מרד עירוני: איך נראים החיים כשהכול (כולל הכול) תוצרת בית?

הבית של אלון אלירן ותמי צרי לא דומה לשום דבר שראיתי. הוא בנוי כמבוך, בכל רגע מתגלה חדר אחר, וכדי להבין מה יש בו צריך קודם לדבר על מה שאין בו: אין בו מותגים, אין בו אריזות תעשייתיות. על המדפים מונחים בקבוקים עם מרקחות. וכל המוצרים, מהאוכל ועד לחומרי הניקוי וההגיינה, הם תוצרת בית. השיחות מתנהלות בטלפון קווי, ואף שהבית שוכן במרכז תל־אביב, ממש ליד בית ביאליק, אין בו אפילו מזגן אחד. "ותודה לאנשי הבאוהאוס", מציין אלירן. "הם הגיעו לישראל מגרמניה והשכילו לתכנן בתים שאפשר לחיות בהם. זו הייתה תפיסה של איכות חיים ולא של קופסאות מגורים שאמורות להכיל כמה שיותר דירות כמו שיש היום".

אז איך מתקררים פה?
"יש מאווררים, ולומדים איך להתנהל בחום. מתלבשים נכון, מאווררים את הבית, שותים דברים מרעננים כמו נענע. אפילו המצב הנפשי משפיע על חום או קור. תסתכלי על תרבויות עתיקות, כמו הבדואים למשל. הם ידעו להסתדר בתנאי חום קיצוניים. כל המיומנויות שהיו לנו במשך שנים, אנשים מרדימים אותן. מרדימים את הידע הזה כי יש מזגן. ולמי אכפת שהוא מזהם".

אלירן עורך לי סיור. אנחנו מתחילים במקלחת. המדפים מלאים סבונים ושמנים צמחיים תוצרת בית, ובצד נשמע רעש מכונת הכביסה. לצידה ניצבו דליים, המלקטים ממנה את המים כדי שישמשו בהמשך להדחת האסלה. תשכחו כמובן משמפו, "וגם אין קונדישינר".

עם מה חופפים?
"אנחנו שוטפים את השיער בתערובת שעשויה מהידרוסול וחומץ תוצרת בית".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פסק הלכה: "דין רודף" למורים שמסרבים חיסון
– המלחמה השקטה
– עמיר פרץ מנסה לייצר מציאות אלטרנטיבית

ברוכים הבאים לקהילת עץבעיר. בתוך דירת באוהאוס תל־אביבית קסומה ומרווחת שוכן עסק חברתי שמנסה להנגיש ידע מעשי למי שמעוניין לחיות באופן אקולוגי גם במרכז העיר. בבית הזה מתנזרים מצריכה מיותרת, ממחזרים מה שאפשר, קונים חומרי גלם ישירות מהחקלאי או היבואן, הופכים בגדים ישנים לסמרטוטים, מנביטים. הריהוט הוא יד שנייה, אין מיטות אלא רק מזרנים – כל חדר יכול לשמש למשהו אחר במשך שעות היום. אחרי הסיור המקוצר אנחנו מתיישבים לשיחה בסלון. צרי מגישה לי משקה פרוביוטי חריף וחמצמץ, קמבוצ'ה. הטעם מעקצץ אבל איכשהו אני רוצה עוד מהמוזר הזה.

"אצלנו אפשר לעשות מקלחת ארוכה כי המים לא הולכים לביוב, הם הולכים להשקיה. אם העצים צריכים מים, למה שהם לא יעברו קודם דרך הגוף שלי?"

דווקא בכיכר הכי יקרה בתל־אביב הם מחנכים לצמצום. "הכוונה הבסיסית היא שאנשים יבואו ללמוד פה וככה נממן את ההוצאות", אומר אלירן. "אבל זה לא פשוט בכלל, אין באמת אפשרות להתפרנס מדבר שהוא כל כך מחוץ למיינסטרים, מתחום שאנחנו יוצרים אותו תוך כדי עבודה".
הקהילה נוסדה לפני 14 שנה. צרי – מעצבת גרפית, ולמשך זמן מה גם אשת עסקים בניו יורק – שבה לארץ ב־2004 והקימה אתר אינטרנט על "פרקטיקה אקולוגית". סביב האתר נוצרה הקהילה, ובהמשך הצטרף אלירן. "לא נולדתי היפית", היא אומרת, "ולא חשבתי שאעסוק בנושאי סביבה. הגעתי לשם מתוך תהליך ריפוי אישי ובעקבות הבנה שיש מחסור גדול בידע".

מה הסיכוי שלכם נגד הטכנולוגיה?
"זה בדיוק מה שטרגי פה כל כך. האנושות מחסלת את עצמה. לא משנה כמה נשמור, זה לא ישנה, אלא אם כן יהיה נס – ואנחנו מאמינים בניסים. אנחנו חיים ככה כי טוב לנו לחיות ככה, אבל ברמה הפוליטית צריך שיקרו שינויים כל כך דרסטיים, ורק פעולה חברתית־פוליטית נמרצת יכולה אולי להניע אותם. אנחנו רואים שינויים כאלה קורים כעת, אל מול הסכנה האקלימית, בכל העולם. לטעמנו, זו רק ההתחלה של השינוי שחייב להתרחש בכל אורחות החיים שלנו".

השניים תומכים בין השאר בתנועת "המרד בהכחדה" (Extinction rebellion). "זו תנועה שבעצם אומרת שהסיכוי היחיד שלנו לשרוד הוא אם נביא מספיק אנשים שירצו למרוד במהלך שהממשלות והתאגידים מובילים", מסביר אלירן. "וזה מחייב אותנו לצאת מהבועה האקולוגית למישור הפוליטי. צריך להכיר במשבר האקלים, ולעשות את מה שהכרחי כדי לעצור אותו".

"העולם הקדום היה אקולוגי יותר", מסבירה צרי, "אנשים חיו בהרמוניה עם הטבע. התרבויות העתיקות חיו לאורך עשרות אלפי שנים ללא הפרעה לסביבה, אבל מאז שהגיעו הדתות המונותאיסטיות התרבות פוגעת בטבע ברגל גסה. זה כמובן לא מחייב, יש אנשים דתיים אקולוגיים מאוד, אבל מרגע שהתנחלה התפיסה שהגבר הוא המרכז ושהכול בעולם נברא לכבודו, שם התחילו הכיבושים ותחושת האדנות על העולם ועל הטבע, שמובילה להרס שיטתי".

אותי יותר מעניין לשמוע איך נראים חיי היומיום שלכם. אתם נוסעים ברכב?
אלירן: "כשצריך. אנחנו לא מחזיקים מכונית ומשתמשים במכוניות של חברים, בעיקר כשיש צורך להעביר מטען ממקום למקום".
"אבל למה צריך?", מקשה צרי, "כי יש מערכת תחבורה כושלת. היינו שמחים אם היה פתרון אקולוגי יותר".

כמה פעמים אתם מתקלחים בשבוע?
"תראי מה זה", צוחקת צרי, "הדימוי שיש לאנשים על אורח החיים הזה הוא שעושים פחות: נוסעים פחות, מתקלחים פחות. כלומר חיים פחות. אז כן, החיים שלנו לא נוחים, אבל הם טובים. וכשאני אומרת טובים אני לא מתכוונת טוב כמו שאוכלים ביסלי, אני מתכוונת לטוב שהוא טוב לי, טוב לסביבה, טוב לאנשים שקרובים אליי וגם טוב לאנשים באפריקה. פשוט טוב.

"אצלנו אפשר לעשות מקלחת ארוכה כי המים לא הולכים לביוב, הם הולכים להשקיה. אם ממילא העצים צריכים מים, למה שהם לא יעברו קודם דרך הגוף שלי? מובן שבקומה השלישית, בעולם שלא פועל לפי ההיגיון של הטבע, זה לא תמיד יתאפשר. הסבונים, חומרי הניקוי בכלל – הדברים האלה מיותרים, אפשר לנקות בחומרים לא מזהמים".

אחת הדיירות חולפת בסביבה: נערה צעירה שחיה בבית כבר כמה חודשים, ולומדת. היא לא לבד. חניכים רבים מגיעים לסדנאות, חלקם אפילו מתגוררים בבית למשך תקופה ומתמקצעים. אלירן: "יש אנשים שבאים לכאן כדי לחיות, כמו במנזר, בתקופה של למידה". רוב המתלמדים באים מרקע חברתי־כלכלי דומה. "זה לא מקרי שאנחנו בתל אביב", הוא מודה. "אנחנו מאמינים שאפשר לעבוד באופן הכי יעיל עם אנשים שדומים לנו, ושיש לנו איתם תקשורת ישירה, ולפעול לשינוי אורח החיים של מי שיש להם אפשרות לבחור ולשנות – במילה אחת, הפריבילגים".

ואם מתנחל ירצה ללמוד מכם, הוא יתקבל בברכה?
צרי: "אני סולדת מבורגנות ומקפיטליזם לא פחות מאשר מההתנחלויות. אני גם יודעת שהמתנחלים הם הרבה פעמים אקולוגיים מאוד. אני גם רואה ביהדות קסם, כמו שאני רואה בכל דת – אלון ואני מעריצים את השפה העברית ואת הארץ הזאת ואת האדמה, ותמיד ננסה לפגוש כל אדם על הבסיס של העניין המשותף בתיקון. אם מישהו פונה אלינו, כנראה הבסיס המשותף קיים, ואז אנחנו תמיד מוכנים לתת מהידע שלנו לכל מי שרוצה לשמוע".
אלירן: "פה ושם יש לנו קשר עם אנשים דתיים, למשל עם טליה ועופר שניידר מקריית־יערים, שחיים ומלמדים פרמקלצ'ר".

כדי להחזיק את המפעל שלהם, מזמינים אלירן וצרי את קהילת התומכים שלהם לתרום להם דרך קבע באתר מימון ההמון פטראון. "אנחנו קוראים למי שאוהב את העבודה שלנו, שהיא האמנות שלנו, להפריש לנו דמי חבר, כדי שנוכל להמשיך לעשות וללמד", מסבירה צרי. "יכולנו לחיות את החיים האלה, שמאתגרים את החשיבה הרגילה, ולשמור את זה לעצמנו. למה להסתבך? למה לפחד שיכעסו עלינו ויגידו שאנחנו אידיוטים? הרבה אנשים חיים ככה ולא מדברים לקהל הרחב כי אין להם כוח. הבחירה והתשוקה שלנו היא לחיות וגם לתעד ולדבר את החיים שלנו בשביל כל מי שרוצה לשמוע".

ומה תגידו למי שיטען שבעצם הקמתם דת חדשה?
"אין לי שום בעיה שיקראו לזה דת. תקראו לי מיסיונרית, זה נכון. אנחנו גם רואים שיש הרבה פעמים חפיפה בין חוקי הדת היהודית לבין חוקי הטבע. הרי מה זו דת? זו תורת חיים. ואיך אפשר לחיות על פני האדמה אם את לא מבינה את חוקי הטבע? אז אימצתי אורח חיים שלדעתי הוא הנכון, אני כמו דג במים ואלו המים שלי.

"אני גם לא באה בטענות לאנשים שמתקשים לאמץ את אורח החיים הזה, וקשה לי לראות שאנשים מרגישים רגשי אשמה מול מה שקורה בעץבעיר. הרבה אנשים היו רוצים לעשות שינוי, אבל התנאים החברתיים והתרבותיים לא מאפשרים להם. איך אפשר להפסיק לנסוע במכונית כשאתה גר רחוק מהעבודה? יש כאן מערכת שלמה שגורמת לאנשים לזהם, ואני מציעה לנו לעבור מהאשמה עצמית, שמשרתת את התאגידים, להפניית זרקור לכשלים המערכתיים שמונעים מאיתנו להיות האנשים הטובים שאנחנו.

"מה שבאמת צריך לעשות הוא לדרוש שהמערכת תשתנה, שלא תהיה יותר אפשרות לחיות בנוחות הזאת. הרי הדת החדשה, הקפיטליזם, חלחלה ליהדות, לקיבוצים, לכל מקום שהחזיק באידאולוגיה שונה. תמיד התשובה היא 'מה לעשות, זה לא כלכלי'. מה לעשות שזה לא כלכלי לשמר את היער? אז עדיף כנראה לכרות את העצים או לשרוף את היער. המערכת הכלכלית שלנו מניעה את החורבן ומלמדת אותנו לשנן ש'אין מה לעשות'".

אז אתם לא שואפים שאנשים ישנו את אורח החיים שלהם?
"ברור שכן, אבל אנחנו גם מודעים לפריבילגיות שלנו. לקח לי זמן להבין את זה, כי כשהתחלתי הכול היה 'וואו, איזה כיף', בכלל לא הרגשתי שוויתרתי על משהו, וכמו איזו מחזירה בתשובה חשבתי שאנשים יצטרפו אם רק יבינו כמה כיף לי ושזה לא ויתור. ואז את מבינה שזה לא עובד ככה, כי המערכת צריכה להשתנות. החיים האלה לא יכולים להמשיך להיות נישה – כל המערכת צריכה לחזור לעבוד עם הטבע, ולא נגדו".