כמובן מתוך אמונה, מתוך תורה, אבל לא רק בגלל שהמפקד או העדר עושים משהו. זה לוקח קצת יותר זמן ויותר השקעה. כל אחת ואחת היא פנינה. הרב שך אמר שאנחנו לא צריכים רק גדולים, ואני בכל זאת רוצה את הגדולים. אני רוצה לגדל כאן נשים גדולות.

"נדרש זמן כדי לגדל מנהיגה ור"מית כמו אסתי רוזנברג או חנה גודינגר. נשים כמו רחלי פרנקל, מיכל טיקוצ'ינסקי. אלו נשים רציניות, חכמות, עם שיעור קומה. הן היו גדולות ועשו דברים עוד לפני שהגיעו לכאן, ואנחנו נתנו להן את בית המדרש, את קרש הקפיצה, את התמיכה. ברוך השם שזכינו. אז לא כל כך מפריע לי שאין אלפים. אולי יום אחד עוד יהיו.

"זה גם נובע מהעניין החברתי – מה מעודדים נשים ללמוד ומה לא. הייתי שמחה שיהיו כמה שיותר נשים שיגיעו לכאן ויהפכו לדור הבא של תלמידות החכמים. בינתיים אנחנו מתקדמים באיכות ולא בכמות. יש כאן גם צד כלכלי, נשים נשואות שלומדות כאן לאורך שנים – קשה להן כלכלית. אנחנו מסייעות במלגות. בשביל תורה צריך גם קמח, וזה לא תמיד פשוט. לצערי אנחנו לא מקבלות תמיכות כמו ישיבה".

אגב הרב שך וגישותיו, מה את חושבת על התנהלות החברה החרדית אל מול המגפה, והיחס אליה בעקבותיו?
"החברה החרדית ספגה הרבה ביקורת, ולא כולה מוצדקת. זו חברה עם המון אידיאלים, ואחד העיקרים שלה הוא לימוד תורה נמרץ לטווח ארוך. התורה היא החיים שלהם, הלימוד. ברגע שאי אפשר לעשות את זה, חלק גדול מהחיים נשמט. הייתי שמחה לראות מערכת זום שתתאים לאורח החיים שלהם ותאפשר להם ללמוד מרחוק. אני מרחמת על הילדים שלהם, כי כשאין גישה לאינטרנט הרבה נמנע מהם.

"זה עניין של מנהיגות. אני חושבת שהמנהיגים בחברה החרדית לא היו קשובים לשטח. לכן יצאו מהשנה הזאת המון נערים נושרים, שלא מצאו את מקומם. זו אחת התופעות הכואבות במגזר הזה, שחרת על דגלו את לימוד התורה. דווקא כמי שבאה מהעולם של לימוד התורה, אני יכולה לומר שיש אנשים שלא מתאים להם ללמוד. חייבים לפתח תוכניות לימוד נוספות, שכוללות תחומים מקצועיים, באישור הרבנים. הקורונה החמירה את הבעיות החינוכיות בכל המגזרים. צריך לטפל בהן.

"שמעתי פעם ציטוט בשם הרב שך (משמאל) שאמר שאנחנו לא צריכים את הגאונים ולא את הגדולים ולא את מחברי הספרים עם החידושים, אלא אנחנו צריכים חיילים. חיילים פשוטים שישבו וילמדו. אבל אני רוצה איכויות גבוהות"

"כסבתא לנכדים, אני רואה מה קורה לילדים במגפה. הם נפלו בין הכיסאות. אני מדברת עם הנכדים שלי ומבינה שהשנה הזו הייתה בלתי אפשרית מבחינתם. כאשת חינוך אני מסתכלת על זה כמובן גם מהזווית של המערכת, ויש ליקויים בהתנהלות, לא הכול חלק ונכון. שנה בתוך הסיפור הזה, מערכת החינוך הייתה צריכה להיות במקום מובנה ומחזק יותר, ולצערי היא לא שם".

איך אפשר לרפא את השבר בין חרדים לחילונים, בעקבות השנה הזאת ובכלל?
"אני חושבת שכל ציבור וציבור, כל איש ואישה, צריכים לעשות חשבון נפש גדול בעקבות משבר הקורונה. מה המחויבות החברתית שלי כלפי היחיד, כלפי החברה? קשה לי מאוד עם מגמת ההתנגדות לחיסונים בכלל חלקי החברה, וקשה לי שציבורים מצפצפים על ההנחיות וגורמים נזק וחילול השם".

בשנים האחרונות יש ניצנים של לימוד גמרא גם בקרב חרדיות. את מזהה את המגמה הזאת במתן?
"כן. יש לנו כאן תלמידה חב"דניקית, יש אישה אחרת שבעלה הוא ראש כולל, שתיהן למדניות ועם ראש ללימוד. הן מסורות מאוד. אני רואה עוד נשים כמותן בחברה החרדית, אבל בינתיים אלו נשים בתפר, ובוודאי שהן לא זכו להסכמה של הרבנים החרדים".

את חושבת שזה ישתנה?
"אני מאמינה שכן, אבל לאט. דיברו איתנו על תוכנית לנשים חרדיות. ביקשו שאולי רב גבר יעביר חלק מהתכנים. זה היה לפני הקורונה, ולא התקדמנו עם זה. זה בחיתולים, ואולי זה יקרה יום אחד".

ואז בטח יכתבו במודעה שזהו בית המדרש של מ. בינה, כדי שלא יחשדו חלילה שאת אישה.
"כן", היא צוחקת, "ועל פנים של אישה במודעה אין מה לדבר, אבל אני יכולה להבין את זה. במגזר החרדי, גם אם עושים בו משהו פורץ דרך, צריך לנסות לעשות אותו בדרך שלהם. אישית אני לוקחת מכל מגזר את הטוב. אני לא חיה בחברה החרדית, אבל יש בחברה הזו אנשים מצוינים וטובים, ואני הראשונה להעריך אותם. אני מעריכה מאוד את הדבקות בלימוד התורה. אני גם מעריכה מאוד את החברה הציונית־הדתית. ארץ ישראל חשובה לי, היא חלק ממני".

זו תקופה לא פשוטה לנשים, שנפגעו מהאבטלה יותר מהגברים, וגם אם הן עובדות נאלצות לתמרן בקושי רב בין הקריירה ובין הילדים. נשים בסיכון סובלות גם משהייה מרובה וצמודה לבעליהן: עלייה חדה נרשמה בפניות לקווי מצוקה לנשים, בין השאר על רקע מעשי רצח וניסיונות רצח מתוקשרים. "העצמת נשים היא היסוד למיגור האלימות והדיכוי", קובעת הרבנית בינה. "בהקמת דור של מנהיגות תורניות ולמדניות במתן, אנו מעצימות נשים. נשים צריכות להיות חזקות ולתמוך זו בזו, ואנחנו יוצרות כאן קהילות לומדות יחד, שמעניקות תמיכה וחיזוק כך שנשים לא יישארו לבד בהתמודדויות הקשות במעגל החיים.

"בית המדרש יוצר מעין משפחה מסייעת. אם לומדת נמצאת בקשר מסובך וצריכה עזרה מול בית הדין או סיוע מול בן הזוג, הנשים מתייצבות. אם מישהי נכנסת לדיכאון אחרי לידה, מעגל התמיכה נפתח. כשנחטף בנה של רחלי פרנקל, נפתלי ז״ל, חברותיה לבית המדרש הקימו חמ"ל וארגנו יחד עצרות ואירועים".

שירה איסקוב, שבעלה כמעט הכה אותה למוות, קיבלה לאחרונה גט בזריזות, ככל הנראה בגלל יחסי הציבור סביב המקרה שלה. אבל המון נשים שקופות עדיין מחכות לגט. מה צריך לעשות בנושא?
"בתי הדין הרבניים בהחלט צריכים להיות פעלתניים יותר במקרים כאלה. יש מקום לשמוע את רחשי הציבור. אסור שדיינים יהיו מנותקים, הם יכולים וצריכים למצוא דרך להתגמש בתוך ההלכה. לבית הדין יש כלים רבים להתמודד עם סרבני גט, והגיע הזמן שלא רק תיקים עם תהודה ציבורית גדולה יקבלו עדיפות בטיפול ובפתרון. זו לא חוכמה לפתור במהירות תיק עם הד ציבורי גדול, החוכמה היא בכל תיק ותיק להפחית את העינוי לאישה ולמשפחה".

לציבור עצמו מציעה הרבנית בינה לערוך הסכמי קדם־נישואין. "אם היו עושים הסכם כזה, לא היו מגיעים לעיגון. לצערי את לא שומעת רבנים שתומכים בזה ומקדמים את זה, למרות שזה יכול לחסוך המון בעיות".

איך היית רוצה לראות את הנשים הדתיות בעתיד?
"אני לא מחפשת מהפכות, ובכל זאת במתן חוללתי מהפכה. יש לי חלום: שנשים יכהנו לא רק כר"מיות בבתי מדרש לנשים, אלא גם כרבניות בתי ספר. בבית ספר לבנות, טבעי ואורגני שתהיה רבנית. צריכות להיות רבניות עיר, רבניות קהילה, דייניות ופוסקות הלכה. יש יותר ויותר בוגרות מתן ובתי מדרש נוספים שראויות ומסוגלות לאייש תפקידים כאלו. עכשיו צריך לקדם את התהליך דרך הדהוד ציבורי. בחלומי הנשים האלו מקבלות מעמד, והציבור רואה בהן מנהיגות דוגמת דבורה הנביאה, שנאמר עליה 'ויעלו אליה בני ישראל למשפט'".