ידו בכול: מפעל סביבתי חינוכי של אדם אחד

"אמרתי לך שהוא יגיע. שלוש פעמים ביום הוא פה, החתיך שלנו", מציג לי רן לוי־יממורי את השלדג הביתי, שבדיוק שלה לעצמו דג. הציפור תכולת הכנפיים ולבנת החזה עומדת בניחותא מעל בריכה שורצת דגים ומוקפת צמחייה, כולה מייחורים שיצר בעצמו בעל הבית. השלדג, כשהדג עוד בפה, בורח מהמצלמה שלי, ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר בגן הירק שרן מטפח, המספק לבני המשפחה מבחר ירוקים כבר עשרים שנה.

לולא מגפת הקורונה, ספק אם יכולתי להתפעל עכשיו מהערוגות הירוקות שמקיפות את הבית בבנימינה, מהקומפוסטים שלא מכזיבים ומהרוקט הטעים כל כך שהוציא עלים לכבודי. רן היה אמור לתור החורף במשך חמישה שבועות באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, להשלים צילומי סרט באפריקה, להרצות על שלושה סרטים תיעודיים שצילם ביפן ולבקר פעמיים במדינה, שיש לו איתה קשר אישי ומקצועי רב שנים. אבל הקורונה עצרה הכול, "ובזכות זה סוף־סוף יש לי זמן, ואני יכול לעבוד על הסרט שצילמתי באיי פארו. וגם יצאו שני ספרים חדשים", הוא מעדכן.

הספרים "הבז" ו"שלושה סיפורים" מונחים כאן לפניי, מאוירים במכחול צבעי המים שלו, לצד המהדורות הערביות שהוא מקפיד להצמיד לאחיותיהן העבריות: "נלחמתי על זה, ואני שמח לספר שהבדואים הפכו להיות מלקוחותיי החשובים ביותר". על המדף מונחים עוד עשרות ספרים שהופקו בהוצאה לאור הפרטית שלו, "הר־יער" (יממורי, ביפנית), ובכולם סיפורים מלאי חמלה כלפי הטבע ויצוריו

* * *

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קבוצה של תקווה: ליגת הנשים המגוונת של בית"ר ירושלים
– התוכנית של צה"ל להתמודדות עם נשירה נפשית
– הקרבות האמיתיים של הג'ודוקאים האיראניים

קשה לאגד את פועלו של רן תחת כותרת אחת. אם אני בכל זאת מנסה למצוא מכנה משותף לשלל הסרטים התיעודיים, ההרצאות, המסעות, הסדנאות והספרים, הייתי אומרת שמדובר בחינוך חווייתי ליצירת קשר בין האדם לסביבתו. הנה, בדיוק היום שב רן מסדנת העצמה בחולות עם תלמידים מחדרה. ביחד הם ישבו שעות וציירו פרחים ("בסדנה הם לומדים להתבונן בטבע, אבל אני לא מלמד ציור"). במסעותיו בעולם הוא ראה איך אנשים יחידים במקומות שכוחי אל מחוללים שינוי סביבתי, תיעד אותם, גרף פרסים בפסטיבלים והמשיך במסעותיו לדמות מעוררת ההשראה הבאה. סבסטיאן, למשל.

סבסטיאן היה תלמיד שלו בהשתלמות מטעם "טופ 3" – ארגון מחולל שינוי בנושאי סביבה וקיימות שהקים רן בשיתוף איש החינוך אייל בלוך ואחרים. "סבסטיאן גר בין שני שבטים באפריקה: המסאי, רועי צאן נוודים, והקיקויו, כפריים המתפרנסים מהצ'מבות שלהם – חוות קטנות שהם מגדלים בהן את מה שהם צריכים. בכל פעם עולים המסאי עם העדרים ומחסלים את החוות, ואז אנשי הקיקויו מחרימים להם בהמות, והמלחמה לא נפסקת.

"בין שני השבטים האלה, במקום שאין בו שום דבר, סבסטיאן הקים בית ספר. לומדים שם ילדים משני השבטים. לפעמים הם צועדים 12 ק"מ כדי להגיע לכיתה. בבית הספר הזה הם לומדים את השירים והתרבות והשפה של בני השבט האחר, ופועלים יחד למען הסביבה. כשילד חוגג יום הולדת הוא שותל עץ וככה הוא מבין למה לאחרים כואב כשהעדרים מחסלים את החווה; והוא גם מקבל עז, ומבין מה זה אומר. סבסטיאן יוצר שלום דרך תקשורת, והוא באמת איש מיוחד. הייתי אמור לסיים את הסרט על סבסטיאן, אבל תלמיד הדף בטעות את המצלמה והיא פשוט התרסקה על הרצפה. אני חייב להשלים אותו".

בסרט אחר הביא רן לקהל הצופים את מאנו מצפון ספרד, שסיפור אהבה עם הנשר לאונרדו גרם לו לקחת על עצמו משימה: לשמור על הנשרים. בשלישי הוא חשף את הצופים לילדה מיפן שבזכותה שבו החסידות הלבנות לעיר טויואוקה, שנפגעה מטייפון.

אבל רן לא רק צופה מהצד. חלק מהמהפכות הוא מקפיד לחולל בעצמו יחד עם אנשים טובים. מהפכת הקירות הירוקים, למשל. "קיר ירוק" נוצר בעזרת בקבוקי פלסטיק משומשים שנחתכים באופן שיוצר כלי קיבול. הם ממולאים באדמה ושותלים בהם גידולים או פרחים לנוי, וכך מתקבל קיר מוריק שמסוגל גם לספק ביטחון תזונתי וכלכלי.

"באחת הסדנאות באפריקה נסענו לבית ספר שלומדים בו 3,500 תלמידים, כולם בעלי צרכים מיוחדים ובעלי נכויות שמקבלים ביום שלם מנת דייסה אחת, מתירס או משורשים עתירי פחמימות. זהו. היום יש שם קירות ירוקים, שמפיקים אוכל בריא לשתיים־שלוש ארוחות ביום. יש לנו למעלה מ־1,200 קירות כאלה בקניה, ובכל מקום התושבים בעצמם שיפרו את הטכניקה ושכללו את הקיר. הם לא צריכים אותי, שאבוא להגיד להם מה לעשות. אני רק מדגים את הרעיון – שאפשר לגדל צמחים גם בלי קרקע – ועכשיו זה כבר שלהם. זו המהפכה שאני רוצה לחולל בחינוך הסביבתי וגם בקיימות".

בימים אלה הוא שוקד בסטודיו שכאן למעלה על סרט ארוך, בן 80 דקות, העוסק בהרג בעלי חיים ימיים באיי פארו שבצפון האוקיינוס האטלנטי. "זה סרט שמכיל במידה מסוימת את כל מה שעשיתי עד היום בחיים. קודם כול, המקום מדהים ביופיו. התושבים, 50 אלף איש בסך הכול, הם צאצאי ויקינגים, אנשים מיוחדים מאוד. בכל שנה הם הורגים מאות לווייתנים ודולפינים. הגיע לשם ארגון שמירת טבע שמתנהל באופן אגרסיבי מאוד, ובמקום שהתהליך ידעך בעצמו – כי הדור החדש כבר לא רוצה לצאת לים, ויש כל מה שצריך במכולת – הוא עורר התנגדות. אגב, הרבה פעמים אני רואה איך ארגוני סביבה מתקשים לנהל מאבק נכון, גם אם המטרה הכי צודקת שיש. אופי המאבק שם היה תוקפני מדי, ולכן גרם דווקא להתגברות הציד. הגעתי לשם וישבתי עם ילדי הציידים על חוף הים, ועשיתי איתם בדיוק מה שעשיתי אתמול עם ילדי חדרה בחולות – יצאתי לצייר פרחי בר, צדפים ואצות על החוף, כדי שיכירו את החוף על החי והצומח שבו, רציתי להראות להם את הים בצורה אחרת".

* * *

לוי־יממורי (62) נשוי למיקה ואב לבן ולבת. רומי מנגנת בפסנתר לידנו, ונראה שהיא ממשיכה את מורשת אביה בציור בעלי חיים. הבן עמית התרחק מהתחום, "אבל את צריכה לראות איך הוא מצלם טבע מדהים, הרבה יותר טוב ממני". שניהם הצטרפו למסע לאיי פארו. רומי השתתפה בסדנאות והופיעה עם פסנתרנית מקומית, בת של פעילת סביבה. עמית הגיע כדי לצלם.

אנחנו יוצאים שוב החוצה לבדוק אם במקרה באו החוחיות, שנוהגות מדי יום לבקר את החמניות. "זה התחיל בילדות בנווה שאנן בחיפה", הוא מספר על ראשית הקשר שלו עם אמא אדמה. "גרנו על הר מבודד: תנים היו מגיעים אלינו, נמיות, ציפורים, הרבה פרחי בר. הטבע הקיף אותנו. בכיתה ג' עברנו דירה, החלפתי בית ספר, וכמעט לא ביליתי בכיתה. הייתי בורח מהלימודים. אני אדם אופטימי מטבעי, וכשלא טוב לי אני לא מחכה שיפתרו לי את הבעיה, אני פותר אותה לבד. בתי ספר לא היו כמו היום, עם ש"ג וגדר. הייתה גדר חיה – אתה מרים את הגדר ואתה בטבע. והטבע שיגע אותי. אז התחלתי לצייר אותו, בדיוק כמו שאני עושה היום בהשתלמויות שלי".

"סבסטיאן גר בין שני שבט המסאי, רועי צאן נוודים, ובין הקיקויו הכפריים. בכל פעם עולים המסאי עם העדרים ומחסלים את החוות, ואז אנשי הקיקויו מחרימים להם בהמות, והמלחמה לא נפסקת. בין שני השבטים האלה, במקום שאין בו שום דבר, סבסטיאן הקים בית ספר"

הקשר ליפן התחיל אחרי הלימודים בפקולטה לחקלאות. "עוד לא הייתה אז חקלאות ימית בארץ, ותמיד נמשכתי מאוד לים. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להציל את העולם, מין רומנטיות נאיבית כזאת. נסעתי ליפן ולמדתי גידול אצות". בהמשך גמר אומר להתעמק בחיי הטבע של יפן: הוא כתב מגדיר לצמחי יפן וספר על צמחי הגנים היפניים, שימש כתב בכיר לענייני סביבה ב־Japan Times, והפיק תוכניות בטלוויזיה הממלכתית היפנית. עד היום הוא יוצר פרויקטים בשבילה.

"כשחזרתי לארץ עם הידע שצברתי על חקלאות ימית, הציעו לי משרה במכון לחקר ימים ואגמים בשכר שלא הספיק לשכירת חצי חדר בחיפה. באותו יום קיבלתי הצעה להיות ביולוג בשמורת עין־גדי. היה לי נוף שנמתח ממצדה ועד צפון ים המלח. אלה היו ימים שנמרים עוד שכנו בינינו. אני זוכר שפעם מיקה ירדה למכונת הכביסה ופגשה בחדר המדרגות נמר. עצוב שלא הצלחנו למנוע את הכחדת הנמרים.

ייחורים מעשה ידי בעל הבית. צילום: יעל (פרוינד) אברהם

"לפני זמן מה הייתי בכנס בהודו בעקבות הקרנה של הסרט שלי על השבת החסידות. שם התוודעתי למחקר הנמרים בג'ייפור, של אחד מתלמידיו המקומיים של פרופ' ראובן יוסף מישראל. בג'ייפור יש שמורת טבע ענקית שחיים בה כמה עשרות נמרים, והם יוצאים לפעמים ואוכלים פרות, כלבים וחתולים, אבל ההודים חיים איתם באהבה. יש שם 50 מעלות בקיץ, והם בונים לנמרים שקתות. התפתחה שם תיירות נמרים שמכניסה הרבה כסף, כשבכל מקום אחר בהודו אנשים רודפים את הנמרים. הקדשתי לזה סרט מרגש מאוד, בעיניי, כי פתאום אתה רואה שהפרה שההודי איבד היא כל מה שיש לו, והקופים חוטפים לו את מעט האוכל, אבל יש לו כבוד והערכה לבעלי חיים.

"כשהתחלתי להוציא לאור ספרים כיוונתי לילדי חטיבה ותיכון, ולאט־לאט הקפדתי להוריד את גיל היעד עד ילדי הגנים, כי כבר שם צריך לטפח את האהבה לטבע. מה שמניע אותי כל הזמן הוא המחשבה איזה עולם אני הולך להשאיר לילדים שלי. הבסיס של הקיימות הוא להשאיר את העולם במצב שקיבלת אותו, ופה אנחנו חוטאים. אנחנו לא משאירים לילדים שלנו עולם טוב יותר. אם כל אחד מאיתנו יעשה קצת, ההשפעה עשויה להיות אדירה".

השלדג
השלדג לבן החזה מוכר כיצור קולני מאוד. בזמן החיזור הוא מגביר דציבלים ומשוויץ ביכולות הצווחניות שלו יותר מהרגיל, בדרך כלל ממרומי ה"קיסריה" שלו: מקומות בולטים וגבוהים בשטח. מחקר שערכה דנה קליין באזור החולה, מטעם מכללת תל־חי, מראה שלעוצמת הקול ולקצב שלו יש משמעות: נמצא קשר בין זיווג עם זכר קולני ליותר ביצים בקן. הערכת החוקרים הייתה שהזמר הבולט מצליח למשוך את הנקבה הכי פורייה בשכונה, ויחד הם מעמידים צאצאים רבים יותר. אגב, בכך לא מסתיימת מלאכתו של הזכר: אצל שלדגים הטיפול ההורי משותף – הם בונים יחד קן ומטפלים יחד בגוזלים, והוא לא זונח את הנקבה בחופשת הלידה.